החברים של ג'ורג'

האפס המוחלט

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)

התחמן

כשהתפרסמה הטענה שחיים רמון, אזרח פרטי, נפגש עם סאיב עריקאת, נציג רשמי של הרשות הפלסטינית, וביקש ממנו שלא לנהל משא ומתן עם ממשלת ישראל הנבחרת, לא הופתעתי. רמון תמיד היה כזה: איש של רווח פוליטי בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך.

קצת הופתעתי, עם זאת, שאף אחד לא שם לב שרמון לא הכחיש את המיוחס לו – לא בצורה ישירה, על כל פנים. הוא אמר ש"מדובר בעדות שמיעה מסולפת של אדם שטוען שישב לידי במסעדה וחושב ששמע את מה שהוא שמע. למען הסר ספק – חלק מן הדברים לא היו ולא נבראו, בחלק האחר מדובר בפרשנות של אדם שטוען ששמע את מה שהוא שמע". רמון מקפיד לא לומר מה מהדברים "לא היה ולא נברא", וזה חשוב.

בנוסף, הוא אומר "מגוחך לחשוב שבגלל דבריו של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, מחליטה ישות מדינתית אחרת לקבל החלטות. הפלסטינים מעריכים את הערכותיהם ביחס לנתניהו בהתבסס על דבריו ופעולותיו, ולא בהתבסס על דעות פוליטיות של אדם פרטי". לסוג הזה של הצהרה התחילו לקרוא, בימי ווטרגייט, a non-denial: משהו שנראה כמו הכחשה אבל בעצם איננו, כדי שלא לסבך את המצהיר. רמון אומר, בעצם, שהוא לא היה הגורם היחיד שגרם לפלסטינים לקבל את ההחלטה. אבל הוא יכול להיות אחד הגורמים. גם ציפורה לבני, מנהיגת המפלגה של רמון, הסתפקה באי-הכחשה: "מדובר בעדות שמיעה מאדם בלתי מזוהה, אותה שמענו מעל גבי האתר".

למה כל הזהירות הזו? כי בהקלטה, שאפשר לשמוע בקישור למעלה, האיש שהאזין לרמון מתחמק בעקשנות מהשאלה האם יש לו הקלטה. מה שאומר שיש סיכוי סביר שהקלטה קיימת, ואם רמון ולבני לא רוצים למצוא את עצמם מסובכים עד צוואר, מוטב להם לא לומר שום דבר שאפשר לסתור. הדבר היחיד שרמון מכחיש בתקיפות הוא שהוא נשלח למשימה על ידי נשיא המדינה, שמעון פרס.

מה שלא הפתיע אותי הוא ההתגייסות התקשורתית לצד רמון: היא התגייסה לצידו גם בפרשת המעשה המגונה, השתיקה את העובדה ששלוש מהעדות שהביא רמון נמצאו עדות שקר ושהעלימה את העובדה שכנגד רמון היתה מתלוננת שניה, מה שהופך את חיימון לעבריין מין סדרתי. סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה. רמון אולי חושב שהוא וציפורה מתאימים יותר לנהל את המדינה, אבל מה לעשות והבוחר החליט אחרת. רמון וציפורה יכולים לעשות הרבה מאד דברים – לארגן הפגנות, להחתים על עצומות, להגיש שאילתות, לנאום בזעם, להגיש הצעות אי אמון ובמקרה שכלו כל הקיצים, לצאת לשביתת רעב. הם לא יכולים, במדינה שפויה, לחתור תחת סמכותה של ממשלה נבחרת לנהל מדיניות חוץ. הם לא יכולים לנהל מדיניות חוץ עצמאית משלהם. (מה גם, במאמר מוסגר, שהיכולת המדינית שלהם, כשהיו בתפקיד, לא היתה מזהירה במיוחד).

החתירה של ניקסון תחת ג'ונסון ב-1968, שעה שהנשיא האמריקני הפורש כבר היה מוכן לסגת מוויאטנם, האריכה את המלחמה שם בחמש שנים נוספות והעלתה בעשרות אלפים את מספר האמריקנים שנהרגו שם ובמאות אלפים – את מספר הוויאטנמים. רמון מהמר על כך שממשלת נתניהו תיפול בקרוב; אחרי הכל, ההישג הפוליטי היחיד שלו היה הפלתה של ממשלת נתניהו הקודמת. הוא לא חשב מה יקרה אם הוא ייכשל, אם ממשלת נתניהו תשרוד, הפלסטינים יקשיבו לעצת חושי הארכי שלו ויסרבו למו"מ, וכתוצאה מכך המצב יסתחרר לאינתיפאדה שלישית. כמה שווה רצינותו ואחריותו ערב מלחמה, ראינו כבר ערב ישיבת הממשלה ביולי 2006.

אם עשה חיים רמון את המיוחס לו, יש להעמיד אותו לדין ולכלוא אותו לתקופה ארוכה, סיום ראוי לקריירה שלו. אם ציפורה לבני היתה מודעת לכך, היא צריכה לפרוש בחרפה מהחיים הפוליטיים. טובת המפלגה לא יכולה לעמוד מעל טובת המדינה ואזרחיה.

(יוסי גורביץ)

ציפיטפוט

(הערה: הפוסט הזה פורסם במקור ב"אחר", בתחילת השבוע, והוא מובא כאן בהסכמתו של רון מיברג).

הצעת חוק שהועלתה לאחרונה בכנסת אוסרת על ישראלים לקרוא "להחרמת ישראל" – מבחינת הצעת החוק, גם הגדה המערבית היא ישראל – וקונסת, גם רטרואקטיבית, ישראלים שחרגו מהקונסנסוס הציוני והעזו להיאבק בכיבוש באמצעים לא אלימים. הדמות הבכירה ביותר שחתמה על הצעת החוק היא דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, חברת קדימה.

אחת ממובילות ההתקפות על ח"כ חנין זועבי היתה חברת כנסת חדשה יחסית, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שאף כינתה אותה – "בטעות", כמובן – "ח"כ זובי". הרקורד המרשים האחר של שמאלוב-ברקוביץ' כולל טענה שענן האפר שפלט הר הגעש האיסלנדי הוא נקמה של יהוה צבאות על השואה, תמיכה נלהבת ב"אם תרצו", מחאה על "שגעון הדמוקרטיה הישראלית" ו"דבקות בערכים אוניברסליים והומניים", הצעת חוק.שתאסור על "משתמטים" ללמוד באוניברסיטה, ועוד. כמקובל בקרב בריונים מהסוג הזה, שמאלוב-ברקוביץ' התחמקה משירות צבאי, לטענתה בשל בעיות בריאות, והסתפקה בשירות לאומי, שם ביצעה תפקידים פקידותיים שכנראה יכלה לבצע גם במדי זית. בניגוד למה שאולי אפשר להניח, שמאלוב-ברקוביץ' איננה חברה בישראל ביתנו. היא חברה בקדימה.

בין התוקפים האחרים של זועבי היה ח"כ יוחנן פלסנר, שלא היסס לאתגר אותה, והציע לה ללכת לעזה: "תלכי לעזה לפחות לשבוע ונראה אותך שם מדברת על זכויות נשים, על זכויות אדם, על זכויות אזרח. שבוע אחד בעזה – ונראה מה קורה לך. רווקה, בת 38, נראה איך מתייחסים אליה שם". כבר ניחשתם באיזו סיעה חבר פלסנר, אני מניח.

התקשורת הישראלית המתה השבוע סביב זיכויו של צחי הנגבי מעבירות של שוחד בחירות והפרת אמונים, תוך שהיא עושה הכל כדי להמעיט בחשיבות העובדה שהנגבי, האתרוג החדש שלה, הורשע בעדות שקר. הנגבי מיועד כעת לשוב להנהגת קדימה.

כששרון עזב, בשלהי 2005, את הליכוד ולקח איתו שורה של בכירים, אמרה חברת הכנסת הנלעגת מהליכוד, גילה גמליאל, ש"שרון הוציא את הבררה מהליכוד". צחקו עליה נורא אז, אבל מסתבר שהיא צדקה.

* * * * *

לקדימה יש נכס אחד בולט, קוראים לו ציפורה לבני. אף אחד לא יודע בעצם מה טוב בציפורה לבני; היא לא הותירה שום חותם בשום תפקיד שבו כיהנה. היא חייבת את חייה הפוליטיים לאביגדור ליברמן, המנטור הראשון שלה, ולאריאל שרון. יש לה יכולת מרשימה להתבטא במתינות – כלומר, לא לומר שום דבר שניתן לציטוט או נחרת בזכרון – ואומרים שהיא גם יודעת לתופף. היו רק שני אירועים שבהם היא אמרה דברים אמיצים יחסית. הראשון היה כשלון מהדהד: היא דרשה מאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השניה, והוא סירב בבוז. בתגובה היא עשתה… כלום. האחר היה כאשר חברי כת גלעד שליט באו להציק לה בדרישה שתאשר את שחרורם של עשרות מתכנני פיגועים (טוב, הם מציגים את זה אחרת); היא סרבה ולתדהמתם, היא גם נימקה. נוצרה סופה בכוס תה קר שהחזיקה יומיים. מצד שני, כאשר החרדים בבני ברק דרשו להסיר את תמונתה מכרזות הבחירות, היא העדיפה להעמיד פנים שמדובר בגשם, והסכימה.

הסיבה שהיא מחזיקה ב-29 מנדטים, כלומר במצב החריג מאד של עמידה בראש מפלגת אופוזיציה שהיא גם המפלגה הגדולה ביותר, היא העובדה שהיא הצליחה לשכנע מספר גדול של בוחרים שאם לא יבחרו בה, בנימין נתניהו יהפוך לראש ממשלה. ובכן, הם בחרו בה והוא בכל זאת הפך לראש ממשלה. מה עכשיו?

כלום, כמסתבר. מדי פעם לבני עורכת איזו מסיבת עיתונאים ואומרת משהו שרובם לא טורחים לצטט, כי קשה להם להאמין שהוא מעניין אפילו אותה. בהצבעה ל]ני כשבוע על שלילת זכויות היתר של זועבי, הגנו עליה שני רוויזיוניסטים ותיקים, רובי ריבלין ודן מרידור. לבני, שבאה מאותו המחנה עצמו, מילאה פיה מים. זה לא פופולרי. זה יכול להבריח קולות מהמרכז והקולות הערביים ממילא אבודים מבחינתה. אם היא נזפה בשמאלוב-ברקוביץ' על שנאת האדם שלה ובפלסנר על השוביניזם שלו, היא עשתה את זה בשקט מוחלט. מול ההתקפה הגואה והולכת כנגד מה שנשאר מהמדינה החופשית בישראל, קולה של לבני לא נשמע.

או, בעצם, לא לגמרי מדויק: בתחום אחד היא הצטרפה להתקפה על ישראל הליברלית. היא תקפה את "הבערות בתחום היהדות" בקרב מצביעיה וקוננה על כך שהפרהסיה של תל אביב לא נראית כמו זו של בני ברק – אותה עיר, כזכור, שבפרהסיה שלה אי אפשר לתלות את תמונותיה של לבני עצמה. העובדה הזו, כמסתבר, לא מפריעה במיוחד ללבני, שעדיין חושבת שהיא תוכל לעשות את התרגיל הקלאסי של מפלגות השמאל-מרכז: למכור את המצביעים שלהם ואת העקרונות הליברליים שלהם לחרדים, במקרה הטוב כדי להגיע לאיזשהו הסכם שלום, במקרה הרע כדי לקושש כמה שנות שלטון. לבני, בקצרה, אמרה למצביעים שלה שהם שכחו מה זה להיות יהודים.

אז הנה קצת יידישקייט: החזיר, טוען התלמוד, פושט את טלפיו בעת רביצה כדי להעמיד פנים שהוא טהור ולהטעות את הבריות. לבני היא טלפי החזיר של קדימה. היא זו שאמורה לשכנע אנשים סבירים להצביע עבור אסופת חדלי האישים, הגזענים והמושחתים שמאכלסים את הרשימה שמאחוריה. והגיע הזמן להצביע על כך.

(יוסי גורביץ)

לשמחה מה זו עושה?

צחי הנגבי הורשע הבוקר בעבירה של עדות שקר. הוא גם זוכה משתי עבירות של מרמה והפרת אמונים. את עובדת ההרשעה תתקשו למצוא בכותרות ובכותרות המשנה של אתרי העיתונים.

וזה קצת משונה, כי זו העבירה החמורה מבין העבירות שבהן נאשם הנגבי. הפרת אמונים נושאת עמה עונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר, העונש המקסימלי על שוחד בחירות הוא שנת מאסר אחת, ואילו העונש המקסימלי על עדות שקר הוא שבע שנות מאסר. זה משונה עוד יותר כשזוכרים שבית משפט כבר אמר על הנגבי, בפרשת ההונאות באיסת"א ב-1982, ש"האמת לא היתה נר לרגליו", ובהתחשב בכך שהוא נחקר בשל חלקו בפרשת בר און-חברון – ספציפית, הוא נחשד בכך ששיקר לממשלה ואמר לה שנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, הביע הסכמה והתלהבות למינויו של בר און ליועץ המשפטי לממשלה, מה שלא היה ולא נברא.

זוכרים? אה, כן: אף אחד לא זכר. העובדות הללו לא הופיעו בדיווחים היום. במקום זה, קיבלנו השתפכויות. ynet כתב ש"הנגבי נשם לרווחה", והעורך שם קלט תוך כמה שניות שיש בעיה בפתיח הזה, ושינה אותו ל"רעידת אדמה בפרקליטות". העובדה ששניים מתוך שלושה שופטים סברו שהנגבי אשם בהפרת אמונים, ושזיכויו של הנגבי נבע מכך שאחד מהם, השופט עודד שחם, קיבל את טענת ה"הגנה מן הצדק" של הנגבי, הוצנעה. אפילו "הארץ", שדיווח עליה יחסית באריכות, פתח את המשנה שלו ב"נצחון להנגבי ולקדימה". אוי לנצחונות כאלה: קדימה, שהוקמה על ידי האיש שעליו אמר בן גוריון ש"טרם נגמל מאמירת אי אמת" ושבנו עמרי הורשע בעדות שקר, מקבלת לשורותיה עוד שקרן עם תעודות.

בהחלט מקובל עלי שהנגבי נשם לרווחה: הוא נמצא ברשימה אקסקלוסיבית מאד, רשימת עשירית האחוז שמצליחה להוציא זיכוי ממערכת המשפט הישראלית. מה שלא ברור לי הוא גל האהדה הכלל-תקשורתי כלפי הנגבי. פרשנים פוליטיים בסוף השבוע העלו משום מה את הנושא על ראש שמחתם, והביעו בעדינות תקווה שבית המשפט לא יגלה אכזריות ולא יטיל קלון בהנגבי. הם תיארו אותו כאיש המתון, המנהיג החדש שקדימה זקוקה לו. ניסיתי להזכר מאיפה מוכרת לי שורת המקהלה הזו, ונזכרתי: חיים רמון.

גם אז התייצבו הפרשנים הפוליטיים בשורה אחת מאחוריו, מטשטשים את המעשים שעשה ואת העובדה שהשופטים מצאו שגרר לאולם בית המשפט שלוש עדות שקר. התקשורת הישראלית גם טשטשה את העובדה שכנגד חיימון שלנו היתה מתלוננת נוספת על הטרדה מינית, שעדותה אושרה בבדיקת פוליגרף, ועשתה כמיטב יכולתה להשכיח את האפיזודה ההיא, שבה מקורב של רמון החל במעקב אחרי הקצינה שבה ביצע חיימון מעשה מגונהאחרי שרמון כבר סיים לרצות את עונשו הקצר מאד.

התקשורת הישראלית מצאה לה אתרוג חדש. היא תמיד העריצה בריונים, ואין בפוליטיקה הישראלית בריון שישווה לצחי הנגבי. לעומתו, אביגדור ליברמן הוא בריון צעצוע, כזה שטוב רק בלהרביץ לילדים. במקום ציפורה לבני, הייתי מסתכל אחורה בחשש, כי הכתרת יורש חדש מצד הפרשנים הפוליטיים לא יכולה לומר שום דבר חיובי על סיכוייה שלה, מה גם שהיא נתפסת יותר ויותר כ"חלשה", דבר שהתקשורת הישראלית שואפת הדם לא מסוגלת לעכל.

הסיכוי שהנגבי ילך לכלא בשל עדות השקר נמוך: יותר מדי שנים חלפו מזמן האירוע. אבל אם יניחו השופטים להנגבי לחמוק ללא קלון, הם יקבעו שבישראל עדות שקר איננה משהו שצריך להפריע לקריירה שלך, ויורידו את העבירה לדרגת חטא. תיארו לנו בימים האחרונים את הנגבי כג'נטלמן; מג'נטלמן אמיתי אפשר היה לצפות שיפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי הרשעה שכזו. הנגבי לא ג'נטלמן, הוא רק בריון שלמד ללבוש חליפה ואיך לדבר עם התקשורת.

והיא מתה עליו.

(יוסי גורביץ)

הכייסת

(הערה: את רוב הפוסט הזה, פרט לארבעת הפסקאות האחרונות, כתבתי בערב יום ראשון. קריסת השירות של נטוויז'ן לא איפשרה את סיומו באותו ערב, וביום שני אתם יודעים מה קרה. הנה הוא, באיחור קל, ועדיין רלוונטי, לדעתי.)

ציפי לבני הצליחה להציל את הכנופיה שלה – תעשו לי טובה, מי באמת יכול להתייחס לקדימה בתור מפלגה? – בבחירות האחרונות, משום שהיא פנתה למעוזים ישנים של השמאל והפחידה אותו שביבי בא. בין השאר היא הצליחה לשכנע שורה של פעילים בקהילה הגאה שהיא עדיפה על פני הבית הטבעי שלה, מרצ. וכך הצליחה לבני לעשות את הבלתי אפשרי: להעלות את כוחה של קדימה. משהתחזתה לאשת שמאל, הצליחה להכניס לכנסת את דליה איציק, רוחמה אברהם בלילא, צחי הנגבי, אבי דיכטר, גדעון עזרא, רונית "מפלגת דמיקולו" תירוש, עתניאל שנלר, וכמובן את שאול מופז. מה היינו עושים בלי שאול מופז.

שנה ומשהו חלפה, ולבני לא מצליחה להמריא. הסיעה שלה, לכאורה, היא הגדולה ביותר בכנסת, אבל היא מפוצלת לאמבות. החברים עצבניים, סובלים מיסורי גמילה מהשלטון. בפועל, לבני לא הצליחה לעשות כלום בשנה האחרונה, פרט אולי לבלימת נסיון פוטש של נתניהו.

ואז קרה מה שקורה תמיד כשמפלגת מרכז נראית על סף קריסה: צץ מישהו שרוצה להקים אחת חדשה. במקרה שלנו, מדובר ביאיר "ארבעת אבותי" לפיד, האיש היחיד בהיסטוריה שההין אי פעם לכתוב ברצינות אוטוביוגרפיה של אדם אחר. לפיד, אומרים, נראה טוב; הוא בהחלט עובר מסך; ואנשים שתמיד מזכירים לנו שרונלד רייגן היה שחקן אומרים שהוא יכול להיות גם ראש ממשלה. לפיד ככל הנראה מתכנן קמפיין פוליטי – הוא מקפיד לא להכחיש – ועושה את זה בצורה בזויה: מתוך עמדת הכוח התקשורתית שלו. יש אפילו הצעת חוק שמיועדת לחסל את ההתמודדות שלו. אשר לרייגן – נו, צריך הבנה בפוליטיקה ובהיסטוריה האמריקנית שדומות לאלה של לפיד כדי לא לדעת שרייגן עשה כמה דברים בין הקולנוע ובין הנשיאות. הוא היה מושל קליפורניה, למשל. יתר על כן, בניגוד ללפיד לרייגן היו דברים מדויקים לומר על החברה האמריקנית. הוא לא הסתפק בעמדה של חביב הקהל ולא פחד לומר דברים קשים.

כך או כך, לבני החליטה שהגיע הזמן ליצור בידול בינה ובין לפיד. הלז, כפי שניתן לנחש, ימשיך באותו קו של אביו: תקיפה של החרדים, תוך התעלמות משאר בעיותיה של המדינה – שינוי היתה אגנוסטית למדי בשאלת השטחים; זה היה עיקר כוחה בבחירות של 2003 – וזה אותו קו עצמו שכבר נקט ראש עירית תל אביב, רון חולדאי, לפני כחודש.

לבני, שגם היא אמרה כמה אמירות אנטי חרדיות, היתה צריכה לחדד את ההבדלים בינה לבינם. אז בסוף השבוע שעבר היא יצאה בשורה של אמירות אומללות. היא תקפה את "הבורות ביהדות" ב"מדינת תל אביב", היא אמרה ש"הפרהסיה במדינה היהודית בתל אביב" מטרידה אותה יותר מאשר זו שבבני ברק. היא הביעה כמיהה ל"מנגינה הזו", כלומר לניגון החרדי (והאידישאי) "לא נשמעת היום באזורים אחרים בארץ"; תוך ניתוק מרשים מהמציאות, היא אמרה ש"גדל כאן דור שנמנע מללכת לבית הכנסת כי הוא מזהה את העניין היהודי כמשהו ששייך לחרדים. מה אנחנו עושים כדי שהילדים של כולנו ייפגשו?"

אם נניח להדרה האוטומטית של הערבים מתוך ה"כולנו" של לבני – מסורת ארוכה בקרב אנשי "מרכז" – ולעובדה שהיא לא ערה כלל להתעוררות הדתית שקמה כאן בעשור האחרון, לבני בעצם אומרת משהו מוכר מאד: "בתל אביב שכחו מה זה להיות יהודים".

כמו הרבה מאד אנשים, לבני בונה את הקמפיין שלה על דחייתה של "תל אביב" – לא תל אביב הממשית, של הרבה מאד אנשים קשי יום, של דרום שמאוכלס בדתיים ושומרי מסורת, של אנשים שקמים כל יום לעמל יומם ולימודיהם, אלא תל אביב המדומיינת, תל אביב שהציונות תמיד ראתה בה אויב (ראו ס. יזהר וימי צקלג שלו), תל אביב של הנהנתנים שחושבים שיש בחיים משהו מעבר לסלע קיומנו והמיית "אוי אוי אוי" אידישאית עתיקה.

בקצרה, לבני מצטרפת להתקפה – התקפה ששורשיה באנטישמיות הקלאסית – על "קוסמופוליטים" (ביטוי שבו השתמש נתניהו לאחרונה). היא רוצה להבהיר לכל מי שיצביע לה שהיא לא חלק מההם, היא חלק מאיתנו. כמו רוב היהודים בישראל, אין לה שמץ של מושג מהי יהדות ואין לה שריד של יומרה לנסיון להגדיר מהי היהדות שלה – "להיות יהודי זה לא מה שאומרים לך אלא התחושה הפנימית שאתה שייך למשהו, שאתה מתרגש ממנו ורוצה להיות שייך אליו", אמרה, והוסיפה עלגות על בורות ודמגוגיה.

לבני לא יודעת מה זה "להיות יהודי" – "רגש פנימי" ו"רצון שייכות" לא מגדירים שום דבר – אבל זה לא מפריע לה לתקוף את העיר היצרנית ביותר בישראל, לתקוף את יושביה שלא עשו רע לאיש, גם אם בא להם מדי פעם לשתות קפה לאטה ולא עלית, ולהאשים אותם בכך שהם אינם יהודים מספיק, להודיע להם שהיא מעדיפה את עיר הטפילות והמסכנות בני ברק – וכל זה כדי למצוא חן בעיני אנשים שממילא לא יצביעו לה, כי היא אשה.

אחרי שלבני כייסה את השמאל בבחירות האחרונות, עכשיו היא גם תוקעת סכין בגבו. זה מקביל לפעולותיו של אהוד ברק בבחירות 2001, כשמצד אחד דירבן את נוער מרצ לצאת לעבוד עבורו ומצד שני, בפני אנשים אחרים, השמיץ אותם כשמאלנים רכרוכיים. ברק הקפיד לעשות את זה בפרטיות; לבני יורקת בפניהם של מצביעיה השמאלנים בפומבי.

לזכור ולא לשכוח, בבוא יום הבחירות.

(יוסי גורביץ)

משברים: חמש הערות נוספות על ספיחי המשט

מקום המשפט, שמה הרשע: אמש הגישה הפרקליטות מסמך לבית המשפט, בהביעה את התנגדותה לישום בקשת ההבאס קורפוס של עורכי דינם של העצורים מהמשט לעזה. פרקליט המדינה משה לדור כתב ש"לא ברור מה המקור החוקי לדרישה זו".

יש להניח שלדור לא התכוון שהאנשים שבהם החזיקה ישראל יוכרזו כשבויי מלחמה. איך אנחנו יודעים את זה? כי הלילה אמר היועץ המשפטי לממשלה שהוא התכוון להעמיד לדין כמה מהם. אמנם, לא ברור באיזה סעיף. הטענה שאפשר להעמיד לדין אנשים משום שהם התנגדו לפעילות של חיילי צה"ל מחוץ לתחומי מדינת ישראל היא הרבה מעבר לבעייתית. לא שישראל לא עשתה זאת קודם לכן – היא העמידה לדין אנשי חיזבאללה שכל מה שעשו היה מילוי חובתם הפטריוטית על ידי ירי לעבר חיילי צה"ל – אבל בעבר היא לפחות העמידה פנים שמדובר בטרוריסטים מסוכנים.

ההצהרה של לדור בעייתית מאד. אם ישראל מרשה לעצמה לאסוף אנשים מספינה בלב ים, ואז למנוע מהם גישה לסיוע משפטי, באיזה אופן אפשר להבדיל בין הפעולה הזו ובין חטיפה? השילוב המדהים הזה – מצד אחד למנוע סיוע משפטי כי לא ברור "מה המקור החוקי לדרישה" ומצד שני לדרוש את העמדתם של האנשים לדין, כי הם תקפו את חיילי צה"ל – מבהיר סופית שלצד הגנרלים והקולונלים שלנו יצטרכו לעמוד לדין בהאג שורה ארוכה-ארוכה של פרקליטים. לדור לא יהיה בשורה הראשונה – היא שמורה לטיפוסים כמו פליאה אלבק – אבל כנראה שיהיה לו מקום טוב בשניה.

המהירות בה התודעה מתפוגגת: יומיים בקושי חלפו מאז ההתקפה על המרמרה, וכל מה שנכתב כאן בשבוע שעבר, כל הסכנות האיומות שפוטמנו בהן על ידי הגנרלים שלנו, הדוברים שלהם והתקשורת המתמסרת, נמוגו. לצבא יש שקר חדש – הופתענו, לא ציפינו, מי בכלל יכול היה לצפות – ועל כן יש להדחיק במהירות את כל מה שבא קודם.

ושוב, נזכיר: כבר ביום חמישי איים צה"ל שאם המצב יתדרדר, לא תהיה לו ברירה אלא לפתוח באש. כבר אז דיברו על פעילים של אל קאעדה. כל כך מדהים שהעובדה הזו מתמסמסת.

צה"ל בעליל פתח בהתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי, המטרה הקבועה שלו. אתמול התפרסם מונולוג של לוחם שייטת בידיעות אחרונות, לאמור: "ירדנו מהמסוק בידיים חשופות, 15 לוחמים עם רובי צבע. על גג הספינה חיכו לנו 30 איש. אנחנו באו לדבר והם באו למלחמה." עכשיו, יש כמה אפשרויות לצורה שבה נוצר הטקסט הזה. יכול להיות שלוחם השייטת הזה אכן מאמין שהשתלשלות למסוק באפוד ונשק היא סוג של שיח, ושהתגובה הנכונה של אנשי הספינה היתה צריכה להיות "אהלן וסהלן, לא קר לך ברוח הזו?" – ואז לא ברור איך נתנו למטומטם קליני כזה להחזיק משהו מסוכן יותר מסכין חמאה; או שהוא פשוט משמיע את הגרסה החדשה למציאות של דובר צה"ל.

ברור למה דובר צה"ל חוזר על המנטרה החדשה ומנסה להשכיח את הישנה. ברור גם למה לוחם שייטת חוזר עליה – הוא חייל, אחרי הכל. ברור גם למה הציבור הישראלי בולע את זה – כי הוא תמיד מאמין למה שקצינים סמכותיים אומרים ויש לו זכרון של יתוש לוקה אלצהיימר. מה שלא ברור הוא איך עיתונאים, אותם עיתונאים עצמם שהסבירו לנו לפני פחות משבוע – פחות משבוע מזורגג! – כמה המשט מסוכן, מדקלים עכשיו את דף המסרים החדש של דובר צה"ל. מה, גם אתם לא זוכרים מה כתבתם? או שפשוט ויתרתם על כבודכם העצמי והצטרפתם למקהלה?

וכן, אני יודע שכתבתי על זה אתמול. מכל מה שקורה פה, זה הדבר שמדהים אותי יותר מכל.

זכות הרמיסה של ישראל: ישראל מונעת, בין השאר, העברת מלט לרצועה. על מניעת המלט הזו היא היתה מוכנה לדחות את הצעתה של קטאר ליחסים דיפלומטיים. ישראל טוענת כי הפלסטינים ישתמשו במלט לבניית בונקרים.

וזה נשמע הגיוני, עד שאתה חושב על זה שוב. מה זה עניינכם אם הם יבנו בונקרים? בונקרים הם מבנים הגנתיים פר אקסלנס. זה דומה לדרישות הישראליות שלא להציב טילי נ"מ באיראן. בשני המקרים מניחה ישראל מראש שיש לה זכות לתקוף כאוות נפשה, באיראן או ברצועה, ושכל דבר שעשוי להפריע לה להתנהג כבריון שכונתי הוא עילה לפעולה. לפלסטינים ולאיראנים, מבחינת ישראל, לא רק שאין זכות לתקוף אותה – גם אין להם זכות להתגונן מפניה.

כמובן, במלט עושים עוד כמה דברים חוץ מבניית בונקרים. למשל, בונים מחדש את הבתים שהרסה ישראל בפלישה הקודמת שלה. את ישראל ההומניטרית כל כך, זה לא מעניין.

למה שמאלוב-ברקוביץ' עדיין בקדימה? העובדה שלציפי לבני אין שליטה במפלגתה היא סוד קטן מאד, ובכל זאת צריך לשאול מדוע ח"כ יולי שמאלוב-ברקוביץ' עדיין נמצאת בקדימה ולא נבעטה ממנה.

הבוקר פרסמה שמאלוב-ברקוביץ' – שהתמחותה, כפי שכבר ראינו, היא בהתלהמות לאומנית – מאמר שטנה ב"ישראל היום". כהומו סובייטיקוס מצוי, היא קוננה על "שיגעון הדמוקרטיה הישראלית והדבקות בערכים "הומניים" ו"אוניברסליים"" ש"אחז בחברי הכנסת הערבים", והודיעה שהיא פנתה ליועץ המשפטי כדי לפתוח בחקירה כנגד חברי הכנסת בשל "הסתה".

עכשיו, אפשר להבין מדוע שמאלוב-ברקוביץ' לא מבינה את משמעותה של החסינות המהותית, וקל מאד להבין שהיא לא יודעת שהשוואה בין צה"ל ובין הצבא הגרמני היא אולי נואלת, אבל עדיין חוקית לגמרי. תבינו אותה: היא יוצאת ברית המועצות. זה לא בא לה טבעי, כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחופש דיבור.

אבל מה שאי אפשר להבין הוא מדוע היא עדיין בקדימה. שמאלוב-ברקוביץ' אימצה במאמר שלה את "אין אזרחות בלי נאמנות" של ליברמן. האם העמדה הזו מייצגת את עמדתה של קדימה? אם לא, מדוע לא לשלוח את שמאלוב-ברקוביץ' אל המפלגה של אנסטסיה מיכאלי, שניסתה היום לתקוף פיזית את חברת הכנסת חנין זועבי?

השאלה פשוטה וחדה: האם ציפי לבני, שכייסה את בוחרי השמאל בבחירות האחרונות, מוכנה לאפשר לתואמת ליברמן לשמש כח"כית במפלגתה? האם ציפי לבני מקבלת את הסיסמה של "אין אזרחות בלי נאמנות"? זה הכל.

לראשונה, אוי לחרפה, מוצמדים לחברת כנסת שומרי ראש – מחשש שחברי כנסת אחרים יפגעו בה.

קול האספסוף: התכנית של עירית לינור וקובי אריאלי ממשיכה לשמש כקול האספסוף. כזכור, לפני כשנה קרא אריאלי לבריונים לתקוף פיזית את מוסרי העדויות לשוברי שתיקה. היום דיברה לינור בעליצותה הרגילה (דקה 5:13 והלאה; תודה לעופר על ההפניה) על הצורך בהטבעתה של הספינה קורי רייצ'ל. מסתבר שהיא חושבת, אם אפשר לקרוא כך לתהליך המתחולל במוחה, שאם מודיעים על כך מראש, זה בסדר. הליצן שישב לידה השמיע צופר ספינות ושניהם צחקו.

ככה נשמעת תוכנית דיעות היום, ברדיו הצבאי.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות על התרומות שנכנסו בימים האחרונים לקרן הטבק והאלכוהול. הן שימשו לרכישת אוהל אור וצעצועי צילום נוספים. בעניין זה, פרסום נטול בושה – אנשים המעוניינים בצילומי פורטרט או צילומי מוצרים מתבקשים לפנות למייל ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.

(יוסי גורביץ)

עשן מחשבתה המתפוגג

ככל שאני שומע יותר על חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה), אני מתחרט על כך. כבר נתקלנו בה לפני חודשיים, כשצצה מן הנשיה ההולמת אותה כל כך בדרישה למנוע לימודים באוניברסיטה למי שלא שירתו בצה"ל, לפחות עד גיל 22. הפעם הבאה שנתקלתי בשמה היתה כשפנתה לשר הפנים אלי ישי, וקראה לו להשתמש בסמכותו המנדטורית ולסגור את עיתון "הארץ" בשל פרשת קם-נווה.

כך שזה לא באמת היה מפתיע לקרוא ששמאלוב-ברקוביץ' הופיעה במסיבה של המיליטריסטים של "אם תרצו". גם זה שהיא "מעריצה שרופה" שלהם, כדבריה, נשמע הגיוני. לא ברור איך מישהי עם שם ערל כל כך כמו יוליה, שמם של קיסרים שונאי ישראל, הצליחה להכנס למסיבה של ציונים שוללי גלות ומשוללי הומור – ציונית נלהבת כמוה לא יכלה לעברת ל"יעל"? יש תקדים – אבל ניחא.

דבר חמור הרבה יותר הוא מה שאומרת שמאלוב-ברקוביץ' לכתב וואלה, אייל דץ, בסוף המסיבה. היא מנסה לברר אם הוא שמאלן מסריח שחושב שפושעי מלחמה ישראלים צריכים לעמוד לדין, ואומרת לו שהיא "לא מפחדת מחרם של העולם." למה, הוא שואל. "ראית את האפר עכשיו מעל אירופה?", היא שואלת, והוא לא מבין. "זה עונש מאלוהים. כל מה שצריך זה שנאמין. ברגע שכולנו נאמין לא נצטרך לפחד מהעולם. הבעיה היא שהמון אנשים בארץ לא מאמינים, במיוחד השמאלניים, וזו בעצם הבעיה האמיתית."

אוי. יש לנו חברת כנסת שמאמינה שא. אלוהים מתערב ישירות בעולם האמיתי, אמונה שאנשים חושבים זנחו כבר בימי הביניים; ב. שתופעות טבעיות כמו התפרצות של הר געש או רעידות אדמה הן סימן לזעפו של האל; ג. במשתמע, שעונשו של האל מופנה כלפי מי שחושב רעות על יהודים; ד. אם כל היהודים יתאחדו באמונתם, הם יוכלו לכפות או לפחות לכופף את רצונו של יהוה לזה שלהם; ה. הבעיה היא ש"יש המון אנשים לא מאמינים"; והגרוע מכל, ו. שחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מוסמכת לאתר איתותי עשן של יהוה ולפרשן אותם.

עכשיו, יכול להיות ששמאלוב-ברקוביץ' היתה תחת השפעת אלכוהול או סמים כאשר אמרה את הדברים ושבמצב נורמלי יותר לא היתה אומרת אותם; אבל אם זה לא המצב – ולא ראיתי שום הכחשה מצידה או הסבר שכזה – הרי שהיא נמצאת ברמת תבונה שדומה לזו של חסיד חב"ד או שלמה בניזרי. כל זמן ששמאלוב-ברקוביץ' היתה אזרחית פרטית, האמונות המשונות שלה – ככל שיהיו ראויות לרחמים – על העולם היו עניינה ולכל היותר עניינה של סביבתה הקרובה בלבד. למרבה הדאגה, כרגע היא חברת כנסת, והעובדה שהיא חושבת ש"יהודים לא מאמינים" מסכנים את אחדותו המיסטית של עם ישראל היא בהחלט נושא לדיון ציבורי.

בעיה נוספת שיש לעמוד עליה היא עד כמה מפלגת קדימה היא מפלגת סוסים טרוייאניים. אף אחד לא היה מופתע לשמוע דברי הבל כאלה מאורי אריאל או אחד מחברי הכנסת של האגודה או ש"ס – וזה בסדר; מי שבחר בהם ידע איזה חתול יש בשק שהוא קונה.

אבל את קדימה מכרו לנו כמפלגת מרכז שפויה. לקחו את ציפי לבני ועשו מאמץ עליון לטשטש את ערימת הנוכלים, האופורטוניסטים ואנשי הימין שמסתתרים מאחוריה. רשימה חלקית: שאול מופז, צחי הנגבי, ישראל חסון, יואל חסון, דליה איציק, אלי אפללו, גדעון עזרא, רונית תירוש, עתניאל שנלר.

זו ככל הנראה קופת השרצים הגדולה ביותר שסחב אחריו איש ציבור כלשהו אי פעם. והיו מספיק טמבלים בשמאל הישראלי שקנו את הקש והגבבה של ראובן אדלר, את ההפחדה מפני בנימין נתניהו שנשענה על פרשנות שגויה במכוון של החוקים החוקתיים שלנו, והכניסו לכנסת מישהי שמקומה האמיתי היה באיחוד הלאומי – להוציא העובדה שזו האחרונה לא מוכנה לבחור נשים לכנסת.

אז בפעם הבאה שאיזה שמאלני מבולבל יתחיל לדבר אתכם על לבני, הצביעו בפניו על יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בתור מי שהקול שלו יכניס לכנסת. בפח הזה אסור ליפול שוב.

עדכון: מסתבר ששמאלוב-ברקוביץ’ לא שירתה בצה”ל: מהלשכה שלה נמסר ש”ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' לא שירתה בצבא ההגנה לישראל עקב נכות רפואית אך מילאה את חובתה לחברה במסגרת השירות הלאומי. חברת הכנסת שירתה בשני בתי חולים: בית החולים הגריאטרי ובית החולים  "ביקור חולים" ושימשה כעוזרת אישית לפרופסור דיאמנט.” נזכיר שוב ששמאלוב-ברקוביץ’ ביקשה לשלול, או למצער לעכב,  את זכות הלימודים של אנשים אחרים שצה”ל פטר משירות – ושלפי ההגדרות שלה, גם שירות “ג’ובניקי” הוא חשוד. עוד תומכת נלהבת של “אם תרצו” נחשפת כדמגוגית שמעשיה ופיה אינם שווים.

(תודה לקורא אייל לווין על ההפניה לכתבה בוואלה).

(יוסי גורביץ)

בקופסה אטומה, מרופדת בספוגית

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי רב זכויות ורב המצאות לשוניות, אבל אני מוכן להמר שיזכרו רק אחת מהן: זו שבה קרא לעיתונאים, במהלך ההתנתקות, לשמור על שרון כמו על אתרוג, "שיש לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד סוף ההתנתקות". 

 

אברמוביץ' טען אמנם שכוונתו רק לטורי דעות ולא לידיעות חדשותיות גרידא, אבל כשנה לאחר מעשה, יודה דיוויד לנדאו – עורך "הארץ" בזמן ההתנתקות – ש"עיתון הארץ תמך בהתנתקות, ואנחנו סברנו שכדי להפסיק את השחיתות הגדולה של המשך הכיבוש בעזה אפשר להעלים עין משחיתות קטנה". ראוי לציין שעד אמצע 2004, כלומר עד ששרון התחיל לדחוף את תכנית ההתנתקות, נקט "הארץ" "קו לוחמני כנגד שחיתות שלטונית".

 

קופסת האתרוג נדדה עם שרון לקדימה – ראוי לזכור כיצד כיסו רוב כלי התקשורת את פרישתו של שרון מהליכוד, את הכינוי "המורדים" לאנשים שעמדו על העקרונות שבשמם נבחרו, ואת הראיון החרפתי ההוא שערך "ידיעות אחרונות" עם שרון אחרי השבץ הראשון ובו בלעו הכתבים את השקרים הבריאותיים שמכרו להם אנשי היח"צ של שרון בלי חקירה ודרישה – והיא עטתה כמעט מיד את אהוד אולמרט. רבים מאנשי התקשורת עשו מאמצים ניכרים, ניכרים מדי, לגונן על האיש בעל רטוריקת הזהב ומגע מידאס-ההפוך.

 

ועכשיו, מתקבל הרושם, הגיע תורה של ציפי לבני ליהנות מבגדי המלך החדשים, שנתפרו במקורם למידותיו הגדולות בהרבה של אריאל שרון. בליכוד שמו לב שהם מאבדים גובה בסקרים, והחליטו שהם יוצאים בקמפיין נגטיבי. בניגוד לארה"ב, פה זה כמעט תמיד עובד.

 

אז הם יצאו עם סיסמא בנוסח "לבני? זה גדול עליה". התגובה הראשונה שלי היתה "זה הכל?", אבל מסתבר שטעיתי, כי מה שנראה לי כמו תגובה אנמית-ביחס לקמפיין (המוצדק בפני עצמו) "ביבי? אני לא מאמין לו", נראה לכל מיני אנשים אחרים כמו שובניזם.

 

נשות קדימה הטילו את עצמן לאדמה, קרעו את בגדיהן, והשמיעו זעקה גדולה ומרה. רוחמה בלילא-אברהם, תמיד אתנחתא קומית, ייבבה שמדובר בקמפיין "אנטי נשי", וש"ביבי מחזיר אותנו לימים אפלים שבהם נשים לא נחשבו למי שיכולות לבצע תפקידים בכירים", קוננה בלילא-אברהם, ורעותה הגרועה ממנה, רונית "השקרנית" תירוש, צווחה ש"גישתו של נתניהו, הנגועה בשובניזם חזירי, מזכירה את המאצ'ו המצוי, המתהדר ב'למי יש יותר".

 

התגובה הראשונה שלי על הרפש המחשבתי הזה היתה "נו, באמת". השניה היתה שספק אם יש משהו שדרדר אחורה את מעמדן של הנשים בישראל יותר מאשר ה"ה בלילא-אברהם ותירוש, קריקטורות בלתי מודעות לעצמן. המחשבה השלישית היתה מודאגת יותר.

 

שימו לב לאופן שבו מופיעה הידיעה הזו ב"ידיעות אחרונות" היום. הכותרת – "חפשו את האשה" – משונה משהו, אלא אם רוצה לרמוז לנו הכתב שיש משהו בטענותיהן של בלילא-אברהם, תירוש ויואל חסון. מעל הכותרת, אנחנו מוצאים את הכיתוב "הליכוד חושף קמפיין שתוקף את לבני וחוטף ביקורת חריפה". מה שנכון – אבל הביקורת הזו מגיעה רק מצדם של אנשי קדימה, שהתגובה הפבלובית-כמעט הזו מצידם (אלא אם מדובר בחבר קדימה ספציפי מאד, שאול "חסר חוליות" מופז) צפויה למדי. על כן, גם הטענה – בגוף הטקסט – שמדובר ב"סערה במערכת הפוליטית" בעייתית. רק אנשי קדימה והליכוד – המותקפים והתוקפים – מעורבים.

אם נעיף מבט שמאלה, נמצא שם בוקסת טקסט שכותרתה הלא מעודנת היא "הם מפחדים!", שכמו מיועדת להזכיר לנו רגע מיוזע במיוחד בחייו של ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו. מתחת לקפל (לא היה מקום בצילום), כותרת קטנה: "ייבדקו "הזיופים" בקדימה". המרכאות הכפולות סביב המילה 'הזיופים' – במקור. אני לא יודע מה קרה שם, אם היו או לא היו זיופים, אבל אני חושב שאני יכול לנחש מה דעתו של הכתב על כך שמזוז הורה למשטרה לחקור את הנושא, כפי שמופיע בגוף הידיעה.

 

ללבני ולאנשיה שמורה, כמובן, הזכות להיראות כמו קריקטורה גרועה של הילארי קלינטון העומדת על חורבותיו המעשנות של הקמפיין שלה וטוענת שמדובר בסקסיזם. זו טקטיקה בזויה, כי היא מזיקה למאבק שלבני כביכול תומכת בו – קידום נשים –  כשהיא מעמידה פנים שיש כאן סקסיזם כשדי ברור שאין, ובכך מוזילה כל טענה, אמיתית לעיתים קרובות, על שובניזם. אבל ללבני יש זכות להרוס את שמה הטוב.

 

בכלל לא ברור שלתקשורת הממוסדת יש זכות לעשות את מה שהיא עושה – לנקוט צד באמצע בחירות בלי להכריז על כך. רוצים להגיד שאתם מתנגדים לנתניהו? סבבה. רבים וטובים תומכים בכך. רק, בבקשה, הפסיקו להעמיד פנים שאתם אובייקטיבים. הכריזו, כפי שעושים עיתונים רבים בארצות הברית, על תמיכה מוצהרת במועמד מסוים. לנתניהו ממילא יש עיתון – חינמון – משלו, שגם הוא רק ירוויח מהסרת המסכה.

 

זו לא תהיה הפעם הראשונה שהתקשורת התגייסה נגד נתניהו. במהלך בחירות 1996, לאחר ההפצצה על כפר קנא וכשהתברר שארגזי הקולות הקבועים של מפלגת העבודה, הערבים, לא יגיעו לקלפיות, השתכר שמעון פרס בעת מסע לצפון ודיבר על "הערבים המזויינים האלה", שלא יודעים מה טוב להם. הוא היה מוקף עיתונאים. איש מהם לא דיווח על כך – עד אחרי הבחירות.

 

אם העיתונות הממוסדת, שגם ככה מדממת קוראים, רוצה להמשיך ולאבד אותם – הצביעות הזו היא הדרך הנכונה. סביר, אגב, שעטיפת האתרוג לא תועיל ללבני כמלוא הנימה, אבל נשמותיהם של העיתונאים שעטפו אותה בספוגית וצמר גפן כבר הושחתו. 



(בקדמת התמונה אפשר להבחין בקופסת טבק. זו מחוות-תודה לכל האנשים – אתם יודעים מי אתם – שתרמו מכספם לקרן הטבק והאלכוהול, ולת., שהגדיל לעשות ושלח קופסת טבק משלו. תודה לכם)

(יוסי גורביץ)

ביילין, אתרוגן; המ"פים עולים על הכנסת; ההברקה הכושלת של ברק; והנרקיסיזם של חובשי הכיפות עולה מדרגה. ארבע הערות על המצב והערה מנהלתית

התוכי יוסי: יוסי ביילין – שהתפטר לאחרונה, בטרם יודח, מהנהגת מרצ – שבר הבוקר את כל הקודים המקובלים בפוליטיקה הישראלית, והתערב, מעל דפי "הארץ", בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת, קדימה.

המסר שלו היה די צפוי: אסור להדיח את אולמרט ואסור להגיע לבחירות. בבחירות, מודה ביילין, צפוי גוש השמאל/קדימה לספוג מכה ניצחת. יתר על כן, חסרונותיו של אולמרט נהירים לו היטב, והוא מונה אותם, מהקרב האחרון המיותר בלבנון ועד מינויו של דניאל פרידמן לשר משפטים. התירוץ שלו לעקוף את רצון העם הוא התירוץ הישן והעייף, שמשמש אותו מאז תחילת 1996: הפאטל מורגאנה של "הסכם שלום" שוב נמצא באופק.

כל כך רוצה ביילין לגעת בחזיון התעתועים הזה, שהוא עיוור מלראות את מה שכל אחד רואה: ששלושת השושבינים שלו – בוש, אולמרט ואבו מאזן – הם ברווזים כה צולעים עד שלא יצלחו לדבר, פרט להפיכתם למולארד. כל השלושה מתועבים בארצם, הדבר היחיד שהם מסוגלים להתחרות בו הוא אי הפופולריות שלהם, והסיכוי שלהם להגיע להסכם עד 2009 שווה לסיכוי של כל אחד מהם להבחר מחדש. והסיכוי הזה גדול עוד יותר מהסיכוי שמההסכם הזה יצא משהו; כל השלושה הם חדלי פרעון. אולמרט אינו מסוגל להוריד ולו מאחז אחד, אבו מאזן איננו נהנה אפילו מתמיכת אלו שהוא משלם את משכורתם, בוש הוא בעיקר מושא ללעג.

ביילין מבין שהסיכוי של אולמרט לשרוד את דו"ח וינוגרד הוא לא משהו, ועל כן הוא מנסה לשכנע את אולמרט להתחלף בתפקידו עם ציפי לבני. לצורך כך, הוא טוען שב-25 השנים האחרונות ראשי ממשלה רבים הפכו לשרים ו"חלקם חזרו לראשות הממשלה". חלקם? רק שניים: יצחק שמיר ויצחק רבין. שניהם ניצחו בבחירות כלליות (שמיר ב-1988, רבין ב-1992), וזה פשוט לא יקרה לאולמרט. יתר על כן, אם הוא חושב שלבני תצליח להקים ממשלה (ש"ס לא תבלע אשה כראש ממשלה, וליברמן נמלט מהקואליציה יום לפני חקירת בתו), ובכן – לא הייתי שוכר אותו כיועץ פוליטי.

אז מה נשאר? המנוסה הקבועה מפני גזר דינו של הבוחר. כמה עלוב.

מקיפים את הכנסת: 50 מפקדי פלוגות במילואים חתמו על מכתב הקורא לאולמרט להתפטר. זו זכותם, אבל זה גם צעד בעייתי מאד בדמוקרטיה. שחר אילן ציין יפה בבלוגו החדש (מברוק, אגב) שהמ"פים היו רואים בעין רעה מאד צעד דומה מצד הפקודים שלהם, ושהשיח הציבורי התהפך: הוא מעדיף רגש על שכל.לחיילים אין מה לעשות בפוליטיקה. צולם בהפגנה לאחר דו

אולמרט הוכיח שהוא גאון פוליטי קטן מהצפוי – איפה אדלר כשצריך אותו? – בכך שנתן ל"מקורביו" להשתלח בקצינים. ההשתלחות הזו ("אם הם היו נלחמים בלבנון כמו שהם נלחמים נגד אולמרט עכשיו, היינו מנצחים") היתה מרושעת, מדויקת ובדיוק מה שהוא לא היה צריך. הוא נתן הזדמנות לתומר בוהדנה – המ"פ שצולם כשהוא פצוע וזוקר אצבעות בצורת וי; חוששני שעוד נשמע עליו – לבכות בפומבי ולומר "לקרוא לנו פחדנים? זה לא יעלה על הדעת. להפצע ולהיהרג זה בסדר, אבל לומר מה הערך הנדרש מהמנהיגים שלנו זה לא בסדר?"

בדיוק, תומר, בדיוק. בפוליטיקה במדינה דמוקרטית, אתה לא מגיע במדים. אתה לא תובע זכויות-יתר משום שלבשת מדים ומשום ששפכת דם. המדרון הזה חלקלק מדי. קשה לזכור את זה, במתקפת המיליטריזם הנערכת נגדנו מזה חודשים, אבל צריך. החייל-האזרח, הדגם על פיו בנינו את הצבא שלנו, פושט את מדיו כשהוא מגיע לכיכר השוק.

תעתוע ברק: התכנית המצוינת, המשובחת והמדויקת של שר בטחוננו, להטיל מצור על עזה, התפקששה. כרגיל. מישהו לא חשב על האפשרות שהצד השני, אפעס, יעשה משהו. ובכן, הם עשו, וישראל יצאה כרגיל עם עוגה מרוחה על הפרצוף: גם הרעבנו, גם התעללנו באוכלוסיה, וגם לא השגנו כלום.

חלקים מהמצור היו ודאי מוצדקים – אין שום סיבה שישראל תספק חשמל לרצועה. גם תרגילי ההונאה הקבועים של הפלסטינים שיחקו תפקיד: מסתבר שהיה קצת פחות חשוך שם ממה שגרמו לנו להאמין.

אבל חשוב לשים לב לתבנית הפעולה שחוזרת שוב ושוב אצל ברק: במקרה של אי יכולת להכרעה צבאית, או חשש מקורבנות בעת הכרעה כזו, ברק מכה פעם אחר פעם באזרחי האויב. הוא עשה את זה ב"ענבי זעם" ו"דין וחשבון", מבצעים שהיו פשעי מלחמה טהורים: ירי ארטילרי לעבר ישובים אזרחיים מתוך מטרה מוצהרת לגרום להם סבל ולהניע אותם ללחוץ על ממשלותיהם. בעזה הוא עשה זאת שוב. בכל שלושת המקרים, הוא נכשל וישראל יצאה עם ידה על ראשה.

מצד שני, זה לא גרם שום נזק – להיפך – לקריירה של ברק, כך שסביר שהוא ינסה לחזור על כך שוב.

מקלטם האחרון: הגידו בגת, בשרו בחוצות אשקלון; נפל דבר בישראל, ומגזר הסרוגים הוכתר כפטריוטי ביותר בישראל. כך מפמפמים כל ערוצי חובשי הכיפות כבר כמה ימים.

האמת, כרגיל במגזר הנרקיסיסטי ביותר בישראל, קצת שונה. הסקר לא בדק "פטריוטיות";. הוא שאל, למעשה, מי מגדיר את עצמו כפטריוט. ובשבחי עצמם, הכתומים תמיד היו טובים.

הסקר הזה מגיע בימים שבו הנוער הכתום מזמר בעליצות את המנון נטורי קרתא: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". הוא מגיע בימים שבהם מורים הרבנים בגלוי על הקמת מדינת הלכה נגד המדינה הדמוקרטית. בימים בהם הכתומים הופכים, במוצהר, לאויביה של ישראל. כנראה שזה קצת מסובך מדי לסקר.

הערה מנהלתית: הוספתי, בצד השמאלי, שני דפים קבועים. אחד מהם מתאר את המלחמה הפסיכולוגית שצה"ל מנהל נגדנו כבר חצי שנה. הוא מלווה באיור של עדי גינת. האחר הוא המאמר "הגנה על האיסלמופוביה".

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

האמת כקרדום לחפור בו

במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", יש שלושה כותבי ימין, כולם בשם אורי: פורת, אליצור, ואורבך. כל השלושה, ראה זה פלא, הקדישו השבוע את טורם, או חלק ממנו, לסרטה של ענת גורן, "כל אנשי הקמפיין".

סרטה של גורן עוסק במתרחש מאחורי הקלעים של הקמפיין של קדימה; המראות שלכדה מצלמתה היו מביכים, ככל הנראה (לא צפיתי), שכן ראובן אדלר טרח היום לפרסם מאמר תגובה מבולבל ב"הארץ".

אין לי אף מילה טובה על אדלר או העוסקים במקצועו, המזכירים לי יותר מדי את הסופיסטים שכנגדם יצא אפלטון. כמוהם, הם משרתים את העשירים והחזקים, ומשתמשים בטכניקות של רטוריקה ותעמולה, שלא לומר שטיפת מוח, כנגד רוב האוכלוסיה; כמוהם, הם שכירי חרב, המשכירים את שירותיהם יום לזה, יום לרעהו; כמוהם, אין להם אמונות משלהם – או, במידה ויש להם, הן מעולם לא עמדו בדרכם אל עוד חוזה. גם "קדימה" רחוקה מלהיות מציאה גדולה בעיני: כל מפלגה ששמעון פרס, צחי הנגבי, דליה איציק וחיים רמון נמצאים בה, לא יכולה להיות טובה.

אבל ההסתערות של אבירי הימין מרתיעה. קודם כל, העובדה ששלושה כותבים שונים מאותו מחנה בחרו לעסוק באותו נושא בדיוק מצביעה על חשיבה קבוצתית מטרידה-משהו במחנם. מעבר לכך, מדובר בצביעות גרידא.

כל שלושת הכותבים המבכים את מצבה של האמת, לא אמרו דבר כאשר מחנה המתנחלים – ששניים מהם משתייכים אליו, והשלישי תומך בו – עסק בכחש, רמיה והונאה במשך כל שנות קיומו. הם לא קרעו את בגדיהם, או כתבו טור, כאשר עוד "עמדת מחקר ארכיאולוגית" הפכה להתנחלות, או כאשר עוד מאחז בלתי חוקי הולבן. אורי אליצור אף הודה בזמנו, בראיון ל"עין השביעית", שהוא כותב לחילונים קוראי "ידיעות" אחרת משהוא כותב לבני המאחזים.

ומי שהאמת היא כלי למטרותיו, כלי משומש ומועיל פחות מן השקר, ראוי לחשדנותנו, כאשר הוא מקונן על הפגיעה בה. הזהרי לא מן הצדוקים וגו'.

(יוסי גורביץ)