(הערה: הפוסט הזה פורסם במקור ב"אחר", בתחילת השבוע, והוא מובא כאן בהסכמתו של רון מיברג).

הצעת חוק שהועלתה לאחרונה בכנסת אוסרת על ישראלים לקרוא "להחרמת ישראל" – מבחינת הצעת החוק, גם הגדה המערבית היא ישראל – וקונסת, גם רטרואקטיבית, ישראלים שחרגו מהקונסנסוס הציוני והעזו להיאבק בכיבוש באמצעים לא אלימים. הדמות הבכירה ביותר שחתמה על הצעת החוק היא דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, חברת קדימה.

אחת ממובילות ההתקפות על ח"כ חנין זועבי היתה חברת כנסת חדשה יחסית, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שאף כינתה אותה – "בטעות", כמובן – "ח"כ זובי". הרקורד המרשים האחר של שמאלוב-ברקוביץ' כולל טענה שענן האפר שפלט הר הגעש האיסלנדי הוא נקמה של יהוה צבאות על השואה, תמיכה נלהבת ב"אם תרצו", מחאה על "שגעון הדמוקרטיה הישראלית" ו"דבקות בערכים אוניברסליים והומניים", הצעת חוק.שתאסור על "משתמטים" ללמוד באוניברסיטה, ועוד. כמקובל בקרב בריונים מהסוג הזה, שמאלוב-ברקוביץ' התחמקה משירות צבאי, לטענתה בשל בעיות בריאות, והסתפקה בשירות לאומי, שם ביצעה תפקידים פקידותיים שכנראה יכלה לבצע גם במדי זית. בניגוד למה שאולי אפשר להניח, שמאלוב-ברקוביץ' איננה חברה בישראל ביתנו. היא חברה בקדימה.

בין התוקפים האחרים של זועבי היה ח"כ יוחנן פלסנר, שלא היסס לאתגר אותה, והציע לה ללכת לעזה: "תלכי לעזה לפחות לשבוע ונראה אותך שם מדברת על זכויות נשים, על זכויות אדם, על זכויות אזרח. שבוע אחד בעזה – ונראה מה קורה לך. רווקה, בת 38, נראה איך מתייחסים אליה שם". כבר ניחשתם באיזו סיעה חבר פלסנר, אני מניח.

התקשורת הישראלית המתה השבוע סביב זיכויו של צחי הנגבי מעבירות של שוחד בחירות והפרת אמונים, תוך שהיא עושה הכל כדי להמעיט בחשיבות העובדה שהנגבי, האתרוג החדש שלה, הורשע בעדות שקר. הנגבי מיועד כעת לשוב להנהגת קדימה.

כששרון עזב, בשלהי 2005, את הליכוד ולקח איתו שורה של בכירים, אמרה חברת הכנסת הנלעגת מהליכוד, גילה גמליאל, ש"שרון הוציא את הבררה מהליכוד". צחקו עליה נורא אז, אבל מסתבר שהיא צדקה.

* * * * *

לקדימה יש נכס אחד בולט, קוראים לו ציפורה לבני. אף אחד לא יודע בעצם מה טוב בציפורה לבני; היא לא הותירה שום חותם בשום תפקיד שבו כיהנה. היא חייבת את חייה הפוליטיים לאביגדור ליברמן, המנטור הראשון שלה, ולאריאל שרון. יש לה יכולת מרשימה להתבטא במתינות – כלומר, לא לומר שום דבר שניתן לציטוט או נחרת בזכרון – ואומרים שהיא גם יודעת לתופף. היו רק שני אירועים שבהם היא אמרה דברים אמיצים יחסית. הראשון היה כשלון מהדהד: היא דרשה מאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השניה, והוא סירב בבוז. בתגובה היא עשתה… כלום. האחר היה כאשר חברי כת גלעד שליט באו להציק לה בדרישה שתאשר את שחרורם של עשרות מתכנני פיגועים (טוב, הם מציגים את זה אחרת); היא סרבה ולתדהמתם, היא גם נימקה. נוצרה סופה בכוס תה קר שהחזיקה יומיים. מצד שני, כאשר החרדים בבני ברק דרשו להסיר את תמונתה מכרזות הבחירות, היא העדיפה להעמיד פנים שמדובר בגשם, והסכימה.

הסיבה שהיא מחזיקה ב-29 מנדטים, כלומר במצב החריג מאד של עמידה בראש מפלגת אופוזיציה שהיא גם המפלגה הגדולה ביותר, היא העובדה שהיא הצליחה לשכנע מספר גדול של בוחרים שאם לא יבחרו בה, בנימין נתניהו יהפוך לראש ממשלה. ובכן, הם בחרו בה והוא בכל זאת הפך לראש ממשלה. מה עכשיו?

כלום, כמסתבר. מדי פעם לבני עורכת איזו מסיבת עיתונאים ואומרת משהו שרובם לא טורחים לצטט, כי קשה להם להאמין שהוא מעניין אפילו אותה. בהצבעה ל]ני כשבוע על שלילת זכויות היתר של זועבי, הגנו עליה שני רוויזיוניסטים ותיקים, רובי ריבלין ודן מרידור. לבני, שבאה מאותו המחנה עצמו, מילאה פיה מים. זה לא פופולרי. זה יכול להבריח קולות מהמרכז והקולות הערביים ממילא אבודים מבחינתה. אם היא נזפה בשמאלוב-ברקוביץ' על שנאת האדם שלה ובפלסנר על השוביניזם שלו, היא עשתה את זה בשקט מוחלט. מול ההתקפה הגואה והולכת כנגד מה שנשאר מהמדינה החופשית בישראל, קולה של לבני לא נשמע.

או, בעצם, לא לגמרי מדויק: בתחום אחד היא הצטרפה להתקפה על ישראל הליברלית. היא תקפה את "הבערות בתחום היהדות" בקרב מצביעיה וקוננה על כך שהפרהסיה של תל אביב לא נראית כמו זו של בני ברק – אותה עיר, כזכור, שבפרהסיה שלה אי אפשר לתלות את תמונותיה של לבני עצמה. העובדה הזו, כמסתבר, לא מפריעה במיוחד ללבני, שעדיין חושבת שהיא תוכל לעשות את התרגיל הקלאסי של מפלגות השמאל-מרכז: למכור את המצביעים שלהם ואת העקרונות הליברליים שלהם לחרדים, במקרה הטוב כדי להגיע לאיזשהו הסכם שלום, במקרה הרע כדי לקושש כמה שנות שלטון. לבני, בקצרה, אמרה למצביעים שלה שהם שכחו מה זה להיות יהודים.

אז הנה קצת יידישקייט: החזיר, טוען התלמוד, פושט את טלפיו בעת רביצה כדי להעמיד פנים שהוא טהור ולהטעות את הבריות. לבני היא טלפי החזיר של קדימה. היא זו שאמורה לשכנע אנשים סבירים להצביע עבור אסופת חדלי האישים, הגזענים והמושחתים שמאכלסים את הרשימה שמאחוריה. והגיע הזמן להצביע על כך.

(יוסי גורביץ)

צחי הנגבי הורשע הבוקר בעבירה של עדות שקר. הוא גם זוכה משתי עבירות של מרמה והפרת אמונים. את עובדת ההרשעה תתקשו למצוא בכותרות ובכותרות המשנה של אתרי העיתונים.

וזה קצת משונה, כי זו העבירה החמורה מבין העבירות שבהן נאשם הנגבי. הפרת אמונים נושאת עמה עונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר, העונש המקסימלי על שוחד בחירות הוא שנת מאסר אחת, ואילו העונש המקסימלי על עדות שקר הוא שבע שנות מאסר. זה משונה עוד יותר כשזוכרים שבית משפט כבר אמר על הנגבי, בפרשת ההונאות באיסת"א ב-1982, ש"האמת לא היתה נר לרגליו", ובהתחשב בכך שהוא נחקר בשל חלקו בפרשת בר און-חברון – ספציפית, הוא נחשד בכך ששיקר לממשלה ואמר לה שנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, הביע הסכמה והתלהבות למינויו של בר און ליועץ המשפטי לממשלה, מה שלא היה ולא נברא.

זוכרים? אה, כן: אף אחד לא זכר. העובדות הללו לא הופיעו בדיווחים היום. במקום זה, קיבלנו השתפכויות. ynet כתב ש"הנגבי נשם לרווחה", והעורך שם קלט תוך כמה שניות שיש בעיה בפתיח הזה, ושינה אותו ל"רעידת אדמה בפרקליטות". העובדה ששניים מתוך שלושה שופטים סברו שהנגבי אשם בהפרת אמונים, ושזיכויו של הנגבי נבע מכך שאחד מהם, השופט עודד שחם, קיבל את טענת ה"הגנה מן הצדק" של הנגבי, הוצנעה. אפילו "הארץ", שדיווח עליה יחסית באריכות, פתח את המשנה שלו ב"נצחון להנגבי ולקדימה". אוי לנצחונות כאלה: קדימה, שהוקמה על ידי האיש שעליו אמר בן גוריון ש"טרם נגמל מאמירת אי אמת" ושבנו עמרי הורשע בעדות שקר, מקבלת לשורותיה עוד שקרן עם תעודות.

בהחלט מקובל עלי שהנגבי נשם לרווחה: הוא נמצא ברשימה אקסקלוסיבית מאד, רשימת עשירית האחוז שמצליחה להוציא זיכוי ממערכת המשפט הישראלית. מה שלא ברור לי הוא גל האהדה הכלל-תקשורתי כלפי הנגבי. פרשנים פוליטיים בסוף השבוע העלו משום מה את הנושא על ראש שמחתם, והביעו בעדינות תקווה שבית המשפט לא יגלה אכזריות ולא יטיל קלון בהנגבי. הם תיארו אותו כאיש המתון, המנהיג החדש שקדימה זקוקה לו. ניסיתי להזכר מאיפה מוכרת לי שורת המקהלה הזו, ונזכרתי: חיים רמון.

גם אז התייצבו הפרשנים הפוליטיים בשורה אחת מאחוריו, מטשטשים את המעשים שעשה ואת העובדה שהשופטים מצאו שגרר לאולם בית המשפט שלוש עדות שקר. התקשורת הישראלית גם טשטשה את העובדה שכנגד חיימון שלנו היתה מתלוננת נוספת על הטרדה מינית, שעדותה אושרה בבדיקת פוליגרף, ועשתה כמיטב יכולתה להשכיח את האפיזודה ההיא, שבה מקורב של רמון החל במעקב אחרי הקצינה שבה ביצע חיימון מעשה מגונה – אחרי שרמון כבר סיים לרצות את עונשו הקצר מאד.

התקשורת הישראלית מצאה לה אתרוג חדש. היא תמיד העריצה בריונים, ואין בפוליטיקה הישראלית בריון שישווה לצחי הנגבי. לעומתו, אביגדור ליברמן הוא בריון צעצוע, כזה שטוב רק בלהרביץ לילדים. במקום ציפורה לבני, הייתי מסתכל אחורה בחשש, כי הכתרת יורש חדש מצד הפרשנים הפוליטיים לא יכולה לומר שום דבר חיובי על סיכוייה שלה, מה גם שהיא נתפסת יותר ויותר כ"חלשה", דבר שהתקשורת הישראלית שואפת הדם לא מסוגלת לעכל.

הסיכוי שהנגבי ילך לכלא בשל עדות השקר נמוך: יותר מדי שנים חלפו מזמן האירוע. אבל אם יניחו השופטים להנגבי לחמוק ללא קלון, הם יקבעו שבישראל עדות שקר איננה משהו שצריך להפריע לקריירה שלך, ויורידו את העבירה לדרגת חטא. תיארו לנו בימים האחרונים את הנגבי כג'נטלמן; מג'נטלמן אמיתי אפשר היה לצפות שיפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי הרשעה שכזו. הנגבי לא ג'נטלמן, הוא רק בריון שלמד ללבוש חליפה ואיך לדבר עם התקשורת.

והיא מתה עליו.

(יוסי גורביץ)

(הערה: את רוב הפוסט הזה, פרט לארבעת הפסקאות האחרונות, כתבתי בערב יום ראשון. קריסת השירות של נטוויז'ן לא איפשרה את סיומו באותו ערב, וביום שני אתם יודעים מה קרה. הנה הוא, באיחור קל, ועדיין רלוונטי, לדעתי.)

ציפי לבני הצליחה להציל את הכנופיה שלה – תעשו לי טובה, מי באמת יכול להתייחס לקדימה בתור מפלגה? – בבחירות האחרונות, משום שהיא פנתה למעוזים ישנים של השמאל והפחידה אותו שביבי בא. בין השאר היא הצליחה לשכנע שורה של פעילים בקהילה הגאה שהיא עדיפה על פני הבית הטבעי שלה, מרצ. וכך הצליחה לבני לעשות את הבלתי אפשרי: להעלות את כוחה של קדימה. משהתחזתה לאשת שמאל, הצליחה להכניס לכנסת את דליה איציק, רוחמה אברהם בלילא, צחי הנגבי, אבי דיכטר, גדעון עזרא, רונית "מפלגת דמיקולו" תירוש, עתניאל שנלר, וכמובן את שאול מופז. מה היינו עושים בלי שאול מופז.

שנה ומשהו חלפה, ולבני לא מצליחה להמריא. הסיעה שלה, לכאורה, היא הגדולה ביותר בכנסת, אבל היא מפוצלת לאמבות. החברים עצבניים, סובלים מיסורי גמילה מהשלטון. בפועל, לבני לא הצליחה לעשות כלום בשנה האחרונה, פרט אולי לבלימת נסיון פוטש של נתניהו.

ואז קרה מה שקורה תמיד כשמפלגת מרכז נראית על סף קריסה: צץ מישהו שרוצה להקים אחת חדשה. במקרה שלנו, מדובר ביאיר "ארבעת אבותי" לפיד, האיש היחיד בהיסטוריה שההין אי פעם לכתוב ברצינות אוטוביוגרפיה של אדם אחר. לפיד, אומרים, נראה טוב; הוא בהחלט עובר מסך; ואנשים שתמיד מזכירים לנו שרונלד רייגן היה שחקן אומרים שהוא יכול להיות גם ראש ממשלה. לפיד ככל הנראה מתכנן קמפיין פוליטי – הוא מקפיד לא להכחיש – ועושה את זה בצורה בזויה: מתוך עמדת הכוח התקשורתית שלו. יש אפילו הצעת חוק שמיועדת לחסל את ההתמודדות שלו. אשר לרייגן – נו, צריך הבנה בפוליטיקה ובהיסטוריה האמריקנית שדומות לאלה של לפיד כדי לא לדעת שרייגן עשה כמה דברים בין הקולנוע ובין הנשיאות. הוא היה מושל קליפורניה, למשל. יתר על כן, בניגוד ללפיד לרייגן היו דברים מדויקים לומר על החברה האמריקנית. הוא לא הסתפק בעמדה של חביב הקהל ולא פחד לומר דברים קשים.

כך או כך, לבני החליטה שהגיע הזמן ליצור בידול בינה ובין לפיד. הלז, כפי שניתן לנחש, ימשיך באותו קו של אביו: תקיפה של החרדים, תוך התעלמות משאר בעיותיה של המדינה – שינוי היתה אגנוסטית למדי בשאלת השטחים; זה היה עיקר כוחה בבחירות של 2003 – וזה אותו קו עצמו שכבר נקט ראש עירית תל אביב, רון חולדאי, לפני כחודש.

לבני, שגם היא אמרה כמה אמירות אנטי חרדיות, היתה צריכה לחדד את ההבדלים בינה לבינם. אז בסוף השבוע שעבר היא יצאה בשורה של אמירות אומללות. היא תקפה את "הבורות ביהדות" ב"מדינת תל אביב", היא אמרה ש"הפרהסיה במדינה היהודית בתל אביב" מטרידה אותה יותר מאשר זו שבבני ברק. היא הביעה כמיהה ל"מנגינה הזו", כלומר לניגון החרדי (והאידישאי) "לא נשמעת היום באזורים אחרים בארץ"; תוך ניתוק מרשים מהמציאות, היא אמרה ש"גדל כאן דור שנמנע מללכת לבית הכנסת כי הוא מזהה את העניין היהודי כמשהו ששייך לחרדים. מה אנחנו עושים כדי שהילדים של כולנו ייפגשו?"

אם נניח להדרה האוטומטית של הערבים מתוך ה"כולנו" של לבני – מסורת ארוכה בקרב אנשי "מרכז" – ולעובדה שהיא לא ערה כלל להתעוררות הדתית שקמה כאן בעשור האחרון, לבני בעצם אומרת משהו מוכר מאד: "בתל אביב שכחו מה זה להיות יהודים".

כמו הרבה מאד אנשים, לבני בונה את הקמפיין שלה על דחייתה של "תל אביב" – לא תל אביב הממשית, של הרבה מאד אנשים קשי יום, של דרום שמאוכלס בדתיים ושומרי מסורת, של אנשים שקמים כל יום לעמל יומם ולימודיהם, אלא תל אביב המדומיינת, תל אביב שהציונות תמיד ראתה בה אויב (ראו ס. יזהר וימי צקלג שלו), תל אביב של הנהנתנים שחושבים שיש בחיים משהו מעבר לסלע קיומנו והמיית "אוי אוי אוי" אידישאית עתיקה.

בקצרה, לבני מצטרפת להתקפה – התקפה ששורשיה באנטישמיות הקלאסית – על "קוסמופוליטים" (ביטוי שבו השתמש נתניהו לאחרונה). היא רוצה להבהיר לכל מי שיצביע לה שהיא לא חלק מההם, היא חלק מאיתנו. כמו רוב היהודים בישראל, אין לה שמץ של מושג מהי יהדות ואין לה שריד של יומרה לנסיון להגדיר מהי היהדות שלה – "להיות יהודי זה לא מה שאומרים לך אלא התחושה הפנימית שאתה שייך למשהו, שאתה מתרגש ממנו ורוצה להיות שייך אליו", אמרה, והוסיפה עלגות על בורות ודמגוגיה.

לבני לא יודעת מה זה "להיות יהודי" – "רגש פנימי" ו"רצון שייכות" לא מגדירים שום דבר – אבל זה לא מפריע לה לתקוף את העיר היצרנית ביותר בישראל, לתקוף את יושביה שלא עשו רע לאיש, גם אם בא להם מדי פעם לשתות קפה לאטה ולא עלית, ולהאשים אותם בכך שהם אינם יהודים מספיק, להודיע להם שהיא מעדיפה את עיר הטפילות והמסכנות בני ברק – וכל זה כדי למצוא חן בעיני אנשים שממילא לא יצביעו לה, כי היא אשה.

אחרי שלבני כייסה את השמאל בבחירות האחרונות, עכשיו היא גם תוקעת סכין בגבו. זה מקביל לפעולותיו של אהוד ברק בבחירות 2001, כשמצד אחד דירבן את נוער מרצ לצאת לעבוד עבורו ומצד שני, בפני אנשים אחרים, השמיץ אותם כשמאלנים רכרוכיים. ברק הקפיד לעשות את זה בפרטיות; לבני יורקת בפניהם של מצביעיה השמאלנים בפומבי.

לזכור ולא לשכוח, בבוא יום הבחירות.

(יוסי גורביץ)