אירוע ראשון: בסוף השבוע שעבר עצרו קלגסינו החביבים קבוצה של פעילי תעאיוש שהגיעו לכפר סוסיא. הגעתם של הפעילים למקום נבעה, בין השאר, מביקור קצר של פוגרומצ'יקי נוער הגבעות, שהשאירו בסוסיא את הכתובות "תג מחיר" ו"מוות לערבים." המנהל האזרחי, מסיבות שוודאי תויקו בארכיוניו במקביל תחת "רשעות" ו"טמטום", סירב לאפשר לתושבים למחוק את הכתובות. פעילי תעאיוש הספיקו למחוק את הכתובת "תג מחיר", ועמדו בעיצומה של הפעולה המסוכנת של מחיקת הכתובת "מוות לערבים", כששוטרינו האמיצים הסתערו עליהם ועצרו אותם. התביעה המשטרתית מיהרה להגיש כתב אישום, כשהיא טוענת שמחיקת הכתובות הללו מהווה סכנה לשלום הציבור כמו כתובות הנאצה שכתב מישהו ב"יד ושם."

עכשיו, עבדכם הנאמן לא התרשם מכתיבת כתובות הנאצה על "יד ושם." כלומר, אני חושב שמדובר בשטויות שמטרתן להרעיש את דעת הקהל, שמזמן סיפחה את "יד ושם" כשטח קדוש, וככאלה הן לא רק "מסוכנות לשלום הציבור", אלא להיפך – מועילות לו. הן עוד עלולות, אבוי, לגרום למישהו לחשוב מחדש על מה שלימדו אותו. הן פגעו ברגשות הציבור, בוודאי, וזה בפני עצמו רווח נקי; והן גרמו נזק זניח למבנה ציבורי. שזה לא נחמד, אבל זה מחיר שמדינה דמוקרטית אמורה להיות מסוגלת לעמוד בו. בשום מקרה לא היה "איום על שלום הציבור" בפרשת הכתובות ב"יד ושם."

מילא זה: המשטרה פספסה את העובדה שהמצב הוא הפוך. פעילי תעאיוש מחקו כתובות נאצה, לא כתבו אותן – כתובות נאצה, אגב, שעצם כתיבתן היא עבירה על החוק. המשטרה מיהרה להגיש כתבי אישום לא נגד כותבי כתובות הנאצה – את אלה, כמו את הרוב המוחלט של פוגרומצ'יקי תג מחיר, היא לא תמצא וגם לא רוצה למצוא – אלא כנגד האנשים שעמדו לצד המותקפים.

אירוע שני: ערב ההתנתקות ביצעו מתנחלים ועוזריהם מספר פיגועים, בעיקר כנגד פלסטינים, בנסיון להביא להתלקחות בשטחים שתמנע את ביצוע ההתנתקות. כלומר, לקנות את המשך שהייתם על אדמה גנובה באמצעות דם חפים מפשע. אחד הפיגועים הבולטים ביותר בוצע על ידי הבוגד והעריק מצה"ל עדן נתן-זאדה. הלז ניצל את כלי הנשק שקיבל מצבא ישראל ואת האימון שקיבל, ותוך הפרת שבועתו להגן על אזרחי ישראל רצח ארבעה אזרחים ישראלים (לא יהודים) בשפרעם. בין האנשים שרצח נתן-זאדה היה נהג האוטובוס, שערב קודם לכן – מבלי שידע שנתן-זאדה על האוטובוס משום שהוא מתכנן את הטבח שלו – חמל על החייל הבודד והסיע אותו מרחק רב לעבר ביתו. זמן קצר לאחר מכן נרצח נתן-זאדה על ידי ההמון הזועם, אחרי שהמשטרה הפקירה אותו ונמלטה מהמקום. כעת מתנהל משפטם של כמה מהחשודים בביצוע הלינץ' בו.

עם הטבח שביצע נתן-זאדה, מיהר ראש הממשלה דאז אריאל שרון להגדיר אותו כ"מחבל יהודי", והכניס בכך את הביטוי לשפה המדוברת. בימים אלה, טוענת הפרקליטות בבית המשפט שהפיגוע של נתן-זאדה היה "אירוע פלילי."

לא היה שום דבר פלילי ברצח של נתן-זאדה. הוא היה מעשה של טרור פוליטי מובהק מתחילתו ועד סופו. נתן-זאדה לא בזז את קורבנותיו, לא ניסה להרוויח מהרצח, ולא הכיר אף אחד מהם אישית. הרצח כוון כלפי אזרחים ישראלים שאינם יהודים. במכתבים שהשאיר אחריו הבוגד הוא הבהיר שבכוונתו לבלום את ההתנתקות. אבל, מבחינת הפרקליטות בישראל, אין מחבלים יהודים. אין פיגועים שמבצעים יהודים. אין טרור יהודי. טרור ופיגועים מגיעים רק מצד אחד.

אירוע שלישי: הפרקליטות סגרה את תיקי ההסתה כנגד שמואל אליהו, אולי המסית המסוכן ביותר הפועל כעת. הטענה שלה, הסבירה ביחס, היא שיתכן שדבריו של אליהו סולפו או הוצאו מהקשרם. היא כנראה לא מכירה את הנאום שנשא אליהו בהתנחלות איתמר אחרי הטבח שבוצע שם. אליהו דרש שם על "מצוות נקמה" – טקסט אהוב על מאיר מרטין כהנא – וקרא "לא לרחם על הגידולים הסרטניים." אליהו אוהב להקליט את עצמו. ספק אם הפרקליטות לא יכלה לשים יד על הקלטה.

אבל בהתחשב בהחלטה שקיבלה הפרקליטות בפרשת "תורת המלך", ובהתחשב בכך שהיא סגרה בנובמבר האחרון את התיק נגד אליהו, כשהלז הוציא פסקי הלכה שאוסרים על מכירת דירות ללא יהודים בצפת עירו, כנראה שבפרקליטות של וינשטיין ושר המשפטים יעקב "חוקי התורה" נאמן החליטו פשוט להרוג את עבירת ההסתה, לפחות זו שבאה מימין. אחרי הכל, ההגיון של סגירת התיק נגד "תורת המלך" חל גם על ההסתה לגזענות של אליהו: גם היא נשענת לחלוטין על נימוקים דתיים. עכשיו תשאלו את עצמכם אם סלחנות כזו היתה מופעלת גם כלפי תאומו הרוחני של אליהו, ראעד סאלח.

אירוע רביעי: משרד המשפטים של נאמן והיועץ המשפטי וינשטיין הציג השבוע הצעת חוק שתאסור על פליטים אפריקנים להוציא כספים מישראל. מבקשי מקלט שינסו להוציא כסף מישראל למשפחותיהם באפריקה יהיו צפויים לקנס של 29,200 ₪ או חצי שנת מאסר. כלומר, משרד המשפטים של ממשלה קפיטליסטית במוצהר רוצה לאסור על פליטים לעשות את מה שעובדים זרים עושים בכל רחבי העולם – לקחת את הכסף שהרוויחו בזיעתם ולשלוח אותו הביתה. על פניו, פליט שיעביר כסף מישראל לסיני – שטח שנמצא בריבונותה הרופפת של מדינה זרה – בכדי להציל את חייו של קרוב משפחה שמוחזק ומעונה על ידי כנופיה בדואית, יסתכן בחצי שנת מאסר.

בהצעת החוק נכתב בלשון חלקות שהיא לא תחול על מי שישראל תכיר בו כפליט, וזה נשמע נחמד עד שזוכרים שישראל לא מכירה באנשים כפליטים ומתחמקת מחובתה לברר מי הוא פליט. כך זה נוח לה: אחרי הכל, אם היא תברר, היא עשויה להיאלץ להכיר בכ-88% מהאריתראים הנמצאים בישראל כפליטים. זה השיעור של מקבלי המקלט האריתראים באירופה.

עוד נקבע בהצעת החוק שכאשר יעזוב הפליט את ישראל, הוא לא יוכל לקחת איתו סכום כסף שעולה על מחצית שכר המינימום כפול מספר החודשים שבהם עבד. המחוקק חומד לצון ואומר שאם מבקש המקלט ירצה לקחת יותר כסף, כל מה שעליו לעשות הוא להביא הוכחות מהמעסיק שלו, על פיהן קיבל ממנו יותר כסף. זה נשמע נחמד, עד שזוכרים שחלק ניכר מהפליטים לא מקבלים תלושי שכר מסודרים – ושלמעסיקים הישראלים יש מנהג לא לתת להם את המשכורת האחרונה שלהם. בחסדיהם של אלה תלויים עכשיו אנשים שנמלטו ממדינות אכולות חרב, ושבסך הכל רוצים לקחת איתם את הכסף שהרוויחו.

יש לי הצעה קצרה יותר ומסודרת יותר, שתבהיר לכולם איך נראית ישראל ותעזור לראש הממשלה ביוזמת ה-hasbara החדשה שלו, זו שמיועדת לשכנע אפריקאים לא לברוח לישראל. אפשר לקרוא לה "תקנת כאן סדום 2012", וזה לשונה: כל פליט שיגיע לישראל יתבקש להמדד במיטה מיוחדת. אם הוא יהיה ארוך מדי, יקצצו את גפיו. אם יהיה קצר מדי, ימתחו אותו. נשות שמאל מדממות מהלב שיאכילו את הפליטים בחשאי יימרחו בדבש וייקשרו לכוורת דבורים. קל, מהיר, ויש לכך תקדימים במסורת היהודית. לא חיוביים, זה נכון, אבל כנראה שבמדינה שפעם התיימרה להיות אור לגויים המשפטנים כבר מזמן שכחו את "לא תתעב מצרי" ואת "לא תסגיר עבד אל אדוניו."

העיתונות הישראלית רחשה השבוע הרבה ביקורת לפרקליטות על כשלונה בפרשת אולמרט. על כך יש לומר שני דברים: קודם כל, שמי שרואה כל תיק שלא נגמר בהרשעה ככשלון מוזמן לוותר על כל הקטע הזה של משפט. ממילא שיעור ההרשעה קרוב ל-100% גם כך. שנית, כל הפרשות שהוזכרו בפוסט הזה, בצירופן יחדיו ובתמונה שהן מציירות של ישראל כפי שהיא נראית בעיני תובעיה ומשפטניה, צריכות להטריד הרבה, הרבה יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי, הכותרת של "מעריב" (לא במקרה, הרבה מעובדיו נהגו להתייחס אליו בתור "מעליב") היתה ההסתה של אלי ישי – הטענה שהוא יודע על מספר גדול של נשים שנאנסו על ידי פליטים סודאנים אבל מסרבות לדווח על כך, מחשש שיחשדו שיש להן איידס. ביום שישי, הכותרת הבולטת היתה הטענה של בן דרור ימיני שישראל בדרכה להפוך למדינה עם אחוז הפליטים הגבוה ביותר במערב.

קודם כל, צריך להזכיר שימיני ממשיך לשחק בנו משחקים. בדצמבר, הוא טען שהמגיעים לישראל כלל אינם פליטים: "ההמונים הגיעו משום שאמרו להם שהדרך פנויה, אין מחנות שהייה על הגבול, וכל דכפין מתקבל על תקן פליט שברח מכבשנים. המציאות כמובן שונה לחלוטין. אלה שמגיעים הם החזקים יותר, שמסוגלים לשלם בין 2,000 ל-3,000 דולר , ורובם מגיעים לכאן כמהגרי עבודה ומצהירים על כך בגלוי. פעילי זכויות המסתננים זכו לניצחון. תושבי דרום תל אביב זכו לקריסה." עכשיו, כשהעובדות לא יורדות מהמסכים – 85% מהמגיעים לישראל מוגדרים כפליטים ואפילו הממשלה מודה שאי אפשר לגרש אותם – משנה ימיני את טעמו וטוען שישראל קולטת פליטים יותר מכל מדינה אחרת.

לדברי ימיני, שוודיה הובילה בשנה שעברה בשיעור הפליטים לתושב, עם 8.8 פליטים לכל אלף תושבים. הוא טוען שישראל, שעמדה אז על 3.43 פליטים לתושב, קלטה מאז שיעור גדול הרבה יותר של פליטים, ושהיא מתקרבת במהירות למקום הראשון.

כמה בעיות עם הטיעון שלו (מבלי להתייחס לעובדה שימיני פשוט החליף טענה באמצע המשחק, כלומר שהוא ירה את החיצים ורק אחר כך סימן סביבם מטרה): ימיני מעדיף להתייחס לדו"ח של שנת 2011 של סוכנות האו"ם לפליטים, שמתייחס לשנת 2010. כפי שאפשר לראות מהטבלה בעמ' 13 של הדו"ח הזה, המעודכן יותר, שמתייחס לשנת 2011 (אני מודה לנועה קאופמן על ההפניה), ישראל בכלל לא בעשיריה הפותחת. המובילה היא מאלטה, עם 20.1 פליטים לאלף תושב, ואחריה קפריסין, עם 17.1 פליטים לאלף תושב; שוודיה במקום השלישי עם 15.6 לאלף תושב, ואחריה ליכטנשטיין הזערורית, עם 14.7 פליטים לאלף תושב. הדו"ח של האו"ם, אגב, מציין (עמ' 17) שבבלגיה – שנמצאת במקום השמיני, עם 8.2 פליטים לאלף תושב – יש 45 מרכזי קליטה לפליטים. ימיני מעז לכתוב ש"הדרך לסקנדינביה חסומה", תוך התעלמות מכך ששוודיה היא אחת המדינות שקלטו את מספר הפליטים הגדול ביותר: 146,380 בחמש השנים האחרונות, 29,650 מהם רק ב-2011; נורווגיה, על אוכלוסייתה הקטנה, קיבלה 57,000 בחמש השנים האחרונות – כלומר, בערך כמו כל מה שקיבלה ישראל. למותר לציין שלא בלגיה, לא ליכטנשטיין ולא שוודיה גובלות בכלל באזורים שיש בהם פליטים. ובכל זאת, עיתונאים בכירים במדינות האלה שהיו מעיזים לצאת בהצהרות כמו של ימיני היו מוכתמים לעד כגזענים. על פוליטיקאים כמו אלי ישי, שהעיתון של ימיני מפמפם את הגזענות שלהם, מיותר להרחיב את הדיבור.

ימיני טוען עוד שלישראל אין המשאבים לקלוט פליטים. אפשר להתווכח על זה, אבל קשה לטעון שלמאלטה, קפריסין או ליכטנשטיין דווקא יש. יתר על כן, ימיני משווה את ישראל למדינות העולם הראשון, למרות שהיא לא היתה מעולם מדינת עולם ראשון אלא בהזיותיהם של תושביה. לכל היותר היא מדינת עולם 2.5. ימיני נאלץ להודות שבעצם, המדינה עם מספר הפליטים הגדול ביותר לנפש – 72 לאלף, פי עשר ממה שהוא טוען שישראל קולטת – היא בעצם ירדן, איך לומר, לא מהמדינות העשירות או המתפתחות בעולם. אפילו סוריה – סוריה! – קלטה מיליון פליטים מעיראק.

כשימיני מנסה לתרץ את העובדות האלה, הוא אומר שהפליטים מעיראק הגיעו לסוריה וירדן עם עושר והם מקדמים את המדינות הללו. למותר לציין שהוא לא מספק שום ראיה לכך. הוא אומר עוד שהאוכלוסיה העיראקית שהפכה לפליטה שייכת לרקע תרבותי דומה לזה של הקולטים אותה בסוריה וירדן. יכול להיות, אבל זה לא חשוב: זה עשוי היה להיות חשוב אם מדובר היה במהגרי עבודה. לא כשמדובר בפליטים. לאנשים שנמלטים על חייהם חובה לספק מקלט.

ימיני מוסיף עוד נדבך להסתה הקבועה שלו כשהוא טוען – בלי שום הוכחה – שהפליטים מאריתריאה תורמים לטרור. איך? ובכן, חלק מהם עשוי לשלם מס לממשלת אריתיראה, ואחרים מעבירים כספים לקרוביהם באריתריאה שאחר כך נאלצים לשלם מס, וממשלת אריתריאה מעבירה חלק ממנו לאל שבאב, קבוצה איסלמיסטית בסומאליה שמקורבת לאל קאעדה.

מבלי להכנס לסיפור המסובך להדהים של מה שקורה בקרן אפריקה – בקצרה, ממשלת אריתריאה מסוכסכת קשות עם ממשלת אתיופיה; אתיופיה פלשה לסומאליה; אריתריאה מסייעת למורדים האיסלמיסטים שנאבקים בכוחות האתיופיים – מה שימיני עושה כאן הוא האשמת הפליטים האריתראים בטרור משום שהם עשויים לשלם מסים לממשלת הבית שלהם. ממשלה, אגב, שימיני מודה שישראל היא בין הבודדות שמנהלות איתה יחסים מלאים, מסיבותיה שלה.

כלומר, תשלום מסים לממשלה ידידותית לישראל הופך אצל ימיני לסיוע לטרור. למותר לציין שממשלת אריתריאה עושה עוד כל מיני דברים עם המסים שהיא מקבלת, חוץ מסיוע לאל שבאב – למשל, לשלם עבור נשק ישראלי שעל פי דיווחים נמכר לה במהלך מלחמתה עם אתיופיה; למשל, קצת שחיתות תמורת הכסף שקיבלה מישראל עבור שני הבסיסים שישראל (על פי מקורות זרים) מפעילה במדינה.

בהתחשב ברקורד הארוך והמפוקפק של ישראל בסיוע לקבוצות חמושים ברחבי העולם, שקשה להאמין שאפילו אחת מהם היתה נקיה מטרור – הפלנגות בלבנון, מישהו? – הרי שאם תשלום מסים הוא "סיוע לטרור," אז כולנו צריכים להיות בכלא. שימוש דמגוגי הפוך בטענה של ימיני הוא שכולנו צריכים להעריץ את הפליטים האריתראים, משום שחלקם משלמים מסים לממשלת אריתריאה, מסים שמשמשים אותה לרכוש ציוד ישראלי ובכך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק שלנו.

והנקודה האחרונה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על בן דרור ימיני ועל היחס שלו לפליטים: הסתה בכל אמצעי, תוך כדי קריצה באמירה שהוא מתנגד לאלימות. או שהוא שוטה מסוכן, או שהוא משטה בקוראיו.

ועוד דבר אחד: חוסני מובארק הורשע היום במצרים באחריות להרג מפגינים, ונידון למאסר עולם. בתגובה, קונן פואד בן אליעזר על הפגיעה ב"אחד מטייקוני המנהיגות הגדולים, אם לא הגדול מכולם." דמם של המפגינים המצרים, שכ-800 מהם מתו במהלך המהפכה, זול בעיני בן אליעזר, שמבחינתו העובדה שרודן שומר על יחסים טובים ביחס עם ישראל חשובה יותר מכל דבר אחר. בן אליעזר הוא פוליטיקאי נצחי, כבר 30 שנה ויותר בפוליטיקה, והוא שר הבטחון לשעבר. מטבע הדברים, הוא לא הפוליטיקאי הראשון – לא בישראל ובטח לא בעולם – שתמך בדיקטטור אכזרי בשל אחדות אינטרסים, אבל בדרך כלל יש לפוליטיקאים כאלה מספיק שכל כדי לא להפגין את התמיכה חסרת החמלה הזו בפומבי. הערות כמו "הוא בן זונה, אבל הוא הבן זונה שלנו" נאמרות, בדרך כלל, בחדרי חדרים. בפעם הבאה שמעמדה של ישראל ישקע בעולם עוד קצת, זכרו את ההצהרה הזו של בן אליעזר. היא ודאי תעשה גלים בעולם הערבי, לפחות.

(יוסי גורביץ)

"ילדים ישראלים", ארגון שמסייע לילדי הפליטים וזרים בישראל, ביקש אתמול (ד') מכל מי שיכול לבוא לסייע לו ללוות ילדים מגני הילדים שלהם בדרום תל אביב לביתם. הבקשה נבעה מכך שמיכאל בן ארי וחבר מרעיו ערכו אמש עוד הפגנת שנאה בדרום. הצטרפתי.

הבהירו לנו מלכתחילה שהמשימה שלנו פשוטה מאד: להביא את הילדים הביתה. זה הכל. לא למשוך תשומת לב, לא להכנס לוויכוחים, בטח שלא להפגין. להחזיר ילד הביתה. זה הכל. זו היתה תחושה מוזרה. פתאום יש לך אחריות על ילד, לא רק על עצמך. אתה הולך ברחובות לא מוכרים ופתאום אתה מוצא עצמך שוב בסמטאות של עזה, בסוף שנות השמונים. המוח עובר למצב טקטי. מאיפה הם יכולים להגיע? מה אתה עושה אם אתה נתקל ביהודי גאה אחד? שניים? שלושה? מה אם ההתעלמות מקריאות הגנאי רק תגרום להם לחשוב שאתה פגיע, שיש כאן הזדמנות תקיפה? באיזה שלב אתה אומר לילד לברוח ונשאר שם כדי לעכב אותם?

לא קרה כלום, אבל היה הרבה פחד באוויר. ליד אחד הגנים, הצביעה הגננת עלינו – היינו לא מעט – ואמרה לילדים "אל תדאגו, תראו כמה אנשים באו לעזור לנו." אחרי זה, כבר העדפתי שיירו עלי גז.

כשסיימנו את המטלה הזו, הלכנו לגינת לווינסקי, מזהירים בדרך את הפליטים שאנחנו פוגשים מכך שיש מצב שפוגרום נע בכיוונם. מאוחר יותר שמעתי מקומי מעיר בשביעות רצון "איפה הסודאנים? לא ראיתי סודאני אחד מאז שהגיעה ההפגנה!" התלבטות: האם ההתרעות האלה לא עשו את העבודה של הכהניסטים? הרחיקו את הפליטים מהמרחב הציבורי? מצד שני, האם זה לא עדיף על פצועים?

המשטרה מנעה מההפגנה להגיע לאזור לווינסקי. בדצמבר שעבר דווקא נערכה שם הפגנה דומה מאד, שוב בהנהגת בן ארי, והמשטרה טיפלה בה היטב: היא יצרה חיץ בין הגזענים ובין הפליטים וסיימה במהירות את הקטטות המועטות שפרצו. עכשיו, שבעה חודשים מאוחר יותר, זה כבר מסוכן מדי, מי יודע איך זה ייגמר.

בחיפוש אחרי ההפגנה, תעיתי עם גלינה ברחובות שכונות שפירא. המשטרה בלמה נסיונות להתקרב לאזור, מה שלא הפריע לנו להתקל בגזענים משוטטים. אחד מהם, באופן חדשני, איחל לא רק לגלינה שתיאנס, אלא גם לי; אחר כך הוא איחל אותו הדבר לפעילה בינלאומית מודאגת למראה. בדרך חזרה, נתקלנו באם ובתה, שכנראה זיהו אותנו כשמאלנים בשל המראה שלנו או המצלמה. שתיהן איחלו לגלינה אונס, והאם צווחה בכיווננו ש"אלוהים יעניש אתכם." לא, ענתה לה הבת: קודם כל יעניש אותם העם, אחר כך אלוהים. אין מה לומר, מופת של חינוך יהודי טוב. בתחנה המרכזית שלושה בטלנים התחילו לצווח "שמאלנים" בכיווננו.

אז אולי טוב שהחזרנו את הילדים מוקדם הביתה.

[]

תושבי דרום תל אביב, מתודלקי הסתה, הם במידה רבה סימפטום לבעיה, לא הבעיה עצמה. הבעיה היא הלגיטימציה של השנאה הגזענית, שמגיעה ישירות מהשלטון. אחרי הפוגרום של יום רביעי האחרון, ראש הממשלה גמגם משהו רפה על כך שזה לא בסדר. הבוקר פורסם קדימון לראיון עם שר הפנים שלו, אלי ישי, שאמר שידוע לו על מקרים רבים של נשים שנאנסו על ידי פליטים, ושנמנעו מלהתלונן על כך מחשש שיחשבו שיש להן איידס.

עכשיו, אלי ישי צריך להחליט אם הוא שקרן נלוז, שמפיץ שנאה כדי לקדם את עצמו, או שהוא מועל בתפקידו כשהוא, מצד אחד, לא מדווח למשטרה על פשעים רבים שהוא "יודע עליהם", ומצד שני מסכן את בריאות האוכלוסיה בכך שהוא לא מדווח לשירותי הבריאות על נשאיות איידס פוטנציאליות. אל תדאגו: ישי הוא שקרן.

השקר שלו הוא שיא חדש במערכת הסתה שהעבירה להילוך גבוה בשבועות האחרונים. מירי רגב, שבתחרות בין הטמטום, העילגות והשנאה שלה תצטרך לשפוט מצלמת מהירות, קראה לפליטים "סרטן," ואחר כך ניסתה להעמיד פנים שזה לא מה שהיא אמרה. בנסיון הפאתטי ביותר שלה עד כה, היא אמרה שהיא "לא השוותה את הפליטים לבני אדם." דוברת צה"ל לשעבר – זה מסביר המון גם עליה וגם עליהם, לא? – ניסתה מאז להעלים את הסרטון שהעלתה, ללא הצלחה.

רגב, כמובן, לא בודדה במערכה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שנמצאת בשורות האחרונות של קדימה, מפלגה שהסקרים האחרונים מעניקים לה שלושה מנדטים, קראה לכלוא את חברי ארגוני זכויות האדם במחנות. אנחנו מדברים על הפטריוטית הגדולה שהשתמטה משירות צבאי וביצעה תפקידי מזכירות בשירות לאומי, ועל הוגת הדעות החריפה, שהגיעה למסקנה שהתפרצות של הר געש איסלנדי היא נקמה של יהוה על השואה. טוב לה בכנסת, היא רוצה להמשיך. על דני דנון, שניהל השבוע עוד קרקס הסתה בכנסת, מיותר להרחיב את הדיבור.

רגב ודנון הם חברים במפלגת השלטון. ישי הוא ראש מפלגה ומחזיק באחד התפקידים הבכירים בישראל. שמאלוב-ברקוביץ' היא חברת קואליציה. כשהם אמרו את מה שהם אמרו, דברים שהיו מחסלים את הקריירה של כל פוליטיקאי במערב או בארה"ב, הם ידעו שהם לא יספגו שום נזק כתוצאה מכך. הם ידעו שראש הממשלה או ראשי המפלגה שלהם לא יתקפו אותם – משום שהדעות האלה פופולריות מאד בציבור היהודי. ולא רק בדרום תל אביב, שמחזיקה מנדט וחצי בקושי. נתניהו, מותר לחשוד, סותם את הפה מכמה סיבות: קודם כל, כי הוא מעולם לא נקט עמדה שמצריכה אומץ ציבורי והתייצבות מול הציבור שלו, שנית משום שהוא נשען תמיד על ארגוני שנאה (חב"ד, המערך של המתנחלים) כדי להבחר, ושלישית משום שקמפיין שנאה כזה מסיח את העובדה לא רק מהגזירות הכלכליות שהוא עומד להנחית עלינו, אלא גם מכך שכפי שהדברים נראים כעת אובמה תמרן אותו הצידה והוא יתקשה מאד לצאת למלחמה באיראן. אז אם האיום האיראני נראה פחות מפחיד, תמיד יהיו לנו סודאנים.

הסתה גלויה לשנאת זרים היא, לדעת שורה של פוליטיקאים בעלי מעמד, המפתח לקידום מעמדם. קשה להאמין שרגב, דנון וישי (שמאלוב-ברקוביץ' הגיעה לכנסת בטעות) לא יודעים שדיבורים כאלה רק מקדמים אותם. קשה גם שלא להאמין שהשנאה הזו לא פורחת על רקע הפיכתה של ישראל ליהודית יותר.

ככל שאדם מגדיר את עצמו, בישראל, כיהודי יותר, כך הוא שונא אדם יותר. ויש מתאם בין חוסר השכלה ועוני ובין יהדות-יתר. ובסופו של דבר, הבעיה נובעת מעצם הפרויקט הציוני, כפי שהוא נתפס היום: מדינה ליהודים בלבד, עם התחייבות מן השפה ולחוץ לדמוקרטיה. ההתעקשות של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית – מהלך שהם מסרבים לו, בצדק, משום שהוא יהפוך 20% מתושבי ישראל לכאלה שהאזרחות שלהם מוענקת להם בחסד ולא בזכות – אומרת לאספסוף היהודי כל מה שהוא צריך לשמוע: שלמי שאיננו יהודי אין מקום בישראל.

לפני כשלושים ומשהו שנה מחתה ישראל בתוקף על החלטת האו"ם שהציונות היא גזענות; היא היתה גזענית כבר אז. הצורה החדשה של הציונות, הרבה יותר יהודית משהיתה פעם, גזענית הרבה יותר, והיא חסרת סובלנות לא רק כלפי זרים, אלא גם כלפי מי שמסרב להכפיף את עצמו למפלצת היהודית-ציונית החדשה. חברת כנסת כבר קראה לכלוא את מתנגדי המשטר במחנות ריכוז, והאדמה לא זעה, ציפור לא צייצה, וראש הממשלה לא געה. הקונסנסוס, מפחיד גם כך, זז עוד קצת – לא ימינה, כי לא הוגן להאשים את השמרנות בצורת החשיבה הזו; שמרנים היו מתעבים את עצם הרעיון של בן אספסוף חסר תוחלת שמנפץ ובוזז את חנותו של פליט אפריקאי שבנה את עצמו בשתי ידיו – אלא למטה, אל תפיסה פולקיסטית, אנטי-מערבית ואנטי-דמוקרטית.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש, יהודה וינשטיין, החליט להעמיד לדין את אורי בלאו. כאן המקום להזכיר שהמדינה שינתה את ההסכם שלה עם בלאו תוך כדי תנועה, ודרשה ממנו לא רק את המידע שקיבל מענת קם, אלא את כל המידע שקיבל בעשור האחרון. אין כתב שהיה מסכים לעשות דבר כזה. אם בלאו אכן יורשע, והסטטיסטיקה נגדו, אפשר יהיה לומר "אל מלא רחמים" על הסיקור העצמאי של צה"ל. אין כתב צבאי, אלא אם הוא מעלה כתבות ששלח לו דו"צ לפרסום "בשם הכתב", שלא השתמש במידע מסווג שהגיע אליו שלא בצינורות המקובלים. מי שהחליט להעמיד לדין את בלאו, החליט שאת המידע שלנו על צה"ל נקבל בלעדית מדובר צה"ל. המקרה של בלאו הוא תקדים: כל מי שיקבל מעתה מידע על צה"ל, יסתכן בכך שיואשם בהחזקת מידע סודי ללא אישור, והסיכון יגבר ביחס ישיר לפגיעה של הכתבה במערכת הבטחון. לעיתונות עצמה, כמובן, יש חלק בכך. כפי שכתב אתמול יפה נועם שיזף, "העיתונאים שהרשו שיקראו לענת קם 'חיילת מרגלת' בצהובונים שלהם, שלא יזדעזעו היום שמעמידים אותנו לדים בתור מפעילי סוכנים."

הערה מנהלתית: מאז פרסום הפוסט הקודם, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן. שני עיתונאים – חגי מטר ואילן ליאור – הפכו לקורבן לנסיון לינץ'. מהבמה הסיתו נגד מטר, והאשימו את דפני ליף ואת אנשי J14 בכל הבעיות של דרום תל אביב. משם המשיך האספסוף לתקיפה של זרים (במקרה אחד, על פי הדיווחים, הוכה גבר שהחזיק את תינוקו עד שהתינוק נפל), ולביזה של חנויות. הלילה, על פי דיווחים ברשתות חברתיות, בוצע ירי לעבר פליט באשקלון, ופליט אחר נדקר בראשו. המשטרה עצרה כ-20 מתושבי השכונות בחשד לתקיפה.

כמה הערות. קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השניה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

שנית, ההסתה. משרד הפנים, שבראשו עומד אלי ישי, הצליח לשנות את היחס כלפי הפליטים באמצעות שימוש בלתי פוסק במונח "מסתננים", שמזכיר לישראלים – כלומר, אלה מהם שיש להם זכרון – את הפליטים הפלסטינים שבהם ירו חמושי צה"ל בשנות החמישים, ושבעקבות ירי כזה הפכו מסתם אנשים שמנסים לחלץ את רכושם הבזוז או לשוב לביתם למרות החלטות הממשלה הציונית, לפעילים אלימים נגד המשטר. הוא הצליח גם להסתיר את המצב האמיתי.

יאיר לפיד, ובכך הוא היה דומה מאד לפוליטיקאי מרכז-רדיקלי רבים אחרים, כתב שלשום (ה') ש"אני תומך במעצר וגירוש מסתננים, בהשלמת הגדר ובמניעת הכניסה שלהם לישראל, ואני חושב שארגוני זכויות האדם צריכים לחשוב קודם כל על זכויותיהם של תושבי השכונות, כי עניי עירנו קודמים." אחר כך הוא טרח לגנות את הפוגרום ואת חברי הכנסת שהסיתו לו. כלומר, לפיד חושב שהם צדקו (ביחס לפליטים, ביחס לארגוני זכויות האדם), אבל הגזימו.

אבל לא מדובר במסתננים, מדובר בפליטים. 60% ממבקשי המקלט בישראל הם אריתראים, ועוד כ-25% הם סודאנים. לשתי המדינות האלה אי אפשר להחזיר אנשים שנמלטים מהן, בגלל המשטר הדכאני שלהן. המקרה האריתראי מרתיח במיוחד: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שמנהלת יחסים דיפלומטים עם אריתריאה ומכירה ברודנות שלה, למרות סנקציות שהוטלו על המדינה. מותר לחשוד שמתחת לפני השטח, סוחרת ישראל בנשק עם הרודנות שם – אחרי הכל, אם אתה מתעלם מסנקציות בינלאומיות, אתה משיג יתרון מסחרי ניכר על פני סוחרי מוות ממדינות אחרות. כלומר, ישראל נושאת באחריות מסוימת לגורלם של רוב הפליטים המגיעים אליה, אבל מסרבת להכיר בהם ככאלה. במשרדי הממשלה יודעים היטב שאי אפשר לגרש אותם, אבל זה לא מפריע להם להסית נגדם.

המסית הראשי, אחרי בנימין נתניהו, הוא אלי ישי. בסוף השבוע הוא הודיע שיקנוס אישית ראשי ערים שמתירים לפליטים לעבוד בעריהם. זה מעניין, משום שאלי ישי הוא שר הפנים שהנפיק את המספר הגדול ביותר של אשרות עבודה לעובדים זרים – ובמקביל, גם זה שנמנע ככל האפשר מלחדש את האשרות הללו. כלומר, כל זמן שש"ס החזיקה במשרד הפנים או התמ"ת, היא האיצה את מדיניות הדלת המסתובבת. כל עובד שנכנס לארץ ברשיון שמנפיק לו ישי מכניס לחברות כוח האדם סכום ניכר; עובד שמקבל הארכה של אשרת השהיה, לא מכניס להם כסף נוסף. פליט שמגיע מאפריקה לא משלם לחברות כוח האדם שנקל, ועל כן הם – וחברי הכנסת של ש"ס – נאבקו בהצלחה בתכנית להעביר את אשרות השהיה בארץ לפליטים. נזכיר כי אחד השרים של ש"ס, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן כוח אדם, כדי להעניק אשרות כניסה לעובדים זרים; וכי אחד הרבנים החשובים בש"ס, המחזיר הידוע בתשובה ראובן אלבז ששימש גם כפטרונו של בניזרי, הורשע גם הוא בתיווך לשוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע.

אנשי ש"ס לא לבד. מירי רגב, שהסיבה שהיא מוכרת לציבור הישראלי היא שהורידה את האמינות של דובר צה"ל לשפל במלחמת לבנון השניה, ניסתה לפני מספר חודשים לתקן את החוק כך שיסיר את כל ההגבלות ליבוא עובדים מעל חברות הקבלן. הצעת החוק הזו היתה מנוגדת לאינטרסים של כל המעורבים, פרט לרגב והחברות שהיא החליטה לייצג. הצעת החוק נזרקה לפח, ורגב – שאף אחד לא שמע אותה בנושא קודם לכן – התחילה להסית בפראות נגד הפליטים. כאמור, כל פליט שמגיע לישראל לא עובר את המסננת של רגב, ש"ס וחברות כוח האדם, ובהתאם לא רווחי להם. הגזענות – ואין לי שום ספק שמירי רגב ואלי ישי הם קודם כל גזענים – משתלבת כאן נהדר עם תאוות הבצע.

נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות.

ועוד דבר אחד: במהלך העשור האחרון הוגשו 322 עתירות לבג"צ בקשר למעצרים מנהליים של פלסטינים. רק שתיים מהן התקבלו: האחת של הפרקליטות נגד שחרורו של עציר, ואחת שהתקבלה אחרי שהעציר כבר שוחרר. משך הדיון הממוצע במעצר מנהלי הוא 20 דקות, ואחת היא אם העציר מוחזק חודשים או שנים. רוב משך הדיון מתנהל ללא נוכחות העציר או סניגורו, משום שהפרקליטות תמיד טוענת שיש לה "חומר סודי", שעליו איש איננו יכול לערער. ויהי בימי שפוט השופטים, אומרת מגילת רות; יגיעו הימים שגם שופטינו יישפטו, על הענקת מסווה הלגיטימיות למערכת עוול שלא היתה יכולה להתקיים בלעדיהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה מבוסס בחלקו על פוסט שפרסמתי אמש בעמוד של הבלוג בפייסבוק, שכרגע לא מוצג שם – אם כי אחרים אומרים שהם רואים אותו.)

הגעתי להפגנה של בן ארי בשכונת התקווה היום. הצטרפה אלי החברה שלי, גלינה. בן ארי הסית והסית והסית, בסגנון שקשה להחליט אם הוא יותר היטלראי או יותר שטרייכרי – מוטיבים של עשיית צרכים חזרו בדברים שלו ללא הרף – ובאיזשהו שלב גלינה התפוצצה וצעקה בתגובה משהו משלה. תוך דקות ספורות היא היתה מוקפת באספסוף זועם של כעשרים איש שקילל אותה, שהורכב בחלקו הניכר מנשים. מישהי שלפה תרסיס גז מדמיע, וקללות גזעניות ומיניות הוטחו בכיוון שלה ללא הרף. שוב ושוב איחלו לה שסודאנים יאנסו אותה, שאלו אותה אם היא שוכבת עם סודאנים. ילד בן 10-11 צרח עליה מטווח אפס שמה שהיא צריכה זה "זין של כושי." דיוויד שין צילם את כל העסק בווידאו, נראה מה יצא מזה.

מצדי, הייתי עסוק בעיקר בנסיונות לגרור אותה החוץ משם, ובהדיפת הידיים שנשלחו לכיוונה – היו המון מהם. היו גם יריקות. בשלב מסוים, כשבן ארי והקרקס הנודד שלו הלכו הלאה, הגיע שוטר לגלינה ולחש לה שהם מסתלקים משם וכדאי שגם היא תסתלק.

ניסינו לצאת, האספסוף צהל שעוצרים אותה, היו עוד יריקות וקללות. מישהי ניסתה לכוון בעיטה לראש של גלינה, מאחוריה, ואני בלמתי את הבעיטה בנהמה. היא חייכה. בדרך לתחנת הרכבת הותקפנו, פיזית ממש – מהלומות – על ידי איזה בריון, ואני, שניסיתי לעמוד בינו לבין גלינה אחרי שהוא הכניס לי איזו לאטמה בגב, החלטתי שאם הוא מנסה להוריד עלי עוד מכה, אני מכניס לו את החלק המתכתי של המצלמה ללסת ולוקח את הצ’אנסים שלי עם המשטרה.

זה לא קרה, הוא הסתלק, אנחנו המשכנו ללכת במהירות לעבר תחנת הרכבת, כשבכל כמה מטרים מישהו מקלל את גלינה. קבוצה של בני תשחורת צעירים המתינה לנו ליד התחנה, הרבה קללות מיניות, אחת מהן ניסתה להפיל את המצלמה של דיוויד. די ברחנו משם.
אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג. גלינה חשבה שהיא תוכל להתווכח איתם, וניסתה, אבל אי אפשר להתווכח עם עשרים אנשים שצורחים עליך ללא הרף. בהתחלת ההפגנה, היתה איזו פסיכית שצרחה בכל פעם שעברו פליטים באזור "הנה הם, הנה הם, למה אתם נותנים להם ללכת."

זו הפעם הראשונה שראיתי המון מוסת וזועם מאז 1988, ואז הייתי צעיר וטיפש. זה מפחיד, מפחיד מאד. אין עם מי לדבר: אין מקום לטיעונים. הגזענות מפעפעת, והיא חוסמת כל דבר אחר. המפחיד ביותר היה שבעצם עשו לגלינה מה שהם טוענים שהפליטים עושים להם – ואף אחד, חוץ מאדם אחד, לא קם להגן עלינו. היינו בשוק התקווה, לעזאזל. מקום פומבי לגמרי, ואם מישהו רצה להגן עלינו, ואני רוצה להאמין שהיו כאלה, הוא פחד.

מאוחר יותר חשבתי שאיזה מזל שאף אחד מאיתנו לא נפל. זה היה יכול להיות אות להסתערות כללית, ואז אני לא יודע באיזה מצב היינו יוצאים משם. נאמר זאת כך, יונית: אחרי אתמול, אני מעדיף פליטים סודאנים על פני יהודים גאים. הם מפחידים אותי פחות.

[***]

ואחרי ההלם והפחד, כמה נסיונות להבין מה בעצם קרה שם. את הטענה שמהגרים אפריקאים הביאו עמם גל פשע לשכונת התקווה והטילו עליה טרור אפשר לפטור ב"כלבתא, במטותא." הסטטיסטיקה מוכיחה שוב ושוב שגל הפשע הזה קיים רק בדמיונם של הפוליטיקאים המלבים את השנאה, שבן ארי מנסה להתבלט ביניהם. ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף.

קודם כל קיימת המצוקה הכלכלית, שלא מאפשרת לאנשים ללמוד או למצוא את הדרך לצאת מהחיים האלה. מעליה קיימת הגזענות היהודית: התפיסה של עם נבחר מכל העמים – "כל יהודי הוא בן של מלך." יהודים גאים הם, במקרים רבים, אנשים שהדבר היחיד שהם יכולים להתגאות בו הוא יהדותם, שמבחינתם מצטמצמת באלמנטים שמצהירים על עליונותם. את המכה חטפתי אחרי שעניתי בשלילה על השאלה אם אני יהודי.

הנאומים של בן ארי, ושל אחרים, שלהבו את הקהל. בן ארי דיבר על סודאנים שמשתינים, לטענתו, על בתי כנסת, כלומר מחללים את קודשי היהדות במיוחד מבחינת אנשים שלא זוכרים איך נראה בית כנסת מבפנים. נואם אחר, לא קלטתי את שמו, צווח שהסודאנים לא מגיעים לכאן במקרה: זו מזימה שטנית של מדינות ערב שמטרתה להכניס גיס חמישי לישראל, שיקום לסייע להם במלחמה הבאה.

גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם. זו תיאוריית קונספירציה מועילה מאד: אתה לא אחראי לכשלונך, מישהו אחר אחראי לו. הגיע לך יותר, מגיע לך יותר, אבל כוחות אפלים מונעים ממך את מה שמגיע לך. יהודים, בונים חופשיים, קומוניסטים, צבאות נסתרים של מוסלמים, הקרן החדשה לישראל (שם שחזר שוב ושוב על ידי האספסוף.)

והשילוב של כל זה פוטנטי מאד. קל מאד – אפילו מיכאל בן ארי, שאיש מעולם לא טען שהוא הגבינה החדה במזווה, מצליח – לשכנע גזענים שזרים שנכנסים לשכונה שלהם באים לגזול את העבודות שלהם, לתפוס את מקומם ולנשל אותם ממה שבכל זאת היה הבית שלהם במשך עשרות שנים, לבעול את נשותיהם. זה קל, וזה קורה.

זה קורה כי ההסבר האמיתי מסובך יותר, והוא מצריך חשיבה כלכלית. בן ארי נאק אתמול שלא מדובר ב"שכבות מוחלשות", משום שיש להן מסורת עתיקה וחינוך מוצלח מבית. הביטוי "מוחלשות" מיועד להחליף את הביטוי "חלשות", כדי לציין את העובדה שהחולשה הזו איננה מקרית, איננה גזירת גורל, אלא תוצאה של פעולה אנושית – על מידת הכוונה שבה אפשר להתווכח, אבל זו פעולה אנושית. לא עיריית תל אביב ולא ממשלת ישראל מעולם לא השקיעו בשכונות העוני שלהן את המשאבים הנדרשים כדי לשפר אותן. פעם, מזמן, מנחם בגין הוביל את פרויקט שיקום שכונות, שלפני שהפך למחלבת כספים עבור אנשי הון-שלטון כמו דודי אפל היתה בו הבטחה גדולה.

לא במקרה מנסה בן ארי לגרום לתושבי השכונות להתנער מהביטוי "מוחלשות." הוא עשוי לגרום להם לחשוב מעל לרמת הדם והאדמה. את פרויקט שיקום השכונות החליף פרויקט אחר, פרויקט כיבוש הגדה המערבית, שכדי לשמר אותו היו ממשלות הימין מוכנות לשמן את החרדים. השבוע הודיעה הממשלה שהיא מתכוונת להעלות את המע"מ – המס הרגרסיבי ביותר, המס שפוגע במיוחד בעניים – ל-17%, ושהיא מתכוונת להטיל מע"מ גם על פירות וירקות, מהלך שנתניהו כבר נכשל בו. כלומר, החיים של תושבי שכונת התקווה הולכים להיות יקרים יותר. תוספת למשכורת הם לא יקבלו. במקביל, באותו היום, הועבר חוק שמאשר פטור ממס על תרומה ל"התיישבות." זהבה גלאון ציינה היום שביממה האחרונה אישרה הכנסת העברת 161 מיליונים למוסדות חרדיים, 1.7 מיליונים ללשכת האנס קצב – מה, לעזאזל? – אבל סירבה להעביר 4.2 מיליוני שקלים למניעת סגירת מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית.

זו המדיניות של ממשלת ישראל כבר 35 שנה, להוציא תקופה קצרה של ממשלת רבין השניה: להקים מדינת רווחה, אבל בגדה. לממשלת ישראל הגדולה אין כסף לתקציבי רווחה בישראל הישנה, היא עסוקה כל כולה בקביעת עובדות בשטח שמעבר לקו הירוק. כדי לקבוע עובדות בשטח, צריך להביא כמה שיותר מתנחלים. המאגר האידיאולוגי, בסופו של דבר, מדולדל. צריך לפתות את האנשים לעבור לשם. רוצים מדינת רווחה? בבית אל יש.

ולכן הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" הצליחה כל כך, כשעוד דיברו על זה. ולכן בן ארי לא רוצה שהשכבות המוחלשות יבינו שהן מוחלשות. כי אם זה יקרה, אם אפשר יהיה לדבר מעבר לשכבות השנאה והגזענות, אפשר יהיה להסביר איזה תרגיל הונאה ענקי מתבצע כאן, איך מתבצעת מחדש חלוקה מחדש של הרכוש בישראל: קודם כל, כמובן, לוקחים האוליגרכים את חלקם – אבל אחר כך מגיע תורם של המתנחלים. מיכאל בן ארי, כמו המסיתים האחרים – ראש וראשון להם המסית הלאומי בנימין נתניהו, ומחרה ומחזיק אחריו אלי ישי – לא רוצה שהשיחה תפנה לשם. טוב לו כשהיא עוסקת בהטחה החוצה של המרמור והזעם.

ויש שם מרמור וזעם. בקהל נשמעו קריאות גנאי כלפי בנימין נתניהו ואשתו. בן ארי ניצל אותן היטב, וקרא לשרה נתניהו לאמץ פליטים בעצמה. לא בטוח מה מזה יחזיק עד הבחירות, ואם המצביעים בתקווה – אלה מהם שמצביעים – לא יחזרו לחיק הליכוד. בן ארי מהמר שהוא יוכל לקושש שם כמה וכמה קולות: הוא הקים לשכה פרלמנטרית בסמוך.

[***]

ואחרי הניתוח השכלתני, נשארות הקללות וההטרדות המיניות, האיחולים לאונס, הפנטזיות על מין תוך חילול כבוד הגזע. כל אלה מעידים על שנאה גדולה, לא רציונלית, למי שמעז לחשוב מחוץ לקופסת הדם היהודי, תוך טענות בלתי פוסקות שמדובר באנשים שמונעים מבצע כסף. היכולת שמישהו חושב אחרת ממך, שיש לו ערכים אחרים, כלל לא עולה על הדעת. התקפות אלימות, שאך במקרה לא הסתיימו ברצח, כנגד פליטים, כבר התרחשו; ילדי פליטים בתקווה כבר זקוקים לליווי בימים שבן ארי ואנשיו זוחלים אל מתחת לאבנים שלהם. אל תופתעו כאשר השנאה שמופנית כלפי שמאלנים (ובמיוחד שמאלניות) תהפוך גם היא לאלימות.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בערבו של השביעי בנובמבר 1938, בעקבות הגירוש הברוטלי של משפחתו מגרמניה לגבול הפולני, נכנס צעיר יהודי בן 17, הרשל גרינשפן, לשגרירות הגרמנית בפאריס. בכיסו היה אקדח שרכש זמן קצר קודם לכן. הוא ביקש לראות פקיד, הובא למשרדו של המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פום ראת, שלף את אקדחו וירה בו חמישה כדורים. גרינשפן רצה למחות בכך על יחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. טראגית, כפי שקורה לעתים קרובות כשבני אדם הופכים למייצגים של עמים או משטרים, גרינשפן ירה באדם הלא נכון: פום ראת נחשב לבעל נטיות אנטי-נאציות והיה על סף חקירה מצד הגסטאפו.

פום ראת מת מפצעיו יומיים לאחר מכן. גבלס ניצל את המוות כדי לארגן את הפוגרום הגדול ביותר בגרמניה הנאצית עד אז, שזכה על ידי הברלינאים לכינוי הלגלגני "ליל הבדולח של הרייך", כדי לציין את מהותו הרשמית של הפוגרום. 91 יהודים נרצחו על ידי בריוני האס.אה. ואזרחים גרמנים טובים אחרים; 7,000 בתי עסק יהודים הוחרבו; כ-1,000 בתי כנסת נשרפו; אלפי יהודים ספגו תקיפות מצד פטריוטים גרמנים, לעתים קרובות שיכורים; כ-30,000 יהודים הושלכו למחנות ריכוז. כשהתפזר העשן, נקט המשטר שורה של מעשי עוול אחרים: הוא החרים את דמי הביטוח שהיו מיועדים לפצות את היהודים על הנזק לרכושם, והוא הטיל קנס של מיליארד מארקים (5.5 מיליארדי דולרים במונחי הזמן) על הקהילה היהודית בגרמניה. הם, כולם, נשאו בעוונו של גרינשפן. (הוא עצמו נעלם; אייכמן ראה אותו בסוף 1943 או תחילת 1944; גורלו לא ידוע אך קשה מאד להניח שלא נרצח לקראת סוף המלחמה.)

בשבועיים האחרונים היו דיווחים על שלושה מקרי אונס שבוצעו על ידי לא יהודים – שניים שבוצעו לכאורה על ידי פליטים סודאנים, ואחד שבוצע לכאורה על ידי שוהה בלתי חוקי פלסטיני – והממסד הישראלי והתקשורת יצאו מדעתם. מקרי האונס האלו הובלטו מאד, ומזילי הריר הרגילים יצאו מכל החורים. דני דנון כתב הערב ש"נראה שהוקמה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל. הגיע הזמן להכריז מלחמה על אותה מדינת מסתננים ולהציב יעד אחד שחייב לעמוד בו- גירוש עכשיו! לפני שיהיה מאוחר מידי." מיכאל בן ארי הוביל הערב הפגנה לעבר מרכזי הסיוע בדרום תל אביב – שכבר דיווחו על שיחות איומים כלפיהם אתמול, בין השאר שיחה שכללה את המילים "אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה".

זה קרה שעות ספורות אחרי שלא איזה דג רקק כמו דנון או בן ארי אלא שר הפנים בעצמו, אחד החזקים בעולם החופשי והיורש של רוב הסמכויות של הנציב העליון, קרא לעצור את כל (!) הפליטים, לכלוא אותם במתקני מעצר (הוא גם הציע לחנון אסירים שיביעו חרטה כדי לפנות מקום בבתי הכלא), ולגרש אותם. ישי טען כי רוב הפליטים הם "עבריינים", והוסיף שמי שמסייע להם הוא "יפה נפש שמנסה לפגוע במפעל הציוני." הפשע המיוחס למספר קטן של בני אדם ישמש לפגיעה בכל יוצאי אפריקה. ישי כינה את שני הפשעים הללו "איום על החזון הציוני שלנו."

לא הצלחתי לברר את המספר המדויק של מקרי האונס שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, כי המשטר הישראלי לא מאמין שהוא צריך לחלוק מידע עם האנשים שממנים אותו. אבל, על פי הרשות לקידום מעמד האישה, נפתחו בשנת 2010 4,705 תיקים בשל עבירות מין, כש-78% מהם נפתחו בשל תלונות של נשים; בעשרת החודשים הראשונים של 2011 נרשמו, שוב על פי הרשות לקידום מעמד האישה, 3,672 תיקים של עבירות מין, שמתוכם 2,919 בשל תלונות נשים. אם נניח שבחודשיים האחרונים של 2011 נשמר שיעור זהה של עבריינות מין, הרי שמספר התלונות באותה השנה עמד על כ-4,406 תיקים.

לא כולם מקרי אונס, אבל סביר להניח ששיעור מקרי האונס מבין התלונות הוא גבוה: על פי נתונים מ-2009, ישראל ניצבת במקום השמיני בעולם בשיעור מקרי האונס המדווחים, עם שיעור מקרי אונס של 17.6 ל-100,000 תושבים. רוב מקרי האונס האלה הוא של יהודים כלפי יהודיות. רוב מקרי האונס מתרחשים לא ברחוב, במקרה התקיפה הקלאסי, אלא בבתים, מצד אנסים שמכירים את קורבנותיהם. מבחינת הסכנה של תקיפה פדופילית, המקום המסוכן ביותר הוא הבית; אחר כך, בית הספר; ורק הרבה אחר כך, הרחוב.

אז למה הממסד והתקשורת מתמקדים במקרי האונס המועטים המיוחסים לפליטים? אחרי הכל, אם המטרה היא מניעת אונס, על פי אותו ההגיון של ישי היה צריך לעצור את כל הגברים תושבי קרית מלאכי, או על כל פנים כל אלה מהם שיש להם שאיפות פוליטיות, ולמצוא מדינה שתהיה מטומטמת דיה כדי לקלוט אותם. זה, כמובן, לא קורה ואף אחד לא מעלה על דעתו פתרון כזה, ובצדק. כשזה מגיע לגברים יהודים, חזקת החפות עומדת להם – ושוב, בצדק – למרות שהם מהווים קבוצת סיכון גדולה הרבה יותר מפליטים לנשים יהודיות. שיעור חובשי הכיפות בקרב האנסים – לפחות בקרב אלה מהם שמגיעים לבתי המשפט; אני עדיין זוכר בשעשוע את האנס הפדופיל שהגיע לבית המשפט עם חולצת "ה' הוא המלך" – הוא פנומנלי. בני ברק כבר זכתה לכינוי "בירת הפדופיליה". ד"ר אביעד הכהן עומד על כך שבירושלים, 95% מהתקיפות המיניות מתבצעות על ידי דתיים וחרדים, מהסיבות הידועות. האם אלי ישי יתמוך בכינוסם של הגברים החרדים והדתיים במחנות ריכוז – סליחה, מחנות מעצר? כמובן שלא.

אז מה קורה פה? מאד פשוט. כשהתקשורת הישראלית מדווחת על אונס על ידי "זרים", היא שורקת במשרוקית כלבים. היא מודיעה לקהל הקוראים שלה שקרה כאן משהו הרבה יותר גרוע מאונס, פשע שאליו הציבור כבר התרגל: הפשע הוא חילול הדם והכבוד של העם היהודי, חילול כבודה של בת ישראל.

קל לשכוח, כשרואים את ההצהרות של בן ארי, דנון ואלי ישי, שהם הסיתו כלפי הפליטים הרבה לפני שנחשפו פרשיות האונס האלה. בן ארי הוביל מסעות הסתה כלפיהם, והקים את "משמר השכונות", לפני יותר משנה – כשהסיסמה החוזרת ונשנית שלו היא שיש מגעים אסורים בין פליטים ונשים יהודיות. אלי ישי דיבר עליהם כ"מפיצי מחלות" כבר לפני שנים, ונלחם בשיניים ובציפורניים על גירוש ילדי פליטים שנולדו בישראל – שוודאי לא ביצעו שום פשע. דני דנון הוא מי שערך את מה שהוא כנראה הדיון ההזוי ביותר בתולדות הכנסת, שבו דיווח לנו שנשים יהודיות נחטפות לכפרים בדואים – למרות שהמשטרה לא מכירה שום מקרה כזה.

הפחד הקמאי מפני הגבר הזר, במיוחד הגבר הזר המושפל, מתורגם לעתים קרובות לאלימות. בדרום האמריקאי פרחה תרבות שלמה של לינצ'ים: הרצח לא היה סתם תליה, הוא היה חגיגה עממית. אנשים הצטלמו לצד התלוי; אלפי תמונות כאלה נמצאו. פליטים כבר הותקפו בישראל בבקבוקי תבערה, וגם בסכינים.

עכשיו אומר אחד השרים החזקים בממשלה לאספסוף שכל הפליטים צריכים לשאת בעוון מספר זעום שלהם – ולעזאזל עם שלטון החוק ועם העובדה הפשוטה שהאנשים האלה עוד לא הורשעו בדבר. אנחנו לא במישור החוקי. אנחנו במישור מלחמת ההגנה על הכבוד היהודי. אלי ישי, דנון ובן ארי משחקים באש. אם יפרוץ פה "ליל בדולח" ישראלי, פוגרום נגד פליטים, הם – והתקשורת, שתכה על חטא לאחר מעשה – יהיו האחראים.

ועוד דבר אחד: משרד המשפטים מגבש הצעת חוק חדשה, שתאפשר לשורה של ארגונים ממשלתיים לעקוב אחרי אזרחים מבלי להטריח שופט לשם כך. אם הצעת החוק הזו תעבור – ובקואליציה שמונה 94 ח"כים, למה שלא תעבור? – גם רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים יוכלו לקבל גישה למסרונים שלכם, למיילים שלכם, ולאיכון סלולרי. לחיי מדינת המשטרה שבדרך.

(יוסי גורביץ)

מחבל או מחבלים יהודים השליכו במוצאי יום העצמאות ארבעה בקבוקי תבערה על דירות שבהן מתגוררים פליטים בדרום תל אביב; אחת הדירות שימשה כגן ילדים. בבוקר היה צריך להסביר להם למה מישהו רצה לשרוף אותם.

המשטרה עצרה עד כה חשוד אחד, חיים מולה, כאחראי לכל ההתקפות. תושבים בשכונה התעמתו עם מפגינים בטענה שהללו קוראים להם גזענים. בקבוקי תבערה הם לאו דווקא דבר נדיר בדרום תל אביב: באוקטובר 2008, עצרה המשטרה שישה צעירים משכונת התקווה בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתים בשכונה. המיוחד בבתים הללו, כמו בהתקפה הנוכחית, הוא שהתגוררו בהם לא-יהודים, במקרה הספציפי ההוא פלסטינים. איומים והתנכלויות לערבים ישראלים – אחד מהם חייל לשעבר – הבריחו חמישה מהם מדרום תל אביב בסוף 2010. אחד האיומים היה הצתה של הדירה שבה גרו. התקפת הצתה כנגד פליטים סודאנים התרחשה בסוף 2010, באשדוד, ואך כפסע היה בינה ובין אובדן חיים.

כנגד הפליטים ומבקשי המקלט – ורובם הם פליטים ומבקשי מקלט, שמגיעים מסודן ואריתריאה – מעלים תכופות שתי טענות. ראשית, ש"למה הם מגיעים רק לדרום", כביכול מדובר בקנוניה של ישראל השבעה והמרוצה מעצמה כנגד תושבי שכונות שגם כך נדפקו. התשובה לכך פשוטה מאד: הם מגיעים לדרום כי רק בדרום הם יכולים להרשות לעצמם לחיות. צפון תל אביב היא כבר מזמן מעבר להישג ידם של סתם בני המעמד הבינוני, אלא אם התמזל מזלם ורכשו שם דירות לפני עשרים שנה. הפליטים מגיעים לדרום כי זה כל מה שהם יכולים להרשות לעצמם, וגם זה בקושי רב.

הטענה השניה היא שהפליטים העלו את הפשיעה באופן ניכר והתושבים המקוריים "מפחדים ללכת ברחוב." יכול להיות שהם מפחדים, אבל לפחד הזה יש מעט מאד קשר לממצאים אמפיריים: מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא בסוף 2010 (זהירות, מסמך) שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מהפשיעה בקרב הישראלים. זה לא הפריע בשעתו למפכ"ל המשטרה, דודי כהן, לטעון שהוא חושש מגל פשיעה בקרב המהגרים.

אז מה קורה פה? זה לא באמת מסובך. זו גזענות, גזענות נקיה, שיודעת שהיא לא תבוא על עונשה, ושמתומרצת מלמעלה. אנשי כהנא, בהנהגת ברוך מרזל ומיכאל בן ארי, פועלים במקביל נגד ערבים ישראלים ופליטים. מרזל הקים את "משמר השכונות", מיליציה ויג'ילנטית שפועלת בדרום תל אביב ומקומות אחרים.

על הכל מנצח המסית הלאומי שלנו, בנימין נתניהו, שהגדיר את תופעת הפליטים כסכנה לאומית; לשכתו התרברבה (בסביבות 0:30 והלאה) בפסח האחרון ש"עם הגדר החדשה, שמושלמת בגבול הדרומי, היום זה [יציאת מצרים – יצ"ג] לא היה כל כך פשוט." על חרשות הצלילים מיותר להרחיב את הדיבור. כאן המקום להזכיר שפרט לגדרות, ממשלת נתניהו לא עשתה כלום: היא ודאי לא ניסתה לקבוע את מעמדם של הפליטים. יצוין שבהחלט יתכן שלחלק ניכר מהם לא מגיעות זכויות פליט, אבל הממשלה מתחמקת מהנסיון לברר מי מהם אכן פליט מהסיבה הפשוטה מאד שחלק מהם זכאים למעמד הזה, וישראל, מדינת עם אדונים, לא מוכנה להכיר בכך. לפני שנתיים, אחרי גל ההתקפות הקודם, מה שהיה לנתניהו לומר הוא שהממשלה "מטפלת בבעיה" ושהאזרחים "לא יכולים לקחת את החוק לידיים," כי כידוע השלכת בקבוק תבערה היא הליך חוקי מוכר.

בכל מה שקשור לזכויות לא-יהודים, אין הרבה הבדל בין בנימין נתניהו, אלי ישי ומיכאל בן ארי. ובעצם, גם לא עם המרכז הרדיקלי הישראלי. בן ארי כתב אתמול (א') בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "בדרום תל אביב הולך ומתפוצץ הר געש מסוכן. נתניהו וממשלתו שהביאו למציאות הזאת, צריכים להציל את המסתננים ולהעביר אותם לצפון תל אביב. שם אין גזענות וסכנה למסתננים. ואם בצפון תל אביב לא רוצים אותם. אז אנא החזירו אותם לסודן, שם מסתבר יותר בטוח מדרום תל אביב."

חשוב להתייחס לרשעות ולציניות. בן ארי, אחרי הכל, הוא אחד מאלה שהפכו את דרום תל אביב למסוכנת לפליטים. זו סחטנות מאפיונרית, מהסוג שבמדינה נורמלית היה הופך את בן ארי למוקצה מחמת מיאוס. אבל אנחנו חיים במדינת יהודים.

אבל אם בן ארי הוא איש ימין מובהק, שגזענות כזו מצופה ממנו, הרי שמה שאומר איש ה"מרכז" המובהק בן דרור ימיני דומה מאד: "בדרום תל-אביב הולכת ומתפתחת פצצת זמן. עוד מחדל ממלכתי שהולך והופך לפיגוע זוחל. אין שום סיכוי שהממשלה תצליח לפנות את עשרות האלפים שכבר נטועים במקום, והאלפים, או עשרות אלפים, שעוד יגיעו. וכאשר יש מדינה שכבר אפשר להחזיר אליה את המסתננים, כמו דרום סודן, חזקה על פעילי הקרטל שהם יעשו מהומת אלוקים, וגם ירוצו לבג"ץ, כדי למנוע את ההחזרה." ה"קרטל" של ימיני הוא ארגוני זכויות האדם: "פלנגות קרטל זכויות האדם," הוא קורא להם במשפט הראשון שלו. גם פלנגות, כלומר מיליציה פאשיסטית, גם קרטל. מבקשי המקלט הם לא מבקשי מקלט, הם "מסתננים", הם "פצצת זמן," הם "פיגוע זוחל." מסתבר שכשזה מגיע לזכויות לא-יהודים, בן ארי הפרוע וימיני הממסדי נמצאים באותו המקום עצמו.

ימיני מגונה קצת יותר, למעשה: בן ארי לא מנסה לטייח את הפשע. ימיני מנסה לטעון ש"למרות אירוע זריקת בקבוקי התבערה, התושבים הם קורבנות של אלימות המסתננים, ולא להיפך." ראו, שוב, הדו"ח של הכנסת למעלה. קשה להאמין שימיני לא מכיר אותו. קשה גם להאמין שהוא לא יודע איך נראית דרום תל אביב גם בימים כתיקונם.

אשר למדינה ש"אפשר להחזיר אליה את המסתננים" – ומה זה משנה מאיפה הם באו, הם הרי לא שייכים, הם לא באמת בני אדם, אין להם מרכז חיים שאפשר לעקור אותם ממנו – כלומר דרום סודן, ובכן, היא לא בדיוק בטוחה: היא נמצאת על סף מלחמה עם סודאן של פושע המלחמה המבוקש עומר אל באשיר, ההוא מדארפור, והאו"ם פותח מחנות פליטים חדשים לפליטים משני הצדדים.

לישראל יש בעיית פליטים חדשה. היא צריכה להתחיל להתמודד איתה. זה לא באמת מסובך: המדינה צריכה לקבוע מי נמצא פה משום שהוא פליט ומי משום שהוא מהגר עבודה בלתי מורשה. את הראשונים ישראל צריכה לקבל; זו חובתה החוקית והמוסרית של מדינה שהיתה מהדוחפות לכתיבת אמנת הפליטים אחרי מלחמת העולם השניה. גם לאחרונים יש פתרון פשוט למדי: להפסיק את ייבוא העובדים הזרים שמכניס כסף טוב לכיסיהם של כמה סוחרי אדם, ולקבוע שבעשור הקרוב המכסות לעובדים זרים ילכו לעובדים האלה, שאחרי שיוכיחו במשך מספר שנים רצון להתערות באוכלוסיה הישראלית, גם יזכו באזרחות.

זה, כמובן, לא יקרה, משום שמשמעות הדבר תהיה הכרזה שישראל היא מדינת כל תושביה, לא רק מדינת כל יהודיה. הימין היהודי – מבן דרור ימיני ויאיר לפיד ב"מרכז" לכאורה ועד פייגלין ובן ארי, שמימינם יש רק גדר תיל חשמלית – לא יתן לזה לקרות. אחרי הכל, קיומם של כמה זרים מאיים על טוהר הדם היהודי.

עוד יכולה לפרוץ פה, לא עלינו, התבוללות.

ועוד דבר אחד: שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטיניים נמשכת, ושירות בתי הסוהר – דיווחו היום רופאים לזכויות אדם – מונע מהעצירים טיפול רפואי כדי לשבור את רוחם ואת שביתת הרעב שלהם, שהיא כזכור מחאה לא אלימה. ספק אם יש משהו המוציא את ישראל מעשתונותיה כמו מחאה לא אלימה. בין השאר, נמנע שב"ס מהעברת שובתי רעב שמצבם חמור לבתי חולים, מונע מנציגים של רל"א מלהפגש איתם, והוא מחזיק אותם בבידוד.

הערה מנהלתית: שבתי.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, כשלישראל עדיין היו יומרות מוסריות – אור לגויים וכל זה – היא ניהלה מאבק מוצלח על הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית. הסעיף אסר על התייחסות לפליטים ממדינת אויב כאל אזרחיה, גם אם דה יורה הם אכן אזרחיה, אם הם אינם נהנים מהגנתה. המטרה היתה למנוע את המצב שחזר שוב ושוב, שבו יהודים גרמנים שנמלטו מארצם הרודפת מצאו את עצמם, עם תחילת המלחמה, מוגדרים כנתיני אויב ונכלאים.

זה היה, כאמור, מזמן. היום משתמשת ישראל הרשמית בתירוץ שהפליטים מסודאן הם נתיני מדינת אויב כדי למנוע מהם מעמד פליט. וזה לא משנה שהאנשים הללו הם פליטי חרב, אויביו בנפש של משטר חרטום: זה תירוץ נוח למדי, ורוב הישראלים ממילא אינם יודעים שפעם, מזמן, המדינה שלהם היתה בעד הגנה על פליטים. סביר להניח שרוב הישראלים שהיו שומעים על כך היו מגנים בחריפות את ראש הממשלה דאז בשל עמדתו הפוסט-אם-לא-אנטי ציונית.

אף שהפליטים מדארפור תופסים הרבה מתשומת הלב, רוב הפליטים האפריקנים המגיעים לישראל – כ-20 אלף מתוך 35 אלף, על פי ההערכות – מגיעים מאריתריאה. זו מדינה קטנה וצעירה (עצמאותה הוכרה ב-1993), וישראל מנהלת איתה קשרים אמיצים, שכן מדובר בדיקטטורה צבאית דוחה מהרגיל: ה"נשיא" האריתראי קיבל טיפול רפואי בישראל, ועל פי שמועות עקשניות שמעולם לא הוכחו ישראל מחזיקה בסיס או שניים במדינה. ישראל מכרה לאריתריאה ציוד צבאי, בעיקר ציוד ימי, אבל לא רק. ישראל הפרה, על פי דיווחים, את האמברגו על מכירת נשק לאריתריאה ואתיופיה במהלך המלחמה ביניהן ב-1997 – מטבע הדברים, היא מכרה נשק לשני הצדדים. יש לסיפור הזה גם צד אפל יותר: במהלך המרד האריתראי הארוך נגד השלטון האתיופי, בימי הקיסרות, יועצים ישראלים אימנו את הצבא האתיופי במאבק נגד המורדים האריתראים. אור לגויים, כן?

רוב הפליטים האריתראים המגיעים לישראל גורמים לעצמם צרות כשהם מסבירים שהם "ברחו מהצבא": הצבא שם רשאי לגייס אדם לעשרות שנים, ולעיתים קרובות גם עושה את זה, כשהוא משתמש במגוייסי הכפיה כעבדי המדינה. לחיילים אין לעיתים קרובות מושג מתי הם ישתחררו, אם בכלל, שכן הנהלים מעורפלים במכוון. הגיוס חל גם על נשים. אז רבים מהם מנצלים את ההזדמנות הראשונה, ועורקים. (למידע על הפליטים האריתראים ועל השירות הצבאי שם, אני חב תודה למוקד סיוע לעובדים זרים, שבסיור "בתים פתוחים" שלו השתתפתי לפני כשבוע וחצי).

קבוצה של פליטים אריתראים נמצאת כעת במדבר, סמוך לגבול ישראל עם מצרים, ללא מים או מזון. בניגוד להתחייבותה של המדינה, על פיה תפסיק את נוהל "החזרה חמה", כלומר את גירושם המיידי של פליטים, חמושי צה"ל מנעו את כניסת הפליטים, להוציא שתי נשים שנזקקו לטיפול רפואי, ונמנעו מלספק להם סיוע. באופן חצוף מהרגיל, נמנע דובר צה"ל מלהגיב על השאלה האם צה"ל מפעיל את נוהל "החזרה חמה" בניגוד לעמדת המדינה. נסיון לברר את הנושא מול דובר צה"ל העלה חרס, כמקובל.

כלומר, צה"ל מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו כלפי פליטים, מבלי להתייחס למדיניות הרשמית של הממשלה. יש שם למדינות שבהן הצבא הוא גוף שקובע מדיניות באופן עצמאי מזו של הממשלה. בואו נאמר שהן בדרך כלל לא נחשבות לאור לגויים, או לאור בכלל.

הישראלים, בחלקם הגדול, טוענים שהתנ"ך הוא מקור הזכות שלהם על פלסטינה. לתנ"ך יש עוד כמה דברים לומר: למשל, "לא תסגיר עבד אל אדוניו"; למשל, "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני יהוה אלוהיכם"; "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים"; "וגר לא תלחץ – ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". כותבי התלמוד, יוצרי היהדות, עיקמו כהרגלם את רוח הדברים, אבל אפשר היה לצפות מצאצאיהם של האנשים שנאבקו על הוספת הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית לסוג כלשהו של זכרון היסטורי, לזכור את הימים שבהם אפשר היה לראות

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren't German Jews, my dear, but they weren't German Jews.

אבל מעבר לזכרון ההיסטורי, מעבר לחובתנו הבסיסית כבני אדם לא לשלוח נשים עם ילדיהם אל המדבר, עד שתנטושנה אותן באומרן "אל אראה במות הילד" – חובה לציין שלישראל יש מחויבות לפליטי החרב האלה, משום שהממסד הצבאי שלה תומך במשטר הצבאי האריתראי שמשעבד אותם. היא אחראית, בין השאר, לחטא; היא צריכה להיות אחראית גם למירוקו.

(יוסי גורביץ)