החברים של ג'ורג'

לא מבוית


אם זו לא היתה הממשלה שלי, הייתי צוחק.

האיש שדיבר גבוהה גבוהה על "האיש הרזה הנושא את האיש השמן", כשהשמן הוא המגזר הציבורי והרזה הוא לכאורה העסקי, הקים לנו – באמצע משבר כלכלי שמסתמן כחסר תקדים בתולדות המדינה – את אחת הממשלות הרחבות ביותר שראתה המדינה. פחות או יותר שליש כנסת משמש כשר או סגן שר. ההישג היחיד שנראה שהשיג נתניהו היה הוצאת האוויר מהבלון המנופח של סילבן "סטיב" שלום, שהודיע שלא ייכנס לממשלה אם לא יהיה שר האוצר או החוץ, אבל בסוף הסתפק בתפקיד הישן ההוא של שמעון פרס, השר לפיתוח אזורי.

ואם כבר שמעון פרס, על הגרסה המרירה והארסית שלו שמשמשת כשר בטחון מיותר להרחיב את הדיבור. נציין רק שכאשר הואשם האיש שאפילו הפסיק להעמיד פנים שהוא ישר, מעל בימת הכנסת, על ידי ראש האופוזיציה, שהוא "עשה את הונו האישי כתוצאה מקשרים פוליטיים", כל מה שהיה לו לומר הוא שציפי לבני מונעת "מעומק התסכול שלה". את התשובה הבזויה הזו, כמו זו שירה לעבר אולמרט לפני שבוע, הוא עשה בהודעה רשמית של משרד הבטחון, לא של לשכתו האישית. לאט לאט הוא מתמזג עם התפקיד; עוד מעט ויהיה קשה להפריד ביניהם כפי שכבר קשה להפריד בין שלום שמחון ותפקיד שר החקלאות.

אבל, כאמור, זה לא באמת מצחיק. זו הממשלה שלנו.

* * * * *
שמעון פרס מיהר שלשום – כנראה שהוא רוצה להשאר רלוונטי למשהו – להודיע שממשלת נתניהו היא ממשלת שלום. את האשליה הזו חיסל שר החוץ הטרי אביגדור "טהראן-אסואן" ליברמן היום. יש להתרשם מן הזריזות.

ליברמן הודיע שישראל איננה מחויבת עוד להסכמי אנאפוליס. בכך הוא הצליח לאיין בזמן שיא את אחד מסעיפי הסכם הקואליציה בין העבודה לליכוד, זה שקבע שממשלת נתניהו תהיה מחויבת להסכמים שחתמו ממשלות קודמות. כשהוצג הסעיף הנקלה הזה, לעגו הפרשנים לברק ולאנשיו שהציגו את מה שאמור להיות מובן מאליו בממשלה תקינה כהישג. מסתבר שבממשלת נתניהו-ליברמן גם המובן מאליו לא מובן מאליו. ולמותר לציין שלמרות ההפרה הבוטה הזו של הסכם קואליציוני קלוש גם כך, לא נשמע היום ציוץ מכיוונו של ברק.

אבל, שוב, האדם הבזוי ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה – תחרות קשה במיוחד, כשטיפוסים כמו שמעון פרס, סילבן שלום, ודוד בן גוריון נמצאים בתמונה – איננו הנושא. הוא פשוט מגרה, בעצם עליבות קיומו, את הבלוטות.

* * * * *
כשהתחוור הישגו של המהגר ממולדוביה, הבריון המורשע, מיהרו לומר לנו כמה וכמה פרשנים שהוא בעצם אדם די מתון, ושגם אם לא רואים את זה, התפקיד ימתן אותו. זה לא בהכרח נכון. מהפכות מגיעות גם מימין ומהפכנים הולכים לעיתים בדרכים פתלתלות, אבל מאמינים בדעותיהם לאורך כל הדרך. הנאום הראשון הזה, התוקפני כל כך, שכבר גרר תגובה אמריקנית בוטה ביחס, אומרת שיש סיבה להניח שהפרשנים טעו: ליברמן לא מבוית.

אולי אלו דברים שליברמן צריך לומר לציבור שלו. אולי הוא רוכב על נמר משלו, ואיננו יודע איך לרדת ממנו. זה לא משנה הרבה: כששר חוץ שמודיע, בטכס השבעתו, על חיסולה בפועל של תכנית שתי המדינות, כמובן בלי דיון מקדים בממשלה, אין הבדל משום בחינה אם זו הוא אומר זאת לצרכי תעמולה או שהוא מאמין באמת ובתמים בדברים שהוא אומר. מהרגע שאמר אותם, אחרי הכל, הוא מחויב להם, והנמר רעב. אם יריח הנמר חולשה ברוכבו, הוא ייטרף. הציבור הישראלי הפכפך, המצביעים הרוסים – עדיין רוב מצביעיו של ליברמן – הפכפכים במיוחד.

אין שום סיבה טובה, בעצם, שלא להאמין שליברמן מחויב לדבריו לא פחות מבני בגין. הוא הרבה יותר נוכל מבני בגין, ויעיד עושרה המופלג והפתאומי של בתו, ונהנתן הרבה יותר. הוא מקושר לבעלי הון מפוקפקים – אבל הוא מתנחל שגר בחוסר נוחות יחסי בהתנחלות קטנה, נוקדים. אנשים אינם מניכאים: הם אינם רק זה או זה. אפשר, בהחלט אפשר, להיות גם מושחת וגם פנאט, גם נוכל וגם מאמין גמור בעליונות הגזע היהודי ובזכותו על "ארץ ישראל", גם אוכל לחמם של בעלי קזינו וגם מאמין בדיקטטורה וחוק וסדר. כל זה דר היטב בכפיפה אחת, ומאמינים אמיתיים לא בהכרח מתמתנים עם קבלת התפקיד החשוב החדש. להיפך: בהחלט יתכן שהם ישתמשו בו כדי להפיץ עוד יותר את דעותיהם.

ומאחר וליברמן מיצב את עצמו במצב שבו הוא כליא הברק של כל העולם ואשתו, בתור המטרה המובהקת של כל בעלי הביקורת כלפי ישראל, מנטליות המצור – המצב הטבעי של הישראלי הממוצע – תהפוך אותו לגיבור ותהדק את האהדה הציבורית סביבו.

אז אם ככה, אם כבר מנטליות מצור, אז לפחות שיהיה מצור.

* * * * *
בשנת 2000, עקב אילוצי הקואליציה הפנימיים של אוסטריה, הפך יורג היידר, מנהיג אחת המפלגות הלאומניות/גזעניות במדינה, למנהיג בעל השפעה בקואליציה האוסטרית. יודגש שהיידר עצמו מעולם לא נתפס בהתבטאות גזענית בפני עצמה, שהוא מעולם לא דרש לשלול את אזרחותם של מהגרים לאוסטריה אלא את הפסקת ההגירה, לא קרא לפתיחה מחדש של הסכמי הגבולות של אוסטריה שנכפו עליה אחרי מלחמת העולם השניה, ושקרוב לוודאי שלא העלה על דעתו לאיים לתקוף בנשק גרעיני מדינות שיש לאוסטריה הסכמי שלום ארוכי שנים איתם, או אף מדינות עוינות מרוחקות – ולו משום שאוסטריה חסרה נשק כזה. על אף מתינות-ביחס זו של היידר, ועל אף העובדה שהוא לא שימש כשר – ודאי לא שר בכיר כשר החוץ – מיהרה ישראל להחזיר את שגרירה מאוסטריה.

כשם שאדם מודד, כך מודדין לו: ראוי שמדינות העולם – ואוסטריה ראויה להיות זו שתשליך את האבן הראשונה – תחזרנה את שגריריה מישראל, ותנמכנה משמעותית את דרג יחסיהן איתה. מרצון הדבקנו את עצמנו בצרעת; הגיע הזמן שינהגו בנו כמצורעים. לאוסטרים הספיקו כמה שנים כאלה כדי לתקן את כיוונם. הישראלים הם עם קטן יותר אבל מאוס לא פחות, וכנראה שנזדקק ליותר זמן, אם בכלל.

ומאחר ושר החוץ שלנו בחר לנצל את יומו הראשון בתפקיד להודעה על ביטול חד צדדי של הסכמים בינלאומיים, ואני לא רוצה אפילו לחשוב על מה שיעשה ביומו השני, ראוי שזה יקרה מהר. מהר מאד: כל יום שהוא בתפקיד, הופך אותו – מעצם המצאותו שם – למקובל בתפקידו. אסור שנתרגל לכך. חובה לזכור, תמיד, שליברמן כשר חוץ הוא קוץ בבשרנו. ומאחר והעם שב ומתכווץ לתנוחה החביבה עליו – זו העוברית – יש צורך בדקירות מבחוץ.

לו ימהרו לבוא.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על הבחירות בארה"ב

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל הזה, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב זה, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה זה בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)

האנטישמיות כקרדום לחפור בו

גוף הפרסום העיקרי של האנטישמים ברחבי העולם, הליגה נגד השמצה (ADL), שחרר ערב החג חיבור משעשע למדי, שטוען שהמשבר הכלכלי גורר עליה באנטישמיות. העליה הזו באנטישמיות, שבה נאחזת הליגה כטובע בקש, מתרחשת בפורומים באינטרנט.

 

אלא שאבוי: הליגה נאלצת להודות, בשפלות רוח מסוימת, שכאשר הערות אנטישמיות הופיעו בפורומים מיינסטרימיים, הן נמחקו במהירות – וגרוע מכך, רבים מהמשתתפים בפורומים סירבו לשחק את תפקיד הגוי שאליו נקלעו שלא ברצונם, ומחו נמרצות כנגד ההערות הגזעניות.

 

(כהערת שוליים, יצוין שהערה שליהודים יש "ראש לעסקים" או סתם יתרון אינטלקטואלי היא הערה אנטישמית רק כאשר היא נאמרת על ידי לא-יהודי; בקרב היהודים עצמם היא מקובלת למדי, לעיתים קרובות תחת שם הקוד "הגניוס היהודי". למעשה, התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב היהודים; וראוי לעיון נוסף הביטוי היידישאי "גוייש קופ", 'ראש של גוי', המציין טיפש).

 

הליגה היתה כה נואשת, עד שהיא נאחזה בקנה הרצוץ באמת של פורומים ניאו-נאציים. באתרים כמו StormFront אכן נרשמה גאות במספר ההודעות הקושרות בין יהודים ומשברים כלכליים. אכן, יופי של מציאה, יופי של תגלית – מסתבר שניאו נאצים הם אנטישמים! מהר, ארגנו מהדורה מיוחדת!

 

הנסיונות של ארגונו של אייברהם פוקסמן להשאר רלוונטיים היו משעשעים את הצופים הרגילים בתיאטרון האבסורד של הפראנויה היהודית, אלמלא היה מדובר במשחק ציני, ברור ובוטה על פחדיהם של רבים – ואלמלא המשחק הזה היה פוליטי כל כך.

 

*           *            *            *

 

בזמן שפוקסמן רדף אחרי צלליהם של ניאו נאצים בפורומים, אירעה תקרית אנטישמית של ממש. לפני כשישה שבועות, הכומר דיוויד בריקנר – המנהל של הארגון המיסיונרי "יהודים למען ישוע" – נשא דרשה בכנסיה אמריקנית, בה תיאר בין השאר את פיגועי הטרור כנגד יהודים בישראל כזעם האל כנגד יהודים שלא אימצו את הנצרות.

 

שומו שמיים, הזעקי ארץ. ומה היתה תגובת הליגה נגד השמצה, כשסוף-סוף נמצא לה אנטישמי של ממש, שחושב שהדין השמיימי הראוי של יהודים שאינם מתנצרים הוא מוות אלים במיוחד?

 

קול דממה דקה.

 

למה? אה! כי בריקנר נשא את הדברים בכנסיה באלסקה, בעיירה וואסילה. ואם השם נשמע לכם מוכר, לא טעיתם: אחת שרה פאלין, בעוונות אזרחי אלסקה מושלתם, ישבה בקהל. היא לא יצאה החוצה. האירוע היה זמן קצר לפני שמונתה למועמדת הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא, והנושא נחשף זמן קצר לאחר אחרי המינוי;. ואם פוקסמן היה מתייחס אליה כמו שהוא מתייחס לפורומים מכובדים שמיהרו למחוק שיקוצים אנטישמיים, הוא היה מעלה את הקריירה שלה באש.

 

אבל פוקסמן, כמובן, הוא קודם כל ניאו-קונסרבטיב ורפובליקני. הוא לא יהין לצאת נגד המועמדת של המפלגה שלו. זה לא חכם פוליטית. באופן חריג למדי, פוקסמן אפילו הגן על העובדה ש"יהודים למען ישוע" ערכו התרמה בכנסיה של פאלין: הוא אמר לג'ואיש ג'רנל שיש הבדל חד בין קתולים המתפללים למען המרת דתם של היהודים – פעולה שהליגה גינתה בחריפות – ובין פרוטסטנטים המטיפים להם להמרת דתם. "להם לא היתה אינקוויזיציה, הם לא יצאו למסע צלב, הם לא הרגו יהודים במשך 2,000 שנים. יש להם אמונה; מותר להם להחזיק בה", נער פוקסמן.

 

אוי. מאיפה להתחיל. ראשית, במובן הצר ביותר של המונח, אף כנסיה איננה קיימת 2,000 שנים. שנית, הכנסיה הקתולית – במובן הרחב ביותר של המונח – לא רדפה יהודים עד המאה השישית. אז היתה הרדיפה יותר הדרה מאשר רדיפה. שלישית, תפקידה של האינקוויזיציה מעולם לא היה לרדוף יהודים, אלא לרדוף נוצרים החשודים באמונות אסורות; היא יכלה לגרור יהודים למרתפיה רק אם קודם לכן העבירו היהודים הללו את עצמם לסמכותה, על ידי התנצרות. רביעית, מסע הצלב היה מיועד כנגד מוסלמים, לא יהודים, והרשויות – במידה והיו רשויות – ניסו להגן על היהודים מפני מעשי טבח. התפיסה הקתולית של היהודים בימי הביניים היתה שעליהם לחיות מושפלים, אך לחיות. מעשי טבח באו, בדרך כלל, "מלמטה"; הכנסיה הממוסדת התנגדה להם בחריפות. לעיתים קרובות, היה הרובע היהודי סביב ארמון הבישוף.

 

חמישית, וגרוע מכל, פוקסמן מוחק בנדיבות 500 שנים כמעט של אנטישמיות פרוטסטנטית – שבהשראת מייסדה הארור, מרטין לותר, היתה ארסית באופן משמעותי מזו הקתולית. למרבה האסון, כתביו של לותר הפכו לחלק מכתבי היסוד של הלאומיות הגרמנית – הוא ידע לכתוב, השרץ – וככאלה, יש קו ישיר בינם ובין התקופה הנאצית. הדר שטירמר, כתב העת האנטישמי הפרוע – כה פרוע, עד ש"אינטלקטואלי האס.אס." התביישו בו ובוולגריות שלו; כה פרוע, עד שעורכו יוליוס שטרייכר הוצא להורג בנירנברג – נהג לצטט בחופשיות מלותר. כל זה נעלם.

 

אם היה רק מדובר בבורות איומה וטיפשות קולוסאלית, לא היה לנו אלא למשוך בכתפינו ולהציע לפוקסמן את המקום הבכיר במערך ההסברה הישראלי שהרוויח ביושר. אבל זה לא המצב.

 

כי כשהוועדה התיאולוגית של הברית האוונגלית העולמית – גוף פרוטסטנטי לעילא – העזה לומר שאולי, בעצם, נוצרים מאמינים שרוצים בטובתם של יהודים ובגאולת נשמתם צריכים להטיף להם, פוקסמן נכנס באם-אמא שלהם. הוא צווח ש"קידום קמפיין להמרת יהודים מאמונתם הוא עלבון חמור לעם היהודי וחוסר כבוד ליהדות כאמונה עצמאית…זה בעייתי במיוחד כאשר הברית האוונגליסטית כוללת ונותנת תוקף חוקי לפרקטיקות של המרת דת הנהוגות על ידי קבוצות של יהודים משיחיים או של 'יהודים למען ישו'. [ההדגשות שלי – יצ"ג]… המסמך האוונגליסטי איננו הצעה לאהבה, אלא מרשם לשנאה. כל עוד הברית האוונגליסטית מלמדת שהיהדות איננה שלמה או חסרת הנחייה, האנטישמיות תמשיך להתקיים…. על מנת שיבינו את הכאב העצום שהם גורמים בעצה החולנית שלהם ועמדתם התיאולוגית המופרכת".

 

ועל זה נאמר: וואו. ממש המקרה המוזר של דר' פוקסמן ומר אייברהם. מצד אחד, כאשר פוקסמן רוצה להגן על המועמדת הפוליטית שלו, פרוטסטנטיות בכלל ו'יהודים למען ישוע' בפרט הם "אמונה שמותר להחזיק בה"; אבל, מצד שני, שבועיים לאחר מכן, כשכולם שכחו מדברי ההגנה שלו על הכנסיה של פאלין, הוא מודיע שהפרקטיקות של 'יהודים למען ישוע' הן 'בעייתיות', ושבעצם הנצרות האוונגליסטית היא מכשיר ל"המשך קיום האנטישמיות".

 

אז הנה, בשידור חי: כך משמש המאבק באנטישמיות, עאלק, ככלי פוליטי מובהק שבמובהקים. לזכור לפעם הבאה שבה פוקסמן והארגון מכחיש השואה שלו יוציאו דו"ח, שהתקשורת הישראלית תקנה בשקיקה ובלי חקירה ודרישה.

 

(יוסי גורביץ)

הסיפור המשונה על "הסכם אלדו מורו"

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" יש כותרת מרעישה: "מכרנו אתכם". במקור היא מופיעה בלי מרכאות, וזאת בשל העובדה המצערת שאף אדם המצוטט בכתבה לא אמר את המילים הללו, ומדובר בפרשנות ולא בציטוט.

 

וזו רחוקה מלהיות הבעיה היחידה בכתבה הזו, שזכתה לפמפום בולט. בקצרה, לטענת הכתב מנחם גנץ, חתמה ממשלת איטליה בשנות השבעים, בהנהגתו של ראש הממשלה אלדו מורו, הסכם עם אש"ף שמאפשר לו חופש פעולה באיטליה, כל זמן שהוא נמנע מפגיעה במטרות איטלקיות – אבל מותר לו לפגוע במטרות ישראליות על אדמת איטליה, ואף ביהודים איטלקים.

 

יש בעיה מרכזית בטענה הזו: "ידיעות" לא מספק לה שום הוכחות. הוא לא מביא צילום של "ההסכם", אם אכן היה כזה. הטענה שהיה הסכם כזה נשענת על שלוש רגליים: טענה של בסאם אבו שריף על קיומו, שפורסמה באוגוסט 2008 באיטליה; המרכיב המרכזי של הכתבה, עדות ארוכה של נשיא איטליה לשעבר, פרנצ'סקו קוסיגה; ועדות קצרה של שופט חוקר, רוסריו פריודה. כל הטענות, יש לציין, מתפרסמות 30 שנה לאחר מעשה, ופריודה הודה שהוא רק "שמע" על ההסכם, ומעולם לא ראה אותו.

 

העדות הבעייתית מכולן היא זו של קוסיגה. ראשית, הוא מודה שמעולם לא ראה את ההסכם: במקרה אחד הוא אומר "אני לא ידעתי דבר, הסתירו את זה ממני. אני רק הערכתי שהסכם כזה קיים בגלל המברק ההוא מביירות [ועל כך בהמשך]." בהזדמנות אחרת הוא אומר: "הסכם מורו לא הובא לידיעתי באופן חד וברור; רק הנחתי שהוא קיים". כלומר, אפילו עד התביעה המרכזי של "ידיעות" מודה שבעצם, הוא לא יודע על הסכם; הוא רק מניח שהיה כזה.

 

ולמה "הסכם מורו"? אבו שריף טוען שההסכם נחתם בתקופתו ובידיעתו. "ידיעות" מתייחס בקצרה לכך שאלדו מורו נרצח. הוא לא מציין את תאריך הרצח, 1978. הוא גם לא מציין את העובדה ששר הפנים והאחראי על השירותים החשאיים בעת הרצח היה אחד, פרנצ'סקו קוסיגה, שהתפטר זמן קצר לאחר הרצח. רצח מורו היה טראומה לאומית; אפשר לטעון בלי מאמץ רב שלקוסיגה יש עניין להכפיש את דמותו של האיש שאת חייו נכשל להציל – אם אכן ניסה, ועל כך מיד.

 

ישנם עוד פרטים מעניינים על קוסיגה, שבדיקה מהירה בוויקיפדיה – שב"ידיעות" לא טרחו לעשות – מעלים. ראשית, שמאז 1990, עת עדיין היה נשיא, הוא עשה לו למנהג לתקוף את הממסד האיטלקי. שנית, שבאותה שנה, 1990, הודה קוסיגה כי היה מעורב בהקמת ארגון "גלאדיו", לאחר שאחרים חשפו אותו. הדבר הוביל לנסיון, כושל, להדחתו מתפקיד הנשיא.

 

*           *            *            *

 

גלאדיו הוא קופת שרצים שגורמת כאבי ראש קשים גם למומחי קונספירציות. בתמצות מהיר ולא הוגן לנושא המרתק הזה, מדובר בצבא גרילה של "נשארים מאחור", היינו אנשי קומנדו שמטרתם לנהל קרבות כנגד צבא סובייטי כובש. צבאות כאלה הוקמו ומומנו על ידי ה-CIAבכל רחבי אירופה בתחילת שנות החמישים, כשכיבוש סובייטי של היבשת נראה כמו ממשות סבירה. מדרך הטבע, הארגונים הללו כללו בעיקר אנשי ימין ותיקים – ובמונחים איטלקים, המשמעות היא פאשיסטים ותיקים. בשנות ה-70, משהתחוור שפלישה סובייטית לא תקרה בעתיד הנראה לעין, זנח ה-CIA את הארגונים הללו, ורובם התפרקו בשקט.

אבל כמו כל דבר באיטליה, גלאדיו (לטינית: חרב דקירה קצרה) הפך למשהו הרבה יותר מסובך. בשנות השישים והשבעים, התמזג גלאדיו עםP2, קבוצת בונים חופשיים ימנית קיצונית, והחל לקבל מימון מהבנק של הוותיקן (!). הוא גם הפך מקבוצת מגננה לעת פלישה לקבוצת טרור ימנית, והחל ביצירת מה שכונה על ידי ועדת חקירה פרלמנטרית איטלקית "אסטרטגיית המתח": הוא ביצע פיגועים, תוך שהוא טופל אותם על ארגוני שמאל. המטרה היתה שמירה קבועה של חשש מפני פעולות של השמאל הקיצוני ומצד הקומוניסטים, והרחקת המפלגה הקומוניסטית מהשלטון. אף שהפרלמנט האירופי דרש חקירה ממצה בפרשה בשנת 2000, עד כה לא בוצעה חקירה כזו; כנראה שהפוליטיקאים האיטלקים מהימין והמרכז יודעים היטב מדוע. 

זו פוליטיקה איטלקית, פוליטיקת צפעונים שאין דומה לה, אז כנראה שרק אלוהים יודע מה קרה שם. על כל פנים, עלתה הטענה העקשנית שגלאדיו היה מעורב ברצח אלדו מורו, או על כל פנים שמקור בגלאדיו מסר מידע מדויק לאחד פרנצ'סקו קוסיגה, אז שר הפנים והיום מובטל ממורמר, על המקום בו הוחזק אלדו מורו. מורו עצמו, בחקירתו על ידי "הבריגדות האדומות" – אם אכן אלו היו הבריגדות האדומות, בהתחשב בכך שפעילי גלאדיו אהבו להשתמש בזהות הזו לצורך פיגועי "הדגל השקרי" שלהם – חשף בפניהם את קיומו של גאלדיו. אם קוסיגה ידע על כך – והסיפור מסובך לאין שיעור, שכן הרשויות ניהלו מערכה שלמה של טשטוש ראיות בפרשה, כולל הסתרת מכתבי השבי של מורו לשנים ארוכות – יש להניח שבהיותו אחד ממייסדי גלאדיו, הוא לא מיהר להחלץ לעזרת האיש שחשף את ארגונו.

*           *            *            *

 

כך או כך, קוסיגה תולה את ההסכם עם אש"ף במורו. הבה נבחן את הכרונולוגיה. מורו נרצח ב-1978, והפסיק לכהן כראש ממשלה ב-1976, שזה, אם כן, התאריך המאוחר ביותר שבו יכול היה לאשר הסכם כזה. הפיגוע הראשון כנגד מטרה יהודית באיטליה, בית הכנסת ברומא, התרחש באוקטובר 1982 – שש שנים ויותר אחרי ההסכם; הפיגוע השני, כנגד משרדי אל על בנמל התעופה ברומא, התרחש ב-1985, תשע שנים לאחריו. כלומר, למרות ש"ידיעות" טוען שמורו העניק לפלסטינים רשות מפורשת לפגוע ביהודי איטליה, הם לא ניצלו אותה בתקופתו של מורו וחיכו ארבע שנים לאחר מותו עד שיעשו זאת. משונה.

 

זה הופך למשונה יותר כשמסתבר שכאשר קוסיגה היה ראש ממשלה, בשנים 1979-1980, עצרה המשטרה האיטלקית קבוצה של פלסטינים חמושים בטיל קרקע-אוויר (!), ועצרה אותם מיד. זמן קצר לאחר מכן, שחררה ממשלתו של קוסיגה את הפלסטינים ואת הטיל – לטענתו של קוסיגה, משום שהגיע מברק מנציגות המודיעין הצבאי בביירות שהורה על כך. כך, לדבריו, מלשונו של המברק – שאמר שהפלסטינים לא תכננו פגיעה במטרה איטלקית ועל כן "לא חרגו מתנאי ההסכם" – למד קוסיגה על "הסכם מורו".

 

וזה כבר סיפור משונה מאד. ממתי ראש ממשלה מקבל הוראות מאיזה נציג עלום של המודיעין הצבאי? אפילו נניח שהחליט לציית לאותו נציג מודיעין צבאי, האם אין בכך משום אשרור של "הסכם מורו" על ידי ראש הממשלה קוסיגה, שלדבריו לא היה מודע לו? האם בכך הוא לא הופך ל"הסכם קוסיגה"? האם העובדה, שקוסיגה איננו מכחיש, שב-1984, כשהיה נשיא הסנאט, נתן מחסה בארמונו ליאסר ערפאת, שהיה באותה שעה מבוקש באיטליה, לא היתה צריכה לעורר קצת חשדנות באשר לשאר סיפוריו?

 

הסיפור הופך למשונה עוד יותר: קוסיגה, בעצם, מעולם לא ראה את המברק. אף אחד אחר לא ראה אותו. "ידיעות" לא מציג אותו. קוסיגה טוען שהוא שמע על המברק מ"גרון עמוק" במודיעין הצבאי – ואף שהמברק היה ממוען אל קוסיגה, לדבריו, הוא מעולם לא הגיע ליעדו. קוסיגה אף טוען שהוא נזף בממונה על השירותים החשאיים על כך שהוא מסתיר ממנו מידע – אבל, שוב, הנזיפה הזו לא הביאה לכך שהמברק המסתורי יגיע אליו. זו התנהגות אימפוטנטית מאד מצד אדם שהיה ראש הממשלה ושמתגאה כעת שהוא אחד משלושת הפוליטיקאים האיטלקים שידעו לנצל את שירותי המודיעין.

 

האם אכן היה מברק? האם אכן היה "הסכם אלדו מורו"? אם אכן היה הסכם כזה, מדוע המתינו הפלסטינים שש שנים עד שביצעו פיגוע על אדמת איטליה? אם חיפשו תירוץ לפיגוע שם, הוא לא חסר; כחלק ממבצע הנקמה על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, חיסלו השירותים הישראליים אחד מאנשי החזית העממית ברומא.

 

יתר על כן, האם "ההסכם" – אם היה כזה – באמת התיר את דמם של יהודי איטליה (שלא לדבר על "התירה למעשה את דמו של כל יהודי באשר הוא", כלשון הפסקה השניה)? תלוי איך הבנת הנקרא שלכם. קוסיגה אמר ל"ידיעות" ש"בתמורה ליד חופשית באיטליה, הפלסטינים הבטיחו את בטחון מדינתנו ויעדים איטלקיים מחוץ לגבולות המדינה, כל עוד היעדים הללו לא שיתפו פעולה עם הציונות או עם מדינת ישראל". הממ. זה יכול להסביר פיגוע במשרדי אל על, למשל. אבל יהודים איטלקים? לא במיוחד. על כן, ממהר "ידיעות" להסביר: "במילים אחרות, באיטלקים אסור לגעת, אבל אם הם יהודים זה כבר סיפור אחר". יופי של ביטוי, "במילים אחרות": אפשר להכניס באמצעותו מילים לפיו של בן שיחך.

 

קוסיגה טוען עוד כי כיום יש לצבא האיטלקי הסכם דומה עם החיזבאללה בלבנון – אבל אומר שאם יגררו אותו בפני השופטים, הוא יסרב להעיד משום שמדובר ב"מקורות חסויים". כלומר, הוא מוכן לומר לעיתון זר את מה שהוא לא מוכן לומר לבתי המשפט של ארצו. משונה. משונה עוד יותר, בהתחשב בכך ששישה עמודים קודם לכן, באותו מוסף, מציין אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט הערכה רבה מאד דווקא לגנרל האיטלקי שמפקד על כוחות יוניפי"ל בלבנון.

 

לסיכום, כל מה שיש ל"ידיעות" הוא עדות מפוקפקת מאד, של אדם מפוקפק מאד, שהיה מעורב במעשים מפוקפקים מאד. "ידיעות" מתלונן שטענותיו החמורות של קוסיגה לא עוררו הדים בציבוריות האיטלקית. יכול להיות; אבל יכול להיות שבאותה מידה, הציבור האיטלקי מכיר לעייפה את קוסיגה ולא רואה עוד טעם להתייחס לדבריו. "ידיעות", אחרי הכל, מציג אותו רק כפוליטיקאי בכיר, איש שידו בכל ויד כל בו, ונמנע מלהתייחס ולו במילה לצדדים הבעייתיים שלו. עיתון זהיר לא היה תולה בחוט שברירי כל כך כותרת טעונה כל כך כמו "מכרנו אתכם". אבל זו התקשורת הישראלית, וכנראה שהיא סובלת הכל.  

 

(גילוי נאות: הח"מ מספק שירותי פרילאנס לעיתון של קבוצת מוזס, "כלכליסט").

 

(יוסי גורביץ)

על פרשת דרכים

יוזמות השלום עומדות להביא להתגלמותן של הסתירות החבויות בחברה שלנו. רצון להסדר – כמובן, אבל גם שאיפות טריטוריאליות; רצון לפשרה – אבל אמונה בזכות מיוחדת ומכריעה על ארץ ישראל; רצון לנורמליות – אבל אולי אי יכולת להשלים עם הנורמליות".

 

– שאול פרידלנדר, "עם בוא הזכרון". הקטע הזה נכתב ב-1977. ההדגשות שלי.

 

הסערה בישיבת הממשלה האחרונה, בה נשא העבריין המורשע חיימון רמון, האיש ושלוש עדות השקר, את נאום הנקמה שלו במערכת המשפט, היתה חריגה. העובדה שממשלת לולמרט (כל הזכויות שמורות לעדי גינת) הקדישה לדרישתו של חיימון – האיש שלא ערער על הרשעתו – לוועדת חקירה ממשלתית יותר זמן משהקדישה לדיונים לפני מלחמת לבנון תפסה את הכותרות. כך גם העובדה שחיימון דרש בעצם להקדיש לפרשת המעשה המגונה בכפיה שלו אותם משאבים ממש שהוקדשו לחקירת המלחמה – ועדת חקירה ממשלתית.

 

לו אני חיימון, לא הייתי רוצה שכולם ישובו לדוש שוב בכך שבמהלך אותה ישיבה קצרצרה ביולי 2006 הייתי עסוק בעצם בעדכון מספר הטלפון של ה' בנייד שלי. אבל זה כנראה רק אני. שום ראש ממשלה חוץ מלולמרט לא היה מניח לחיימון לשאת דברים בדיון שנסב בעצם עליו, אבל כנראה כל המהלכים כשרים בנסיון להטיל אימה על מערכת המשפט, בכלל זה שכירת יועץ תקשורתי שתקיפת המערכת היא כל תפקידו.

 

כל ההלם והאימה האלה מנעו מן הציבור לדעת מה באמת טורף את שנתו של ראש ממשלתנו הזמני. לולמרט הציג לממשלה דו"ח מצמרר, הקובע כי 80% מיהודי רוסיה צפויים להתבולל (!) ולא להגר לישראל, ואלו מהם המהגרים מעדיפים, מסיבות לא ברורות, לצאת למדינות המערב דווקא. למה הם לא מגיעים לכאן? מי יודע, אולי הם מעדיפים מדינה שבה הציבור אשכרה שם לב כשראש הממשלה משנה את גרסתו מ"לא קיבלתי כסף במעטפות" ל"קיבלתי, אבל רק מאות דולרים".

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שלולמרט מרחיק עדותו מישראל – אפשר להבין אותו, כמובן – ומעדיף לבחוש בענייניהן של מדינות אחרות: האיש שאמר לנועם שליט ש"אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי", הביע כשבועיים קודם לאותה ישיבת ממשלה דאגה עמוקה מ'התבוללות' ו'נישואי תערובת' בקרב יהודי העולם, וקרא ל"שנות את דפוס היחסים בין ישראל לתפוצות". לדברי ראש ממשלתנו, "ב-60 השנים הבאות העם היהודי צריך להיות הפרויקט של ישראל". למרבה הלעג – אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק – הוא ביקש מיד מיהדות התפוצות לממן את הפרויקט הישראלי הזה.

 

ראש ממשלתנו, בקצרה, סבור שישראל לא רק רשאית אלא גם צריכה להתערב במהלך חייהם של מיעוטים במדינות שנמצאות הרחק ממנה. הוא חושב שזה לא בסדר שאזרחית הרפובליקה הרוסית מחליטה להפסיק ללכת לבית הכנסת, ושזה ממש אסון שתושב מינסוטה מחליט לקשור את גורלו בגורלה של פרסביטריאנית דווקא, ואפילו מבלי לטרוח לשאול את לולמרט לפני שהוא מזמין אולם. הוא חושב שישראל צריכה להוציא כסף – את כספי אזרחיה, וגם את כספי תרומותיהם של אחרים – כדי להטיף לאותם אנשים.

 

איזו דרשה ישא בפניהם לולמרט? האם ינאם באזנם גבוהה גבוהה על יושרה ואמירת אמת? האם יצטט בפניהם את פסוקי הנביא (יש להניח שעל "שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד רודף שלמונים" הוא יעדיף לדלג)? מה יש ללולמרט להציע להם?

 

התפיסה הזו היתה פאתטית כבר אז, כשבן גוריון ביקש מ"חכמי ישראל" שבפזורה להביע דעתם על הדרך שבה צריכה ישראל לנהוג; היא היתה צורמת מאד, תקרית דיפלומטית, כשקרא אריאל שרון בתחילת העשור ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולבוא לישראל; וכשאותה קריאה נשמעת מפיו של לולמרט, נחרת בוז מלגלגת היא התשובה הראויה. אם רצה מישהו להצביע על האנומליה העיקרית בקיומה של ישראל, היא נמצאת בדברי ראש הממשלה.

 

הדרישה היא מגוחכת, כמובן, משום שלישראל אין שום דבר להציע ליהודי העולם, עוד פחות משיש ליהדות עצמה – שאותה הם משילים בהמוניהם מאחורי גוום.

 

*           *            *            *            *

 

זמן קצר לאחר הסופות בנגב, הפרעות של 1882, החלה נדידת עמים בביצה העמומה שהיתה מזרח אירופה: מיליוני יהודים שישבו עד אז בדוחק בבית השחי של אירופה, החלק המפגר והריאקציונרי ביותר שלה, פתחו במנוסה.

 

קיומם של היהודים – מאוסים ומושפלים, אבל נסבלים – היה נסבל לאורך רוב ימי הביניים והעת החדשה. מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט –  העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב. הוא אמנם לא העניק להם שוויון זכויות – זה יקרה רק במאה ה-19 – אבל באותה תקופה גם מיעוטים דתיים אחרים לא נהנו ממנו. יהודים רבים ישבו בצרפת במאה ה-17 וה-18, וגרשום שלום הראה כיצד רעיונות גאולת העולם של התנועה הפרנקיסטית השפיעו על המהפכה הצרפתית – שמיהרה להעניק להם זכויות אזרח. כששחררו הליברלים האיטלקים את רומא והפכו אותה לבירתם, קריאת הקרב שלהם היתה "אדגארדו מורטארה", הילד היהודי שחטף וניצר האפיפיור פיוס התשיעי (אם כי לא נראה שהתעלל בו מינית).

 

חילותיו של נפוליאון נשאו עמם את בשורת השוויון בכל אשר ילכו. אבל הם לא הרחיקו לבוא אל הביצה המזרח-אירופאית. הרבנים התנגדו למהפכה ולנפוליאון בכל תוקף, אבל בכל מקום שבו נראה כידון צרפתי, קרסו חומות הגטו. המהפכה הפנימית שהחל משה מנדלסון קיבלה עתה גושפנקה ציבורית: ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם.

 

מזרח אירופה היתה, במאה ה-19, קדרה מבעבעת של לאומנות. כל שליש שבט ורבע אומה הצמיחו מתוכם אינטלקטואלים, שהחלו לדרוש עצמאות. אלא שבחבל המיוסר הזה מעולם לא היתה הומוגניות תרבותית או אתנית, וודאי לא רציפות כזו. שתי קבוצות – יהודים וגרמנים – ישבו בכל פינה של מזרח אירופה. זהות אוסטרית לא היתה קיימת כלל. הונגריה כללה גם נתחים מצ'כיה ומה שלימים יכונה יוגוסלביה. רוסיה ניהלה מלחמות תכופות עם טורקיה, שעם שכבר הצדיקה את הכינוי "האיש החולה שעל הבוספורוס", עדיין היתה כוח שיש להתחשב בו.

 

אירונית, הדגם המוצלח יותר היה הטורקי: שיטת המילטים הטורקית הקטינה חיכוך בין קבוצות אתניות ודתיות. שאיפתם של רסיסי הלאומים המזרח אירופאים למדינה 'טהורה' – בין אם מדובר בפולנים, אוקראינים, הונגרים או צ'כים – הולידה עוינות בין אתנית חריפה. כמיעוט דתי דחוי גם כך, שימשו היהודים שעיר לעזאזל יעיל למדי בידי השלטונות, שרצו להסיט את האיבה מהם והלאה. המשטר המפגר ביבשת, זה של הרומאנובים, ניהל מדיניות אנטישמית רשמית והצר שיטתית את צעדיהם של המתקדמים שבנתיניו. ב-1882, נהנו הפוגרומצ'יקים מחסות רשמית-למחצה של השלטונות, ופרפורי הגסיסה של הרומאנובים ישאירו מאחוריהם משהו ארסי עוד יותר: אותו זיוף של האוכארנה הצארית, הפרוטוקולים של זקני ציון.    

 

אבל זה יצריך עוד 20 שנים. לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית של מזרח אירופה לא היתה כל כוונה לחכות. ב-20 השנים הללו, כשלושה מיליונים מהם יהגרו, רובם המכריע לארצות הברית, שעדיין היתה מדינת הגירה. רבים אחרים יימלטו לדרום אמריקה. מספר זעום יהגר לפלסטינה.

 

מי היו המהגרים?

 

*           *            *            *            *

 

בדרך כלל הם היו אנשים צעירים, בעלי יוזמה, שהתייאשו מסיכוייהם להתקדם בביצה הטובענית בה נולדו. השמרנות הטבעית של בני האדם משאירה את רובם במקום מולדתם. מהגרים הם, לעיתים קרובות מאד, חוד החנית של חברות; במיוחד, לאסונן, של חברות גוועות.

 

רובם של המהגרים, כאמור, באו לארצות הברית. הם חוללו פיצוץ אוכלוסין של ממש באוכלוסיה היהודית שלה. הם חיפשו – עד כמה שניתן להכליל, כשמדובר בקבוצות גדולות כל כך – את אושרם האישי, והם התאימו לארצות הברית ככפפה ליד. הם הגיעו עם תפיסת "תיקון עולם" שונה לחלוטין מזו הישנה, שהתבססה על הצורה הנכונה לקשירת שרוך נעל: הם רצו להיטיב את העולם. רבים מהם היו סוציאליסטים ואנרכיסטים, אבל גלי ההגירה העניקו תנופה עזה ליהדות הרפורמית בארה"ב, שבצעד נועז שינתה את הליטורגיקה העתיקה, והפסיקה את התפילות לבוא המשיח ובניית המקדש: כל העולם היה המקדש, השליחות לבנייתו מחדש היתה המשיחיות; תפיסת הגלות בוטלה, שכן הרפורמים קראו ליהודים לאמץ את המדינות שבהן חיו. לאלו מאיתנו שגדלו בישראל קשה להבין עד כמה נלעג נראה, לא כל כך מזמן, הרעיון שמשאת נפשם של יהודים היא לשוב ולהתיז את דמן של בהמות בבית מטבחים גדול, הניצב לא רחוק מגולגותא וגיא בן הנום.

 

התפיסה הרפורמית היא נזיד דליל מאד, הומניזם במסווה של אמונה דתית, למי שהורגל בתפיסה האורתודוקסית. ישנן שורה של דרכים להקים דת: המייסד יכול למצוא ספר שאיש לא הכיר קודם לכן (היי, זה עבד לשרלטנים שכתבו את ספר הזוהר וספר המורמונים), או לחלום חלום (או לומר שחלם חלום), או להסתגף ולקבל חזיון (והמסתגף, מובטח לו שיקבל חזיון). ועדה של רבנים שמחליטה מה נשאר ומה הולך היא לא אחת מהן.

 

התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת (כדבריו של נייבור, הנצרות האמריקנית גורסת ש"אל נטול זעם הביא אדם נטול חטא אל גן העדן, בתיווכו של ישוע נטול צלב"). אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה"ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.

 

הם השאירו מאחור קבוצה גדולה מאד של יהודים, אלה מהם שדבקו בדתם, שנחלקה, שוב בקווים גסים, לשתי קבוצות עיקריות: חרדים למיניהם (מתנגדים וחסידים) ובונדיסטים. "תיקון העולם" של החרדים הצטמצם לתפילות ולשריכת שרוכים. הבונדיסטים, מצד שני, טענו שהיהודים הם לאום מלאומי מזרח אירופה, ושכתנועה סוציאליסטית עליהם לפעול לצד העמים שבתוכם חיו, תוך תקווה לקבלת אוטונומיה. אם הרפורמים דיברו בשפת המקום, ותרגמו אליה את כתבי הקודש, הבונדיסטים קיבלו את האידיש, השפה המקובלת בקרב יהודי מזרח אירופה, כשפה הלאומית.

 

*           *            *            *            *

 

והיו המינים. קבוצה קטנה ופרועה של לאומנים יהודים, ששאפו את אדי הרעל של הלאומנות של האליטה שבקרבה חיו, הפנימו את ערכי האנטישמיות. תחילה הם הגדירו את היהדות כ"מת מהלך", המבעת את אירופה; אחר כך הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את היהודים מאירופה בכלל. ולא, הם לא התכוונו להביא אותם לאמריקה או כל מקום חיובי אחר (האקס-טריטוריאליסטים נבעטו במהירות מהתנועה הציונית): הם רצו להביא אותם, במיטב המסורת הרומנטית האירופית, אל מולדתם המדומיינת.

 

וכדי לברוא את אותה מולדת לא קיימת, הם שחררו את כל השדים שהיהדות האורתודוקסית בלמה. הם העלו באוב את הזיות המשיחיות, ושברו את השבועות שהשביעו הרבנים את מאמיניהם כדי למנוע את השואה שמשיחיות תמיד נושאת עמה. הם הטיחו עצמם לאחור, לא אל ימי המשנה והתלמוד העלובים, נעדרי הזוהר, אלא אל ימי הברבריות התנ"כית, אל המיתולוגיה של שמואל המשסף את אגג בגלגל ורצח ילדי העמלק. הם כרכרו סביב המעשייה הבעייתית מאד של מצדה, אותה גאולה באמצעות שחיטה הדדית ורצח ילדים שלרבנים היתה התבונה להעלים. הם התרפקו על "כובשי כנען בסופה". מי שכתב את

 

חרבי! אי חרבי, אי חרב נוקמת!

חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!

אים, משנאי? אכריעם לטבח,

השמד השמידם! אכלם, אכריתם,

אכרית, אשביתה מאנוש זכרמו….

חרב-גאוותי מדמם אשכירה,

ארחץ פעמי בדמי חלליהם…

 

ידע היטב ש:

 

שפתי מה דובבו? קרבות אחפוצה?

אן הוליכוני שולל עשתונותי?…

חרב אחזתי… כבר יבשה אזרועי!

עבדות ניצחת אין-איל שמתני,

דוכאה גם רוחי, שחותי מאדם.

עבד-עבדים כבר היות הסכנתי.

 

והבין שהנקמה מרעילה את נשמת הנוקם, הופכת אותו למפלצת. הוא היה מסוגל לכתוב גם את השורות הבאות, הרחוקות כל כך מישראל:

 

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

 

אבל טשרניחובסקי הוא נטע זר כל כך, פגאני כל כך, שהוא מעולם לא נקלט; והציונים, אם שקיבלו את החזון שלו – או את אחד החזונות שלו, שכן האיש הראה גם ניצנים של לאומיות אוקראינית –  השליכוהו לקרן זווית בשל דבקותו המוזרה, האנושית והכה לא יהודית, באשתו הרוסיה והנוצרית.

 

היהדות האורתודוקסית העמידה רק סוג אחד של גיבורים: רבנים. אפילו את דוד, הרוצח את אוריה כדי לזכות באשתו והנוקם הערמומי באויביו מן הקבר, הפכו – באמצעות אפולוגטיקה צולעת במיוחד אפילו לאורתודוקסיה – לתלמיד חכם. כך אין מייסדים אומה. הציונים הוציאו מאפילת ההיסטוריה, לשם הושלכו בצדק, את החשמונאים ואת קנאי מלחמות החורבן ומרד בר כוכבא. כמו הרומנים ובורביסטה שלהם, כמו הגרמנים המתרפקים על ארמיניוס, כהונגרים המתגאים באטילה ובמאגיארים, מצאו הציונים את הגיבורים הלאומיים העתיקים שלהם.

 

ועם הוצאתם מקברם, עלה עמם רפשם. החשמונאים הנהיגו מדיניות של דיכוי דתי ואילצו את האדומים להתגייר על פי חרב. האתוס של מצדה וביתר הוא אתוס התאבדותי. הציונים השביעו את רוחו של המשיח וקראו לה לבוא להלחם לצידם – זה, הרי, פשרה של הבחירה בין אוגנדה וציון: לא תכון ממלכה יהודית שאיננה בציון. והמשיח היהודי הוא משיח של השמדת עמים, משיח מגואל בדם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – אשרי מי שיאחז וינפץ את עולליך אל הסלע!

 

האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם. בכך הם, כמובן, יהודים אורתודוקסים ותו לא – אבל האורתודוקסיה הקפידה כל השנים, עם שהיא מסיתה את בניה כנגד האומות שבקרבן את יושבים, לנטרל את הסכנה שבמימוש הפנטזיה. הציונים חטפו את הפנטזיה והפכו אותה למציאות – ושחררו את כל השדים האורתודוקסיים, ובשלב מוקדם מאד: כבר אחד העם מתלונן על הגסות והאלימות שנוהגים ה"חלוצים" בילידים. החומות שעמדו בין הפנטזיה ובין המציאות היו "דרכי שלום": ההבנה, הידיעה, שעם כל הזעם הדחוס, התפרצות כלפי ה'גויים' רק תוביל לפוגרום. אבל הציונות, בהבשילה בעולם שלאחר מלחמות העולם – היינו, בעולם שבו השמדת עם היא ממשות, לא רק פנטזיה – מוטטה את הגדרות הללו: האורתודוקסים התחילו להזות שעת המשיח מגיעה, ושגדרות "דרכי שלום" קורסות בפני הבולדוזר של "יד ישראל תקפה". שעת הנקמה הגדולה, נקמה על מאות שנים שנזכרו בכוונת מכוון של השפלת בניו הנבחרים של אלוהים, הגיעה. שנאת אדם כמעט בת אלפיים התעוררה והנה יש בידיה נשק גרעיני.

 

*           *            *            *            *

 

ב-1882 עמדו היהודים על פרשת דרכים. הבונדיסטים ניספו בגל גדול שלא היתה להם, ולא יכלה להיות להם, כל השפעה עליו – אותו גל שמחה עמו את כל מזרח אירופה הבורגנית. כמו ליברלים וסוציאליסטים אחרים, כמו מניינה ובניינה של האינטליגנציה הפולנית כולה, הם הושמדו – תחילה על ידי צלב הקרס ואחר כך על ידי הפטיש והמגל. החרדים המשיכו בשלהם: הם מבזבזים את ימיהם באותה תפלות. הם לא תרמו דבר, ולא יתרמו דבר, למין האנושי.

 

נותרו שתי אופציות. האחת היא המדינה המסוכנת ביותר בעולם ליהודים, שקיומה מסכן יהודים בשאר העולם, הנמצאת דרך קבע במלחמה ואיננה יודעת מה לעשות כשאיננה במלחמה; שכל מה שמחזיק את תושביה יחדיו הוא השכנוע שכל העולם קושר נגדם ושכל מקום מסוכן יותר – ושבכל זאת הצליחה להשיל כשביעית מתושביה בשנות קיומה הקצרות, שיעור בריחה שמעלה בדמיון את אירלנד של המאה ה-19. זו מדינת קסרקטין זעופה וחשדנית, מדינה שאיננה מעלה בדעתה שהיא שייכת לאזרחיה, מדינה המשמרת את הלאומנות המעופשת של מזרח אירופה שאיננה עוד, ושמחפשת נואשות תגבורות מחו"ל שיחליפו את הנמלטים ממנה, מדינה שמתעקשת לשמור – בחוק – על המשמעות המצומצמת ביותר ושונאת האדם ביותר של היהדות, שהצליחה, כל השומע יבכה, להעמיד חוקים נגד נישואי תערובת, ושמתעסקת אובססיבית בשאלות של טוהר דם. מדינה, כפי שיעידו דברי לולמרט, מתייחסת לשאר יהודי העולם, בין אם הם רוצים בכך אם לא, כבשר תותחים עתידי.  

 

השניה היא יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי המצליח ביותר בעולם, ככל הנראה בכל ההיסטוריה. הציבור הצעיר בקרב יהודיה הולך ומנתק את קשריו עם החלקים המזעזעים במיוחד של המסורת, ובמיוחד עם ישראל, אותה רואים רבים מהם כסרח עודף מביך, פאדיחה משפחתית שאין מדברים עליה בחברה מנומסת.

 

ולולמרט, קריקטורה של ראש ממשלה, התגלמות אפסותה הפוליטית של מדינת היהודים, מדינה שרוב תושביה מתעבים אותו אך אינם מצליחים להפטר ממנו, מעז למחות על 'התבוללות', על ההחלטה לנוס מהמדינה שהוא עומד בראשה, ולדרוש מיהודי העולם להקשיב לו. לו. ללולמרט, על כל משקלו המוסרי. כשא.ב. יהושע אמר זאת, זה היה מעליב; לשמוע את זה מלולמרט, זה סתם מביך. או יכול היה להיות מביך, אילו מישהו עוד טרח להקשיב לו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

אל המנזר לך!

תחת הכותרת האימתנית "לקראת חורף איראני", מנסה הבוקר ארי שביט להלך עלינו אימים. יש סיכוי – קטן, מקפיד שביט לומר, סבירות נמוכה; יופי של כסת"ח – שממשל בוש יתקוף את איראן בין הבחירות בנובמבר ובין כניסתו של הנשיא הבא לתפקידו.

שביט מתלהב מאד מהרעיון הזה: הוא מתפייט על "הדיאלוג של הממשל הנוכחי עם ההיסטוריה" – דיאלוג שהביא, בינתיים, להחרבתה של עיראק ומלחמת אזרחים קטלנית בה; לאובדן כל אמינות אמריקנית במזרח התיכון, בדיוק בשעה שבה אמינות וסמכות כזו הכרחיים; לרשלנות באפגניסטן, שמיום ליום חוזרת לידי הטאליבן; וכמובן, כפי שמציין אובאמה חזור וציין, לאין-אונות אמריקנית מול איראן.

ריח הנאפלם על הבוקר, עתידי ומטאפורי ככל שיהיה, הוא כקטורת בנחיריו של שביט. הוא כנראה הספיק לשכוח את שירי ההלל שקשר למלחמת לבנון השניה בשבועותיה הראשונים, ושכח גם איך התעוררנו מליל הילולת המכשפות ההוא. הוא שכח איך התחיל את המלחמה כשהוא מצווח בגיל ואיך סיים אותה כשהוא קורא להדחת המנהיגות; הוא שכח, אבל אנחנו לא, את דמם של 34 החיילים שנשפך במתקפה האומללה של היומיים האחרונים ההם, שחלק ניכר ממנו על מקלדתו. אז קרא שביט לאולמרט לצאת למתקפה אחרונה – ולא, יהיה עליו לפרוש. על הדברים האלה חזר בראיון טלוויזיוני באותו ערב. המאמר של שביט היה מונח לנגד עיניו של אולמרט כשאישר את המתקפה ההיא. אם החיילים ההם היו קורבן למולך המשך שלטונו של אולמרט, ארי שביט היה הכהן הגדול.

ועכשיו, בהשמיעו את קול החצוצרות הישנות, הוא שוב מאבד את כל העשתונות. שביט הוזה עתיד רחוק, שבו התקפה על איראן "מבטיחה את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון, ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן". מאיפה להתחיל?

התקפה אמריקנית על איראן תסכן את ישראל לא פחות מהמצאותו של נשק גרעיני בידי איראן (ראוי לציין ששביט לא מציע אפילו שישראל תתקוף את איראן; כנראה שלאחר לבנון שהוא לא קונה את התעמולה של הבהמה הירוקה). אף אחד לא יקנה את הטענה שהתקפה אמריקנית על איראן היא אינטרס אמריקני; כפי שנאלץ שביט עצמו לציין, רוב האמריקנים מתנגדים לה. הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא "להגן" על ישראל. כדי להגן על מדינה קטנה, בת שבעה מיליונים, תתקוף ארצות הברית – ללא כל פרובוקציה, ללא כל עילה, ללא כל זכות המעוגנת במשפט האומות – מעצמה אזורית בת כ-65 מיליוני תושבים.

התוצאה הסבירה תהיה קריסה אמריקנית ברחבי המזרח התיכון. השיעים בעיראק יתקוממו, והכוחות האמריקנים בעיראק ואפגניסטן ימצאו את עצמם במצב טקטי קשה, כשהקווים הלוגיסטיים שלהם – קו החיים של כל צבא, אך במיוחד של הצבא האמריקני עתיר הטכנולוגיה – מאוימים מכל עבר. התקפה של ארצות הברית על מדינה מוסלמית רביעית בתוך 16 שנה רק תחזק את התפיסה שישראל וארה"ב הם מדינות צלבניות – ועשויה להחיש את הקץ הצפוי לזו מהן שלרוע מזלה תקועה במזרח התיכון.

כלומר, המתקפה הזו לא "תבטיח את עתיד ישראל". מאותן סיבות עצמן, היא גם לא "תמתן את המזרח התיכון". אשר למערב ולערכיו, לא איראן היא זו המאיימת עליו. חלק ניכר מן האיראנים הנמלטים למערב הם שרידיה של האינטלינגציה החילונית של תקופת השאח. המהגרים המוסלמים המסכנים את המערב הם סונים בעיקרם, לא שיעים.

יתר על כן, שביט נאלץ להודות שלמרות העתיד הרחוק הזוהר, העתיד הקרוב עשוי להיות מוצלח פחות: "עלול להיות כשל מודיעיני, עלול להיות כשלון צבאי. בכל מקרה, איראן של האייטולות היא מעצמה דתית מתוחכמת ובעלת עוצמה. אם תקלע לפינה, גם היא תעדיף שלא להתפוגג בלחישה אלא במהלומה". בדיוק. הדבר היחיד הגרוע יותר מהתקפה אווירית מוצלחת על איראן יהיה מתקפה צבאית כושלת עליה. אז נקבל את כל חזיון הזוועות שצוין קודם, בתוספת מעצמה זועמת ומתפקדת. אז תזכיר לי שוב, שביט, למה זה טוב? ובהתחשב ברקורד המפואר של ממשלו של ג'ורג' "נשק להשמדה המונית" בוש, מדוע עלינו להניח שההתקפה הזו תצליח? לא עדיף, אם כן, שישראל תנצל את כל כוחה כדי להניא את ארה"ב ממתקפה?

אבל, כפי שמסתבר מקריאה הלאה, איראן איננה מעניינת את שביט כקליפת השום. כל מטרת טור-האימים הזה היא קריאה לבחירות עכשיו, לפני נובמבר. כלומר, עוד קריאה להדחת אולמרט. האם שביט באמת סבור שישראל מסוגלת לפזר את הכנסת ולקיים בחירות תוך פחות מחמישה חודשים? ומה אם יקדים בוש את התקפתו לאוקטובר, נניח משיקולי מזג אוויר? האם ארי שביט רוצה שמלחמת יום הדין תמצא את ישראל בעיבורה של מערכת בחירות?

וזה נשמע לי מוכר. בירור קצר העלה שזו איננה הפעם הראשונה ששביט מנפנף באיום האיראני לקידום מטרה פוליטית פנים-ישראלית. בתחילת יוני 2006, לפני המלחמה, כבר הזה שביט מתקפה אמריקנית על איראן שתיערך בשנת 2007. לצורך העניין, היתה לשביט בקשה צנועה: תואיל נא ממשלת אולמרט שזה אך מונתה לוותר על המוקד המדיני העיקרי שלה, תכנית ההתכנסות, וזאת בכדי שלא להפריע למאמץ האמריקני נגד איראן. בקצרה, הוא דרש מישראל להקפיא את פעילותה המדינית מול הפלסטינית לשנתיים.

איך היתה אמורה תכנית ההתכנסות, מנוחתה עדן, לשבש התקפה אמריקנית, לא ברור; אפשר אף לטעון שהיתה מקדמת אותה, משום שהיא היתה מראה שארה"ב מסוגלת לא רק לתקוף משטרים איסלמיים, אלא גם לאלץ את ישראל לסגת. אבל לשביט האיום האיראני הוא תירוץ תמידי לקידום מטרותיו.

אז הנה עוד עילה לחזור על מה שאין חוזרים עליו מספיק: שבין ישראל ואיראן לא שורר מצב של מלחמה; שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן היא רטוריקה תוקפנית מזה שני עשורים, וישראל מקציבה מדי שנה אגמי דולרים לקראת התקפת הבהמה הירוקה על איראן; שמפקד חיל האוויר שלנו מכונה מזה זמן "אלוף פיקוד איראן"; שבין ישראל ואיראן נמשך סחר שקט, כנראה גם בנפט; שהנהגתה של איראן לא יצאה – בניגוד לשתי מדינות שאני יכול לחשוב עליהן – לשום מלחמה יזומה; שהנהגתה אמנם דתית, אבל עד כה הוכיחה עצמה רציונלית יותר מהממשל האמריקני הנוכחי ולא פחות מזה הישראלי; שלאיראן מספר גדול של שכנים עוינים, מפקיסטן ואפגניסטן ועד עיראק, שסביר שימשכו את תשומת הלב של מתכנניה הצבאיים הרבה יותר מאשר ישראל; שהמשטר האיראני איבד את אהדת הקהל באיראן, ושאין כמו התקפה חיצונית כדי לאחד את העם סביב משטרו – זה עבד אפילו לסטאלין; ושממשל בוש, באסטרטגיה השונה שנקט כלפי צפון קוריאה ועיראק (חברותיה של איראן ל"ציר הרשע"), דירבן את המירוץ הגרעיני האיראני.

שביט טעה כשהזה התקפה אמריקנית על איראן ב-2007 לצרכים פוליטיים פנימיים; שגה קשות כשהאיץ באולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא ב-11 באוגוסט 2006; וסביר מאד שגם עכשיו הוא מנצל את פחד הקהל לעוד קומבינה פוליטית. זה לא נאמר אחרי לבנון, וצריך היה להאמר: ידיך דמים מלאו. אל המנזר לך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

דרכנו האחרונה

העיר על זה יפה דווקא יצחק לאור: ימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. אנו חוזרים שוב ושוב לאותם סרטים ישנים ואותם שירים ישנים. חלק גדול מהם נוצרו לפני 40 שנה או יותר. הקאנון התרבותי הישראלי קפא בסוף שנות השישים.

השמאלני, על מנטרת "הכיבוש" החוזרת שלו, הפך כבר מזמן לפארודיה שחוקה על עצמו, ובפרודיה הזו יש הרבה מן האמת. לא הכל הוא אשמת הכיבוש; אבל כשנציין, עוד כחודש – אלה מאיתנו שעוד שמים לב – 41 שנה לכיבוש, צריך יהיה לזכור שהכיבוש הוא שחרץ את דינה של ישראל לחורבן.

הרעיון שישראל תחגוג 120 שנה נראה היום מגוחך, ובצדק. הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא האיץ שורה של תהליכים גורליים.

* * * * *

ביהדות האורתודוקסית תמיד היו זרמי מעמקים שקראו להשמדת המין האנושי. הם התמקדו בדמותו של המשיח, אותה דמות חמוצה מדם שהיתה אמורה לשלם לגויים כגמולם, והרבה מעבר, על העובדה שהפכו את עולם המשמעות היהודי על פניו והעמידו את היהודי, בתודעתו אדון העולם, ככלב נחות. אבל המשיחיות היתה גם מנגנון הגנה: שנאת האדם של היהדות המיטה עליה אסונות, ודאי בתקופת משבר. רצח הילדים המכונה "קידוש השם" בעת מסעי הצלב (מסתבר שהיהודים ההם לא ידעו שהיהדות היא דת מתקדמת, משום שהיא אוסרת על קורבן אדם), הצליח להעיר את עלילת הדם היהודית הרומאית הישנה, ולמצוא לה קורבן נאות בעיני הדמיון העממי. רוצחי תתנ"ו האמינו שעל ידי קורבן הדם שלהם, הפנמה קטלנית של שנאתם לאחרים, הם מקדמים את בוא משיח הנקמות שאליו התפללו.

המשיחיות – היינו, דחיית הנקמה האלוהית לקץ ההיסטוריה, ההוראה שליהודים אסור לעשות את מה שהם מצווים לעשות – היתה שסתום בטחון. כדי לוודא שאף פסיכי לא ינסה לממש בפועל את הפנטזיה המדממת שנעצו במוחו, הקפידו הרבנים על שסתום בטחון נוסף: איסור על דחיקת הקץ – איסור אף על חישובו – ואיסור "להתגרות בגויים ולעלות בחומה".

הציונות הצליחה לעשות דבר ייחודי: לקחת את הרעלן שנתנה היהדות לאנושות, המשיחיות, ולביית אותו חלקית. את הלהט המשיחי היא ניתבה להקמה רציונלית של מדינה שהעובדה שמהותה היתה משיחית, ניכרת היטב ממשבר אוגנדה. היהודים, כביכול לאום, לא היו יכולים להקים מדינה אלא במקום שאותו אמור לגאול המשיח.

ועד 1967 זה עבד, בערך. שנאת האדם – שלא נעלמה, כי הסוציאליסטים היהודים היו אובססיביים באותה מידה כמו אחרון הדתיים בנושא טוהר הדם, ומפא"י סירבה בשנות השלושים לפתוח גן ילדים משותף ליהודים וערבים, בנימוק שהדבר יוביל לנישואי תערובת – הודחקה ברובה. האתוס הסוציאליסטי בוודאי סייע בכך. ישראל היתה מדינה רציונלית, בדרך כלל. חמדנית, נוטה למלחמות ולגזל אדמות – אבל רציונלית. היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה. במונחי הדה-קולוניזציה, ישראל היא הצלחה מהדהדת. לצד הודו, היא כנראה ההצלחה היחידה.

ב-1967 הציונות הקלאסית כבר היתה בדעיכה. ישראל הפכה לחברה נורמלית יותר, עירונית יותר. הציונים, מתוך תפיסתם הרומנטיקנית, תמיד שנאו ערים. אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה. הציונים הם ציונים משום שבחוץ יש זאב נאצי גדול ורעב. במשפט הראווה של אייכמן – משפט צדק על אף שהיה משפט ראווה – נתן בן גוריון אישור לדבר על מה שעד כה שתקו עליו. הטראומה הגדולה נחשפה – והיא תונחל לדורות הבאים. כל יהודי. הכהן הגדול של כל חוליי ישראל, אלעזר שטרן, זיקק את התפיסה הזו במשפט קצר: “כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ". כל יהודי הוא, על כן, ראשית כל קורבן.

ב-1967 התמזגו דת אושוויץ והמשיחיות הישנה. אושוויץ הנחילה לישראלים את התפיסה שמותר להם, מוסרית, לעשות הכל; אחרי הכל, העולם חייב להם שישה מיליונים. בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל. לתוך התפיסה הזו התפרצה – לאחר הנצחון הידוע מראש של יוני 1967, לאחר שמלחמת התעמולה של צה"ל, שרצה במלחמה, שכנעה את הציבור היהודי שהוא על סף השמדה – גם החזרה אל חבלי האבות התנ"כיים. המשיח, נדמה, כמעט עומד בפתח; הקוקיסטים השתכנעו שהוא מקיש בדלת.

והכל השתחרר. שנאת האדם הישנה התעוררה ושבה לזירה הציבורית. ישראל הפכה למעצמה קולוניאליסטית בהנהגת מפלגת העבודה, וכמו כמעט כל רעיון עוועים, גם זה הובל על ידי שמעון פרס. ירושלים סופחה, והתנחלויות הוקמו בגדה וברצועה.

ישראל מעולם לא עברה חילון. תועבות התלמוד, הקבלה והאגדה מעולם לא קיבלו בקרב היהודים את הטיפול שקיבלו בעת ההשכלה הטקסטם הנוצריים. לא היו ליהודים גיבון או וולטר, יום או פיין. (וזו, בהערת אגב, הוכחה נוספת לכך שהיהדות היא דת אך לא לאום היא שהאנגלים והצרפתים קיבלו לתוכם את החושבים החופשיים שלהם; אלו היהודים אולצו לצאת מתוך המחנה.) הסוציאליזם של מפלגת העבודה ורוב גרורותיה היה אנטי-דתי, אבל האנטי-דתיות שלו הייתה אוטומטית, היא העתיקה את האנטי-נוצריות ולא פיתחה זן משלה, שיתאים ליהדות. הדת לא זכתה לאותה התקפה שעברה הנצרות באירופה. ומשנאת האדם, כאמור, מעולם לא נפטרו הציונים. כשרעלן המשיחיות חזר, מחוזק מאי פעם, לא היו לרוב הציבור הישראלי נוגדנים נגדו. כמעט ללא ויכוח ציבורי – הוא יקרה רק לאחר עשור, מאוחר מדי – הפכה ישראל למעצמה קולוניאליסטית. המשיחיים החדשים נופפו כל העת באיום מלחמת האזרחים, לא תמיד במרומז, ומול האיום הזה שקע רוב הציבור – שלא ידע לנסח לעצמו מדוע הוא מתנגד לכיבוש, אם אכן התנגד – באפתיה.

* * * * *

היתה בעולם רק עוד מדינה אחרת שנקטה מדיניות דומה: דרום אפריקה. הדמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה של האפרטהייד ראוי להתבוננות: שני עמים ממוצא אירופאי טענו לילידות בעולם השלישי, פיתחו שפה משלהם, חזרו אל הברית הישנה שבתנ"ך ונשענו עליה כהוכחה אידיאולוגית. האנטישמיות של האפריקנרים התקזזה עם שנאת הגויים של הישראלים, ושתי המדינות הפכו לאחיות-מצורעות.

בישראל ובעולם שבים ודנים בשאלת זכות קיומה של ישראל. האטלנטיק, ירחון נחשב ולא בדיוק שמאלני בארה"ב, הקדיש את שער גליון מאי שלו לשאלה "האם ישראל תשרוד". ישראלים נוטים להגיב בזעם על עצם השאלה, באמרם שאיש אינו מערער על קיומה של בריטניה או צרפת.

אבל בריטניה או צרפת הינן מדינות ילידות. הן אינן קולוניה אירופאית – בחלקה – בעולם השלישי. את הקולוניות שהיו להן, הן פירקו – בדם ובזעם, אבל פירקו. ישראל היא שתל זר במזרח התיכון, תזכורת תמידית לאירופה רוויית האשמה – היא מתפלשת בה יותר מדי, בהתחשב בתוצאות הדה-קולוניזציה; סביר שהכיבוש האירופי, ברוטלי ככל שהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לארצות הנכבשות – של עברה הקולוניזטורי. כשאחמדינג'אד אומר שאם האירופים רוצחי היהודים רצו להקים להם מדינה, הם היו צריכים לעשות זאת על אדמת אירופה ולא להפיל את התיק על המזרח התיכון, הוא צודק ללא עוררין. לידתה של ישראל בחטא.

על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן, ביחס – אבל ישראל התעקשה להדגיש אותו במדיניות הכיבוש שלה. היא הפכה לדוגמת "הרצחת וגם ירשת": על החטא של 1948 היא הוסיפה את חטא 1967. עם הראשון יכול העולם, בדוחק, לחיות; עם השני לא. תוצאת ההתנחלויות היא שחלק ניכר מן העולם, או על כל פנים מקובעי הטעם שלו, שוב אינו עושה הבחנה בין ישראל הגדולה וישראל הקטנה; שתיהן פסולות מחמת מיאוס.

אפשר לטעון עד מחר שזה לא צודק; בן דרור ימיני עושה זאת אחת לשבוע בטוריו. הוא מצביע יפה על העיוורון האירופי, שמתייחס פחות לרציחתם של יותר ממאתיים אלף איש בדארפור מאשר למותם במלחמה של כמה מאות פלסטינים, חלקם הניכר חמושים. זה לא צודק, זה מטומטם, זה פסול מוסרית – וזה לא משנה. קיומה של ישראל פוגע במשכילים ובפסוודו-אינטלקטואלים האירופים הרבה יותר מדארפור, משום שהמצפן המוסרי שלהם מכוון, עדיין, לשנות החמישים והשישים ולמאבק הגדול נגד הקולוניאליזם, שהוא בעיניהם החטא הקדמון. ישראל מגרה את בלוטות הרגישות שלהם.

ישראל היא קולוניאליסטית, ודאי; אבל היא איננה היחידה. סוריה היתה, במשך שני עשורים, כוח קולוניסטי בלבנון, והערבים הם קולוניסטים גרועים במיוחד בדארפור. זה לא משנה; הערבים הם בני העולם השלישי ולכן אוטומטית צודקים. רצח של "מדוכאים" על ידי "מדוכאים" אחרים שובר את פרדיגמת החשיבה של הפוסט-קולוניאליסט הממוצע, יוצר דיסוננס קוגניטיבי – ולכן אין דנים בו.

גם העובדה שהפלסטינים הם, פחות או יותר, הדוגמא המאוסה ביותר לתנועת שחרור לאומי; גם העובדה שפלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל; גם העובדה שהפלסטינים הם חלוצי הטרור האיסלמי; גם העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה; גם העובדה שהפלסטינים הוכיחו פעם אחר פעם שאינם רוצים בדו קיום בשלום, שהם מעדיפים הריגת ישראלים על מדינה – גם זה לא יעזור. הפלסטינים הם "בני העולם השלישי"; הישראלים הם "אירופאים" (לא ממש, אבל היי – לפוסטמודרניסט הממוצע זה לא משנה) – ובזה זה נגמר.

אולי אפשר היה, פעם, לפני 15 שנים ורצוי יותר, להפטר מהשטחים ולהציל את מעמדה של ישראל. לא עשינו את זה. הפרחים לצה"ל ולימין הישראלי. עכשיו כבר מאוחר מדי – מה גם שאין שום אפשרות מעשית לנסיגה. ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה – ודרום אפריקה גרועה במיוחד, משום שהצלחתה המרשימה מול כל שכנותיה מציגה את התפיסה הפוסט-מודרנית ש"כל התרבויות שוות"באור נלעג במיוחד.

* * * * *

הסתגלנו, בשנים האחרונות, למעמד משונה במיוחד: מדי שנה, מחלק בנק הפועלים דגל ישראל לקוראי העיתונים לקראת יום העצמאות. השנה התעלה בנק אריסון על עצמו וחילק דגלים שגויים. לא נשמע קול זעקה.

ישראל הופרטה לדעת בשני העשורים האחרונים. גם זו, כקללת קרתגו של גרייבס, היא תוצאת הכיבוש. המון כסף זרם לישראל אחרי 1967. חלק גדול ממנו נבע מכך שפתאום היה לישראלים מקור לא אכזב לעבודה זולה – פלסטינים. התוצאה היתה, במהירות יחסית, שקיעת השוויון בחברה הישראלית. העבודה הפלסטינית הזולה שברה את כוח העבודה הישראלי, במיוחד העבודה המאורגנת. ובמקום שיש כסף קל, הוא הופך לעגל הזהב היחיד של החברה.

רוב הישראלים נשארו מאחור. כשליש מהם מרוויחים פחות משכר מינימום. אבל מחאה של ממש אין כאן: המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, למרות מחירה המגוחך – בשישים שנות קיומה של ישראל, מתו פחות מ-1,700 אזרחים בפעולות איבה; פחות משלושים בממוצע בשנה – משמשת שסתום לחץ נהדר כנגד זעם חברתי. היא משתלבת בבורות הישראלית הכללית בכלכלה – מה, תצא למחות על שחיקת שכר כשיש מחבלים מתאבדים שם בחוץ?

אלא שיותר ויותר שראלים הופכים למנוכרים לחברתם, שאינה מציעה להם דבר ודורשת מהם קורבנות גדולים. דמוקרטיה איננה יכולה לשרוד ללא מעמד בינוני, המעמד הבינוני הישראלי נשחק בעקביות, ישראל נמצאת באיזור עימות, הדמוקרטיה שלה תמיד היתה חלקית, והיהדות עוינת במפורש לדמוקרטיה ולזכויות אדם. כל אלה הם סימני אסון מתקרב.

* * * * *

השילוב של כל אלה הופכים את סיכויי השרידה של ישראל ללא סבירים. אם תשרוד, היא ודאי תהיה מדינה ששרידתה איננה כדאית לעולם. ככל שישראל הופכת למדינה יהודית, נמלטים ממנה טובי בניה, יוצריה ועובדיה המיומנים. יותר ויותר נחלקת ישראל למדינת תל אביב – בה יש רוב לישראלים – ושאר המדנה,בה יש רוב ליהודים. הישראלים פונים לאירופה וארה"ב; היהודים ישתלבו היטב במרחב, עוד קבוצה קנאית, רצחנית, שונאת אדם. בית שנחלק על עצמו, לא יעמוד.

אין פירושו של דבר שתהיה מלחמת אזרחים; רוב הישראלים יעדיפו להגר. חלק ניכר כבר מחפש במרץ דרכון נוסף. רובם, סביר להניח, יאבדו את שרידי זהותם היהודית; בכל מקום שבו ניתן ליהודים לעשות כן, והתרבות היתה גבוהה, הם ערקו מן היהדות בהמוניהם. טוב הדבר.

ישנם סימני קריסה נוספים – בצה"ל דנתי כאן לא מעט – אבל נראה שממנה עצמה אין נסיגה. בסופו של דבר,תהליך שלהערכתי יארך כעשור או שניים, ישארו בישראל רק אנשים שיהיו עניים מדי, קנאים מדי, או דחויים מדי מכדי להגר. הפנאטים שלנו ייערכו למלחמת יום הדין עם הפנאטים שלהם. ותוצאותיהן של מלחמות כאלה ידועות, בדרך כלל, מראש.

כשהכל ייגמר והאבק – הרדיואקטיבי? – יתפזר, תתכווץ היהדות האורתודוקסית לתנוחה העוברית האהובה עליה, וכהרגלה זה 2,500 שנים תאשים באסון את כולם פרט לעצמה. חלקם של משיחי השקר יטושטש, חלקה של שנאת האדם יועלם לחלוטין – ושנאת המין האנושי תמשיך לפעפע. עד הסיבוב הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אור אדום, מהבהב במהירות

לפני כשנתיים ראיינתי את דב חנין, כחלק מפרויקט הבחירות של נענע. אני לא זוכר הרבה מהראיון ההוא, אבל אני זוכר שהופתעתי מהרצינות – מהאימה – שבה התייחס חנין לאביגדור ליברמן.

לא לקחתי את ליברמן ברצינות, לא אז ולא עכשיו. הבריון תוקף-הילדים הזה תמיד נראה בעיני כמו בלון מנופח, דיקטטור-פח. חשבתי שפרשת אסתרינה טרטמן חיסלה אותו. הוא, ואסופת העלובים שלו, נראו כמו נסיון לשתול בישראל את "נאשי" של פוטין, ואולי יש לזה סיכוי בקרב המהגרים הרוסים המבוגרים, אבל לא בשום מגזר אחר. במיוחד כשהפער בין הרטוריקה של ליברמן ובין הרקורד שלו רחב כל כך. וחוצמזה, התולעת בחקירות נצחיות וגם ההתנהלות הפוליטית שלו מושפעת מהן – ההתפטרות שלו מממשלת אולמרט, לאחר שלא השיג בה דבר, באה לאחר שבתו נחקרה בחשד ששימשה כצינור להלבנת כספים אליו.

אני לא יודע מי אחראי להעברת הכספים – ולא, אני לא קונה שילדה בת 21 הרימה כמה מיליונים כתוצאה מייעוץ חקלאי של אביה – אבל חשבתי שזה יחסל אותו גם בציבור הרוסי, שב-15 השנים מאז שהחל להשפיע על הפוליטיקה הישראלית נע כתזזית ממפלגה למפלגה, נוטש אותן אחת אחרי השניה. וליברמן, שהציל את אולמרט מנפילה אחרי המלחמה, הרי לא השיג דבר למען הציבור 'שלו'.

אבל יש לו חוש פוליטי טוב. הוא מזהה טרנדים מצליחים מקילומטרים. הוא הלך בכל הכוח על רעיון גירוש ערביי ישראל, בשלל צורות. וזה מצליח. אוי, כמה שזה מצליח!

* * * * *

האימה של חנין במקומה. רוב מוחץ, בלתי מעורער, של 75% מהציבור אמר השבוע לערוץ הכנסת שהוא תומך בסוג כזה או אחר של טרנספר. לא כל מה ש-75% מהציבור רוצה, הוא גם מקבל – בשנות התשעים עמדה התמיכה בגיוס חרדים לשירות צבאי על כ-90%, ומה יצא מזה אנחנו יודעים – אבל מתקבל הרושם שמחסום אחרי מחסום נופל בפני הטרנספר.

מלחמת האזרחים של 1947-1948, שהוכרעה בטרם פלשו צבאות ערב למדינה הצעירה, השאירה את הציונים עם מספר גדול של לא-יהודים (כפי שכונו רשמית עד שנות השבעים) לא רצויים. התחושה הציבורית היתה שהמשימה, הגירוש, לא הושלמה.

אחרי הטרנספר הגדול באו הטרנספרים הקטנים. הגירוש מאשקלון ב-1950, בירעם ואיקרית. אז, פחות או יותר, זה נגמר: הציונים הבינו בחוסר רצון שמה שלא הושלם ב-1948, כבר לא יושלם.

ולכן הוקם הממשל הצבאי. עד 1966, חיו אזרחי ישראל הערבים באנומליה חסרת תקדים: הם היו אזרחים והיתה להם זכות הצבעה – נסיון למנוע אותה היה כנראה מביא לגירושה של ישראל מהאו"ם – אבל בו זמנית הם היו כפופים לכוחות כיבוש. בספרו המופתי, "ערבים טובים" (עברית, 2006), הראה דר' הלל כהן איך הטכניקות שלימים יפעיל השב"כ כנגד הפלסטינים בגדה המערבית נוסו קודם כל כנגד ערביי ישראל. איומים, פיקוח הדוק על מערכת החינוך, מעקב אחר כל חלק מתחומי החיים – שירי חתונה בכלל זה – ושיטת המקל והגזר שהונהגה כלפי משת"פים ומורדים נוסו קודם כל כאן.

כהן מציין נקודה מעניינת: ההבדלה השיטתית של הדרוזים מעל שאר הערבים. עד להקמתה של ישראל, היינו בשיטת המילטים שנהגה כאן מימי הטורקים, היו הדרוזים כפופים לבתי הדין השרעיים. ישראל יצרה מהם עדה דתית מוכרת חדשה, בנסיון – מוצלח ברובו – לבדל אותם מעל שאר הפלסטינים, להפוך אותם למשתפי פעולה.

היום, כמובן, הנסיון הזה חוזר אלינו כבומרנג. מתרבות הידיעות על דרוזים המסרבים לשרת בצה"ל. אמונה על הגזענות היהודית הישנה, שעל פיה לא-יהודים אינם בני אדם, ישראל משתמשת וזורקת – את המשת"פים הפלסטינים, את המשת"פים של צד"ל בזמנו, וגם את הדרוזים. כחייל סדיר, לפני כ-20 שנים, אמר לי אחד הדרוזים ששירת איתי במרירות ש"יש ארבעה מעמדות בישראל. החרדים לא משרתים בצבא, ומקבלים פרנסה מהמדינה. החילונים משרתים בצבא, והמדינה מספקת להם שירותים. הערבים לא משרתים ולא מקבלים כלום. הדרוזים משרתים ולא מקבלים כלום". הוא אמר עוד שהסיבה שדרוזים רבים בחרו בשירות צבאי כקריירה, מעבר למסורת הצבאית הארוכה של בני העדה, היא ש"כשאני לובש מדים, זה 'בוא הנה חייל, תאכל משהו'. אבל אחרי השירות, כשאני על אזרחי, כשאני רוצה עבודה, זה 'לך מכאן, ערבי'".

את ה'לך מכאן, ערבי' מכירים, כמובן, שאר הערבים הישראלים היטב.

* * * * *

המסמך המייסד של ישראל, מגילת העצמאות, הוא פיקציה. הוא נכתב מתוך כוונה לשכנע את האו"ם לקבל את ישראל כחברה; זו הסיבה לפסקה שמתחילה ב"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלא חלקו…", שכן האו"ם, בראשית ימיו, היה חבר העמים שהביסו את מעצמות הציר.

בכדי להשיג מטרה זו, הכילה המגילה שורה של הבטחות שלחותמיה לא היתה כל כוונה לקיים. הם הבטיחו "לשקוד על פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה" – ומיהרו לנשל את התושבים הערביים מאדמותיהם, רכושם, ובמקרים רבים זכויותיהם. הם הבטיחו "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" – ומיהרו להטיל משטר צבאי על נתיניהם הלא-יהודים. הם הבטיחו "חופש דת, מצפון, לשון" – ומיהרו להשיב את שיטת המילטים הטורקית, המחלקת את האוכלוסיה לקבוצות עדתיות-דתיות, על כנה.

לערביי ישראל קראו חותמי המגילה "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה" – אבל גם על "יסוד נציגות מתאימה" (הדגשה שלי). בפועל, חברי הכנסת הערבים לא שולבו כשרים בממשלות ישראל עד העשור הנוכחי, ומפא"י הפעילה לאורך שנות קיומה שורה של מפלגות-לווין ערביות. המפלגה האותנטית של המיעוט הערבי בימי שלטון החושך של בן גוריון, מק"י, נרדפה על ידי שירותי הבטחון עוד יותר שנרדפו שאר יריביו.

בארצות הברית רווח הכזב של "נפרדים אך שווים"; הציונים לא טרחו אפילו להעמיד פנים שמדובר בשוויון. המטרה היתה אתנוקרטיה, לא מדינה אזרחית. תומכי האזרחות היו, באורח משונה, דווקא בצד הרוויזיוניסטי, הפאשיסטי כביכול: הלל קוק שהתפטר מהכנסת כשביצעה את הפוטש של 1949, שרצה מדינת כל אזרחיה עוד בשנות החמישים; יוחנן בדר וחבר הכנסת שישב לצידו, ששנה-שנה הצביעו עם מק"י נגד הממשל הצבאי.

החוק היה כלי בידי המדינה היהודית כנגד אזרחיה הערבים. בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות החשיכה, בחסינות מושל – בוצע שוד האדמות הגדול שהעביר את רוב האדמות מידי הפלסטינים לידי היהודים. ומאחר והחברה הפלסטינית היתה עדיין ברובה חקלאית, המכה היתה כבדה במיוחד.

כדי למנוע את שובם של הפליטים – ישראל הודתה בקיומם של כ-700,000 מהם, יותר מאוכלוסייתה היהודית של המדינה בעת הקמתה – הורה בן גוריון לצבא לירות בהם. ב-1956, כשקשרה ישראל עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות כנגד מצרים, טבחו כוחות הבטחון הישראליים, באירוע שהוגדר על ידי הרוצחים עצמם כ"כמו נאצי", ב-49 אזרחים ישראלים-ערבים בכפר קאסם. המג"ד, שמואל מלינקי, חשב שהטבח – כמו טבח דיר יאסין, כתשע שנים קודם לכן – יתחיל את בריחתם של תושבי המשולש, ויעביר סופית את אדמותיהם לידי המדינה.

הממשלה עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את דליפת הידיעה על הטבח, עד שחברי כנסת של מק"י אילצו אותה להכיר בפרשה בכך שדיברו על הנושא מעל בימת הכנסת. כמיטב המסורת הפטרנליסטית המפא"יניקית, נערכה 'סולחא' בכפר, והילידים קיבלו כמה חרוזים כפיצוי.

נותרה בעיית הרוצחים, והיא מדגימה היטב את מהותה של ישראל. הוקם בית דין צבאי, שקבע לראשונה בישראל את קיומה של פקודה בלתי חוקית, והרשיע את רוב הנאשמים. אבל הוא גזר עליהם עונשים קלים מאד – החמור שבהם היה של 17 שנות מאסר בלבד, כשהעונש הצבאי על רצח הוא מוות – והממשלה שחררה אותם בשקט, וסידרה להם ג'ובים, אחרי שלוש שנים בלבד. המח"ט, ישכה "אללה ירחמו" שדמי, נמצא אשם – בבית דין אחר; השופט הלוי, יקה ורוויזיוניסט טוב, לא היה חותם על התועבה הזו – בהטלת עוצר ללא סמכות, ועל פקודה בלתי חוקית שהביאה למותם של 49 גברים, נשים וילדים הוא נקנס בעשרה אגורות. 0.2 אגורות, בערכי 1957 – זה המחיר ששמה ישראל לראשי אזרחיה הערבים.

* * * * *

ובכל זאת, באיטיות ולמרות אירועים כמו "יום האדמה" של 1976, החלה להיווצר חברה משותפת לערבים ויהודים. היא צברה תאוצה כשנשל השלטון, סוף סוף, מידי מנגנון החושך של מפא"י; העשור בין 1977 ל-1987 היה עשור הזהב של יחסי היהודים והערבים בישראל. החברה הערבית הפכה למודרנית ועירונית יותר: שיעור הילודה ירד מ-9 ילדים בממוצע לאשה בשנות השישים ל-4.3 ילדים כיום. סקר אחר סקר הראה שהציבור הערבי שואף להפוך לישראלי יותר.

אלא שככל שהערבים ניסו לנטוש את זהות "ערביי '48" ולהפוך לישראלים, היהודים נסו מפניהם. ב-1984 נבחר לכנסת מרטין מאיר כהנא, טרוריסט אמריקני שחמק בעור שיניו ממאסר בעוון פיגוע כנגד אמרגן של הבלט הסובייטי – הפיצוץ, שהיה אמור למחות על מניעת ההגירה של יהודי ברית המועצות, הרג אירונית דווקא יהודיה – והפך את ישראל לכר להסתתו. כהנא דיבר שוב ושוב על טרנספר לערביי ישראל. הוא העלה הצעות שהיו, כפי שחשף ח"כ מיכאל איתן מהליכוד, העתק אחד-לאחד של החוקים להגנה על הדם והכבוד הגרמני של הנאצים.

רוב הישראלים דחו את כהנא, וב-1988 פסל בית המשפט העליון את רשימתו מהתמודדות לכנסת. הוא יירצח ב-1990, במולדתו, על ידי הג'יהאד האיסלמי המצרי, אבל בהחלט יתכן שהוא הקדים את זמנו. בסקרים שנערכו באמצע שנות השמונים, הצהירו יותר מ-20% מהיהודים על תמיכתם בטרנספר. לכהנא, שהשעין את שנאת האדם שלו על מקורות הלכתיים מוצקים (אנשי שמאל כעמוס קינן התחננו, לשווא ובאופן פאתטי למדי, בפני הרבנים הראשיים שיתמודדו מול הכתבים שלו, כנראה מתוך תפיסה מוזרה שיש הבדל בין כהנא ובין אברהם שפירא ומרדכי אליהו) היתה, מטבע הדברים, תמיכה עצומה בקרב חובשי הכיפות. (אנקדוטה אישית: כעורך בטאון "ישיבת נחלים" בשנת 1987, נגנז הגליון הראשון שלי ע"י ראש הישיבה, הנוכל המורשע יוסף בא-גד, משום שהסקר שנערך בקרב השמיניסטים הראה שכשליש מהם יתמכו בכהנא).

ואז באה האינתיפאדה הראשונה ומהומות הכותל ב-1990, שגבו את חייהם של יותר מעשרה מתפללים, והדבר העדין שנבנה בימיו של בגין התחיל להתערער. היתה עליה בהתקרבות בימי ממשלת רבין, שהשקיעה במגזר הערבי כפי שלא השקיעה שום ממשלה לפניה, שנשענה בגלוי על קולות חברי הכנסת הערבים כדי ליישם את מדיניותה – מדיניות שנראתה כאילו תוכל, סוף סוף, לקצץ את הקשר הגורדי שבין ערביי ישראל והפלסטינים בגדה וברצועה; כאילו, בהשכנת שלום בין ישראל ופלסטין, תוכל סוף סוף לאפשר לערביי ישראלים להשלים – בקושי, בחריקת שן, אבל להשלים – עם מדינתם.

ואז באה תקופת נתניהו, שנבחר על "טוב ליהודים", ולאחריה השבר הגדול של תקופת ברק. ערביי ישראל הצביעו לו ברוב גדול, אבל הוא לא הסכים לשתף אותם בממשלתו – והתפאר בכך בפומבי. ערביי ישראל, שחשבו שתקופת רבין שבה, מצאו עצמם, תחת ברק, באותו מצב כמו תחת נתניהו: הם נחשבו קבוצה עוינת מכדי שהרמטכ"ל-לשעבר יטרח להתייחס אליה. מה קרה באוקטובר 2000, כולנו זוכרים: ישראל הרגה 13 מאזרחיה, ולא הענישה איש על ההרג. הפגנות יהודיות אלימות לא פחות – בטבריה הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים על ידי מתפרעים יהודים – לא נענו באש חיה. זו שמורה תמיד רק למגזר אחד.

ומשם השבר היה מוחלט. הסקרים מראים זאת במפורש: שנה אחרי שנה, הערבים הישראלים פונים בחדות הלאה. הם מזהים עצמם, יותר ויותר, כפלסטינים ופחות כישראלים. ישנה עליה ניכרת בכוחן של תנועות אירידנטיסטיות כבל"ד של עזמי בשארה, והסרטן של האחים המוסלמים – אותה היוואשות מן הפוליטיקה, היינו מתיקון החברה, ופניה מסתגרת אל הדת ואל הצדקה, שש"ס היא מקבילה מוכרת יותר שלה לרוב הישראלים – צובר יותר ויותר תאוצה.

והסקרים בציבור הישראלי מראים דילוגים מהירים בתמיכה בטרנספר או שלילת אזרחות: כ-50% בתחילת העשור, 75% כיום; המספר עולה משנה לשנה ואין לדעת היכן ייעצר. אוזלת ידה של המשטרה כנגד הפוגרומצ'יקים חובשי הכיפות בג'בל מוכבר; ההוראה, הבלתי חוקית על פניה, של דיכטר להרוס בית בתחומי מדינת ישראל; כל אלה הם נורת אזהרה מהבהבת במהירות. נראה שהרצון הקולקטיבי של רוב מוחלט מן היהודים בישראל, זה שהציונות המיינסטרימית היתה לו לפה – לשמור על טוהר הגזע, להרחיק את הגויים הטמאים – עומד על סף התפרצות נוספת.

ומה בצד השני? מעט מאד. החוק, משענת קצה רצוץ; מסורת נחלשת והולכת של ליברליזם וזכויות אדם, נחלתם של מתי מעט; ממשלה שיושב בה אבי דיכטר וקודם ישב בה ליברמן, וכנסת שהיו"ר שלה היא דליה איציק ושמכילה יצורים כמו אסתרינה טרטמן וזבולון אורלב. לפני כ-20 שנה אמר עמוס עוז שאם תנתן פקודת טרנספר, השמאל יתמרד וישבש אותה. אני לא בטוח שהוא היה חוזר על האמירה הזו בבטחון דומה היום. אולי אפשר היה להשמיע אותה, כשערביי ישראל לא נתפסו כמאיימים על 'דמותה היהודית' של ישראל. היום, כשהקולות להפיכת ישראל ממדינת יהודיה למדינת אזרחיה חדים וברורים – וצודקים, אם יש צורך לציין זאת – בהחלט יתכן שלאפיפיור יש יותר דיוויזיות מלעוז.

האם יש אפשרות לסובב את הגלגל הזה אחורה? בכלל, בכלל לא בטוח. יהיה, ככל הנראה, רע יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

כן, לכבוש; התביעה הנלעגת של השנה; התיאוקרטיה הישראלית; והעליה המבורכת במחירי הנסיעות לפולין. ארבע הערות על המצב

לחזור ליסודות: אחרי שמונה שנים של "שליחת מסרים" ו"צריבות תודעה", של לוחמת בט"ש שנפסקת ברגע שיש נפגע ראשון לכוחותינו, שכחה הבהמה הירוקה מה תפקידו של צבא. לא, הוא לא הגנה על ה'ילדים' במדים: הוא השמדת צבא האויב.

מה שצה"ל צריך לעשות עכשיו, מה שהוא היה צריך לעשות כשהתחילו הרקטות ליפול על שדרות, כרוך בדם יזע ודמעות, אבל הוא לא מסובך. יש לכבוש מחדש את רצועת עזה, לטהר אותה בית אחר בית, ולהרוג או לשבות את כל חמושי האויב. כן, יהיו עשרות הרוגים לצה"ל, אולי אפילו מאות; אבל זה תפקידו של צבא, שהוא מגן בחייו על אזרחים.

זה לא מעבר ליכולתו של צה"ל, זה גם כנראה הפתרון ההומני ביותר – הפגזות והפצצות הינן תגובה הרבה פחות מדויקת והרבה פחות הומנית – אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב. התרגלנו שדם החיילים אדום מדם האזרחים.

ולפני שתעלה הטענה של "צריך לדבר עם החמאס", צריך להזכיר שהחמאס הודיע לא פעם ולא פעמיים שהוא לא יפעל כנגד לוחמים פלסטיניים אחרים – מה שאומר שהג'יהאד או ועדות ההתנגדות העממית, או ג'ש מוחמד, או כל כנופיה אחרת, יוכלו להמשיך ולשגר קטיושות לאשקלון, בעוד החמאס רוחץ בנקיון כפיו.

ישראל צריכה להציב אולטימטום: אנו מפסיקים אש לשבוע. אם לא תירו במהלך השבוע, נשקול את הארכת הפסקת האש. אם תירו, נכנס בכם עם כל מה שיש לנו. וזו תהיה מלחמה, לא 'מבצע' ולא 'עימות בעצימות נמוכה' – מלחמה שמטרתה הפסקת קיומו המדיני והצבאי של הצד השני.

שיטת מצליח מכה שנית: קבוצה של חברות פרסום מנסות, בהצלחה, להשתלט לנו על הנוף כבר כמה שנים טובות. אחד הבולטים במאבק נגדן הוא אברי גלעד.

שלשום הוגשה תביעה משונה במיוחד כנגד גלעד: שני מפרסמים בכירים האשימו אותו בכך שהוא מוציא להם שם רע כדי לקדם את עסקיו-שלו. "הנתבע נחזה להיות איש רדיו וטלויזיה. למעשה, המדובר באיש עסקים לכל דבר וענין בתחום של שידורי רדיו וטלויזיה, המתכנן את מעשיו, דרכיו ודבריו בקפידה רבה… כל המעשים המתוארים בכתב התביעה, לא נועדו אלא על מנת להעשיר את הנתבע באופן אישי ועל מנת לחשוף אותו בפני מפרסמים וחברות תקשורת שונות על מנת לקבל עוד עבודות ועוד כספים". התובעים דורשים 2.8 מיליון ₪.

לתביעה הזו אין על מה להשען – אפילו אם גלעד אכן היה איש עסקים מחושב. זו פשוט שיטת מצליח, בענק: איים בתביעה, אולי הצד השני יבהל. אילו אני השופט, הייתי קונס את התובעים ב-2.8 מיליון ₪ על בזבוז זמנו של בית המשפט, ושיערערו על זה. כנראה שאין לי מזג שיפוטי.

דמוקרטיה? פחחח: משרד הפנים סירב להנפיק תעודת לידה לבנה של ערביה ישראלית, תושבת אום אל פאחם, בטענה שהיא איננה נשואה. מה הקשר? ובכן, לטענת משרד הפנים, על פי ההלכה המוסלמית אין מעמד כזה, של ילד לאשה מוסלמיה בלתי נשואה.

הרקע לתשובת משרד הפנים – הרצון של יהודי ישראל לצמצם את מספר הערבים החיים בישראל – ברור. בכל זאת, אצא מנקודת הנחה שמשרד הפנים צודק ולא מבלשט. כלומר, זה שקר טיפשי מדי, אפילו למשרד שמנוהל על ידי מאיר שטרית, וסביר שהוא נשען על איזו נקודה הלכתית טכנית.

אבל תגובתו של חנין מפתיעה בבורותה (ויש לומר שזה ממש לא מתאים לאחד הח"כים החרוצים ביותר): "[תגובת משרד הפנים]… מכפיפה את חוקי המדינה לחוקים דתיים, בצורה שמכשירה אפליה על רקע דתי"? ודאי. בוקר טוב. איפה היית ב-60 השנה האחרונות?

המעמד האישי בישראל איננו נקבע מתוקף אזרחות ישראלית כוללת – המדינה מתנגדת לרעיון הזה נחרצות – אלא מתוקף היותו של אדם חבר במילט, עדה דתית. מקורה של השיטה הזו הוא בימי הטורקים. בישראל יש ערימה שלמה של מילטים: יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, מוסלמים סונים, נוצרים מארונים, נוצרים קתוליים, נוצרים אורתודוקסיים ועוד – וכל אחד מהם כפוף, מבחינת מעמדו האישי, לבית הדין של עדתו. נישואים בקרב חברים ממילטים שונים אינם אפשריים; יהודי לא יכול לשאת נוצריה, מוסלמית לא יכולה לשאת דרוזי. כדי שהזוג יוכל להתחתן, חייבת להתבצע המרת דת רשמית – תהליך ארוך, מסובך, ולעיתים קרובות כרוך בסכנה.

וכל זאת למה? למה לא לאפשר נישואים אזרחיים ולסגור עניין? כי אז, כמובן, יוכלו יהודים להנשא עם לא יהודים. ואת זה, במדינת היהודים, אי אפשר להרשות. טוהר הדם חשוב יותר משטויות כמו זכויות אדם.

החיים בין הקברים: ארגון ההורים הארצי קרא לפני כשבוע להחרמת מסעות העליה לרגל לפולין. הסיבה: מחיר הנסיעות עלה ו"המסע מאבד את הערכיות שלו ברגע שתלמיד בלי אמצעים נשאר בבית".

נהדר. אם ככה, אולי כדאי להעלות את המחיר עוד יותר.

ה'ערכים' של המסע הזה, ששיאו בבריאה מחודשת בתוך תא גזים במחנה השמדה, הם ערכים אנטי הומניים. הם מלמדים את הישראלים הצעירים הנוסעים לפולין שיהדותם נובעת מהשואה, שהמסר "לעולם לא עוד" משמעו "לעולם לא עוד לנו". הם חוזרים מלאים בלאומנות – אותה, אגב, הם פורקים על הפולנים בתדירות מבהילה – וישראליותם משתנה. הם הופכים לישראלים של אין ברירה.

במדינה שרואה את נוכחותם של אזרחיה בה כחובה מצידם כלפי דורות היהודים כולם, מחנות ההשמדה הם ההצדקה האחרונה לקיומה. אם תלכו מפה – ואלוהים יודע שאתם רוצים, ואלוהים יודע שאנחנו לא מספקים לכם סיבות להשאר – מחכה לכם זאב בחוץ.

ישראל מעולם לא היתה מדינה שתושביה ראו בקיומם היומיומי משהו שגרתי, שאין לתהות אחריו, כפי שמתקיימים רוב בני האדם; היא מעולם לא היתה בית. המדינה לימדה את תושביה שהם ממלאים חובה בעצם השארותם בה. על כן התהיה הבלתי פוסקת, כשאתה אומר לישראלי הממוצע שישראל היא מדינה פושעת: "אז למה אתה נשאר פה?". האפשרות שאתה נשאר פה מפני שזה ביתך, שכאן ידידיך, שזו שפתך, לא עולה אפילו על הדעת.

כי אם יבחרו הישראלים במדינתם כבית, במקום כהתרסה בלתי פוסקת כלפי העולם האכזר וההיסטוריה העוינת שהם מתעקשים לגרור איתם, כל העוולות שהמדינה בנויה עליהן – ובראשן יחסה למיעוט הערבי-ישראלי – יראו לפתע כעוולות, ולא כפשיטת נקמה קטנה כנגד שבעים האומות.

על כן – המסע לאושוויץ. הבית איננו בית, הוא מחנה – והמחנה איננו ביתך, ואתה לא תשקיע בו מאמץ; אתה חייל בחופשה של 11 חודשים; המדינה טרודה מכדי שתטפל בצרותיך – יש צורך ליישב את משכב רחב יג'; קוסמי ההפרטה מוכרים אותה, נתח אחר נתח, ל-18 המשפחות; אבל בחוץ יש זאב. לא מאמין לנו? בוא ותריח את הגז.

ומאחר ואיננו יודעים היסטוריה (ואין זה מקרה); מאחר ואנחנו מתמודדים עם טראומה אמיתית; מאחר ושכנינו החביבים היו בצד הלא נכון באותה מלחמה, והם ממשיכים לאיים בהשמדה גם היום, כשהם עסוקים בו זמנית בהכחשת השואה ובהפיכת מיין קמפף לרב מכר, זה עובד.

יאמרו: צריך לזכור. אענה: לשם מה? ההחלטה לזכור היא החלטה מודעת. החלטנו לשכוח כל כך הרבה דברים: את מאות כפרים וכמה וכמה ערים שנעלמו מן העין, ולא הותירו מאחוריהם אפילו משוכת צבר; את פושעי המלחמה שלנו; את היחס של החברה שלנו-עצמנו כלפי ניצולי השואה. ההחלטה לזכור – ולשמר את הזכרון באופן מלאכותי – היא החלטה מודעת ופוליטית. יש לה מטרות פוליטיות, וצריך לדבר עליהן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ה'חוסיין' הזה: קווים לדמותן של הבחירות לנשיאות

למועמד הרפובליקני לנשיאות, ג'ון מק'קיין – כן, כן, זה עוד לא הוכרע רשמית, אבל מייק הקאבי ציין שהוא נשען "על ניסים ולא מתמטיקה", ואני לא חושב שלאלוהים יש חוש הומור טוב כל כך – יש שורה של בעיות בדרך לבית הלבן.

בתור התחלה, הוא זכה לתמיכתו של ג'ורג' וו. בוש. סביר להניח שזה כבר גרע ממנו כמה אלפי קולות. האגף הימני של המפלגה שלו שונא אותו שנאת רצח; "מלכת הדראג המחופשת לפאשיסטית" (הזכויות, אני מאמין, שמורות לאנדרו סאליבן), אן קולטר, כבר הודיעה שאם מק'קיין יהיה המועמד, היא תעביר את תמיכתה לקלינטון.

הגורו הגדול של הפונדמנטליסטים, דר' ג'יימס דובסון, נמנע מהודעה על תמיכה במועמד רפובליקני – עד שמיט רומני, המחסום האחרון בפני נצחונו של מק'קיין, הודיע על פרישה. אז הודיע דובסון, באופן קנטרני, על תמיכתו בהקאבי. (ולמה לא תמך דובסון ברומני? משום שלפונדמנטליסטים יש בעיה משמעותית עם מורמונים).

זו יופי של התחלה גרועה. ואז התברר שמק'קיין, אפעס, לא ממש מבין בכלכלה, וזאת במילותיו-שלו. את המידע הזה הוא החליט לחלוק עם האמריקנים בשנה שבה הכלכלה מאבדת גובה באופן שהיה גורם לטיטאניק לקנא.

בשבוע שעבר פרסם הניו יורק טיימס תחקיר בעייתי משהו על מק'קיין. הכתבה נכשלה, והותקפה אפילו על ידי המבקר הפנימי של העיתון, משום שהיא התמקדה בחשדות בלתי מוכחים, על פיהם ניהל מק'קיין רומן עם לוביסטית. אלא שכתבה זהה, להוציא שאלת הרומן, פורסמה בוושינגטון פוסט: ליבן של שתי הכתבות לא היה במין, אלא בשאלה אם למק'קיין היו מגעים בעייתיים עם לוביסטים, והאם נתן להם להשפיע על מדיניותו. התשובה היא, ככל הנראה, "כן".

לאמריקנים יש מושג למשהו שאנשים נמנעים מלדבר עליו: "הפיל באמצע החדר". הפיל של מק'קיין, זה שמגמד את כל שאר המגרעות, הוא תמיכתו במלחמה בעיראק. אלא שמק'קיין מתעקש לטפס על גב הפיל ולנאום מעליו: לפני כחודש, במהלך עימות, הודיע שהוא תומך בשהות אמריקנית בעיראק במשך מאה שנים; כשניסה להבהיר, יצא לו "ואולי אפילו עשרת אלפים". המספר הזה הזכיר, למי שהספיק לשכוח, שלפני פחות משנה התבדח מק'קיין על הפצצת איראן. מעטים צחקו.

וכקינוח, ג'ון סידני מק'קיין השלישי הוא המועמד הזקן ביותר המתמודד על הנשיאות: באוגוסט הקרוב, הוא יהיה בן 72. באחד הבלוגים התבדח מישהו שתוצאות הפריימריז של הדמוקרטים יהיו תקדימיות בכל מקרה: אם אובאמה ינצח, ייבחר הנשיא השחור הראשון של ארה"ב; ואם תנצח קלינטון, יזכה בנשיאות הגבר הלבן המבוגר ביותר.

מק'קיין, אם כן, הוא מועמד רפובליקני בעייתי מאד. הסיבה שהוא המועמד היא שהאחרים היו בעייתיים עוד יותר. מה, אם כן, תהיה תכנית הפעולה של הרפובליקנים? איך יצליחו להביא לבחירתו של זקן ספק-אשמאי, תומך בהמשכת מלחמה מאד לא פופולרית, שרוצה להרחיב אותה למדינה נוספת, שבנוסף לכל איננו מבין בכלכלה בעת משבר כלכלי? איך יצליחו להתגבר על הפער העצום בהתלהבות, שנראה היטב בפריימריז, בהם השתתפו מספרים חסרי תקדים של דמוקרטים, ומספרים עלובים של רפובליקנים?

אפשר שהתשובה נעוצה בשמו השני של מי שמסתמן כמועמד מולו בנובמבר: ברק חוסיין אובאמה.

* * * * *

ה'חוסיין' הזה עומד לאובאמה לרועץ בקרב הגזענים האמריקנים, מיהודים מבוגרים ועד לשמרנים הקיצוניים. הוא מסמן זרות, הוא מתקשר לאיסלם, והוא מזכיר אויבה המחוסל של ארצות הברית, רודנה הקודם של עיראק.

התוצאה היא קמפיין לחישה, הרומז שאובאמה הוא בעצם מועמד מנצ'ורי, מוסלמי שבא להשתלט על ארה"ב בעת מלחמתה בג'יהאד העולמי. המם הזה חזק מאד בקרב יהודי הימין, במיוחד בישראל, ואפילו – לטענת 'מעריב' – בקרב 'גורמים מדיניים בירושלים'. לכך נוספת גם גזענות מושרשת כלפי שחורים, המקובלת בישראל; יואב קרני טיפל יפה בנקודה הזו.

אבל הישראלים הם לא הבעיה של אובאמה, וגם לא היהודים. היהודים הצעירים ממילא אצלו, היהודים המבוגרים – כמו כל המבוגרים – הם ממילא הקהל של קלינטון. הבעיה שלו היא בורותו של הציבור האמריקני ביחס אליו; תפיסת ה'מוסלמי המתחפש' רווחת למדי, ועם מספיק חזרה עליה בתקשורת – במיוחד בקרב האנשים שסבורים משום מה שרשת פוקס מספקת חדשות – היא יכולה להשתרש.

שלא במפתיע – הקלינטונים תמיד נלחמו מלוכלך – ההשמצות בנוסח הזה יצאו דווקא ממחנה קלינטון. בוב קרי (לא ג'ון קרי, חבר קונגרס אחר) חזר שוב ושוב על ה"חוסיין" לפני איווה, עד שאולץ להתנצל. מישהו בקמפיין של קלינטון שלח למאט דראדג' – הסימביוזה בין קמפיין קלינטון לדראג' מרתקת, בהתחשב בכך שדראג' חשף את פרשת לווינסקי – תמונה של אובאמה, שלבש בעת ביקור בקניה לבוש סומאלי מסורתי (בקניה יש מיעוט סומאלי גדול, בשל אי קיומה בפועל של מדינה סומאלית).

הקמפיין של אובאמה, בדרך כלל מתון, הגיב הפעם בחריפות. המסר הסמוי היה ברור: הנה אובאמה בלבוש מוסלמי, הנה הזרות בהתגלמותה. העובדה שקמפיין קלינטון סירב להכחיש שההדלפה יצאה מתוכו לא סייעה; חברת הקונגרס הפרו-קלינטונית סטפאני טאבס ג'ונס, שאמרה – כשנשלחה להגיב בשם הקמפיין – ש"אין שום דבר רע בזה שאובאמה לובש את הבגדים המסורתיים של בני ארצו" הזיקה בפועל.

זה, כנראה, יהיה קו התקיפה של הרפובליקנים: פחד מזרים, פחד מן החלום האמריקני עצמו, שמבטיח למהגרים סיכוי לאושר אם יאמצו את ערכיה של הרפובליקה. זה ישתלב היטב בשנאת המהגרים הלטיניים שסוחפת כעת את המחנה הרפובליקני.

האם מק'קיין עצמו יאמץ את הקו הזה? כלל לא בטוח. כשמנחה רפובליקני הציג את מק'קיין לאחרונה, לאחר שנקב שלוש פעמים בשם "ברק חוסיין אובאמה", מק'קיין התנצל, התנער ממנו, והבטיח שהאיש הזה לא יציג אותו יותר. הוא עשה את הדבר הנכון. ולא בלי סיבה.

בתו בת ה-15 של מק'קיין, ברידג'ט, עשתה לפני שנה טעות קשה: היא גיגלה את עצמה. היא גילתה את הקמפיין המכוער שניהל ג'ורג' וו. בוש נגד אביה המאמץ ב-2000. ברידג'ט היא ילידת בנגלדש; המסע הקודם של אביה לנשיאות התרסק בדרום קרולינה, כשקרל רוב הפיץ בכל הכוח את השמועה שברידג'ט היא ילדה שחורה, שלא אומצה על ידי אביה אלא שהיא בתו מחוץ לנישואין. זה קצת יותר מדי לילדה בת 14: "אמא, למה הנשיא שונא אותי? בגלל שאני שחורה?" מק'קיין מכיר היטב, בדמעותיה של בתו, את מחירם של קמפייני הגזענות הרפובליקנייים. האירוניה היא שעל פי ידיעה שפורסמה היום, בהחלט יתכן שמק'קיין הוא הזר: הוא נולד מחוץ לארצות הברית, ויש אפשרות סבירה לגמרי שמועמדותו לנשיאות מנוגדת לחוקה.

אבל גם אם מק'קיין לא ינקוט בשיטות הללו – ומק'קיין, בניגוד לדימוי המוקפד שלו, הוא הרבה יותר פוליטיקאי מהשורה מאשר חריג – ישנה מכונת השנאה שנבנתה עוד בימיו האחרונים של ריצ'רד ניקסון. היא לא מוותרת על כוח בקלות, והיא לא בוחלת באמצעים.

הטיעונים הרפובליקניים אפסו, החשיבה השמרנית הגיעה לפשיטת רגל; נותרה רק השנאה. יהיה מלוכלך, מלוכלך מאד, לפני שזה ייגמר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)