ארצות הברית הכריזה אמש על שינוי מדיניותה מול איראן: מזכירת המדינה רייס הכריזה כי, בניגוד למדיניות הבלימה הקודמת, ארה"ב מעוניינת במשא ומתן ישיר עם איראן. הנשיא בוש הצהיר כי בכוונתו "לנקוט בעמדת מנהיגות" ולפתוח במשא ומתן דיפלומטי עם איראן.

חדי אוזן יכלו לשמוע, בין המילים הדיפלומטיות, את הרעש הרועם של קריסת הנשיאות של בוש – ועמה, יש לחשוש, האימפריה האמריקנית כולה.

הבחירות הבאות לנשיאות ייערכו בנובמבר 2008. אלא אם יצליחו הדמוקרטים להדיח את בוש – יוזמה שאין סיבה להניח שתצליח – הוא ימשיך לנצח על שקיעתה של ארצו. תוצאות ויאטנם הן כסף קטן לעומת התבוסה הנוכחית.

מקובל לראות את תאריך תחילת הג'יהאד כנגד המערב בספטמבר 2001, עם הטבח במגדלי התאומים וההתקפה על הפנטגון. היו, כמובן, התקפות קודמות; אבל ארה"ב, ומדינות אירופה, העדיפו להתעלם מההתקפה על המשחתת קול, ומפיצוץ השגרירויות האמריקניות באפריקה. מההתקפה על מגדלי התאומים אי אפשר היה להתעלם.

כשאירעו ההתקפות, בוש היה בנקודת שפל. הוא לא זכה באמון העם בבחירות 2000, ושום דבר שקרה לאחר מכן לא שיפר את מצבו. הוא איבד את מעט האמון שהיה למדינות אירופה בו, כשסירב לאשרר את אמנת קיוטו. ה-11 בספטמבר, שהביא גל אהדה עולמי לארה"ב, חשף את פרצופם של רוב המוסלמים בעולם, ואיחד את האמריקנים סביב נשיאם, יכול היה להיות הזדמנות נהדרת לשיקום. בוש החמיץ אותה – במכוון.

הוא היה יכול לבקש מהאמריקנים הכל, ולקבל. הוא היה יכול לשאת נאום ראוי לשמו, לציין את תחילתה של מלחמת העולם הרביעית, ולבקש שורה של דברים: מס כבד על דלק, שהיה מקצץ את הכנסות מדינות הטרור ומאלץ את האמריקנים לפתח ולהשתמש בכלי רכב חסכניים; גיוס חובה, או, למצער, הרחבה משמעותית של הצבא האמריקני; סמכויות חירום מדודות.

אבל בוש, איש הנפט, לא ביקש דבר. הצבא נשאר בגודלו המקורי. האמריקנים המשיכו להשתמש בנפט, ולממן, כפי שהעיר תומאס פרידמן, את שני הצדדים של המלחמה. בוש העדיף לקצץ מיסים, הנשיא היחיד שעשה זאת בזמן מלחמה. התוצאה היתה צפויה: תחושת הדחיפות התעמעמה. המלחמה בג'יהאד – והאויב הוא האיסלם; הטרור הוא רק האמצעי, לא המטרה – הפכה מנושא מאחד לנושא מפלג. ואז באה עיראק.

העולם קיבל בשתיקה את ההתקפה על אפגניסטן. שלטון הטאליבאן היה מאוס במידה קיצונית, ואיש לא הזיל דמעה על נפילתו. עיראק היתה שונה. אף אחת מהרציונליזציות של ממשל בוש לא עמדה במבחן. לא היה נשק להשמדה המונית; הקשרים של עיראק עם ארגוני טרור לא היו פחותים מאלו של איראן או סוריה; והשקרים הגלויים שנלוו למסע המלחמה – נאום "הפטריה הגרעינית" של רייס, כל הבלגאן סביב האוראניום הניז'רי ופרשת פליים – ריסקו את אמינותו של הממשל בנקודה הקריטית ביותר, כשהיה עליו לאגד סביבו קואליציה מערבית יציבה. הצהרות הבוז של הממשל ל"אירופה הישנה" ואף לבעלת הברית בריטניה; ההתעלמות מהאו"ם וממפקחיו – כל אלה יצרו שנאה, טינה, צפיה לנפילה.

אין ספק שנפילתו של סדאם חוסיין היא חיובית – אבל הפארסה של משפטו, שבה עצרה אתמול התביעה את עדי ההגנה, מלעיגה את הפשעים המפלצתיים של משטרו. אבל העולם מלא דיקטטורים, ולא ברור מדוע נבחר דווקא סדאם חוסיין כמטרה.

יש, כמובן, מגוון תיאוריות קונספירציה סביב הפלישה לעיראק: זה בגלל הנפט; זה בגלל שער הדולר, שסדאם שאף למוטט; זה רצון ילדותי להתעלות על אבא; זו היתה המטרה הנוחה ביותר לנצחון קל; ועוד. אבל כל התיאוריות הללו יוצאות מנקודת הנחה אחת: שבוש ידע מה הוא עושה.

הטענה הזו לא עומדת במבחן המציאות.

בכל מקום שבו נגע הממשל הזה, הוא הוכיח את חוסר כשרונו ואת שחיתותו, ואת האופטימיות חסרת הבסיס שלו. הסופה "קתרינה" היא דוגמא מובהקת, אבל הביצה האמיתית היא עיראק. צ'ייני הכריז לפני המלחמה ש"נתקבל בפרחים"; רמספלד הדיח גנרלים שדרשו יותר כוחות בשטח, יותר "מגפיים על האדמה". המלחמה היתה צריכה להיות זולה. אחרי הכל, קיצצנו את המיסים.

התוצאה, והיא נחזתה מראש, היתה קריסה כמעט ללא קרב של משטר סדאם – ועלייתם של כוחות גרילה, בעת'יסטים וג'יהאדיסטים מרחבי העולם. רק יריב טיפש יעמיד עצמו מול כוח האש חסר התקדים של הצבא האמריקני – ומתכנני הג'יהאד, בניגוד ל"פצצות הטיפשות" שהם שולחים למשימות התאבדות, אינם שוטים.

האסטרטגיה של זרקאווי היתה פשוטה: להרחיב את השסעים בין סונים לשיעים בעיראק. לפרק את המדינה ולהביא אותה למלחמת אזרחים, שתבלע את האמריקנים. והחסכון של רמספלד וצ'ייני הביא למצב שבו, שלוש שנים אחרי הכרזת "המשימה הושלמה" של בוש, האמריקנים עדיין לא הצליחו להבטיח את קטע הדרך בין שדה התעופה של בגדאד ל"אזור הירוק". כאן התנקמה בממשל בוש החלטתו שלא לדרוש מאזרחיו קורבנות: עכשיו היה עליו להסביר את המספר העולה של נפגעים אמריקנים.

כיבוש עיראק והשמדת הצבא העיראקי עלו לארצות הברית ב-136 הרוגים. עד כה, נהרגו בעיראק למעלה מ-2,400 חיילים אמריקנים – כלומר, הגרילה והטרור הרגו כ-17 חיילים אמריקנים על כל חייל שנהרג בהשמדת המשטר הבעת'יסטי.

הבוץ העיראקי מתמצה בקריקטורה שפורסמה בארה"ב, בה נראה לוחם אמריקני מתרעם על טענתו של ג'יהאדיסט שהמורדים מנצחים. "באמת?", מגחך הג'יהאדיסט, "תזכיר לי, מי מאיתנו לא עומד ביעדי הגיוס שלו?". מלחמת עיראק שחקה עד דק את הצבא האמריקני. מעטים מתגייסים לשורותיו: לכל ברור שהם ייאלצו לשרת בעיראק. האם אתה היית שולח את בנך לסכן את חייו למען דמוקרטיה בעיראק?

וכלום לא היה די בכל אלה, החליט ממשל בוש לנסר את רגליו-שלו. העינויים באבו גאריב, שלא היה מקרה אלא שיטה; כלא גוואנטאנמו; החזקתם של עצירים במשך שנים, בתנאים איומים, ללא חקירה; פתיחתם מחדש של גולאגים במזרח אירופה, כדי שישמשו כמתקני חקירה סודיים לחשודים; העברתם של חשודים בטרור למדינות המשתמשות בעינויים; הודאתו של אחד מפרקליטיו של בוש, ג'ון יו, שלדעתו הנשיא יכול להורות על עינוי ילדים, אם הדבר יקדם את המלחמה בטרור; כל אלה שיחקו היטב לידיהם של הג'יהאדיסטים והאנטי-אמריקנים. ואכן, גם תומכים מובהקים של ארה"ב, שרואים באנטי-אמריקניות הרווחת באירופה גזענות, יתקשו להגן על ממשל בוש.

וזה המצב בו פנה בוש לטפל במשבר האיראני.

אף שאיראן הוזכרה בנאום "ציר הרשע" של בוש בתחילת 2002, היא לא היתה בראש סולם המטרות. יש דיווחים, שלא אוששו, שאיראן אף סייעה במאבק באל קאעידה – שהוא, כזכור, ארגון סוני המאמין בטביחתם של שיעים.

איראן לא עניינה את בוש יתר על המידה. אבל לפני כשנה הפך מחמוד אחמדניג'אד לנשיא, והחליף בכך את מוחמד חת'אמי המתון. אחמדניג'אד הצהיר עשרות הצהרות פרובוקטיביות, ביניהן קריאות להשמדת מדינת ישראל, הכחשת שואה, ומה לא. גרוע מכך, מבחינת ממשל בוש: הוא האיץ את הפרויקט הגרעיני האיראני.

מבחינת איראן, יש בפרויקט הזה רציונל ברור: ארצות הברית לא העזה להתעסק עם מדינה מטורפת אחרת, צפון קוריאה, משום שאפשר שהיא מחזיקה בנשק גרעיני. נשק גרעיני מבטיח, בראיה אסטרטגית שקולה, שאיראן לא תהיה הבאה ב"מסע השחרור" של בוש.

במארס 2006, איראן הגדילה את סכום ההימור: היא הצהירה, בחגיגה מפוארת, על כך שהעשירה אוראניום. ובאיחור משמעותי, הבין ממשל בוש שהסכנה האמיתית איננה עיראק של סדאם, על צבא הסמרטוטים שלה, אלא המדינה המוסלמית שכבר ביצעה אקט של מלחמה כנגד ארצות הברית, ושמתקדמת במהירות לקראת נשק להשמדה המונית – והפעם, לא מדובר באנתרקס.

עד אז, שללה ארצות הברית את הפתרון הדיפלומטי כלפי איראן: בוש אף סירב להתחייב שלא יפעיל נגדה נשק גרעיני. אבל אז הסתבר לו שהוא משחק פוקר בקלפים פתוחים: אין לו אופציה צבאית נגד איראן, משום שהצבא האמריקני קורס בעיראק, וכלל איננו במצב לתקיפה באיראן; משום שפלישה לאיראן תגרום להתקוממות רבתי בקרב השיעים בעיראק; משום שהקונגרס לא יאשר זאת; משום שהזעם העולמי כנגד ארצות הברית יגיע למימדים חסרי תקדים. נותרה רק האופציה הגרעינית, ואפילו בוש יהסס להשתמש בה.

נואשות, פנה הממשל למסלול דיפלומטי – אבל גם כאן, הקלפים הטובים נמצאים בידי איראן. רוסיה וסין, צמד הדיקטטורות היושבות במועצת הביטחון, יבלמו כל החלטה מעשית נגד איראן – כפי שהן בולמות כל החלטה מעשית בנושא דארפור. יש להן זכות וטו והן לא יהססו להשתמש בה. סין זקוקה לנפט; רוסיה מנסה לחזור לתפקידה כמעצמה, ובינתיים שמחה לתקוע מקלות בגלגלים האמריקניים.

בעיראק אבד הסיכוי למנוע, דיפלומטית או צבאית, את התגרענותה של איראן. האופציה היחידה שנשארה היא אופציית הכוח הרך – להביא שינוי מתוך איראן, לשכנע את המוני המובטלים שלה שהמשטר חייב ללכת, שטילים לא מספקים מזון או תעסוקה.

אבל עצם הזכרת משטר בוש בנשימה אחת עם "כוח רך" מעלה לעג, ובצדק. כפי שהדברים נראים כעת, בוש יסיים את נשיאותו כאשר בידי אויבת מוצהרת של ארצות הברית, שכבשה את שגרירותה והשפילה אותה, מחזיקה בנשק גרעיני ומונהגת על ידי פנאט שפוי-למחצה, המאמין שהימים הם ימי הקץ ושהופעתו של "האימאם הנסתר" צפויה לבוא בקרוב.

נראה אותו מסביר את זה באוטוביוגרפיה שלו.

(יוסי גורביץ)