החברים של ג'ורג'

הסאדיסט שאתם מעסיקים

הסאדיסט “אבו דאוד” שמענה ילדים עושה את זה בשמכם, הוא מקבל ממכם משכורת – ואין דרך אחרת להחזיק כיבוש

הבלוגר נועם ר. פרסם אמש (ב’) פוסט חדש, שעוסק בעינויים שביצעו מספר אנשי שב”כ בילדי כפר חוסאן בשנת 2009. הדמות המרכזית בסיפור ידועה לתושבי הכפר כ”אבו דאוד” או “קפטן דאוד.” המדובר בסאדיסט עם נטיות פדופיליות שבכל פעם שאתם משלמים מסים, אתם מממנים גם את המשכורת שלו. הנה האופן שבו תיאר את החקירה שעבר בידיו אחד מילדי הכפר, מ’, שהיה אז בן 14:

“החוקר לבש בגדים אזרחיים, הוא היה גבוה, בעל עור שחום, רזה, בסוף שנות השלושים לחייו, מזוקן ולבוש משקפי ראייה והוא הציג את עצמו בשם 'אבו דאוד'. הוא לקח אותי אתו לחדר שעשוי מברזל. בחדר היינו רק אני והחוקר. הוא תפס אותי עם הידיים שלו מהראש שלי והתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר הברזל. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות בפנים ובעט עם הרגליים שלו ברגליים שלי בכוח. הכאבים היו עצומים והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך החוקר התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים מאוד גסים וקילל את אמא שלי. הוא איים עלי שהוא יאנוס אותי ויעשה בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהחוקר הזה היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו. נזכרתי במה שראיתי בחדשות כשחיילים בריטים ואמריקאים אנסו וצילמו אזרחים עיראקים כשהם ערומים.”

השאלה איזה סוג של אדם מסוגל לאיים על ילד בן 14 באונס אולי מעניינת מבחינה פתולוגית, אבל היא לא מעניינו. הסיבה לכך פשוטה למדי: “קפטן דאוד” לא חטף את מ’ למרתף הפרטי שלו. “קפטן דאוד” השתמש בחמושי צה”ל כדי לחטוף את מ’ מביתו, והם לקחו אותו למתקן של כוחות הכיבוש, שם עונה על ידי “דאוד.” קודם לעינויים על ידי “דאוד,” חמוש דובר ערבית ניסה לשכנע את מ’ לחסוף מעצמו את העינויים ולהודות – ואין להניח שעשה זאת כיוזמה פרטית.

כלומר, חקירת העינויים של מ’, כמו גם של נערים אחרים מחוסאן ומשורה של מקומות אחרים בגדה, היא לא יוזמה פרטית של סאדיסט. זו גם איננה סטיה מהנורמה; מה שמתואר כאן הוא-הוא הנורמה.

קפטן דאוד הוא עובד ציבור. מה שהוא עושה, נעשה בהסכמה ממשלתית וציבורית. לא מדברים על כך, כמובן. אבל יש מנגנון שלם שהמטרה שלו היא לוודא שקפטן דאוד לא ישלם אף פעם מחיר על מעשיו. אף שוועדת חקירה – ועדת לנדוי – קבעה שהשב”כ עינה שיטתית לאורך שנים ושיקר שיטתית לאורך שנים לבתי המשפט, אף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך. זה היה בשנות השמונים, אבל אין סיבה טובה להניח שמשהו השתנה.

למעשה, אילו היה קפטן דאוד סתם סאדיסט מן השורה, מצבנו כחברה היה כנראה טוב יותר. אנשים כאלה נתפסים. הם עושים טעויות, הפשעים שלהם מושכים תשומת לב תקשורתית, ותוך כמה זמן הקריירה שלהם נגמרת. מותר גם להניח, במידה גבוהה של ודאות, שאילו קפטן דאוד לא היה עובד ציבור, ולא היה מסוגל להסתכל במראה בבוקר ולומר לעצמו שהוא עושה עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה ושהוא נבחר לשם כך על ידי הציבור, הוא לא היה הופך לחוטף ומענה של ילדים: הטאבו החברתי גדול מדי, והחשש מהמחיר החברתי והפלילי היה גובר, ברוב גדול של המקרים, על הדחף. מי יודע, אולי קפטן דאוד היה נחרד מהשדים שרובצים בו, היה פונה לטיפול, והיה משתקם.

כלומר, העובדה שקפטן דאוד מקבל מאיתנו משכורת היא זו שהופכת אותו לסאדיסט בפועל. החסות הציבורית היא זו שמאפשרת לו לממש את דחפיו האפלים. אנחנו מספקים לו את הלגיטימציה. אנחנו אומרים לו שהוא בסדר, שהוא עושה את מה שאנחנו רוצים שיעשה. אנחנו אלה שאומרים שהוא יכול להיות בטוח שאחרי יום של הכאת ילדים והטלת מום פסיכולוגי בהם, הוא יכול להיות בטוח שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שהוא יקבל משכורת ופנסיה נאה. אנחנו מבטיחים לו שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שאם מישהו יעז לקשר בין זהותו האמיתית של קפטן דאוד ובין המעשים המיוחסים לו, האיש שחשף את זהותו של הפושע הוא זה שיעמוד לדין. אנחנו מעמידים לרשותו של דאוד כלי רכב, מתקני חקירה, חמושים נכונים לכל עבירה.

הייתי שם. בראש השנה 1990 פנה חייל המילואים אמנון פומרנץ בפניה הלא נכונה ובמקום להגיע למחנה הצבאי בורייג’ הגיע למחנה הפליטים בורייג’. הוא נבהל, ניסה לסגת, ודרס שני ילדים. המון זועם החל להתקבץ. נואש, הוא ניסה להיחלץ מהמקום, ונגח ברכבו בטעות את המסגד. ההמון החל לרגום אותו. הוא יצא מהרכב, הניח את נשקו על האדמה, והתחנן. האבנים המשיכו לעוף. הוא שב אל הרכב וניסה לחלץ אותו. לשווא. אבן פגעה בו והוא איבד את הכרתו. שלושה צעירים רצו בינתיים אל תחנת הדלק הסמוכה, מילאו ג’ריקן, שבו איתו, שפכו, הציתו.

זה היה בצהרים. בלילה, הייתי במשמרת כסמב”צ. הגיעו שני אנשי השב”כ. הם הביאו איתם ילד כבן חמש, עיניו קשורות בפלנלית, ידיו קשורות. יחד איתו היה קשיש. הם הושיבו את השניים על הספסל, סמוך לחדר המבצעים. מאוחר יותר אמרו לי להאכיל את הילד. האכלתי אותו בכף מפחית טונה. אני זוכר את ריח רסק העגבניות והשתן שעל מכנסיו. מאוחר יותר, הרבה מאוחר יותר, חשף גבי ניצן ב”חדשות” את העובדה שהשב”כ לקח את הילד הזה, אחיו של אחד הרוצחים, מהוריו, ואיים שאם האח לא יסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה מעצר, שם הוא ייאנס. האח הסגיר את עצמו בבוקר.

והסיבה שאנחנו משלמים לקפטן דאוד משכורת ומעמידים לרשותו את צה”ל ומבטיחים לו שהוא לא יצטרך לשלם מחיר על פשעיו, שלמעשה אנחנו לא נקרא להם לעולם פשעים, פשוטה מאד: אין דרך אחרת לעשות את זה. אם אתה רוצה לשלוט באוכלוסיה כבושה, אתה צריך לאנוס ולענות. כלומר, אתה צריך להשליט טרור, ואונס ועינויים הם כלי הטרור היעילים ביותר. אדם מוכן לסכן את חייו. הוא מוכן לסכן את חירותו. יש מעט מאד אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לילדים שלהם מעונים. מצד שני, יש בכל חברה אחוז מסוים של אנשים שנמשכים לכאב ולאלימות, והם מוצאים לעצמם מקום טבעי בצבא ובשירותים החשאיים. שם הם פורחים.

בחברה שאיננה חברה מדכאת, שלא נשענת כל כך על כידונים ותאי עינויים שהם הפכו לשקופים עבורה, אנשים כמו קפטן דאוד היו לזוועה. אבל אנחנו כל כך התרגלנו לכיבוש, כל כך שכנענו את עצמנו שהפסקתו בלתי אפשרית, שאנחנו לא יכולים לראות יותר איך הוא נראה בפועל: ילד בן 14, כבול, מבוהל, וסאדיסט שמאיים עליו בעונש. אנחנו מספרים לעצמנו משלים נעימים. אנחנו אומרים שבכל חברה יש צורך במפני זבל – ושוכחים שהנמשל הוא שחדרי עינויים וילדים מעונים הם תוצר הכרחי של החברה שבנינו.

זה מחיר הכיבוש. זכרו: תשלום המס הבא שלכם מממן גם את הסאדיסטים המורשים של המדינה היהודית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מגף על פני אדם

דו”ח על עינויי ה-CIA מטלטל את ארה”ב. בישראל, השב”כ מענה משמעותית יותר – אבל איש כלל איננו מוטרד

המטרה של עינויים היא עינויים. (ג’ורג’ אורוול)

כלי התקשורת בארה”ב עסקו רוב השבוע האחרון בלי הרף בנושא אחד: חשיפת דו”ח הסנאט על העינויים שביצעה סוכנות הביון המרכזית (CIA) בשנים 2002-2008, כלומר בימי ממשל בוש אחרי ה-11 בספטמבר. הדו”ח התפרסם כשלוש שנים לאחר שנכתב, וזאת משום שה-CIA הפעילה כל לחץ אפשרי, כולל פריצה למחשבי הקונגרס, כדי למנוע את פרסומו. אחרי כמות בלתי נתפסת כמעט של שקרים, המידע יצא לאור, וארה”ב בהלם.

התברר שכאשר ה-CIA טען שאין לו מרכזי כליאה, הוא שיקר. כשהוא טען שהוא לא תיעד בווידאו את החקירות, הוא שיקר. היה תיעוד כזה; מאחר ומה שהוא חשף היה בלתי נתפס, חלק ניכר ממנו הושמד. ה-CIA שיקר כאשר אמר שתכנית העינויים שלו (הוא העדיף לקרוא לה “טכניקות חקירה מורחבות”, enhanced interrogation techniques) אושרה על ידי מנהיגי הסנאט. הוא שיקר כאשר אמר שהרעבה לא היתה כלי עינויים; היא היתה כלי עינויים מרכזי. ה-CIA שיקר כאשר אמר שהחוקרים שלו היו השפיץ של השפיץ בתחום. הסתבר שהם היו חובבנים זולים.

אולי השקר הפחות חשוב היה השקר על מספר העצורים: הסוכנות טענה שהיא החזיקה בפחות מ-100, בעוד שבפועל היא החזיקה 119 מהם. השקר החשוב מכל, השקר ההכרחי לכל תכנית עינויים, היה שהעינויים הכרחיים כדי למנוע פיגועים.

אף חקירת עינויים של ה-CIA לא מנעה פיגועים. אף לא אחת. זה היה השקר שצריך היה לחזור עליו פעם אחר פעם, והסוכנות שתלה אותו בתקשורת ללא הרף, כי הוא זה שנתן את הסמכות המוסרית לעינויים, הוא מה שהצדיק כל מהלך ברברי, עד כדי איום בעינוי ילדים לעיני הוריהם. כאן צריך להזכיר שפושע המלחמה ג’ון יו, שסיפק יעוץ משפטי לנשיא בוש, אמר שסמכותו של הנשיא מאפשרת עינויים של ילדים. ושוב: עינויים לא השיגו תוצאות. למעשה, בחלק מהמקרים, נחקרים ששיתפו פעולה עם חוקריהם ומסרו מידע מועיל הפסיקו לשתף פעולה בעקבות העינויים.

העינויים שהפעיל ה-CIA היו כה קשים, עד שכמה מאנשיו התמוטטו בבכי. ועכשיו האמריקאים בסוג של הלם. הדימוי העצמי שלהם, של אומה נאורה ועליונה, נפגע קשות. בסוג של הקרנה (פרויקציה), טוענים כעת תומכי העינויים שהחשיפה שלהם תוביל להתקפות טרור כלפי ארה”ב. גם להלם וגם לקשקוש על “אסור לחשוף” אין בסיס. כל מלחמה גוררת עינויים. עינויי ההטבעה (waterboarding) הידועים לשמצה הופעלו לראשונה על ידי חיילים אמריקאים בעת דיכוי המרד הפיליפני, בתחילת המאה ה-20. עינויים היו חלק שגרתי מפעילות הצבא האמריקאי במהלך מלחמת ויאטנם. מאז אותה מלחמה, הצבא האמריקאי לא צריך היה לנהל מלחמות עממית; הוא בנה את עצמו על מלחמה כנגד צבאות ברית וארשה, ולאחר קריסת הגוש הסובייטי, על מלחמות shock and awe, שהתבססו על הפעלת כוח מכריע כנגד מרכזי הפיקוד והשליטה של צבאות עוינים. אבל כשהמלחמה בצבא הסדיר של סדאם חוסיין הפכה, תוך זמן קצר, למלחמה נגד האוכלוסיה, העינויים חזרו. הם הגיעו עוד קודם, באפגניסטן.

גם לטענה שעצם החשיפה של המידע על העינויים תוביל לגל של התקפות נגד ארה”ב היא בעייתית. למרות מלחמת המאסף של ה-CIA, העובדה שהיו עינויים היתה ידועה כבר שנים. האיום בעינוי ילדיו של חאלד שייח’ מוחמד צוין, למשל, בבלוג הזה ב-2008. למעשה, צריך לטעון שבעצם הפרסום יש חיוב, גם מבחינת היחס בקרב אויביה של ארה”ב: העדר מידע מזמין ספקולציות שהן בדרך כלל גרועות יותר מן המידע עצמו. לא, השטיק הזה היה מיועד בסך הכל להסתיר את האמת.

הדיון הציבורי אחרי חשיפת הדו”ח התמקד לא מעט בחלקה של התקשורת האמריקאית. זו התמסרה בהתלהבות לתיאורים של אנשי ה-CIA על הצלחותיהם (בין השאר נבנה עליהם סרט ידוע מאד על חיסולו של בן לאדן), ופמפמה את המונח האורווליאני שלהם, “טכניקות חקירה מורחבות” (טח”מ). הניו יורק טיימס נמנע פעם אחר פעם, לאורך כל ימי השערוריה, מלקרוא לעינויים בשמם: פעם אחר פעם, הוא בחר ב”טח”מ.” בכך שהוא נמנע מלנקוב בשם המפורש, הוא היה במידה ניכרת סייען של שירותי המודיעין.

הצד שכמעט ולא דנו בו הוא האופן שבו סייעה ישראל להשחתת שירותי המודיעין האמריקאים. המשפטנים של ה-CIA נשענו על ההחלטה של בג”צ, שאישרה בשעתו “לחץ פיזי מתון” – עוד שם שמיועד להסתיר את המציאות – ואת ההחלטות בנושא “פצצה מתקתקת.” שני האנשים שעמדו, ציבורית, בראש המסע בעד עינויים היו בעל הטור צ’ארלס קראוטהמר וחלאת המין האנושי שהוא גם פרופסור למשפטים אלן דרשוביץ. קראוטהמר כתב שוב ושוב בעד עינויים, כשתירוץ שלו הוא “הפצצה המתקתקת”; דרשוביץ הלך צעד אחד קדימה ואמר שהגיע הזמן להכניס שוב את העינויים למערכת המשפטית (הם היו חלק בלתי נפרד ממנה עד המאה ה-18), בדמות “צווי עינויים.”

לגמרי לא במקרה, דרשוביץ וקראוטהמר הם ממובילי התומכים של ישראל בארה”ב. קראוטהמר היה גם ממחרחרי המלחמה בעיראק. אין לחשוד בהם שכאשר הם קראו לארה”ב לתמוך רשמית בעינויים, הם לא ידעו שבכך הם מוציאים את ישראל מבידודה בתחום הזה. ישראל היתה מצורעת מבודדת בתחום; אף מערכת מדינית אחרת בעולם לא דנה בלגיטימציה של עינויים. קשה לחשוב על כוח שיטור או צבא פעיל שאינם מענים; ואף על פי כן, ברוב העולם רואים בכך פשע. קראוטהמר, דרשוביץ ותומכיהם רצו להוריד את ארה”ב למדרגתה של ישראל.

התירוץ, כרגיל, היה “הפצצה המתקתקת.” ההמצאה המשפטית הישראלית הזו היא הדרך להעניק לגיטימיה לעינויים. היא עושה זאת באמצעות תרגיל רטורי מהיר, שמעטים מבחינים בו: יש לך, אומרים לנו, טרוריסט שיש לו מידע על פיגוע שעומד להתרחש. הפיגוע יהרוג הרבה אנשים. לענות או לא לענות?

כשזה מוצג כך, התשובה האינסטינקטיבית, ולעתים גם זו המושכלת, היא לענות. מצד אחד, יש לנו כאב פיזי ונזק פסיכולוגי שייגרם לאדם אחד, שהוא בפועל פושע שזומם רצח המוני; בצד השני, חייהם של חפים מפשע רבים. זה נראה כמו משהו שלא מצריך מחשבה.

אבל זה התרגיל. במציאות, אין – מעולם לא היה, אין ולו מקרה מתועד אחד – “פצצה מתקתקת.” קודם כל, אתה אף לא יודע בוודאות שהאיש שאתה מחזיק אכן יודע את מה שאתה מאמין שהוא יודע; מרכיב הוודאות פשוט לא קיים. תמיד יש סיכוי שאתה מענה חף מפשע. כשמשנים את המשוואה ואומרים “טוב, יש כאן מישהו שיש לנו יסוד להאמין שהוא יודע על פיגוע, אבל אנחנו לא סגורים על זה. שנעקור לו את הציפורניים?” זה כבר נראה אחרת לגמרי.

יתר על כן, בסיטואציה של “פצצה מתקתקת,” הפצצה, ובכן, מתקתקת. החשוד שלך צריך בסך הכל להחזיק מעמד. לצורך העניין, הוא צריך להחזיק קצת זמן בחקירה ואחר כך לתת לך מידע שקרי. אתה תרוץ, תבזבז זמן ומשאבים – והפצצה תתקרב לפיצוצה.

הפצצה המתקתקת היא בסך הכל תרגיל רטורי שהמטרה שלו היא לגיטימציה לעינויים. ולמה אנחנו צריכים לענות? או. שאלה מצוינת. מכמה סיבות. קודם כל, מי שהתרגל לענות, גם מספר לעצמו שעינויים עובדים. הוא הרי צריך להסתכל במראה בבוקר. הוא לא יכול להודות שכשהוא נכנס לחדר עם אלה ועומד לתקוע אותה בעכוז של חשוד, הוא נהנה מזה. זה יהפוך אותו לסאדיסט שמנצל את הכוח הרשמי שניתן לו כדי לענות חסרי ישע. אלא אם אתה פסיכופט מוחלט, אף אחד לא יודה בזה.

שנית, בואו נסתכל על המספרים. ה-CIA חטף וענה, בשש שנים, 119 בני אדם. היו עוד גורמים צבאיים שהיו מעורבים בעינויים – יחידות צבאיות במקומות כמו אבו גאריב בעיראק ובאגרם באפגניסטן – אבל אנחנו מדברים, ככל הנראה, על כמה אלפים לכל היותר. צריך לזכור מה גודל אוכלוסיית היעד: פחות או יותר כל אוכלוסיית עיראק ואפגניסן, ועשרות מיליוני מוסלמים ממקומות אחרים. האמריקאים חטפו גם מוסלמים מהמזרח הרחוק ומבוסניה.

במהלך השנים 2002-2008, החזיק השב”כ במעצר מנהלי מספר גדול לאין שיעור של פלסטינים. באוקטובר 2014 לבדו, החזיק השב”כ ב-457 פלסטינים במעצר מנהלי – כלומר, פי 4 ממספר כל העצירים של ה-CIA בשנים 2002-2008. בשנים 2001-2007, המספר של העצירים המנהליים שהוחזקו כל חודש התקרב ל-800 – כלומר, פי שבע ויותר ממספר כל העצירים של ה-CIA במשך שש שנים. לא כל הנחקרים הללו מדווחים על עינויים, אבל חלק ניכר מהם כן.

אז מה המטרה של עינויים? הטלת אימה, כמובן. או, במילים אחרות, טרור. הטרור של השב”כ הוא אמצעי מרכזי של משטר הכיבוש הישראלי. יש הרבה אנשים אמיצים שמוכנים לסכן את חייהם או את חירותם כדי להביא לשחרור עמם. כשאתה מתחיל להבין שהמאבק עשוי לכלול כאב בלתי נסבל, זה נהיה מפחיד יותר. הוסף לכך את היכולת של השב”כ לעצור ולענות גם את בני משפחתך, או לעצור ולאיים בעינויים שלהם, והאימה עושה את שלה.

דו”ח העינויים מטלטל את ארה”ב. בישראל, לדו”ח כזה אין כל סיכוי להתפרסם. גם החלק שפורסם של ועדת לנדוי לא תיאר מקרים ספציפיים. הקיבה הלאומית לא תעמוד בזה. כיום, יסבירו לך שעצם הפרסום יפגע בלגיטימיות של ישראל. אבל, גרוע מכך – אף אחד לא מעוניין בדו”ח כזה. הכנסת, כמו האזרחים היהודים, לא רוצה לדעת. נוח לה שהשב”כ מענה עצירים בלי לתת דין וחשבון. כי מי שחושב על כך יודע שללא הטרור הממוסד, שמענים ברשות ובסמכות הם חלק מרכזי בו, השלטון הישראלי בגדה היה בסכנה של ממש.

לרוב היהודים אין בעיה לישון בלילה, כשהם מדחיקים את העובדה שההגמוניה שלהם נשענת בסופו של דבר על מרתף קפוא, מניעת שינה (אולי היעיל שבכלי סחיטת ההודאה), צליבה (”מצבי לחץ” או stress positions), השפלה על ידי הכרחת העציר לעשות את צרכיו על עצמו, ועוד. היהודים הישראלים ישנים בשלווה, כשהם מדחיקים את העובדה שאמצעים כאלה מופעלים לעתים קרובות גם על ילדים.

אחרי הכל, האדנות היהודית צריכה להתקיים איכשהו. בואו לא נחשוב על זה. מה קורה ב”כוכב דועך”? מירי רגב פלטה שטות חדשה? העבר לי את השלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: המענה הלאומי נתניהו

התגובה של נתניהו לחשש מאסון hasbara כתוצאה משביתת הרעב של האסירים הפלסטינים היא הנחיה לענות אותם

במשך כשישה שבועות, שובתים מספר גדול של אסירים פלסטינים רעב. הם מוחים על כך שרבים מהם מוחזקים במעצר מנהלי, קרי ללא אפשרות לדעת במה הם מואשמים וללא כל אפשרות להתגונן כנגד ההאשמות. התקשורת הישראלית, שבעשור האחרון למדה שעדיף לה להיות משת”פית של המשטר הציוני, התעלמה עד הבוקר מהשביתה הזו. משאושפזו כמה עשרות מן האסירים, לא היתה לה עוד אפשרות להתעלם.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא כבר פתרון. לא, נתניהו לא יפתח במשא ומתן עם השובתים. לא, הוא לא יורה להעמיד אותם לדין או לשחרר אותם. הפתרון של נתניהו פשוט: הזנה בכפיה של האסירים השובתים.

יש רק בעיה אחת: הסתדרות הרופאים הישראלית הבהירה לחברים שלה שאסור להם להשתתף בפעולה כזו. נתניהו לא התרשם: הוא אמר שהוא “ידאג שיימצאו” רופאים שיסכימו להזין אסירים המסרבים לכך.

אין לי ספק שיימצאו. תמיד ימצאו, על אחת כמה וכמה במשטרים צבאיים-למחצה כמו ישראל, אנשים שיסכימו לציית לכל סוג של פקודה, אם מי שנתן אותה נראה סמכותי מספיק. זה כבר הוכח מדעית. למעשה, רוב האנשים יצייתו פחות או יותר לכל פקודה מבעל סמכות. נתניהו מתכוון להעביר חוק שיאפשר הזנה בכפיה.

נתניהו יכול להעביר איזה חוק שהוא רוצה, אבל זה לא ישנה את העובדות: הצהרת טוקיו מ-1975, שהתקבלה על ידי הסתדרות הרופאים העולמית, אוסרת על רופאים להשתתף בעינויים. ההצהרה מגדירה הזנה בכפיה כסוג של עינוי, והיא זו שעומדת מאחורי ההחלטה של הסתדרות הרופאים בישראל. נתניהו הכריז רשמית שהמדיניות של ישראל, כשהיא עומדת בפני משבר hasbara – ואין ספק שמותו של אסיר בשביתת רעב יהיה אסון יח”צ כבד – היא לענות את האסיר.

לנתניהו היתה אפילו דוגמא: הוא אמר שגם בכלא גוואנטנמו מאכילים אסירים בכפיה. אין מה לומר, הוא צודק. אולי רצוי היה שיזכור, לפני שכהרגלו הוא מאמץ את המקולקלים במנהגים האמריקאים, איזה אסון יח”צ היה גוואנטנמו לאמריקאים, איך – בצדק – הוא הפך לסמל של ברוטליות, התעלמות מזכויות אדם, ובמידה ניכרת גם טמטום.

סביר להניח שנתניהו ימצא את הרופאים המענים שלו. רופאים צבאיים, למשל, או סתם אנשים שיאמרו להם שאין ברירה והמולדת דורשת ובכל מקרה אלה מחבלים ולא, אתם לא יכולים לדעת מה הם עשו או לא עשו; הדימוי של ישראל בסכנה ולכן עליכם לבצע בחולה פעולה דורסנית ופולשנית בניגוד להנחיותיו. יהיו אנשים כאלה. הם יניחו לבנימין נתניהו להשחית גם אותם, והם יהפכו לפושעי מלחמה, השמות שלהם יימצאו ויתפרסמו – ויום יבוא, והם יצטרכו לתת את הדין. קו ההגנה שלהם יהיה כנראה “ביצעתי פקודות.” האיש שנתן את הפקודות, כמובן, לא יהיה איתם בהאג. הוא ואשתו (”נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף”) כבר יהיו במקום אחר. אמנם כזה שבו הם לא יקבלו גלידת פיסטוק כאוות נפשם, ולא יוכלו עוד לקבל מהציבור הוצאות מכולת בשווי 160,000 ש”ח בשנה, אבל בכל זאת מקום טוב יותר מזה שבו ימצאו את עצמם האנשים שהתפתו לציית להם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ממה מת ערפאת ג’אראדת?

שופט חוקר בודק בימים אלה את שאלת מותו של ערפאת ג’אראדת. מומחית בעלת שם קובעת כי הוא מת כתוצאה מעינויים. התקשורת הישראלית מתעלמת

ראשית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

ב-18 בפברואר 2013 עצרו חמושי צה”ל את ערפאת ג’אראדת, בן 30, תושב כפר סעיר הסמוך למברון. הוא נחשד בהשלכת אבנים ופעילות אנטי-ישראלית (”פעילות נגד בטחון המדינה”, בעגה של כוחותינו המזוינים). לאחר מעצרו, כמקובל, הוא הועבר לחקירת שב”כ.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בפברואר, ג’אראדת מובא להארכת מעצר. במהלך הדיון, הוא מתלונן על כאבים בגבו ובצוואר, והראה סימנים של מצוקה נפשית. עורך דינו, כמיל סבאג, ביקש מהשופט הצבאי רס”ן דוד קדוש להביא מומחים רפואיים לבחון את מצבו של ג’אראדת. יומיים לאחר מכן, לאחר ששב והתלונן על כאבים ונבדק מספר פעמים – בדיקות שלא העלו דבר – החליט השב”כ לחדש את חקירתו. כעבור זמן קצר, מת. עד כאן, אין מחלוקת.

מה היתה סיבת המוות? פה הסיפור מתחיל להתערפל. קרובי משפחתו של ג’אראדת טענו שהוא מת כתוצאה מעינויים. שודד הגופות הלאומי, ד”ר יהודה היס, קבע בדו”ח שלו שמדובר במוות טבעי. את החבלות בגופה הוא הסביר בכך שהן נובעות ממאמצי ההחייאה.

יכול להיות. עם זאת, יש טענות נגדיות. פתולוג פלסטיני קבע כי מותו של ג’אראדת נגרם כתוצאה מעינויים חמורים. העמדה שלו נתמכת על ידי מומחית בעלת שם, פרופ’ שבנם קורור פינצ’אנצ’י (Sebnem Korur Fincanci). הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שהפנה את תשומת לבי לאירוע, מציין ש“ד"ר קורור פינצ'אנצ'י היא רופאה בעלת ותק של 31 שנה ומומחית לרפואה משפטית מזה 27 שנה. ד"ר קורור פינסאנסי תרמה לכתיבתו של פרוטוקול איסטנבול, מדריך שפורסם מטעם האו"ם, בעל תוקף בינלאומי בנושא של תיעוד וחקירת עינויים. מחקריה התמקדו, בין השאר, בנושאי שביתות רעב, קביעת מועד המוות, הפרות זכויות אדם וכן אבחון מקרי עינויים. מומחיותה זוכה להכרה בינלאומית , והיא השתתפה בין השאר בהוצאה המונית של גופות מהקבר בבוסניה ובבחינת טענות על הוצאות להורג בפיליפינים.” היא גם חברה מייסדת של קבוצת המומחים העצמאיים לרפואה משפטית.

חוות הדעת של פינצ’אנצ’י מצאה שהחבורות בגופו של ג’אראדת נראות כחבלות קהות שנגרמו כתוצאה מתקיפה בחפץ ארוך ועבה, ולא כתוצאה מנסיונות ההחייאה. היא קובעת כי ג’אראדת מת כתוצאה מבצקת ריאות שהובילה למצוקה נשימתית חמורה, שהם תוצאה של פגיעות שאותן חווה יום עד שלושה ימים לפני מותו.

אני לא פתולוג, ואין לי שמץ של הבנה בתחום, ועל כן לא אנסה בכלל לקבוע חוות דעת פורנזית. אני אציין כמה נקודות אחרות. קודם כל, שכמקובל בחקירות שב”כ, החקירה של ג’אראדת לא תועדה בווידאו – לשב”כ יש פטור, מעניין למה – ועל כן אנחנו צריכים להיות חשדנים יותר מהמקובל כאשר מישהו מת כתוצאה מחקירה כזו. שנית, היס הסתבך פעמים רבות בעבר, ולאחרונה צצו עדויות שהמכון המשפטי היה מעורב בטיוח של מקרי מוות של פלסטינים, כך שאנחנו צריכים לגלות ספקנות חריגה כאשר היס והמכון שלו טוענים שהכל בסדר במקרה כזה – במיוחד כשיש שתי חוות דעת אחרות.

שלישית, אף שמעולם לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים – השב”כ משתיק תלונות כאלה באמצעות נציג שמכונה המתב”ן, ממונה בדיקות תלונות נחקרים, שאיכשהו אף פעם לא מצא תלונה כמוצדקת – הרי שאנחנו יודעים שהמשטרה והשב”כ נקטו בעינויים. ועדת לנדוי חשפה מספר גדול של שקרים בנושא – למעשה, שיטה של השב”כ לשקר בנושא. עיזאת נאפסו עונה ואין על כך מחלוקת. בשנת 1999, אסר בג”צ על שימוש ב”לחץ פיזי מתון,” אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השניה, ויש יותר מדי תלונות על עינויים מכדי שנניח שהשב”כ אכן נמנע מלענות. בשנה הראשונה של האינתיפאדה, אגב, הדיווחים היו שהשב”כ משתמש במשתפי פעולה כדי לבצע את העינויים עבורו.

רביעית, ממכתב של היועץ המשפטי לממשלה לוועד נגד עינויים עולה שבימים אלה מתנהלת בדיקה של שופט חוקר בפרשת מותו של ג’אראדת. הבדיקה מתבצעת על ידי השופט עמי קובו מבית המשפט בפתח תקווה – בית משפט שידוע כידידותי לשב”כ – והיא נערכת בדלתיים סגורות. הסיבה לכך היא ככל הנראה שכל הליך שבו מעורב השב”כ מתבצע, אוטומטית, בדלתיים סגורות. אלא שכאן אנחנו צריכים לשאול: אם למותו של ג’אראדת לא היה כל קשר לחקירה שעבר, כלומר לא היה קשור לאנשי השב”כ, מדוע מתנהלת החקירה בדלתיים סגורות?

התקשורת הישראלית לא נוגעת בנושא. מותו של עציר פלסטיני, מוות שחשד חריף של עינויים מלווה אותו, לא מעניין אותה. אני אנקוט בדוגמא פרובוקטיבית במכוון. כל ישראלי זוכר איפה הוא היה כשבוצע הלינץ’ ברמאללה בשני חיילי המילואים. מותם של שני החיילים הללו היה מותם בעינויים של שני עצירים במשמורת חוקית, שלא זכו להגנה המתחייבת ושמותם, בצדק, הוביל לתגובה ישראלית חסרת תקדים נגד הרשות הפלסטינית.

גם ערפאת ג’אראדת היה עציר במשמורת. גם עליו היתה חובה להגן, שהיא חריגה מהחובה הרגילה, דווקא משום שהוא היה בשליטתן של הרשויות. כשהתקשורת הישראלית מעלימה את העובדה שיש חשד חריף שעציר נהרג במשמורת, היא מועלת בתפקידה ומשתפת פעולה עם שירותי הבטחון. מהאחרונים, ומעורכי הדין הנרצעים של הפרקליטות, שיגנו על כל דבר נבלה כמעט, אי אפשר לצפות לדבר. מסתבר שגם לא מהתקשורת הישראלית, שמזניחה במודע את ייעודה, שהוא ליידע את האזרחים, לא לבדר אותם.

זכרו את זה כששוב תעלה הטענה שישראל היא דמוקרטיה משום שיש בה עיתונות חופשית. עיתונות שמשתפת פעולה עם שירותי הבטחון איננה חופשית.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המחלקה לגיבוי שוטרים

התייחסתי לפני שלושה חודשים למקרה המטריד מאד של הפעלת טייזר מצד חמושי היס"מ כנגד מתנחל מיצהר, בועז אלברט, לעיני ילדיו. הסרטון שהופץ אז טען שהטייזר הופעל כנגדו מספר פעמים. היום, בהחלטה שעליה כמו הומצא הביטוי "התירוץ גרוע מהעבירה," הצדיקה מח"ש את השימוש המופקר ההוא בטייזר.

סביב הסיפור הזה יש כמה טענות סרק, ואת אחת מהן אני רוצה לפרק כדבר ראשון. הטענה היא שבועז אלברט הוא ברנש לא נחמד, מתנחל מרדני, שיש נגדו צווי הרחקה וצווים אחרים, ושהוא אדם אלים. כל זה יכול מאד להיות – יצוין שאלברט לא הורשע ויש לציין שצווי הרחקה הם עוד כלי שחושף את אוזלת ידן של הרשויות; אין להן ראיות אז הן משתמשות בצווים מנהליים – ולגמרי לא רלוונטי. זכותו של אדם להיות לא נחמד; זכותו לא לציית למשטרה; למשטרה אין זכות לענות אותו.

אז איך הצדיקה מח"ש את השימוש בטייזר? רשות הדיבור למטייחים (מתוך הקישור למעלה):

"אלברט לא נענה להוראות השוטרים, התנגד למעצר ואף נמלט אל עבר חדר הילדים בבית. במקביל, הזעיקו בני משפחתו 'תגבורת'. לאחר שהוצא מהבית, הגיעו למקום אנשים שהשליכו אבנים אל עבר הכוח. השוטרים השתמשו באקדח הטייזר כלפי אלברט בשתי הזדמנויות בלבד לאורך המעצר (מתוכן רק פעם אחת בתוך הבית – ולא כפי שעלה מהסרט הערוך שהוצג באמצעי התקשורת.) […] [השימוש בטייזר] נדרש לצורך השלמת מעצרו של אלברט, שנשכב על הרצפה. השוטרים נאלצו לבצע את המעצר במהירות ויעילות, והיו רשאים במסגרת סמכותם לעשות שימוש בכוח. בנסיבות המורכבות של העניין, דבקות בביצוע משימה מורכבת בשטח שעלול להפוך עוין הצדיקה שיגור זרם חשמלי מוגבל בדרך שבה נעשה הדבר, לפי נוהלי משטרת ישראל ובהתאם לתורת ההפעלה של אמצעי זה."

אני לא יודע אם הסרטון היה ערוך. אני חושד שמח"ש, כשהיא לא מספקת ראיות לכך וכשהיא חוזרת בעצם על ההודעה הראשונה של משטרת ש"י בנושא, עושה לעצמה חיים קלים. אני גם חושד שכמו בהמון חקירות אחרות של מח"ש, היא נתקלה בחומה הבצורה של שוטרים שמשקרים כדי לחפות זה על זה. יש לי היכרות מסוימת עם משטרת מחוז ש"י, שהיא בזיונית אפילו בקנה המידה הרגיל של משטרת ישראל, כך שאין לי יותר מדי צפיות ממנה. אבל גם זה לא חשוב.

הטקסט של מח"ש אומר לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת: שהשוטרים הפעילו את הטייזר כנגד אלברט פעמיים לפחות. פעמיים זו הגרסה המשטרתית הרשמית. הפעם הראשונה היתה בתוך הבית; אותה אפשר היה, בדוחק ניכר, להצדיק. גם אז, אין מחלוקת על כך שאלברט לא היווה סכנה כלשהי לשוטרים, אבל הוא לא היה אז בשליטתם. הפעם השניה שבה הופעל הטייזר היתה כבר מחוץ לביתו של אלברט, כלומר כשהוא כבר היה אזוק.

טייזר אמור לשמש את השוטרים כדי לנטרל סכנה. אליבא דכולי עלמא, אפילו לגרסת המשטרה עצמה, לשוטרים לא נשקפה כל סכנה מאלברט, לא בתחילת האירוע וודאי לא אחר כך. נשקפה להם, לטענתם – ובהתחשב בכך שמדובר ביצהר זו טענה סבירה מאד – סכנה מצד מתנחלים אחרים. אם הם אלו שהיוו סכנה, כלפיהם צריך היה להפעיל את האמצעים הראויים לרמת הסכנה. אבל לא: השוטרים הפעילו את הטייזר, פעם שניה, כנגד מי שלא יכול היה לסכן אותם. רק לעכב אותם.

טייזר הוא אקדח חשמלי, ששימוש בו אהוב מאד על כוחות משטרה ברחבי העולם, בין השאר משום שהוא כלי עינויים שכמעט שלא משאיר סימנים. השימוש הזה הפך לכל כך נפוץ, שחברת טייזר החלה לפני מספר שנים לשווק אותו עם מצלמת וידאו שמופעלת עם הנשק ומתעדת את התקרית; כמה כוחות משטרה כבר הצמידו לנשק מונה, שסופר כל שימוש בו, כשהשוטר צריך להסביר כל שימוש ושימוש. לפני כשבוע ראינו שימוש בטייזר מצד שוטרים כלפי אשה חסרת ישע, שמסרבת לקום מהרצפה – כשלשימוש בו קודם איום. זה נכנס יפה מאד להגדרה של עינויים: הפעלת כאב כדי לגרום לאדם לציית. שימוש בטייזר עשוי לגרום להתקפי לב. כלומר, בשום פנים לא מדובר בצעצוע: זהו נשק אל-הרג, אבל לגמרי נשק.

אלא שהמשטרה לא מתייחסת אליו ככזה. עורכת הדין אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח בישראל אמרה לי בשיחת טלפון שהנהלים המשטרתיים כפי שהיו לפני ההתקפה על אלברט ראו בטייזר כלי שמיועד לשימוש לא במקרי סכנה בלבד, אלא ככלי עזר לשוטר, שנתפס כמשהו שנע בין שוקר לגז מדמיע. הנהלים של משטרת ישראל מאפשרים, לדברי עו"ד סוצ'יו, שימוש רחב מאד בטייזר. היא ציינה עוד שבעבר, כבר הועמד לדין שוטר משום שנהג להתעלל בעצירים באמצעות טייזר; אני מניח שהוא הגזים.

האלימות האגבית, השיטתית והממוסדת של משטרת ישראל כלפי אזרחיה – ואם אתם חושבים שהיא מוגזמת כלפי אזרחים יהודים, עוד לא ראיתם אותה מול פלסטינים, אזרחים ונתינים כאחד – היא זו שמאפשרת ללובשי המדים שלה לחשוב שהפעלת טייזר כלפי חסרי ישע (ואדם כבול, או אדם שכבר נמצא על הרצפה, הוא חסר ישע) היא התנהגות סבירה. בשום כוח משטרה מערבי החלטה כמו זו שפרסמה מח"ש הערב לא היתה מתקבלת בשתיקה. לכל דבר ועניין, ההחלטה הזו היא אור ירוק לשוטרים להשתמש בטייזרים ככלי "שכנוע," או במילים ברורות יותר ככלי עינויים. בישראל היא עוברת כאילו כלום, ורק הארגונים הרגילים מוחים.

המקרה של אלברט, כמו המקרה של האלמונית חסרת הישע, צריכים להזכיר לנו את מה שאנחנו נזכרים בו בדרך כלל רק כאשר האלימות מופנית כלפי חסרי הישע שבחסרי הישע, בעלי חיים: שאנחנו מאפשרים לקלגסים שלנו שימוש חופשי באלימות שצריך להפחיד את כולנו. ושאנחנו צריכים לדרוש תשובות מהמשטרה אחרי כל אירוע כזה. ולא, אל תחשבו שזה יעצור באלברט או בעושי צרות מקצועיים מצידו; כבר ראינו שזה לא המצב. אתם בהחלט יכולים להיות האנשים הבאים שיופעל נגדם טייזר, גם מבלי שתהוו כל סכנה, כשהשוטר יודע ששום דבר לא יקרה לו. יש לו, אחרי הכל, שלוש שכבות הגנה: עמיתיו השוטרים, שישקרו עבורו; הציבור השאנן, שמבחינת חלקו הגדול כל אלימות משטרתית נתפסת אוטומטית כמוצדקת או לכל היותר כהגזמה מצערת אך הכרחית; ומח"ש, שתטייח עבורו את החקירה.

ומבין השלוש, השניה היא הבעייתית מכולן. היא זו שמאפשרת את שתי האחרות, והיא זו שאנחנו צריכים להשיל במהירות.

ועוד דבר אחד: חברת הכנסת רות קלדרון (יש לפיד) נתקלה לחרדתה אמש (ב') בבני ישיבות שישבו ביציע הכנסת וצפו בדיון. במקום לשבח אותם על הרוח הדמוקרטית שהם מגלים, היא החליטה להעליב אותם. קלדרון אמרה ש"אני רוצה לנצל את 28 השניות שיש לי. חילול השם היום יומי הזה של אנשים שלבושים כתלמידי חכמים ויושבים פה במליאה למעלה בבטלנות, בלי ספר, שעה אחרי שעה. זה מוציא אותי מדעתי. זה מבייש את הלבוש של תלמיד חכם, זה מבייש את הערך של ביטול תורה. ואני מבקשת מכם או להביא ספרים או ללכת לבית-מדרש וללמוד. זה בושה וחרפה. זו בושה לתורה, שיוריד את הבגדים האלה." וואלה. הערך של ביטול תורה?

יש ביטוי תלמודי שהולם היטב את האירוע הזה. לא, לא "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא," שמתאר היטב את קלדרון עצמה, אלא "כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא." אני לא מאמין בו; קלדרון מעמידה פנים שכן.

(יוסי גורביץ)

קצת קשה, אז שוברים?

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

price taggers

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"כ כבר ניסה את התרגיל הזה בעבר, בפרשת חיים פרלמן. זה, כזכור, נעצר על ידי השב"כ ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"כ, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"כ שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש כזה צפוי להגביר את הלחץ על השב"כ לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)

בין שקרי האינקוויזיציה והעלמת העין של בג"צ

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)

שטחי אש

צה"ל, כידוע, איננו בוחר את משימותיו. זה, אחרי הכל, מה שמפקדיו אומרים מיום היווסדו: יש דרג מדיני, הוא נותן לצה"ל פקודות וצה"ל מבצע אותן; צה"ל איננו גוף פוליטי; הוא מעל לפוליטיקה. הוא מקבל משימות ומבצע אותן.

כך, למשל, אין לטעון שצה"ל אחראי להתנחלויות באיזשהו אופן. הוא אמנם שומר עליהן, כי זו ההנחיה שקיבל מהממשלה, אבל איננו קובע מדיניות ואין לו שום אחריות לקביעת המדיניות, כי מדיניות, כשמה כן היא, היא פוליטית.

זו הגרסה הרשמית. בפועל, צה"ל תמיד היה פוליטי ותמיד היה מעורב עד צוואר במה שהתרחש בגדה. אחרי הכל, החוק הנוהג בגדה הוא החוק הצבאי – אלא כשזה לא נוח לצה"ל, כלומר כשהוא צריך להתעסק עם המתנחלים. מאחר והוא יודע שמי שמתעסק איתם מחוסל, הוא שמח להשאיר את הטיפול בהם לבתי המשפט הישראלים.

באמצעות הפיקציה הזו, שלוותה לה תמיד האמירה שכאשר הממשלה תהיה בידינו צה"ל יבצע מדיניות אחרת, שלחו שני דורות של מנהיגי שמאל את מצביעיהם הצעירים לשרת בשטחים הכבושים. בפועל, צה"ל תמך כמעט תמיד בעמדת המתנחלים, וממשלות שנתנו הוראות סותרות מצאו את עצמן עם צבא שלמד היטב איך לא לבצע פקודות מבלי לסרב להן רשמית. רוח המפקד חלחלה למטה, וככל שהשמאל הרחיק את עצמו מצה"ל – תהליך סביר מאד, בהתחשב בכך שהכיבוש מעולם לא בא על קיצו – נטה הפיקוד העליון לאמץ את עמדת המתנחלים.

אם מישהו היה זקוק לדוגמאות נוספות לכך, הוא קיבל אותן השבוע. בכפר עקרבא, יצר צה"ל את שטח האש המשונה בעולם: זהו שטח אש שמסכן אך ורק פלסטינים. יהודים יכולים להסתובב בו ללא חשש. התושבים הילידים אינם יכולים לקבל גישה אל אדמותיהם, וצה"ל אומר שזה פשוט מסוכן מדי. המתנחלים שחיים באותו שטח האש עצמו מסתובבים שם בלי שום הפרעה, ולמעשה מ"לוחמים לשלום" נמסר שאחד מהם החל להתנחל על אדמת הכפר.

אחת מן השתיים: או שצה"ל הפך את עקרבא לשדה ניסוי לקליע שאין דומה לו בעולם, שמסוגל בכוחות עצמו לזהות יהודים ופלסטינים ולפגוע רק בפלסטינים, או שהוא מפעיל שם מדיניות של אפרטהייד שכבר לא מתאמצת יותר מדי להסוות את עצמה.

ואם בעקרבא צה"ל מונע מהפלסטינים להגיע אל אדמותיהם, הרי שבאל עקבא הוא דווקא רוצה אותם שם. בשבוע האחרון, ניהלו חמושי צה"ל תרגיל באש חיה בכפר, כשהתושבים עדיין בתוכו. זה מה שהיה לדובר צה"ל, שממומן מהכספים שלי ושלכם, לומר על הנושא: "מדובר בשטח אש המוכרז כשטח צבאי סגור שבו הוקם כפר פלסטיני בבנייה בלתי חוקית. במסגרת האימון לא היה שימוש באש חיה."

דובר צה"ל מתבקש, ולא בפעם הראשונה, לשפר את איכות השקרים שלו, כי כרגע הם מעליבים למדי. מי שיקשיב לסרטונים שצילמו תושבי הכפר, יוכל לשמוע היטב קולות ירי רציף, שאינם יכולים להיות ירי של תחמישים אלא ירי חי. יתר על כן, צה"ל מצפה שנאמין לו שהוא כל כך חסר ישע, שכאשר פלסטינים נכנסים לשטח שהוא הגדיר כסגור ובונים שם כפר, אין לו מה לעשות בנידון והוא לא מפנה אותם. יצוין שהאימונים של צה"ל במקום נמצאים בדיון משפטי כבר משנת 1999, שאז סוכם שהחמושים לא יירו בכפר ולא יסתובבו בין בתיו. עמידה בסיכומים, כידוע, היא לא הצד החזק של צה"ל. כלומר, צה"ל רוצה שנאמין לו שבמהלך 13 השנים האחרונות, לא רק שיש כפר בלתי מוכר בשטח אש שלו, הוא אפילו הגיע עם תושביו לסיכומים. אשר לטענה שמדובר ב"כפר בלתי חוקי" – נו. פה צריך לשאול למה לעזאזל צה"ל, שמתיימר להיות בסך הכל הכוח הכובש בגדה, מתיימר לקבוע לפלסטינים מה ישוב חוקי ומה לא. התשובה, כמובן, זהה לזו שבפרשת שטח האש הקסום: צה"ל הוא הגורם המרכזי לאפרטהייד בשטחים. בלעדיו הוא לא יכול היה להתקיים.

ואשר לשאלה מה לעזאזל גורם לצה"ל לחשוב שהוא יכול לערוך תרגיל באש חיה בישוב "לא חוקי" – בפעם האחרונה שבדקתי, החוק הצבאי לא גזר עונש מוות על פתיחת מרפסת ללא קבלת אישור מהפחה המקומי – זו שוב אותה התשובה. צה"ל, שעל פי החוק הבינלאומי אמור להגן על תושבי השטח הכבוש, אימץ מזמן את התפיסה הגזענית שחיי יהודים שווים יותר ("אני מניח, כרמלה, שלא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שניצב מולו"), חיי פלסטינים שווים פחות – ועל מי שמותר לגזול את אדמותיהם מותר לעשות גם אימונים באש חיה. אחר כך, הצבא גם ישקר לציבור.

אבל זה בסדר. הוא יודע שהציבור אוהב שמשקרים לו.

ועוד דבר אחד: אחרי שנים של שקרים על הסכנה הבטחונית האיומה הנשקפת מהאסיר יגאל עמיר, נאלץ סוף סוף השב"ס להעביר אותו מבידוד לכליאה עם אסירים אחרים. כמה הערות: בפעם הבאה שידברו אתכם על סכנה בטחונית ועל "מידע סודי", זכרו את המקרה הזה. צאו מנקודת הנחה שעובדים עליכם. שנית, החזקתו של אדם בבידוד היא סוג של עינוי. יגאל עמיר ישב בבידוד 17 שנים. לא משנה מה אדם עשה, אסור לענות אותו. העובדה שמנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', הביעה תמיכה בהמשך הבידוד של עמיר, מעידה על שפל הרוח של המפלגה הזו, שדורון רוזנבלום כבר כינה אותה פעם בדייקנות "מר"ר" – מפלגת רצח רבין.

ועוד דבר אחד ב': מחר (ה') תיערך הפגנה כנגד המשך גירוש הילדים הזרים. לצערי לא אוכל להגיע, אבל מדובר בהפגנה חשובה. אפשר למצוא עליה עוד פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

היושבים בחושך

דו"ח של שורה של משפטנים בריטים בכירים שפורסם אמש (ג') קובע כי ישראל מפרה את אמנת זכויות הילד, עליה חתמה, באופן שבו היא מתנהלת בשטחים הכבושים, וכי במקרים מסוימים היא מפרה גם את אמנת ז'נבה הרביעית. הדו"ח נערך בשיתוף עם משרד החוץ הבריטי, ופקידיו אמרו כי בכוונתם להעלות את נושא הילדים האסירים בגדה בשיחות עם ישראל.

הדו"ח, כשלעצמו, כתוב בשפה מדודה וזהירה, והוא איננו מחדש הרבה למי שמכיר, למשל, את הדו"ח של בצלם בנושא. הוא מציין את מה שכולנו יודעים, וחלקנו חווינו: הפלישה לעת לילה לבית; הוצאתו של ילד ממיטתו; כבילתו וכיסוי עיניו, אף שהוא איננו מהווה סכנה לחמושים המשוריינים; גרירתו למתקן חקירה מרוחק, ללא קרוב משפחה; חקירה עוינת, שכוללת לעתים קרובות איומים ולעתים אלימות של ממש; הדרישה ממנו להפליל אחרים; מניעת גישה לקרוב משפחה או עורך דין; כליאה של חודשים עד שנים ללא משפט, ותוצאתו הידועה מראש של המשפט, כשזה מגיע.

כל זה ידוע. כל כך ידוע, שליבנו גס בזה. כמה ישראלים בוגרים לא ראו ילדים פלסטינים יושבים, אזוקים ופלנלית על עיניהם? היושבים בחושך התרגלו אליו. ואז מגיעים משפטנים בריטים ומפנים אליו זרקור, ומראים לו עד כמה התרחק מהמקובל במדינות מתורבתות. בכמה משפטים צוננים הם מקלפים את שכבת ההגנה הדקה של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" ומשאירים אותך רק עם "מדינה במזרח התיכון."

המשפטנים קובעים שבתוך ישראל גופא, היא דווקא שומרת על האמנה. הבעיה היא במה שקורה בשטחים הכבושים. הם קובעים בקול צלול (מסמך) ש"לישראל אסור להפלות בין הילדים שלגביהם יש לה סמכות שיפוט. החוק הצבאי והאחראים ליישומו חייבים להתייחס לילדים פלסטינים באופן דומה לזה שהם מתייחסים לילדים ישראלים." כל כך ברור, כל מובן מאליו – זה מה שאומר סעיף 2(א') לאמנת זכויות הילד שישראל חתמה עליו: "המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטן, ללא הפליה מכל סוג שהוא, ללא קשר עם גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני או חברתי, רכוש, נכות, לידה או מעמד אחר בין אם של הילד, בין אם של הוריו או של אפוטורופסו החוקי." ההדגשה שלי.

זה לא טקסט מסובך כל כך, וזו לא דרישה מורכבת כל כך, ובכל זאת ישראל נכשלת בה פעם אחר פעם. הדו"ח מוצא (סעיפים 110-111) שישראל עוברת על סעיפים 2 (שצוטט לעיל, וזאת בשל אפליה אסורה); על סעיף 3 (שמירה על האינטרסים של הילד – "בכל פעולות הנוגעות לילדים… תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה"); על סעיף 37(א'), האוסר על "עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", כשהם מציינים שמעצר בבידוד לתקופה ארוכה עשוי להיחשב לעינוי; על סעיף 37(ב') (האוסר על שימוש מהיר מדי במעצר – "לא ישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר" – הדגשה שלי); על סעיף 37(ג') (האוסר על כליאת ילדים עם מבוגרים); על סעיף 37(ד'), שדורש גישה מהירה לעורך דין (ואפשר גם לציין את הדרישה ל"קבלת החלטה מהירה בהליך כאמור"); ועל סעיף 40, שהמשפטנים הבריטים מפרשים כאוסר על כבילת ילדים – והכבילה הזו, השגרתית כל כך, שאנו כבר לא שמים אליה לב, משכה הרבה תשומת לב זועמת בחו"ל. עוד מצא הדו"ח כי המנהג הרווח של העברת ילדים עצורים מהשטחים הכבושים לישראל עצמה הוא הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית.

בשיחותיהם של המשפטנים הבריטים עם משפטנים ישראלים, הבטיחו האחרונים לשפר מתישהו את תנאי המעצר של קטינים, אך התנו זאת בכך ש"לא יהיו הפרות סדר ניכרות או תפרוץ אינתיפאדה שלישית"; המשפטנים כותבים בצינה (114) ש"עילה מרכזית להפרות סדר עתידיות עשויה להיות הטינה בשל עוול מתמשך".

אולי הסעיף המטריד ביותר בדו"ח הוא סעיף 115: "יתכן שהרבה מחוסר הרצון להתייחס לילדים פלסטינים בהתאם לנורמות הבינלואמיות נובע מהאמונה, שהובעה בפנינו על ידי תובע צבאי, ש'כל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי'. עמדה כזו נראית לנו כתחילתה של מערבולת של עוול, כזו שרק ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, יכולה להפוך."

כלומר, יש לפחות תובע צבאי אחד שקיבל את עמדת הבסיס של הספר "תורת המלך": שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי ושככזה, אין להחיל עליו את הכללים החלים על ילדים "רגילים." העובדה שהוא היה מטומטם מספיק כדי לומר את זה לוועדת בדיקה בריטית היא סיפור בפני עצמו, ומותר לתהות אם הוא בכלל הבין מה הוא אומר – או שהוא פשוט חי מספיק זמן בישראל כדי שהמוסר שלו יתקהה, מעצם חשיפתו לישראלי הממוצע. אני מקווה שהאמירה הנפשעת הזו תספק הרבה עבודה למומחי ה-Hasbara שלנו.

התשובה של השגרירות הישראלית בלונדון ראויה לציון, משום שהיא מדהימה בחוצפתה: היא טוענת שכל זמן שהרשות הפלסטינית לא עוצרת ילדים שלכאורה מעורבים באלימות (כמובן, בתגובה שלה אין "לכאורה", ילדים פלסטינים אשמים מרגע מעצרם), לישראל אין ברירה אלא לעצור אותם. השגרירות שוכחת לציין שהמעצרים מתבצעים ברובם המוחלט בשטחי C ו-B, שם לרשות הפלסטינית אין סמכות מעצר.

ישראל עוצרת מדי שנה בין 500 ל-700 ילדים פלסטינים. כלומר, לפחות אחד מדי יום. המעצרים הללו מתבצעים בהסכמתם – בשתיקה ובמעשה – של רוב מוחלט של הישראלים. יום אחד הם יצטרכו להסביר את זה, לדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ואם היינו צריכים חיזוק לכך שהתפיסה שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט בפוטנציה פושה בקרב אנשי החוק הישראלים, הנה דבריו של חמוש מג"ב, שהרג ילד פלסטיני בן 10, אחמד מוסא, בעת הפגנה בניעלין. החמוש שהה ברכב ממוגן ולא נשקפה לו כל סכנה, ואף על פי כן הוא פתח את הרכב וירה שני כדורים באחמד מוסא. הסיבה לירי? "אם יראו שאתה לא מגיב, זה ייתפס כחולשה." החמוש לא טרח לדווח על התקרית מאוחר יותר, למרות שנשאל על כך; "זה עלול לגרום לתחקירים מיותרים," אמר לבית המשפט. הוא אמר לבית המשפט שהוא "מצר" על ההרג, שלדבריו הוא "משהו שלא צריך היה להיעשות ונעשה מתוך תמימות וחוסר בשלות מבצעית." כך מתארים חמושים ישראלים הרג ילד: תמימות וחוסר בשלות מבצעית.

(יוסי גורביץ)

המשטרה ונתניהו מתקפלים, השב"כ ממשיך לענות, ומד"א מתחרד: ארבע הערות על המצב

ראיתיכם בעליבותכם: בהחלטה דרמטית לאחר מאורעות סוף השבוע, ואחרי ששורה של תמונות מרשיעות של אלימות משטרתית זכו לתפוצה רבה, הורה מפקד מחוז תל אביב לשוטרים שלא להגיע להפגנות "קטנות ובינוניות."

המשטרה יצאה מטומטמת מהרגיל מהעימות הזה. היא עצרה בברוטליות מספר גדול של מפגינים, הפרה את הזכויות שלהם (על פי שורה של עדויות, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין ולטיפול רפואי), ואחר כך ניסתה להביא למעצרם של 14 מפגינים עד תום ההליכים – פעולה ששמורה למקרי פשע חמורים במיוחד. בית המשפט זרק אותה מכל המדרגות והורה על שחרור העצורים לאלתר, תוך שהוא תוהה למה בעצם לא שוחררו קודם לכן.

ועדת אור דיברה לפני כעשור על תרבות השקר שפשתה במשטרה, ולפני כשנה וחצי אמר מנהל מח"ש לשעבר דברים דומים מאד. מי שחשב שתרבות השקר הזו תעצור בקו הירוק, או בערביי ישראל, או במנוחשלי החברה (העלילה נגד עמוס ברנס, כנופיית מע"צ, ההפללה החוזרת ונשנית של הפנתרים השחורים, ויש עוד לא מעט) השלה את עצמו. המפכ"ל דנינו קשקש ש"מה שראינו הוא לא מחאה עממית אלא מסכת מתוכננת של הפרות חוק", והמטה הארצי של המשטרה דיבר כבר באפריל על "מרד חברתי" ולא "צדק חברתי," כך שרוח המפקד היתה ברורה היטב לשוטרים.

אבל היו מצלמות, והיו מצלמות וידאו, וקציני המשטרה הבכירים יצאו שקרנים לעיני הציבור כולו ואפילו המפכ"ל הנבוך נאלץ להודות שהסרטונים "מציגים את קציני המשטרה במצב של חוסר אמינות כלפי האזרחים."

אז סגן ניצב יוסי שפרלינג ותת ניצב יורם אוחיון עדיין אוכלים את לחמו של הציבור בעודם חובטים בו בשם האוליגרכיה השלטת, והם כמובן לא הועמדו לדין על עדות שקר, אבל הם כבר סומנו, ועכשיו יתחילו להגיע התביעות והעתירות. דוקטרינת האח הקטן מוכיחה את עצמה. החלטת המשטרה לסגת מן ההפגנות – ברוכה כשלעצמה; בחלק ניכר של המקרים נוכחות המשטרה רק יוצרת אלימות – מוכיחה שהיא לא יודעת להתמודד עם קהל בלי אלימות משולחת רסן, ושהיא יודעת שהיא לא יכולה לספוג עוד הרבה תמונות כאלה. וזה נצחון נקי.

ממשיך לשרת את האוליגרכים: בנימין נתניהו נסוג היום מתכנית העלאת המסים שלו, שפגעה בעיקר בשכבות החלשות, והודיע בנוסף שהוא מתכוון להעלות את יעד הגרעון. בהתחשב בכך שנתניהו דיבר ארוכות נגד העלאת יעד הגרעון, זה מפתיע.

עד שקולטים מה המטרה שלו: להמשיך להוריד את מסי החברות, להמשיך להוריד את מס ההכנסה ואת הביטוח הלאומי על המאיון העליון, ובקיצור להמשיך את המגמה של העשור האחרון, מאז הפך לשר האוצר: לבצע חלוקה מחדש של הרכוש בישראל ולהעביר כמה שיותר ממנו לידי 18 המשפחות.

בפועל, אם מקבלים את הנחת היסוד שרוב ההוצאות של הישראלי הממוצע – דיור, גן לילדים – הן הוצאות קיום שמיועדות לאפשר לו לעבוד, ולא מותרות, הרי שבישראל יש כ-400 אלף עניים שהממשלה לא רוצה לדבר עליהם. (אגב, אם אתם לא קוראים בקביעות את שאול אמסטרדמסקי, כדאי שתתחילו.) היכולת של צעירים – ולצורך העניין, גם בני 36 עד 55 הם "צעירים" – לקדם את עצמם לעשירונים השביעי ומעלה מצטמצמת במהירות. רוב האנשים עוד לא יודעים לפענח את הנתונים, אבל הם יודעים מה קורה להם: הם יודעים שלראשונה מזה שלושה דורות, הם עומדים לקבל פחות מהדור שקדם להם.

וזה לא מקרה. פעם אחת, אומר הפתגם הצה"לי, מקרה; פעמיים, צירוף מקרים; שלוש פעמים, פעולת אויב. בסוף השבוע נחשפה העובדה המדהימה – או, על כל פנים, היתה אמורה להיות מדהימה – שהאוצר פוגע במכוון בבריאותם של האזרחים. אף שמשרד האוצר טוען שההוצאה לנפש על בריאות עלתה ב-8.7%, בפועל חלה ירידה של 1.6% בהשוואה ל-1995. איך זה קרה? פשוט מאד, האוצר מסרב לעדכן את העלות של ימי אשפוז. זה לא אני אמרתי, זה בג"צ אמר – וזה אחרי הליך משפטי שנמשך עשור. לדברי קופות החולים, האוצר גרם להן להפסד של שני מיליארדי שקלים מאז 1995.

מה המשמעות של סירוב לעדכן את עלות יום האשפוז? פשוט. כשקופת החולים מפסידה כסף על כל יום אשפוז שלך, היא רוצה שתהיה בבית החולים כמה שפחות זמן. אין לה ברירה, אתה לא החולה היחיד. כלומר, חולים הלכו הביתה לפני שהיו צריכים ללכת. הוסיפו על זה את התפוסה המופרעת בבתי החולים בישראל, את העובדה שהאוכלוסיה גדלה כל שנה בכשני אחוזים אבל סל הבריאות גדל ב-1.2% בלבד, את העובדה שמזמן לא בנו פה בית חולים גדול, ותקבלו את התמונה המלאה של מה שרוצה האוצר לעשות: להעביר את עלות הטיפול הבריאותי מהמדינה לאזרחים. לעשירים זה לא משנה יותר מדי – הם ממילא משתמשים בשירותי רפואה פרטית. אבל הם היו מעדיפים לשלם פחות מסים, ואת זה נתניהו והאוצר שמחים לעשות עבורם. פעם מערכת הבריאות הישראלית היתה משהו שאפשר היה להתגאות בו; נתניהו וגרורותיו באוצר מושכים אותנו לעבר המצב בארצות הברית.

אז לא, נתניהו. אל תעלה את הגרעון. החזר את מס החברות למה שהיה קודם ל"רפורמות" שלך, העלה את המסים על החברים העשירים שלך, ונדבר אחר כך.

ממשיכים לענות: היום הוא יום ההזדהות עם קורבנות עינויים, והוועד נגד עינויים בישראל הוציא דו"ח על צורת עינויים בזויה במיוחד: איומים על בני משפחה.

השיטה הזו רווחת במיוחד במקומות שבהם לתושבים אין זכויות בסיסיות, כמו השטחים הכבושים, וכוחות הבטחון הישראלים השתמשו בהם בשיטתיות כנגד נחקרים קשוחים במיוחד. אחמד יאסין תיאר כיצד עונה בנו לנגד עיניו לאחר מעצרו ב-1988. ב-1990 הוטל עלי לשמור על ילד בן חמש שנעצר כדי להפעיל לחץ על אחיו, שהיה חשוד ברצח המזעזע של אמנון פומרנץ, להסגיר את עצמו. לעתים קרובות המעצרים הללו מלווים באיומים או ברמיזות על תקיפה מינית; מאוחר יותר קראתי (בכתבה מצוינת של גבי ניצן) כי כשלקחו אנשי השב"כ את הילד שעליו שמרתי, הם איימו על בני המשפחה שאם אחיו לא יסגיר את עצמו, הילד יישלח למחנה המעצר אנסאר, שם, אמרו השב"כניקים, הוא צפוי להיאנס. החשוד הסגיר את עצמו.

ב-2009, הודה השב"כ שהוא משתמש בשיטות של מעצר קרובי משפחה כדי להטיל אימה על נחקרים, והבטיח לבג"צ להפסיק. זה בסדר: הוא מכר שקרים כאלה גם למנחם בגין, שדרש להפסיק עינויים בחקירות. בפועל, על פי הדו"ח של הוועד נגד עינויים, בין השנים 2009-2011, בשבעה מקרים לפחות הופגש העצור עם בן משפחה שלו שכביכול נעצר גם הוא; ב-21 מקרים מתוך 54 תלונות, העידו הנחקרים כי במהלך החקירה, החוקרים איימו בפגיעה על בני משפחותיהם, אם לא יודו או ישתפו פעולה.

כשאנחנו דורשים צדק חברתי, אסור לנו לשכוח מה נעשה בשמנו ובכספי המסים שלנו כמה עשרות קילומטרים מכאן.

מד"א מתחרד: מד"א מינה לעצמו ועדת רבנים שתקבע לו נהלים, במיוחד בכל מה שקשור למגע בין נשים וגברים. בראש הוועדה, יעמוד החומץ בן חומצה, שמואל אליהו. הידיעה ב"הארץ" ציינה את העובדה שאליהו נחקר בעבר בחשד להסתה לגזענות ושהוא אחראי לנגע של ההטפה למניעת השכרת דירות ללא יהודים, מה שנכון. הוא גם אחד הרבנים שהעלון שלהם דיבר בשבח הקמת מחנות השמדה לעמלקים. אליהו משך תשומת לב גם בכך שסירב לגנות את פוגרומי "תג מחיר." זה בפני עצמו אומר דרשני: קשה להאמין שמד"א לא יכול היה למצוא לעצמו רב נגוע פחות.

אבל הבעיה האמיתית עם אליהו, ובמיוחד עם המינוי שלו לתפקיד במד"א, הוא העמדה החד משמעית שלו בנושא נשים. הוא גורס שאין להן כל מקום בחיים הציבוריים. העלון שלו, "מעייני הישועה," השחיר לפני מספר שנים תמונות של פניהן של נשים – ואף שזה בפני עצמו, למרבה הזוועה, לא היה מושך תשומת לב (חרד"לניקים, אחרי הכל), הנשים הללו לא היו באיזו פוזה מפתה; הן היו פעילות בכירות של הארגון, והתמונה היתה אמורה במקור לחלוק להן כבוד. ההחלטה עוררה סערה בציבור הדתי, ואליהו נשאר בעמדתו וסירב לסגת ממנה.

אם זה הרב שמד"א בוחר לעצמו, אז מתנדבות מד"א צריכות לחשוב שוב על הפעילות שלהן בארגון. ובהתחשב בכך שמד"א ממומן חלקית על ידי הציבור (אמנם בשיעור יחסית קטן, שמונה אחוזים בלבד), גם הציבור צריך לומר משהו.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה גדולה מאד לאחזקת הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)