מה אפשר ללמוד על תפקידה של המשטרה משיחת האזהרה של הבלוגר נועם ר.

הבלוגר נועם ר., שמפעיל את הבלוג o139, קיבל אתמול (ב’) זימון לחקירה ממפקד תחנת משטרה. הקצין לא אמר לו במה הוא חשוד, רק מסר לו את הטלפון של החוקר שאמור לחקור אותו. כשהגיע נועם לחקירה, הוא הופתע לגלות מולו את “רונה” הידועה לשמצה מהשב”כ, כמו גם רכז שב”כ אחר, ושוטר על תקן עציץ.

נועם, בקצרה, זומן לשיחת אזהרה על ידי השב”כ; הפעילות שלו, כמסתבר, היתה לצנינים בעיני המשטר הציוני. בשום שלב לא הוקראה לו האזהרה שהיתה הופכת את הפגישה לחקירה באזהרה, והנוכחים אמרו לו שהוא לא חשוד. עוד, אפשר לקרוא כאן.

בשיחה עם נועם, הוא מעריך – בעקבות חלק מהשאלות – שהחוקרים הגיעו אליו בעקבות ציוץ מסוים שכתב בטוויטר. הזהות האמיתית שלו לא חשופה שם, כך שזה צריך להדליק נורות אזהרה אצל מי שחושב שיש לו איזושהי אנונימיות ברשת. אבל חלק ניכר מהשאלות הוקדש דווקא לפעילות הפוליטית של נועם. בשב”כ, כמסתבר, לא אוהבים כתיבה על עצירים מנהליים ושביתות רעב.

זו, בקצרה, לא היתה חקירה. זו היתה שיחת הטלת אימה. בין השאר, נאמר לנועם שאם הוא ימשיך, מקום העבודה שלו בסכנה – בלי, נזכיר, שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. זה משהו שקורבנות הובר בשנות החמישים היו מכירים היטב.

אבל לא זה הנושא. לפני כמה שנים, בבלוג הזה היה באנר של “חקור אותי, יובל” – זכר לימים שבהם יקיר השמאל הציוני של היום, יובל דיסקין, הבהיר שהוא יסכל “פעילות חתרנית” של בל”ד, גם אם זו חוקית. העובדה שהשב”כ הוא משטרה חשאית פוליטית, שפועלת נגד מי שחורג יותר מדי מקו השורה של המשטר, היא הכל חוץ מסוד. שירות חשאי אחר, ה-MI-5 הבריטי – שנאלץ גם הוא להתמודד עם איום ניכר של טרור – הסיר מרשימת היעדים שלו את המאבק בחתרנות בתחילת שנות התשעים, אחרי שהגיע למסקנה שמדובר בהגדרה מעורפלת, שגוררת מעקב פוליטי אחרי פעילים לא אלימים שלא ביצעו שום עבירה על החוק. השב”כ, שצריך להגן על משטר אידיאולוגי, אם כי כזה שבדרך כלל כל כך מובן מאליו שהוא שקוף מבחינת רוב התושבים, עדיין נאבק ב”חתרנות.”

הסיפור, על כן, הוא לא השב”כ. הוא המשטרה. אילו היה נועם מקבל זימון לשיחה מ”רונה” בעלת המרתפים, הוא יכול היה להודיע לה בנימוס שממש לא בא לו ושהיא מוזמנת לעשות משהו אחר בזמנה. כמה פעילים שקיבלו שיחות כאלה עשו בדיוק את זה. אבל כשאתה מקבל זימון לחקירה משוטר, זה כבר סיפור אחר. לסירוב כזה יש השלכות – בין השאר, המשטרה יכולה, אם תסרב פעם שניה, להוציא נגדך צו מעצר.

אנחנו רגילים לחשוב על המשטרה כמין סוג של קרוב משפחה טמבל, לא מועיל אבל גם לא מי יודע מה מזיק; חסר יכולת באופן כללי, קצת מושחת, אבל לא פוליטי. אלימות משטרתית מופנית כלפי כל מי שמעצבן שוטרים, בין אם אלה מתנחלים או שמאלנים. אבל למשטרה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של שימוש כמשטרה פוליטית. עיקר הפעילות הזו היתה, כמובן, מול הפלסטינים הישראלים, במיוחד בימי המשטר הצבאי – אבל לא מעט ממנה הופנה כלפי דיסידנטים באופן כללי.

עליית הליכוד ב-1977 ריסקה את משטר מפא”י, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים היו תקופה של ליברליזציה יחסית במנגנוני האופל של המשטר. בשנות התשעים, המליץ השב”כ דרך קבע על יתר שילוב של פלסטינים ישראלים בתפקידי ממשלה ומשטר. השב”כ, שבימי בן גוריון ריגל אחרי מתנגדי מפא”י דרך קבע ושהאחראי עליו, איסר הראל, ישב בישיבות מרכז מפא”י, הפך ממלכתי. הוא ניסה להתנער מהדימוי מטיל האימה של הש”ב.

זה נגמר בבום באינתיפאדה השניה. והמשטרה תמיד שימשה כלי להטרדת מתנגדי הממשלה. פעילים מזרחיים, שהופללו פעם אחר פעם ונחקרו באלימות ולעתים אף בעינויים בשנות השבעים, למדו את זה על בשרם הרבה לפני שהמשטרה הפנתה את הכוח הגס שלה כלפי המחאה של 2012, אלימות שהתבטאה תקשורתית במעצר המופרך של דפני ליף. פעילי מחאה נחמדים פחות מליף ידעו שהם על כוונת רכזי המודיעין של המשטרה כבר ב-2011, והם מוטרדים תדיר גם כיום.

במקרה של ליף ונועם, המשטרה – ככוח הטלת אימה, ככוח סתימת פיות – הגיעה גם אל בעלי הפריווילגיות. לימדו-נא את הלקח: המשטרה איננה שם בשבילכם. במקרה הטוב אתם מבחינתה מטרד, במקרה הרע אתם חתרנים מסוכנים שצריך לדכא – גם אם לא ביצעתם שום עבירה.

וזו עוד סיבה – כפי שנכתב פה שוב ושוב – לפרק את משטרת ישראל.

(יוסי גורביץ)

(*)

(עוד בעקבות אירועי קוסרא, קצר ביחס)

המשטרה אומרת לנו בחודשים האחרונים שהיא לוקחת ברצינות יוצאת דופן את הלחימה במה שהיא מכנה "פשיעה לאומנית" ומה שצריך לכנות טרור המתנחלים. זה האחרון לגמרי לא מוגבל ל"תג מחיר", וכולל התקפות על בסיס יומי כמעט כנגד פלסטינים ורכושם, במטרה לגרום להם לעזוב – טרנספר שקט, במילים אחרות.

שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, אמר שלשום (ג') בעקבות אירועי קוסרא שהתקפת המתנחלים היתה "טרור", ושהוא לוקח את הנושא ברצינות מוחלטת.

מילים נאות. העובדות, לא כל כך.

המשטרה שחררה את כל הפורעים מקוסרא תוך פחות מיממה. אלו היו אנשים שעל פי הודאת הצבא זוהו יורדים רעולי פנים אל קוסרא על ידי תצפית צבאית, שאחר כך איבדה איתם קשר (למה הצבא לא עשה כלום, זו שאלה אחרת.) עד כה, עד כמה שידוע, לא הוגש נגדם כתב אישום. השוו את זה למקרה של אלדד ציון, שהמשטרה והפרקליטות הזדרזו להגיש נגדו כתב אישום ודרשו את מעצרו עד תום ההליכים, ותראו מה באמת קורה כשהמשטרה לוקחת אותך ברצינות. פורעי קוסרא, נדגיש שוב, אפילו לא במעצר בית.

הפורעים יצאו מאש קודש, מאחז בלתי חוקי. לא סתם מאחז בלתי חוקי; מעין ראש נחש, שהיה מעורב בעשרות אירועים כנגד פלסטינים וישובים פלסטיניים בשנות קיומו. ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג כפרילאנסר ומחשיב את אנשיו כידידים, חלקם קרובים) מצא 28 תקריות שבהן היה מעורב המאחז בשנתיים האחרונות: 15 מהאירועים היו אירועי אלימות ועשרה היו אירועי פגיעה ברכוש.

אילו יעלון לקח ברצינות את דבריו, אש קודש לא היתה קיימת ביום רביעי בבוקר. כוחות צה"ל היו מגיעים למקום, מפנים את הפולשים – אין מחלוקת על כך שהם פולשים, המדינה מודה בכך – אוספים את רכושם ומוחקים את המבנים. כשהיתה מוגשת עתירה, לאחר מעשה, המפקד הצבאי היה אומר שעקב מצב החירום והצורך להתמודד עם "תג מחיר," היה בכך צורך צבאי דוחק כדי לצרוב תודעה. וזהו.

זה לא קרה, כמובן. יעלון אפילו לא מעלה על דעתו לפנות את אש קודש. הדיבורים שלו מיועדים בסך הכל לאוזני האמריקאים, שלחוצים מאד לאחרונה מהטרור היהודי. יעלון לא הולך להסתבך עם המתנחלים; הם הבסיס הפוליטי שלו. אלה, בצדק לשיטתם, לא יסכימו אפילו לפינוי אש קודש; הם חוששים מתקדים נוסח מדרון חלקלק.

בינתיים, הצליחו הצלמים של "בצלם" ללכוד את המציאות בשטחים: איך חמושי צה"ל מתלווים לפורעים יהודים בתחילת השבוע בכפר עוריף, ואיך החמושים מתעלמים באדישות מרעולי הפנים – עד שהפלסטינים מתקבצים להגן על עצמם ועל בתיהם. אז צה"ל יורה על הפלסטינים גז מדמיע.

ובאחת נחשפה המציאות בשטחים, כפי שמי שעיניו בראשו מכיר כבר שנים: אין הפרדה בין חיילים ומתנחלים, אין הפרדה בין התנחלויות "מוכרות" ובין "מאחזים לא חוקיים," כולם נקודות שונות על רצף סיפוח ציוני, שמצריך טרור מתמיד כלפי האוכלוסיה הכבושה. נערי "תג מחיר" הם כלים בלתי רשמיים של הממשלה; כשהם מוצאים את עצמם בסכנה, הצבא יורה כדי להגן עליהם. כשהם מסכנים פלסטינים, איכשהו התצפית "מאבדת" אותם.

והדיבורים החגיגיים על "מלחמת חורמה" ב"פשיעה לאומנית"? כינוים של הפורעים "טרוריסטים" וההבטחה להלחם בטרור הזה? קצף על שפתי עוג.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ביום שני נערך דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו קיבל השופט אריאל "כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" ואגו את הערעור של אלדד ציון ופרקליטיו על מעצר הבית של ציון. לפני שנגיע להחלטה הבעייתית מאד של ואגו, צריך לומר עוד כמה מילים רעות על הפרקליטות.

זו המשיכה את קרב המאסף כנגד ציון. אחרי שדרישתה להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים נדחתה על ידי בית משפט השלום, שבתמורה קבע תנאי מעצר בית דרקוניים שמשמעותם המעשית היא פיטוריו של ציון והפסקת לימודיו, הגיעה הפרקליטות כדי לדרוש את ישומם של תנאי מעצר הבית. היתה לה טענה מעניינת: היא אמרה שאף שהיא עצמה לא טוענת שציון הפעיל אלימות במהלך ההפגנה, הרי שלדבריה בהנתן שמתווה פראוור לא בוטל – זו עמדתה הרשמית של הפרקליטות, והיא סותרת את העמדה הרשמית של לשכת ראש הממשלה – ציון עשוי להיות מסוכן בהפגנות עתידיות. כמו כן טענה הפרקליטות ש"הרי מספיקה דקה אחת, ואפילו לא דקה, לסכן את חיי השוטרים. העורר חסם בגופו את השוטרים כדי לעצור מפגינים והשוטרים היו נתונים בסכנת חיים." כלומר, אם אתה מתייצב בין שוטר מתפרע ובין אנשים שחוטפים ממנו מכות, אתה "מסכן את חיי השוטר." האחראית לטיעון היצירתי הזה היא נציגת המדינה, עורכת הדין שירה חרל"פ. זכרו את השם, אתם עוד עלולים להתקל בו כשחרל"פ תפנה לשוק הפרטי. אני ממליץ בנימוס על בחירת עוכר דין יצירתי פחות.

יצוין, עם זאת, שוואגו אימץ במידה מסוימת בהחלטה שלו את העמדה שלה. אף שהוא ביטל את מעצר הבית, הוא אסר על ציון להיות מדרום לקו אשדוד-קרית גת, ובכך אסר עליו בעצם את הכניסה לחצי מהמדינה. כמו כן, הוא אסר על ציון להגיע לכל הפגנה – כולל הפגנות שיש להן רשיון.

במדינה עם מערכת צדק מתפקדת, הייתי ממליץ לערער על ההחלטה הזו. היא רומסת ברגל גאווה את זכותו של אדם להביע את עמדתו ולהשתתף בשלווה באסיפה, שתיהן זכויות יסוד, וזאת מבלי שהוא הורשע בדבר. ציון הוא נאשם, לא מורשע, ולנאשמים עומדת חזקת החפות. והרי אפילו עו"ד שירה חרל"פ לא טוענת שהוא אחראי לאלימות במהלך ההפגנה עצמה. מצד שני, בהתחשב בכך שכל עורך דין סביר יאמר לכם שהתוצאה של העתירה, הערעור או התביעה שלכם מושפעת לא פחות מזהותו של השופט מאשר מהראיות שלצדכם, ובהתחשב בכך שאתם יכולים לפגוש בערעור לעליון את אליוקים רובינשטיין – מי שהפך את החלטת המחוזי לשחרר את טלי פחימה ממעצר, והחזיק אותה במעצר עד תום ההליכים – זה כנראה לא חכם. ככה זה כשהמדינה מחליטה לדרוס את המחאה שלכם ויהי מה: זכויות יסוד הופכות להמלצה בלבד.

לכל זה התווספה פארסה: המשטרה טענה שהיא מופתעת שציון דיווח על אלימות כלפיו מצד הקלגסים שלה רק לאחר שחרורו. זה לא היה מדויק: ציון העיד בפני השוטרים על האלימות בה נתקל, ועל פי חוק הם היו צריכים לפנות בעצמם למח"ש; כמו כן, הגישה עורכת הדין שלו, מיכל פומרנץ, תלונה למח"ש. זו סגרה את התלונה אחרי יומיים של "חקירה", שהיתה כל כך יעילה עד שהיא לא טרחה לחקור את ציון עצמו. פומרנץ אמרה ל"הארץ" שיש עדות תומכת בזו של ציון, אבל שמצד שני, אף אחד לא יודע מי בדיוק השוטר שלכאורה ציון תפס בחולצתו.

זה מה ששווה תלונה למח"ש, למקרה שתהיתם. הפתרון צריך להיות אחר: תביעה אישית, אזרחית, כנגד כל שוטר שמעורב באלימות, כמו גם הוקעה בפומבי. שוטר שמעורב באלימות צריך לדעת שאין יותר כפפות: הוא לא רק יצטרך להוציא את הכסף שלו על התגוננות מתביעות, הוא גם יצטרך להסביר לבת הזוג שלו, לילדים שלו ולשכנים שלו איך בדיוק הוא מבצע את עבודתו.

ההליך של ציון מושך את עיקר תשומת הלב, משום שציון הוא יהודי בעל פריבילגיות ובדרך כלל המשטר לא פועל כנגד כאלה. ביום שלישי האחרון, יממה אחרי הדיון של ציון, עצרה המשטרה לחקירה 17 בדואים בחשד להשלכת אבנים במהלך ההפגנה בחורה. באותו היום, עדיין היו עשרה עצורים מההפגנה – שלושה שבועות קודם לכן – וארבעה מהם היו קטינים. עורכי הדין שלהם אמרו שמדובר בצעד חריג במיוחד.

העצורים, למותר לציין, לא היו יהודים. הם היו בדואים ופלסטינים. הם מעניינים את התקשורת פחות. זה לא המקרה הראשון: במהלך ההפגנות שנערכו בזמן "עופרת יצוקה," עצרה המשטרה עשרות מפגינים פלסטינים ישראלים, ופרקליטים חרוצים הגיעו להסביר לבתי המשפט למה הם מסוכנים למשטר.

זוכרים את המתנחלים שנעצרים בחשד לאלימות חמורה ומשתחררים תוך יומיים? אז זה הצד השני של התנהלות המשטר הציוני מול מה שהוא מכנה אלימות אידיאולוגית. יש מי שהאלימות שלו היא מהאידיאולוגיה הנכונה, מי שהוא לכל היותר שובב שקצת הגזים, ועל כן הוא יקבל חנינה גורפת; ויש מי שכל פעולה שלו מנופחת לכדי "סיכון חיים של שוטרים."

זה טיב המשטר, וזה לא ישתנה עד שהוא לא ישתנה.

ועוד דבר אחד: שלשום (ה') פרסם גדעון לוי טור שאמור היה להיות התנצלות על הגזענות הבוטה שלו כלפי האוכלוסיה הרוסית. הוא לא הצליח להתאפק מלכתוב "הרוסים הרוסים" ושמדובר ב"סערה בסמובר, " כמו גם לספק תירוצים עלובים למדי. על זה נאמר: ההתנצלות היתה גרועה מהפשע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף חודש נובמבר נערכה ההפגנה הגדולה בחורה שבדרום כנגד תכנית פראוור, שהפכה – כמיטב המסורת של שירותי הבטחון הישראלים, מיום האדמה והלאה – להתפרעות משטרה. במהלך ההפגנה נעצרו מפגינים רבים, ביניהם איש שמאל יהודי, אלדד ציון.

באופן חריג – ביחס למפגינים יהודים, על כל פנים; למפגינים פלסטינים, גם אלה המחזיקים בקליפה המכונה אזרחות ישראלית, זה קורה הרבה יותר – הפרקליטות דורשת את המשך מעצרו של ציון עד תום ההליכים. למה?

המשטרה טוענת – יצוין כי הנכתב כאן מתבסס על שיחה עם מספר פעילים, כמו גם עם עורכת דינו של ציון, מיכל פומרנץ – כי במהלך ההפגנה, ציון אמנם לא השתתף במה שהיא טוענת שהיה התפרעות, אך טוענת שניסה למנוע את מעצרו של אחד המתפרעים. ציון מכחיש זאת; הוא טוען שהוא ניסה למנוע אלימות כלפי עצור. אחר כך, טוענת המשטרה, הובא ציון לתחנת משטרה, שם הפריע לחקירה וקרא לעצורים לא לשתף פעולה עם החוקרים; ציון, מצידו, אומר שהוא בסך הכל הזכיר לעצורים את זכות השתיקה שלהם. כאן, טוענת המשטרה, תקף ציון שוטר. זה מה שיש לציון עצמו לומר על הטענה הזו:

"האם תקפת שוטר בתחנת העיירות? נכנסתי לחדר העצורים בתחנת המשטרה, חדר שאת קירותיו מעטרות כתובות בכתב-יד "כהנא צדק" ו"משה ציווה להרוג כל ערבי", עם סמלי מג"ב. ראיתי שוטר נותן סטירה לעצור. אז הרמתי את קולי. בתגובה לכך שניים-שלושה שוטרים תקפו אותי כשגבי מופנה לעברם, הוציאו אותי מן החדר, כאשר הם מכשילים ומפילים אותי לרצפת מסדרון תחנת המשטרה, בועטים בי ושוברים את משקפיי (דבר שמאוד הקשה על תפקודי בשלושת ימי המעצר הראשונים, בהם לא הצלחתי לזהות פנים או לקרוא דבר). לבסוף אזקו אותי כשידיי מאחורי גבי. עשיתי את חובתי האזרחית מול אלימות שרירותית של שוטר."

אם יש למשטרה הקלטות או צילומים שיחזקו את טענתה, היא לא הציגה אותן עד כה. בשלב זה, זו המילה של שוטרים מול המילה של ציון. בהתחשב בכך שאנחנו יודעים שהמנהג המקובל של שוטרים הוא להגיש תלונה אוטומטית על תקיפת שוטר כלפי אנשים שהם תקפו, כדי שיהיה להם מה לנפנף מול הכלב המנומנם של מח"ש, ובהתחשב בכך שמח"ש עצמה כבר הודתה שבמשטרה פושה תרבות שקר (עמדה שנקטה גם ועדת אור, עמדה שנוקט כל אדם שלרוע מזלו היה לו מגע עם משטרת ישראל), צריך לומר בקול ברור: כל עוד אין המשטרה מציגה ראיות לכך שמישהו תקף שוטר, חזקה שהיא משקרת. על אחת כמה וכמה אם הדבר מתרחש בתוך תחנת משטרה.

עד כמה אפשר לסמוך על טענות המשטרה באופן כללי? לא משהו. עורך הדין איתמר בן גביר תפס חוקר של משטרת אריאל בשקר: הלז טען בבית המשפט שהוא הודיע להוריו של קטין שחקר על מעצרו בשעה 23:00, כשהוא טוען שקיבל את מספר הטלפון שלהם מהעצור, ושהמספר מופיע בראש מסמך העדות שכתב. אלא שהחוקר לא תיאם בין השקרים שלו, ובן גביר הציג בפני בית המשפט את מסמך העדות – כשהשעה עליו 04:14. למותר לציין שהחוקר לא יועמד לדין בשל עדות שקר. זו רמת האמינות של המשטרה במקרים פשוטים ביחס; מה רמת האמינות שלה באשר לטענה שמישהו תקף שוטר?

אשר לטענת שיבוש החקירה – היא משונה למדי. איזה סוג של שוטר עורך חקירה בנוכחות עצורים אחרים? יתר על כן, הודעה לעצורים על כך שיש להם זכות שתיקה, היא לא שיבוש חקירה, היא אזרחות טובה. האזהרה המשטרתית אומרת שכל מה שתאמר ישמש נגדך; היא בכוונה לא אומרת שכל מה שתאמר ישמש לטובתך. המשטרה בהחלט רשאית לא להציג דברים שאמרת בחקירה ושיחזקו את עמדתך. אם אתם עצורים, במיוחד לאור העובדה שבישראל אין לכם זכות לעורך דין במהלך החקירה, סתמו את הפה. שום דבר שתאמרו לא יעזור לכם, לכל היותר אתם קוברים את עצמכם או את חבריכם. זו זכותכם החוקית להמנע מהפללה עצמית. שימו לב: זה חשוב גם, ולמעשה במיוחד, אם השוטר טוען שיש לו ראיות חד משמעיות נגדכם, ולמה לכם וכדאי שתודו. אם יש לו ראיות, הוא לא צריך הודאה. הוא רוצה הודאה כי הודאה, בישראל, היא מלכת הראיות והיא תחסל אתכם. נחקרתם? אל תגידו כלום. הנה, משטרת ישראל מוזמנת עכשיו להעמיד אותי לדין על שיבוש כל החקירות העתידיות שלה.

עד כאן, שום דבר יוצא דופן: בריונות ושקרים שהורגלנו להם מהמשטרה. אבל אז התערבה הפרקליטות. זו, כאמור, דורשת את מעצרו של ציון עד תום ההליכים. עורכי דינו של ציון הציעו חלופת מעצר, מעצר בית. במאמר מוסגר, זו חלופה רעה מאד: השופט יואב עטר מבית המשפט השלום בבאר שבע רוצה את ציון במעצר בית עד תום ההליכים, כשלאחר 30 יום, תבחן האפשרות לתת לו לצאת לעבודה או לימודים – כל זה, כמו גם הפקדה כספית של ציון בסך 10,000 ₪ והפקדה דומה מצד הערבות לציון. עטר אוסר על ציון לצאת לעבודה או ללימודים במשך חודש; צריך כנראה להיות שופט כדי לחשוב שאחרי חודש במעצר בית, שמגיע אחרי יותר משבועיים של מעצר, תהיה לציון עבודה או שיישאר משהו מהלימודים שלו. מעצר הבית של השופט עטר דן, בסבירות גבוהה, את ציון לפיטורין. לזה קוראים להרוס למישהו את החיים לפני שהורשע.

אבל זה לא הספיק לפרקליטות. היא התנגדה למעצר הבית ודרשה להשאיר את ציון עד תום ההליכים. היא פסלה את הערבות לציון בנימוק המדהים שהן תומכות בו אידיאולוגית: "כל הערבות המוצעות היו ביחד עם המשיב באותה הפגנה מדוברת, ובהתחשב בכך שהעבירות התבצעו על רקע אידיאולוגי, בהמצאות המשיב והערבות במקום ההפגנה על רקע זה, אני חושבת שיש בערבות המוצעת מרמת הציניות […] אני סבורה שאין מקום שהחלופה תהא אצל ערבות אשר היו במקום של הפגנה שהפכה להיות לא חוקית, בעצם הערבות חולקות את הרעיון האידיאולוגי של המשיב שהוא הרקע לביצוע העבירות." ההדגשות שלי.

אף אחד לא טען שהערבות שהציעו את עצמן ביצעו עבירה כלשהי. גם הפרקליטות לא טענה זאת. הטענה שלה היתה מסוכנת הרבה יותר: אם אתה תומך אידיאולוגי בחשוד, אתה פסול מלשמש לו כערב. המילים שריחפו אם גם לא נאמרו בחלל בית המשפט היתה "הן שמאלניות." אם אתה שמאלני, אתה אוטומטית שקרן, אתה אוטומטית לא אמין, אתה אוטומטית פסול לשמש כערב.

לזכותו של השופט עטר ייאמר שהוא דחה את התפיסה הזו של הפרקליטות, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לומר בזכותו. בהחלטה שלו, הוא ציטט את שופט המחוזי ואגו: "אותה התפרעות אלימה והמונית, בכניסה לחורה, נדמה, כי לא ניתן לחלוק על כך שמדובר באחד האירועים הקשים מסוג זה, ובעלי פוטנציאל נפיץ שהיו בעשרות השנים האחרונות בתחומי המדינה. כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי. […] אמנם, [כותב השופט עטר] בניגוד לעניינו של אותו קטין, המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך כאמור, אבחנה זו אינה משמעותית בשים לב לעובדה שהמשיב דנן הינו בגיר, ולאור אותו רצף נמשך של התנהלות שפורט." כל ההדגשות שלי. ה"רצף" שעליו מדבר עטר הוא ההפרעה לכאורה למעצר של ציון, האזהרה שלו את העצירים האחרים, והתקיפה לכאורה שלו של השוטר.

כמה הערות. קודם כל, כשהשופט ואגו כותב חגיגית על "אותה התפרעות אלימה והמונית" ש"לא ניתן לחלוק על כך" ש"מדובר באחד האירועים הקשים," הוא, במחילה, מחרטט. האירוע לא נחקר. שום בית משפט עוד לא הגיש פסק דין בנושא. במונחים משפטיים, זהו "אירוע קשה לכאורה." ודאי שאפשר לחלוק על כך; רבים מן המשתתפים אכן חולקים. הבעיה האמיתית מגיע במשפט המזעזע "אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" של חשוד מסוים.

הלו, ואגו! אתה אמור להיות שופט! אתה לא אמור להיות חותמת גומי להיסטריה מוסרית מלובה של המשטרה! כל מה שיש לך הוא המקרה שלפניך – מה עשה אדם ספציפי, במקום ספציפי, בשעה ספציפית. אם לכל אלה "אין הרבה משמעות", אז מה שיש לנו הוא לא משפט, הוא שיפוט צבאי בעת מצב חירום. אם אתה חושב שלעובדות הנוגעות לחשוד מסוים "אין הרבה משמעות," שהוא אמור להישפט כחלק מהמון אמורפי שלדעתך ביצע או לא ביצע משהו באירוע שלא נחקר לעומק אבל זה לא באמת משנה, אתה צריך להוריד את הגלימה וללכת הביתה. אתה לא ראוי לתפקידך. אתה בעליל לא מבין אותו.

קשה לומר משהו טוב יותר על עטר. "אמנם המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך אבחנה זו איננה משמעותית"? וואלה, טוב לדעת שהעובדות לא משחקות תפקיד מי יודע מה חשוב בבית המשפט שלך. אם הוא לא החזיק באבן, למה כרכת את שמו בהחזקת אבן?

ההתנהלות הזו צריכה להטריד כל ישראלי. אדם מוחזק במשך יותר מ-14 יום – שני הצדדים הגישו ערעור, המחוזי בבאר שבע אמור להחליט מחר על מועד קיום הדיון – משום שהשתתף בהפגנה. הפרקליטות מוציאה את תומכיו של החשוד מכלל אלה שרשאים לסייע לו – כנראה שהיא מצפה שהוא יישען על חסדיהם של זרים גמורים. השופטים אומרים שהעובדות הספציפיות לא משנות, מה שמשנה הוא נראטיב גבוה יותר. חייהם של אנשים קטנים נדרסים בגלגל הגדול.

כך נראית רדיפה פוליטית כשמערכת המשפט הופכת לחלק ממנה. בניגוד לכמה מעמיתי בשמאל – אנשים שאני מעריך ומכבד – אני יודע שהרדיפה הזו לגמרי לא מוגבלת לשמאל. כשההיסטריה הציבורית גדולה מספיק, הגלגל מסתובב גם ימינה. ראיתי את זה בתקופת ההתנתקות, כשבתי המשפט שלחו ילדות בנות 12 שסירבו להזדהות למעצר של שבועות ארוכים; ראיתי את זה כששופטת איבדה את בינתה בהתקף חימה על ילדה חצופה, שהעזה לא להכיר בסמכותה, וקבעה שהסביבה האידיאולוגית שלה משפיעה עליה לרעה ועל כן יש להוציא אותה ממשפחתה הדתית ולהעביר אותה לקיבוץ חילוני. למרבה השמחה, הזוועה הזו – המקבילה המודרנית של החוק האנגלי הישן, שהורה למעוך אדם באבנים, עד שיכיר בבית המשפט – נבלמה בערכאה עליונה יותר.

אבל הדוגמא ההיא צריכה להבהיר: כשהממשלה מתחילה לתופף בתופי הטם-טם ואומרת לנו שהאויבים מתקבצים, יהיו פרקליטים שיאמצו את הנראטיב שלהם ויציגו אותו לבתי המשפט, ויהיו שופטים שימהרו לשרת את המשטר. המטרה של הפרקליטות כיום ברורה, כפי שהיא היתה ברורה בימי ההתנתקות: להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור התנגדות פוליטית. להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור אנשים קטנים, כדי להטיל אימה בשם המשטר על אחרים. רוצה לצאת להפגנה? לא כדאי לך. גם אם לא תפעיל אלימות, זה לא ישנה. אם תהיה במקום, אתה עשוי להיעצר. אם תהיה במקום, הפרקליטות תאמר לבית המשפט שאתה אדם לא אמין ולא ישר.

למה לך? הורד ראש. שב בבית. הם בסך הכל באו לקחת את הבדואים. תורך עוד לא הגיע; אם תהיה כלב טוב, אנחנו מבטיחים שהוא גם לא יגיע. שב מול המסך, שחק במשהו, הבט בחתולול. אל תסתכל מה קורה לאחיך בני האדם בדרום. למה לך? מה, אין לך צרות? מה, בא לך לאבד את מקום העבודה שלך בלי פיצויים? אין לך חובות? אין לך ילדים? אהובים? בעלי חיים? אתה באמת רוצה לראות מה אנחנו יכולים לעשות לחיים שלך? למה, מישהו יעזור לך לשקם אותם אחר כך? היה נתין טוב,

ככה ראש הממשלה אוהב אותך. ואתה, בבוא הזמן, תאהב אותו. או, על כל פנים, תתרגל.

(יוסי גורביץ)

האדם התמונה למעלה הוא שוטר סמוי שהפעיל אלימות, בכלל זה אלימות מינית, כנגד פעילה במהלך ההפגנה שאחרי ההפגנה בישוב חורה. הוגשה נגדו תלונה למח”ש, אבל אנחנו צריכים לזהות אותו כדי שהם יתקשו לסגור את התיק בתואנת “עבריין לא נודע.”

אם אתם מזהים את האיש, ואם אתם יודעים דבר על מקום המצאו, אנא שלחו אלי מייל (לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל), ואנא הפיצו את התמונה הזו.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני בא לברך ונמצא מקלל.

נציג המרכז הרדיקלי תקף בשצף קצף הבוקר (ב'), כמו בכל בוקר, את הארגונים שבהזיותיו מנסים למוטט את המדינה הציונית. הפעם, לדבריו, התואנה שלהם היתה תכנית פראוור. כמו בכל בוקר, ימיני יצר תמונה מאיימת של ארגונים חורשי רע וכל יכולים, ממומנים על ידי זרים, שהופכים את תכניותיה התמימות של מדינת ישראל והופכים אותן למעשי זדון. כמו בכל בוקר, הזבל המנותק מהמציאות הזה מופיע ב"מעריב", שבשנים האחרונות הפך למקבילה של כמה עיתונים מתקופות חשוכות (TM). רק שהבוקר, בלי לשים לב, נפלטה לימיני האמת.

וכך כתב:

"הבעיה היא שמה שהיה לנו כאן לא היה לא אפרטהייד ולא טרנספר. הייתה רשלנות רבתי והיה רצון טוב. הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שהתוכנית עצמה מבטיחה לבדואים אדמות שכלל לא ניתן להעניק להם. ההבטחות, כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, הן על 190,000 דונם. המצאי המקסימלי עומד על כ-110,000 דונם בלבד".

ההדגשה שלי. אמור נא לי, ימיני: הקוראות עיניך את שמקלידות אצבעותיך? אתה מאשים את האנשים שיוצאים נגד התכנית של הממשלה, ובו זמנית כותב שהממשלה משקרת להם ומבטיחה להם הבטחות שאיננה יכולה לקיים? כי זו המשמעות של הבטחת 190,000 דונם כשיש לך רק 110,000: שקר ממשלתי. ואתה, כעיתונאי, יוצא לא נגד שקרי הממשלה, שעומדת לעקור 40,000 איש מבתיהם, אלא נגד האנשים שמתנגדים לה? שחושפים את שקריה? כלום לא נותרה בך, בסופו של דבר, הגינות כלשהי?

ימיני כתב שטויות נוספות, כמו הטענה שרוב הבדואים דווקא תומכים בתוכנית אבל כל מיני מסיתים שמאלנים גורמים להם להסס. וואלה, הטענה הזו נשמעה לי מוכרת. ימיני שימש כאן כשופר תעמולה של דורון "לונדון לא מחכה לי" אלמוג, החשוד בפשעי מלחמה ששיבש את חקירת מותה של רייצ'ל קורי. האיש הזה משמש כיום כראש המטה להתיישבות הבדואים, והוא טען בתקשורת שכ-80% מהבדואים דווקא תומכים בתכנית אך חוששים להתבטא.

מאיפה מגיע המספר הזה, בהתחשב בכך שלדבריו של אלמוג עצמו הבדואים חוששים להביע את עמדתם? יש להניח שהוא שלף אותו מהמקום שבו השמש לא זורחת. וכמובן, מצא לעצמו שופר, שלא לומר משת"פ, בימיני, שמהדהד עכשיו את העמדה של הממשלה. כך הצליח קמפיין ה-hasbara להפוך את תפקיד העיתונאי על ראשו: ממי שאמור לסרוק את בשרה של הממשלה במסרקות ברזל, למי שמקבל ללא עוררין את עמדתה ומאשים את מתנגדיה בקנוניה. במאמר מוסגר, צריך גם לתהות מי הוא האידיוט שישים דווקא אדם כאלמוג כראש מנהלת רגישה כזו; זה שווה ערך של הצבת מענה בעל שם בתפקיד יועץ לענייני ערבים בעיר מעורבת. אה, אופס, רגע.

דבריו של ימיני מתפרסמים כיומיים לאחר פרעות המשטרה (police riot) שבמהלכה פוזרה הפגנה שלווה של הבדואים באלימות יוצאת דופן. החמושים ירו רימוני גז, רימוני הלם, קליעי גומי וסוגים אחרים של תחמושת ששמורים בדרך כלל להפגנות בשטחים. פעילים דיווחו על כך שאנשים לא מוכרים השליכו אבן או שתיים על השוטרים, מה שהוביל לתגובה פרועה ופראית. פעילים אחרים דיווחו על אלימות גם אחרי ההפגנה עצמה, כשהפעילים הגיעו לבניין המשטרה כדי לעקוב אחרי מצב העצורים. כמקובל במצב שבו חלק ניכר מהפעילים הן פעילות, מימי הסופרג'יסטיות והלאה, האלימות היתה גם מינית.

כמה הערות. לא הייתי שם, לחרפתי, ואני לא יודע מה היה שם. יתר על כן, גם אם הייתי נוכח במקום, היתה לנו בעיית עיוורון השוחה: כל אדם רואה רק מה שנמצא מול עיניו. מה שקורה 50 מטר משמאלו בדרך כלל לא נהיר לו. אבל האם עלינו להעדיף את עמדת המשטרה? יש כמה סיבות לדחות אותה.

קודם כל, משטרת ישראל ידועה בתרבות השקר שלה. זו לא אמירה שלי. אלה דבריו של ראש מח"ש לשעבר, הרצל שבירו:

"אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על כף יד אחת. זה קשר השתיקה. זה לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא זה בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

שנית, כבר התפרסמו ראיות טענות ועדויות לכך שהמשטרה הפעילה "סמויים" בקרב המפגינים בסוף השבוע. שהמשטרה הפעילה סמויים בקרב המפגינים בסוף השבוע.  היסטורית, לכוחות הבטחון הציוניים מעולם לא היתה בעיה להפעיל פרובוקטורים כדי להצית את האלימות המינורית שתאפשר להם להגיב באלימות פסיכוטית. בעבר, הפעיל הצבא את יחידת המסתערבים של שירות בתי הסוהר בבילעין כדי שזו תיידה אבנים על חיילים ותכשיר את האלימות שלהם.

שלישית, המשטרה הקימה יחידה מיוחדת למלחמה בבדואים. היא נקראת "יואב." לגמרי לא במקרה, "יואב" היה שמו של המבצע במהלך מלחמת העצמאות שבו בוצע הטיהור האתני המרכזי בנגב (מעניין, לצורך זה, לעמוד על ההבדלים בין הערך על מבצע "יואב" בוויקיפדיה האנגלית ובין הערך המקביל בוויקיפדיה הציונית). קשה להאמין שהשם הזה נבחר במקרה; קשה להאמין שהוא לא מלווה במור"ק המתבקש. קשה להאמין שהשוטרים רואים באנשים שמולם אזרחים שמוחים על מדיניות ממשלתית שבעיצובה (כפי שמודה גם ימיני) לא היה להם כל חלק; סביר הרבה יותר שהם רואים בהם ערבים שמשתלטים, כפי שאמר במוצ"ש שר החוץ, על "אדמות הלאום."

וזה – תפיסת ההפגנה כמאבק לאומני שבו לובשי המדים הם הפלג החמוש של אחד הצדדים – כבר מסביר הרבה יותר את האלימות המשטרתית החריגה. ולמי שיטען שהיו שם ידויי אבנים – חמושי המשטר הציוני כבר הודו שהם לא יורים גז על יהודים, גם כשאלה מיידים אבנים. גז זה לערבים ולערבים של כבוד, קרי מי ששכח מה זה להיות יהודי. האם אבן יהודית מסוכנת פחות מאבן בדואית? לא, אבל כפי שהמשטרה לא פתחה באש על המתפרעים בפרעות טבריה בשנת 2000, שם הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים, אבל פתחה באש בנסיבות חמורות הרבה פחות על הפגנות אלימות של פלסטינים ישראלים, יש מי שנתפסים כאזרחים ויש מי שנתפסים כאויבים – גם כששניהם בעלי אותה האזרחות וגם כאשר האחד מהם מסוכן הרבה יותר מהאחר. קו הגז הוא קו אתני. כמו המדינות שמסביבה, שיש להן את הקליפה של מדינה מודרנית אבל זו רק הסוואה לשלטון העדה, גם בישראל יש, טכנית, אזרחות; אבל היא שווה כקליפת השום. היא, כידוע, לא מופיעה כלל בתעודת הזהות. מה שמגדיר אותך בישראל הוא השתייכות למילט שלך; האזרחות שם רק כדי שתוכל לטעון באזני גויים פתיים ב-CNN שאתה מייצג את “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.”

כאשר אתם שומעים טענות על אלימות משטרתית בישראל, יש להעניק להן אמינות אפריורי; ובמיוחד אם האלימות הזו מגיעה מהמילט היהודי אל המילטים האחרים, במיוחד אם הרקע הוא סכסוך קרקעות. שהרי, בסופו של דבר, הציונות היא בסך הכל כסות אידיאולוגית לשוד קרקעות גדול.

השוטרים לא הרפו: הבוקר (ב') בוצעו מעצרים במספר כפרים בדואים בנגב, כאשר רוב העצורים היו קטינים. מאוחר יותר היום, שופט אוטומטי חתם למשטרה על צו חריג מאד – הוא מאפשר לה לקבל את כל התמונות שצולמו על ידי צלמי עיתונות. העיתונים, לשבחם, הודיעו שהם מתכוונים לערער על הצו. המטרה שלו פשוטה למדי: ליצור הפרד ומשול בין המפגינים ובין הצלמים, לזרוע את החשש שמי שמצלם אותך בסופו של דבר גם יסגיר אותך. גם השוטרים מתחילים להבין, כמו חיילי צה"ל, שהמצלמות הן הקריפונייט שלהם.

מה שמתרחש כרגע בנגב הוא יצירת תחום מושב. חלק מתכנית פראוור הוא יצירת קו שממערבה לו, אסור יהיה לבדואים לגור. המטרה היא גירושם של 40,000 איש מבתיהם. קוראים לזה טיהור אתני.

מאחר ומדינת ישראל לא לגמרי מטומטמת, ומאחר ויש כמה משפטנים שמכרו לה את נשמתם, הטיהור האתני הזה מלווה בענן של טענות משפטיות בתחום הקרקעות, שמטרתן להעלות ענן אבק כל כך סמיך עד שלאף אחד לא יהיה כוח לברר מה עומד מאחוריו ורוב האזרחים – שהם ממילא ציונים – גם לא יטרחו.

אז בכל זאת כמה עובדות. ב-1920, מצאה החברה להכשרת הישוב – גוף ציוני לעילא – שבנגב יש כ-2.6 מיליוני דונמים בבעלות בדואית. לאורך השנים, גופים ציונים מצאו את שיטת הרישום הבדואית כאמינה דיה כדי לבצע באמצעותה רכישות קרקע. הממשל העות'מני והבריטי קיבלו את האוטונומיה של הבדואים על רישום הקרקע שלהם. ב-1952, כתבה "הוועדה המצומצמת לענין בירור שאלת בעלות קרקעות הבדואים בנגב" לשר המשפטים כך:

למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו … הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים ניכרים מאד בשמם של הבדואים [ע"י השלטונות], על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה הועברו [בעת מכירה ליהודים], לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם.

יש עוד דוגמאות לכך כאן. שוד הקרקעות החדש מתבצע על פי קביעתה של פליאה אלבק – שאם יש גיהנום, יש לה מדור פרטי משלה שם, רווי באדמות מתות ובידיהם הכרותות של מוכרי פלאפל, שם מותן של נשים הוא אך רווח נקי לאישיהן – שאדמות הנגב הן "אדמות מתות." על זה מוכנה מדינת ישראל לדחוק את הציבור הבדואי למלחמה.

בשנות השמונים, נהגו מנהיגים בשמאל הציוני לומר שאם יבוא טרנספר, הם "יישכבו תחת גלגלי המשאיות." גבירותי ורבותי מן השמאל הציוני, הטרנספר כבר כאן. הוא לא בא עוד, כפי שבא ב-1948 וב-1967, בדמותו של חייל חמוש, שמגחך "אנסה המקלע – וניסה"; הפעם הוא מגיע כשוטר, עם צו של בית משפט, אבל זהו אותו הטרנספר, אותו הטיהור האתני. הנה המשאיות, הנה גלגליהן. כעת, עשו כפי שמחייב מצפונכם – או חדלו-נא מלהטריח אותנו. אנו מצפים ממכם שתעשו לפחות את שעשו ח"כי הימין בימי ההתנתקות.

(יוסי גורביץ)

התייחסתי לפני שלושה חודשים למקרה המטריד מאד של הפעלת טייזר מצד חמושי היס"מ כנגד מתנחל מיצהר, בועז אלברט, לעיני ילדיו. הסרטון שהופץ אז טען שהטייזר הופעל כנגדו מספר פעמים. היום, בהחלטה שעליה כמו הומצא הביטוי "התירוץ גרוע מהעבירה," הצדיקה מח"ש את השימוש המופקר ההוא בטייזר.

סביב הסיפור הזה יש כמה טענות סרק, ואת אחת מהן אני רוצה לפרק כדבר ראשון. הטענה היא שבועז אלברט הוא ברנש לא נחמד, מתנחל מרדני, שיש נגדו צווי הרחקה וצווים אחרים, ושהוא אדם אלים. כל זה יכול מאד להיות – יצוין שאלברט לא הורשע ויש לציין שצווי הרחקה הם עוד כלי שחושף את אוזלת ידן של הרשויות; אין להן ראיות אז הן משתמשות בצווים מנהליים – ולגמרי לא רלוונטי. זכותו של אדם להיות לא נחמד; זכותו לא לציית למשטרה; למשטרה אין זכות לענות אותו.

אז איך הצדיקה מח"ש את השימוש בטייזר? רשות הדיבור למטייחים (מתוך הקישור למעלה):

"אלברט לא נענה להוראות השוטרים, התנגד למעצר ואף נמלט אל עבר חדר הילדים בבית. במקביל, הזעיקו בני משפחתו 'תגבורת'. לאחר שהוצא מהבית, הגיעו למקום אנשים שהשליכו אבנים אל עבר הכוח. השוטרים השתמשו באקדח הטייזר כלפי אלברט בשתי הזדמנויות בלבד לאורך המעצר (מתוכן רק פעם אחת בתוך הבית – ולא כפי שעלה מהסרט הערוך שהוצג באמצעי התקשורת.) […] [השימוש בטייזר] נדרש לצורך השלמת מעצרו של אלברט, שנשכב על הרצפה. השוטרים נאלצו לבצע את המעצר במהירות ויעילות, והיו רשאים במסגרת סמכותם לעשות שימוש בכוח. בנסיבות המורכבות של העניין, דבקות בביצוע משימה מורכבת בשטח שעלול להפוך עוין הצדיקה שיגור זרם חשמלי מוגבל בדרך שבה נעשה הדבר, לפי נוהלי משטרת ישראל ובהתאם לתורת ההפעלה של אמצעי זה."

אני לא יודע אם הסרטון היה ערוך. אני חושד שמח"ש, כשהיא לא מספקת ראיות לכך וכשהיא חוזרת בעצם על ההודעה הראשונה של משטרת ש"י בנושא, עושה לעצמה חיים קלים. אני גם חושד שכמו בהמון חקירות אחרות של מח"ש, היא נתקלה בחומה הבצורה של שוטרים שמשקרים כדי לחפות זה על זה. יש לי היכרות מסוימת עם משטרת מחוז ש"י, שהיא בזיונית אפילו בקנה המידה הרגיל של משטרת ישראל, כך שאין לי יותר מדי צפיות ממנה. אבל גם זה לא חשוב.

הטקסט של מח"ש אומר לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת: שהשוטרים הפעילו את הטייזר כנגד אלברט פעמיים לפחות. פעמיים זו הגרסה המשטרתית הרשמית. הפעם הראשונה היתה בתוך הבית; אותה אפשר היה, בדוחק ניכר, להצדיק. גם אז, אין מחלוקת על כך שאלברט לא היווה סכנה כלשהי לשוטרים, אבל הוא לא היה אז בשליטתם. הפעם השניה שבה הופעל הטייזר היתה כבר מחוץ לביתו של אלברט, כלומר כשהוא כבר היה אזוק.

טייזר אמור לשמש את השוטרים כדי לנטרל סכנה. אליבא דכולי עלמא, אפילו לגרסת המשטרה עצמה, לשוטרים לא נשקפה כל סכנה מאלברט, לא בתחילת האירוע וודאי לא אחר כך. נשקפה להם, לטענתם – ובהתחשב בכך שמדובר ביצהר זו טענה סבירה מאד – סכנה מצד מתנחלים אחרים. אם הם אלו שהיוו סכנה, כלפיהם צריך היה להפעיל את האמצעים הראויים לרמת הסכנה. אבל לא: השוטרים הפעילו את הטייזר, פעם שניה, כנגד מי שלא יכול היה לסכן אותם. רק לעכב אותם.

טייזר הוא אקדח חשמלי, ששימוש בו אהוב מאד על כוחות משטרה ברחבי העולם, בין השאר משום שהוא כלי עינויים שכמעט שלא משאיר סימנים. השימוש הזה הפך לכל כך נפוץ, שחברת טייזר החלה לפני מספר שנים לשווק אותו עם מצלמת וידאו שמופעלת עם הנשק ומתעדת את התקרית; כמה כוחות משטרה כבר הצמידו לנשק מונה, שסופר כל שימוש בו, כשהשוטר צריך להסביר כל שימוש ושימוש. לפני כשבוע ראינו שימוש בטייזר מצד שוטרים כלפי אשה חסרת ישע, שמסרבת לקום מהרצפה – כשלשימוש בו קודם איום. זה נכנס יפה מאד להגדרה של עינויים: הפעלת כאב כדי לגרום לאדם לציית. שימוש בטייזר עשוי לגרום להתקפי לב. כלומר, בשום פנים לא מדובר בצעצוע: זהו נשק אל-הרג, אבל לגמרי נשק.

אלא שהמשטרה לא מתייחסת אליו ככזה. עורכת הדין אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח בישראל אמרה לי בשיחת טלפון שהנהלים המשטרתיים כפי שהיו לפני ההתקפה על אלברט ראו בטייזר כלי שמיועד לשימוש לא במקרי סכנה בלבד, אלא ככלי עזר לשוטר, שנתפס כמשהו שנע בין שוקר לגז מדמיע. הנהלים של משטרת ישראל מאפשרים, לדברי עו"ד סוצ'יו, שימוש רחב מאד בטייזר. היא ציינה עוד שבעבר, כבר הועמד לדין שוטר משום שנהג להתעלל בעצירים באמצעות טייזר; אני מניח שהוא הגזים.

האלימות האגבית, השיטתית והממוסדת של משטרת ישראל כלפי אזרחיה – ואם אתם חושבים שהיא מוגזמת כלפי אזרחים יהודים, עוד לא ראיתם אותה מול פלסטינים, אזרחים ונתינים כאחד – היא זו שמאפשרת ללובשי המדים שלה לחשוב שהפעלת טייזר כלפי חסרי ישע (ואדם כבול, או אדם שכבר נמצא על הרצפה, הוא חסר ישע) היא התנהגות סבירה. בשום כוח משטרה מערבי החלטה כמו זו שפרסמה מח"ש הערב לא היתה מתקבלת בשתיקה. לכל דבר ועניין, ההחלטה הזו היא אור ירוק לשוטרים להשתמש בטייזרים ככלי "שכנוע," או במילים ברורות יותר ככלי עינויים. בישראל היא עוברת כאילו כלום, ורק הארגונים הרגילים מוחים.

המקרה של אלברט, כמו המקרה של האלמונית חסרת הישע, צריכים להזכיר לנו את מה שאנחנו נזכרים בו בדרך כלל רק כאשר האלימות מופנית כלפי חסרי הישע שבחסרי הישע, בעלי חיים: שאנחנו מאפשרים לקלגסים שלנו שימוש חופשי באלימות שצריך להפחיד את כולנו. ושאנחנו צריכים לדרוש תשובות מהמשטרה אחרי כל אירוע כזה. ולא, אל תחשבו שזה יעצור באלברט או בעושי צרות מקצועיים מצידו; כבר ראינו שזה לא המצב. אתם בהחלט יכולים להיות האנשים הבאים שיופעל נגדם טייזר, גם מבלי שתהוו כל סכנה, כשהשוטר יודע ששום דבר לא יקרה לו. יש לו, אחרי הכל, שלוש שכבות הגנה: עמיתיו השוטרים, שישקרו עבורו; הציבור השאנן, שמבחינת חלקו הגדול כל אלימות משטרתית נתפסת אוטומטית כמוצדקת או לכל היותר כהגזמה מצערת אך הכרחית; ומח"ש, שתטייח עבורו את החקירה.

ומבין השלוש, השניה היא הבעייתית מכולן. היא זו שמאפשרת את שתי האחרות, והיא זו שאנחנו צריכים להשיל במהירות.

ועוד דבר אחד: חברת הכנסת רות קלדרון (יש לפיד) נתקלה לחרדתה אמש (ב') בבני ישיבות שישבו ביציע הכנסת וצפו בדיון. במקום לשבח אותם על הרוח הדמוקרטית שהם מגלים, היא החליטה להעליב אותם. קלדרון אמרה ש"אני רוצה לנצל את 28 השניות שיש לי. חילול השם היום יומי הזה של אנשים שלבושים כתלמידי חכמים ויושבים פה במליאה למעלה בבטלנות, בלי ספר, שעה אחרי שעה. זה מוציא אותי מדעתי. זה מבייש את הלבוש של תלמיד חכם, זה מבייש את הערך של ביטול תורה. ואני מבקשת מכם או להביא ספרים או ללכת לבית-מדרש וללמוד. זה בושה וחרפה. זו בושה לתורה, שיוריד את הבגדים האלה." וואלה. הערך של ביטול תורה?

יש ביטוי תלמודי שהולם היטב את האירוע הזה. לא, לא "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא," שמתאר היטב את קלדרון עצמה, אלא "כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא." אני לא מאמין בו; קלדרון מעמידה פנים שכן.

(יוסי גורביץ)

אחת לכמה שנים זה קורה: משטרת ישראל נתפסת בחדלון מעש גדול מהרגיל, ומיד היא מכריזה בקול יבבה שאין לה די כלים כדי להתמודד עם הפשיעה, אשר על כן היא נאלצת לשאול את שיטות המלחמה בטרור של השב"כ וצה"ל בגדה המערבית. לפני כתשע שנים, דיבר השר לבטחון פנים, צחי הנגבי, על שימוש במעצרים מנהליים; היום (ג') חזר על האיוולת הזו גם השר הנוכחי לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', כשהוא פולט את הפנינה "מספיק עם הצביעות ועם זכויות האדם האלה, הדברים ייבחנו בעין ציבורית."

נו. מי צריך זכויות אדם? אולי כדאי שאהרונוביץ' יכריז על מדינת משטרה רשמית ויסגור את הבסטה. מי צריך הליך של חקירה, ואת כל הבלגאן המייגע הזה של משפט, שבסופו עוד קיים סיכוי של 0.03% שיסתבר שוב שמשטרת ישראל לא יודעת לעשות את תפקידה, שהפרקליטות מאוכלסת בחדלי אישים, ושלבתי המשפט אין ברירה אלא לזכות את הנאשם?

המונח "מעצר מנהלי" הוא שם נקי למה שפעם נהגו לכנות preventive detention, "מעצר מונע", שמטרתו היא לקחת אדם שלגביו יש חשד שהוא עשוי לבצע עבירה ובשל החשד הזה להשליך אותו מאחורי סוגר ובריח ללא הצורך המעיק להוכיח את אשמתו. הנוהל, כפי שהוא מופעל בישראל – ברוב מוחלט של המקרים כנגד פלסטינים אבל לעתים גם כנגד יהודים – ראוי לשם אחר: מעצר קפקאי.

בחלק מהמקרים, העצור כלל לא יודע במה הוא מואשם. ברור לו שמדובר בעבירה בטחונית אבל בתואנה שחשיפת המידע הבסיסי הזה עשויה לחשוף שיטות פעולה, הוא לא מקבל את המידע שיאפשר לו להגן על עצמו. בית המשפט מוצא את עצמו במצב הבלתי מתקבל על הדעת, שבו הוא נחשף ל"חומר סודי" עליו אין לו בעצם אפשרות לערער, והוא צריך לייצג בו זמנית הן את עצמו והן את הזכויות של הנאשם. התוצאה, ברוב מוחלט של המקרים, כמו לקוחה מקפקא: מעצר של אדם ללא משפט, ללא יכולת להגן על עצמו ולעתים מבלי לדעת במה הוא חשוד. העליון הישראלי קיבל שוב ושוב את חוקיותם של המעצרים המנהליים, בטענה שיש "פיקוח משפטי" עליהם. אבל איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר השופט איננו יכול לשאול את הנאשם שאלות מחשש שמא יחשוף מידע סודי? איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר רק צד אחד יכול להגיש ראיות, והצד השני איננו יכול לערער עליהן כלל? זה לא פיקוח משפטי, זו חותמת גומי.

עכשיו רוצים להרחיב את ההליך הזה, שמשמש כנגד עבירות בטחוניות – כלומר, כנגד המצב הקיצוני שבקיצונים מבחינה משפטית, שבו יש גוף או אדם שמנהלים מאבק מזוין כנגד המדינה, כשהם שוללים את עצם הלגיטימיות שלה ואת זכותה להעמיד אותם לדין – לזה של הפשיעה הרגילה. כלומר, מעכשיו מצב משפטי בעייתי במיוחד שמופעל במצב לחימה, יחול על סתם פושעים.

ומבחינת משטרת ישראל, שהיא שבר כלי, זה באמת פתרון יוצא דופן. למה לעבוד קשה, לאסוף ראיות, להכנס לקרב מוחות עם פושעים מתוחכמים יותר מהקרפד הנפוץ? פשוט תאמר לשופט שיש לך מידע מודיעיני שהאיש הזה והזה תכנן טבח, ויאללה – למעצר של חצי שנה, עם אופציה להרחבה קבועה, בלי שלאיש תהיה שום יכולת להגן על עצמו. יכול להיות שהמשטרה תצדק; יכול באותה מידה להיות שכמו שקורה כל שני וחמישי, המשטרה תעיד עדות שקר בבית המשפט. רק שבעוד שכרגע, יש לנאשם – כזה שלא מוכן להתקפל מול המכבש של הצעת עסקת הטיעון – סיכוי להוכיח שהשוטרים שיקרו, ויש סיכוי שהשופט אפילו ינזוף בשוטרים (אל דאגה, משום מה הם אף פעם לא מועמדים לדין על עדות שקר; אם יש רחמנות של בתי המשפט, היא בעיקר כאן), זה לא יקרה יותר.

והכי טוב, מבחינת המשטרה: אין יותר כותרות מביכות. אין יותר הגעה לבית המשפט על תקן פופאי ויציאה ממנו כשביצה מרוחה על פרצופך. הצד השני פשוט יצטרך לסתום את הפה.

והצד השני, כמובן, יכלול לא מעט אזרחים חפים מפשע. כבר כעת, במערכת שמגיעה לשיעור הרשעות פליליות של 99.7%, קשה מאד להאמין ברצינות שכל המורשעים אכן אשמים. כשהאנשים שבאמת מעצבנים את המשטרה – בעיקר, עולה החשד, משום שהם מתוחכמים ממנה – לא יוכלו לראות את הראיות נגדם, הלחץ המערכתי על שוטרים להעיד עדות שקר יגבר עוד יותר. עכשיו הוא לא יגיע רק מחבריהם ליחידה; עכשיו הוא יגיע גם מלמעלה, מהקצונה שלהוטה "להציג תוצאות," ואם המחיר הוא אובדן חירות של אדם חף מפשע, נו, לא נורא. הוא בטח עשה משהו. אחרת לא היינו תופסים אותו, נכון?

ספק אם יש צעד נכון פחות מבחינת משטרת ישראל – אחד הגופים השנואים ביותר במדינה – כרגע מאשר לדרוש מעצרים מנהליים. אם יש בה עוד אמון, וכמעט שאין, הוא יתנדף ברגע שבו היא לא תצטרך יותר להציג ראיות. אגדות אורבניות על אנשים שהופללו בחברות בכנופיית פשע מאורגן ועל כן נעלמו למעצר מנהלי, רק כי עצבנו שוטר, יתחילו להסתובב במהירות שיא – ומאחר והמשטרה לא תוכל להציג ראיות, היא גם לא תוכל להפריך את האגדות הללו.

מרבים להצביע על כך שהשב"כ עושה את מלאכתו היטב בגדה המערבית, וטוענים שמעצר מנהלי הוא כלי הכרחי. אין לנו את המידע הדרוש כדי להכריע בשאלה הזו. אנחנו לא יודעים – השב"כ לא מוסר את המידע – כמה מהאנשים שהוא עוצר במעצר מנהלי אכן קשורים לטרור, וכמה מהם עצורים רק משום שהם לא הסכימו לשתף פעולה איתו, מה שמבחינתו בהחלט יכול להיחשב לעבירת בטחון. מי שזוכר את המקרים שבהם התיקים של השב"כ אכן הגיעו לבתי משפט – המקרים של ענת קם וטלי פחימה, למשל; המקרה של ראאד סלאח, שהואשם תחילה בריגול עבור איראן ונסגר בקול ענות חלושה בהתרמה לאיזו עמותת חמאס – יזכור שהרבה מאד הרים הפכו לעכברים.

מפכ"ל המשטרה דנינו אמר היום – בקישור שבו צוטט אהרונוביץ', למעלה – שהמשטרה רואה את תפקידה כאבטחת בטחון האזרחים. זו תפיסה מקובלת אבל מאד בעייתית. בשם הבטחון יכולה המשטרה בקלות להפוך לאיום הגדול ביותר על בטחונם של אזרחים. תפקידה של המשטרה הוא לא "להביא בטחון"; תפקידה הוא לשמור על החוק ולאכוף אותו. ללא חוק, לאיש אין בטחון. והחוק כולל גם את אותן "זכויות אדם" שהשר לבטחון פנים מזלזל בהן כל כך. כן, גם לפושעים יש זכויות אדם; לא רק כחשודים אלא גם כמורשעים וכאסירים. הזלזול בזכויות האדם של כלואים ועצירים הוא תחילתו של המדרון החלקלק של הפגיעה בזכויות האזרח של כולנו.

המשטרה נוהגת לייבב שאין לה די כוחות להלחם בפשע. בולשיט. השוטר הישראלי מצויד בסמכויות שאין להן כמעט אח ורע בעולם המערבי. קצין משטרה ישראלי יכול לקבל את נתוני הסלולר של חשוד, כולל את נתוני האיכון של המכשיר שלו, במחי שיחת טלפון: הוא לא צריך צו שופט, הוא רק צריך לומר לפקיד בחברת הסלולר שהוא זקוק למידע משום שהשתכנע שיש סכנה ממשית לחיי אדם. למותר לציין שאין על הסמכות הנרחבת הזו כל פיקוח. בתי המשפט בישראל מאשרים כמעט אוטומטית האזנות סתר.

פעם, לפני 40 ומשהו שנה, היה במשטרה קצין שהילך אימים על הפושעים בישראל, בעיקר הפושעים בעלי הצווארון הלבן: בנימין זיגל. הוא הקים את היחידה לחקירות הונאה. זיגל הביא תוצאות בפשעים המסובכים ביותר, והוא לא נזקק למעצרים מנהליים או לעינויים. הוא פשט אסף סביבו חוקרים טובים, ולימד אותם שעבודה אפורה, עקשנית ואיטית משתלמת.

לא תמיד זה נכון, אבל ברוב המקרים – בהחלט. בניגוד למיתוסים, מימי סר ארתור קונן דויל והלאה, עולם הפשע לא מאוכלס בטיפוסים נוסח פרופסור מוריארטי; גם דמויות נוסח מאיר לנסקי, שמצליחות עד רגע מותן לחמוק מידי החוק, הן נדירות למדי, מגיעות אולי פעם בדור. רוב הפושעים עושים שגיאות. המשטרה לא צריכה עוד סמכויות, ועל אחת כמה וכמה שהיא לא צריכה מעצרים מנהליים: היא צריכה עוד זיגלים. וכן, היא צריכה לדעת שהמאבק בפשע המאורגן יהיה איטי, מלא תקלות מתסכלות, אבל ככה זה. כמובן, לא ברור שהמשטרה הנוכחית בנויה לזה; בהחלט יתכן שצריך לפרק אותה ולבנות אותה מחדש. אבל על כל פנים, גסטפו אנחנו לא צריכים.

כמה מילים על ההיסטריה הציבורית שמדרבנת את המשטרה. חלק ממנה נובע מהנטיה של ממשלת ביברמן לראות כל דבר כ"טרור." השלכת אבנים היא "טרור עממי," חרם על מוצרי הכיבוש הוא "טרור כלכלי" והנסיון של הפלסטינים לקושש לעצמם כמה הישגים הוא "טרור דיפלומטי." מכאן, הגלישה לדיבורים על פשע מאורגן במונחים של טרור היא כמעט אוטומטית. אבל פשע איננו טרור; טרור הוא לוחמת גרילה אורבנית שמיועדת להפיל משטר, פשע הוא בסך הכל פשע.

חלק אחר נובע מהיסטריה של עיתונאים. למרבה הצער, בולט ביניהם בימים האחרונים קול שקול בדרך כלל, זה של אורי משגב, שדיבר בין השאר על יציאה למבצע "חומת מגן" נגד הפשע. אלה בדיוק הקולות שגוררים, כמה ימים אחר כך, אמירות כמו אלה של אהרונוביץ' "מספיק עם זכויות האדם." מכאן ועד מעצרים מנהליים, או עד אמירות מטורפות על חיסול מהאוויר של חשודים בכירים בארגוני פשיעה, הדרך קצרה. כשהמשטרה תחצה אותה, כשהיא חשה שיש לה רוח גבית לעשות זאת, האנשים שדירבנו אותה והריעו לה מעמודי הדעות לא יוכלו לרחוץ בנקיון כפיהם כשהזכויות המתמעטות של החשוד הפלילי תספוגנה עוד מכה וכשמדינת המשטרה תרחיב את כוחה. איך אמרו הבריטים? Keep Calm and Carry On.

(יוסי גורביץ)

הבוקר (ג'), בסביבות השעה 01:00, הגיעו פקחי עיריית תל אביב לבית הקפה אלבי שבדרום תל אביב, וטענו כי הוא פועל מחוץ לשעות העיסוק שלו, ודרשו לתת לו דו"ח. העובדות שהיו במקום הכחישו את הטענה, ציינו כי הן נעלו כבר את בית הקפה והיו עסוקות בנקיון ובבדיקת הקופה, וסירבו לקבל את הדו"ח. תוך שניות הגיעו למקום מה שמכונה בדרך כלל "כוחות גדולים של משטרה ומג"ב," הגישו לעסק צו סגירה ועצרו את השתיים. במקום היו כ-30 שוטרים, והם הגיעו בחמישה כלי רכב לפחות.

זה חתיכת סד"כ למשטרת תל אביב. במשמרות לילה מן המנין יש בממוצע 29 ניידות בתל אביב (אני רוצה להודות לשי אלקין על ההפניה). כלומר, קצת יותר משישית מכלל הניידות בתל אביב הופנו בלילה האחרון למניעת הסכנה האיומה שבקיומו של בית קפה אלטרנטיבי. ההטרדה נמשכה גם היום: בשעות הצהרים פשטה המשטרה, הפעם בכוחות יס"מ, על בית הקפה והיא דרשה מהנמצאים במקום להזדהות ולעזוב. הכוחות עדיין שם.

הדרישה להזדהות לא מקרית. היא זו שמסבירה לנו את הסיבה לפעלתנות המשונה הזו של משטרת תל אביב. לפני כשבועיים נתקלה הפעילה אורטל בן דיין בקבוצת שוטרים שהחלה להתנכל למשפחה פלסטינית שישבה בבית הקפה, ודרשה מהם הסברים. אחד השוטרים כינה אותה "שמאלנית מפגרת," וכשבן דיין דרשה ממנו להזדהות, דרשו ממנה השוטרים להזדהות. כשסירבה – ולשוטר אין סמכות חוקית לדרוש מאדם להזדהות אם הוא לא חשוד בביצוע עבירה – הם עצרו אותה.

המעצר השרירותי הזה גרר רעש ציבורי ניכר, חברי כנסת דרשו לחקור את המשטרה, ובן דיין שוחררה אחרי שהסכימה להזדהות בבית המשפט המחוזי. כשהשתחררה, חשפה בן דיין את שמו של השוטר שעצר אותה – מלווין בר-ששת אבודרהם – ובאותה הזדמנות, גם סטטוסים גזעניים שפרסם בפייסבוק. זה היה קצת יותר מדי כאב ראש למפכ"ל ביום אחד, ובר-ששת אבודרהם כבר לא מקבל משכורת ציבורית.

המשטרה יצאה מן התקרית כשביצה על פרצופה, כתוצאה מאומץ לב אזרחי נדיר וראוי להערכה של בן דיין, והיא לא שיפרה את מצבה כשמסרה גרסאות מטומטמות לתקשורת. המשטרה טענה, בו זמנית ומבלי להבין את הסתירה הנלעגת בדברים, שבן דיין סירבה להזדהות ושהיא "מוכרת למשטרה." וואלה. היא גם טענה שהשוטר לא אמר שבן דיין היא "שמאלנית מטומטמת," אלא אמר לחברו "פנה שמאלה." נראה שבדוברות המשטרה מעסיקים את האנשים שנכשלו בבחינות של דובר צה"ל.

אז במשטרה החליטו לנקום ולהראות ליושבי האלבי למי יש יותר גדול, או, כפי שניסח את זה ג'ון בראון היטב, לבצע פעולת תג מחיר. לשוטרים בכל העולם יש נטיה כנופייתית מוכרת – היתה תקופה, כתב דיוויד סיימון ב-Homicide, ששוטרי באלטימור התגאו בכך שהם חברים בכנופיה החזקה ביותר בעיר – ולמשטרת תל אביב אין, כמסתבר, בעיה שהתושבים ידעו את זה. הם פועלים כדי להטיל אימה על אנשים שלא ביצעו פשע. הם מרגילים אתכם לבריונות מצד לובשי מדים: היום הם דורשים ממכם להזדהות ללא סיבה, מחר הם יעכבו אתכם ללא סיבה טובה. אסור לנו לגלוש במדרון החלקלק הזה. אנחנו צריכים להזכיר למשטרה שהיא עובדת אצלנו, לא להיפך.

איתמר שאלתיאל סיכם את פרשת האלבי בתמצות קולע, כהרגלו: "זה לא רק שהמשטרה פועלת כמו מאפיה, זה שהשוטרים רוצים שתדעו שכך הם עובדים, שלא תעזו להרים ראש." אז אנחנו מרימים. הערב תהיה משמרת מחאה ב-20:00 מול האלבי, רח' הגדוד העברי 1, תל אביב. בואו, ואל תשכחו להביא מצלמות וכלי שידור אחרים. זכרו: המצלמות הן הקריפטונייט של החמושים. בגדה וגם בישראל. היו אח קטן.

עוד דבר אחד: אתמול בבוקר טען דובר צה"ל שכוחותיו בקלנדיה הותקפו על ידי לא פחות מ-1,500 פלסטינים, סד"כ שווה ערך לחטיבה מתוגברת. מה אני אגיד לכם, ממש שחזור של קרב תרמופילאי. בערב, המספר כבר ירד ל-300. איך נקרא לכוח שמעריך את הכוח המאיים עליו כגדול פי חמש (לפחות – גם הנתון של 300 עשוי להיות מוגזם) מכפי שהוא באמת? הזוי? מנותק מהמציאות? שקרן מטעמי תקשורת וכסת"ח משפטי? לא מקצועי, זה בטוח.

(יוסי גורביץ)

ספיר סלוצקר-עמרן כתבה היום (א') על מה שאירע לה אחרי ההפגנה אמש מול ביתו של שר האוצר: היא מצאה את עצמה עם מפגינה נוספת כשהן מוקפות בעשרה שוטרים, כשאחד מהם – סהר בצ'י – החל להטריד אותה מינית. כשעמיתתה ניסתה לצלם אותו, הוא תקף אותה. כשסלוצקר-עמרן נחלצה לעזרתה, היא מצאה את עצמה מותקפת על ידי כל עשרת השוטרים. זה נגמר, כצפוי, בכך שכנגד סלוצקר-עמרן הוגשה תלונה על תקיפת שוטר – אחרי שהיא נעצרה. בצ'י התגרה בה ואמר שהיא מוזמנת להגיש נגדו תלונה למחלקה לחקירת שוטרים.

אני אחסוך לסלוצקר-עמרן את התלונה: אין שום טעם בכך. מח"ש לא מסוגלת לפעול, משום שהשוטרים מחפים זה על זה. אלה לא דברים שלי, אלה דבריו של ראש מח"ש היוצא, הרצל שבירו, לפני שלוש שנים: "אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על כף יד אחת. זה קשר השתיקה. זה לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא זה בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

אפשר לעצור אותה, למעשה. הפתרון צריך להיות דרסטי ואכזרי: פירוקה של משטרת ישראל והרכבתה מחדש. כפי שהיא כרגע, היא גורמת לאזרחי ישראל יותר נזק מתועלת. צריך להעביר חוק שקובע שכל שוטר שכנגדו הוגשה אי פעם תלונה על אלימות, חזקה שהתלונה הזו היא תלונת אמת והשוטר יפוטר.

במקביל, הרשות השופטת צריכה לעשות שני דברים. הראשון הוא תקדים של שופטי הראג' הבריטי. המשטרה של הראג' היתה ידועה לשמצה בשל חוסר יעילותה ושחיתותה; באופן חריג וחסר תקדים, שופטי הראג' קיבלו סמכות לדרוש לא רק את ההצהרות של השוטרים, אלא את כל תיק החקירה כדי שיוכלו לעקוב אחרי עבודת המשטרה מראשיתה. אחד השופטים נהג בעקביות לשחרר כל אדם שהראיה העיקרית כנגדו היתה הודאה. הנחת היסוד שלו היתה שההודאה הוצאה בכפיה, או זויפה.

זו גם הנחת היסוד שצריכה לעמוד מול עיני שופטי ישראל כאשר הם באים לעסוק בעדויות של משטרת ב'צי. כל עדות של שוטר שאיננה מגובה בראיה חיצונית חד משמעית, יש להתייחס אליה כעדות שקר. הנחת היסוד צריכה להיות זו של שבירו: ששוטרי ישראל הם עדי שקר.

כל שוטר שמסר עדות שנמצאה שקרית, יועמד לדין ובהליך מזורז. היה ויימצא אשם, בית המשפט יפסוק לו את העונש המקסימלי בחוק, קרי שבע שנות מאסר. נמצא שוטר אשם בעדות שקר, הוא יפוטר בקלון מן המשטרה ולא יקבל את הפנסיה שלו. יש להתייחס לעדות שקר של שוטרים כאל מכת מדינה ולפעול בהתאם. במקביל, יש לבנות כוח משטרה חדש. כן, זה יעלה כסף. בשעתו, המדינה גייסה "מלווה חירום מרצון", שהיה מס בכפיה לכל דבר, כדי לאפשר לה לנהל מלחמות; מצבה של המשטרה הוא מצב חירום לא פחות מהפלישה המצרית לסיני ב-1973.

קראתי היום את אחד האנשים היותר שקולים והיותר רגועים שאני מכיר, כשהוא כותב שעל מה שעשה בצ'י, הציתו במצרים ובטוניסיה תחנות משטרה. אדם אחר כתב שלא ירחק הזמן, ובו מפגין באמת יתקוף שוטר. אחרי הכל, הוא ממילא ימצא את עצמו עם תלונה על תקיפת שוטר, אז לפחות שיהיה על מה. מאד לא רצוי לישראל להגיע למצב הזה ורצוי שהממשלה תנקוט בצעדי חירום מפניו.

פה אנחנו מגיעים לבעיה העיקרית: הממשלה. משטרת ישראל נמצאת במצב שבו היא נמצאת הרבה בגלל שלממשלה נוח מאד שתהיה משטרה חלשה ושנואה. אחרי הכל, בעבר המשטרה העזה לחקור את בכירי הממשלה לא פעם ולא פעמיים. זכור המראה של אחד המושחתים שבראשי הממשלה, אריאל שרון, אחרי שקיצץ את תקציבה – יום לאחר שבנו נחקר בחשד להעלמת ראיות, שאכן הועלמו – כשהוא נוזף בשוטרים, כמעט צורח, ודורש "בלי בכי ובלי נהי."

ואף על פי כן. משטרת ישראל כפי שהיא – מושחתת, אלימה, עצלנית, לא יעילה, שקרנית – צריכה לעבור מן העולם. מגיע לנו יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)