לא ברור אם משטר מובארק ישרוד את הימים הקרובים – רשת אל ג'זירה באנגלית, שעושה עבודה מופתית, מדווחת שלא רק יורש העצר ג'ימי הגיע ללונדון, אלא גם אשתו של מובארק, סוזן, עשתה זאת; יש ידיעות סותרות בנושא – ולא ברור מה יהיה המשטר הבא שיפול. בירדן כבר יש הפגנות, כמו גם בתימן – ועד כמה שקשה להאמין, גם בג'דה שבערב הסעודית.

אנחנו חווים מה שנראה כמו אביב עמים ערבי, שראשיתו בטוניסיה, והציבור הישראלי כמו גם מנהיגיו נרגנים מתמיד. התקוממות נגד ערפדים כמו בן עלי ומובארק, ששורצים בתפקידים עשרות שנים, לא רק שלא מרגשת אותם, היא מפחידה אותם. הישראלים מיקמו את עצמם, אוטומטית, בצד של העריצים הערבים.

אחרי הכל, די נוח לישראל איתם. אין הפתעות. שר ישראלי אנונימי – ניחוש: מדובר בבוגי יעלון, הוא שהה יותר מדי זמן במכון שלם ומקומות דומים – אמר אמש (ו') לטיים שעקרונית, ישראל מעדיפה דמוקרטיות כי "הן לא נלחמות זו בזו", אבל מצד שני "אני לא בטוח שזה הזמן לדמוקרטיזציה של המרחב הערבי".

כמובן שלא. זה אף פעם לא הזמן. ישראל, אחרי הכל, דורשת מהערבים להיות דמוקרטים רק כאמצעי התחמקות ממגעי שלום איתם. הדרישה לדמוקרטיזציה של הערבים לפני שיהיו מגעי שלום – כי אין טעם להסכמי שלום רק עם רודנים – עמדה, כזכור, בלב ספרו של נתן שרנסקי, הספר שג'ורג' וו. בוש אהב כל כך. עכשיו, שמגיעות המהפכות, ישראל מגלה את עמדתה האמיתית: היא לצד הרודנים.

אוהבים לספר לנו שמהפכה במצרים ובמדינות ערביות אחרות תסתיים אוטומטית בהשתלטות האחים המוסלמים או גוף איסלמיסטי אחר. יכול להיות. מצד שני, זו העמדה של מובארק – והוא בעל עניין בנושא, בלשון המעטה – ושל המודיעין הישראלי. זה האחרון יכול להוסיף את נפילת הדיקטטורה הטוניסאית והמהומות הכבדות במצרים לרשימת הפאשלות הארוכות מאד שלו. הוא לא ראה את זה בא. אולי הגיע הזמן למצוא לנו מומחים שלא מגיעים מהמערכת הבטחוניסטית?

יכול להיות, מצד שני, שהם נשענים בעיקרה על דוגמא אחת: זו של איראן. המהפכה האיראנית בת שלושים את הדור הצעיר שלה, ראינו, היא איבדה. האיסלמיסטים עלו לשלטון באלג'יריה, אבל לא הספיקו לשלוט; הצבא הדיח אותם ויצא למלחמת אזרחים עקובה מדם. בטורקיה עלתה לשלטון מפלגה איסלמית, ואין ספק שלא מדובר בחגיגה גדולה, אבל זו לא איראן.

המהומות לא החלו מהאחים המוסלמים. בטוניסיה, הם הגיעו רק לאחר הנצחון וספק אם יצליחו. במצרים, הם תנועת האופוזיציה הוותיקה והמאורגנת ביותר – והם עדיין הגיעו באיחור. היום, על פי הדיווחים, כאשר פרצו פעילי האחים המוסלמים בקריאות "אללהו אכבר", פעילים אחרים גברו עליהם בקריאות "מוסלמים, נוצרים – כולנו מצרים". למצרים, רצוי להזכיר, יש עבר חצי דמוקרטי: בתקופת המלך פארוק היה פרלמנט פעיל ועיתונות חופשית ותוססת. מובארק הוא הרודן השלישי בשושלת צבאית – נאסר (שהדיח את נאגיב), ואחריו סאדאת – שחיסלו את המורשת הזו. כשפרשן ניסה להסביר אתמול באל ג'זירה שיש לחזור לדמוקרטיה של ימי נאצר, זה גרר צחוק מריר.

אי אפשר לדעת איך זה ייגמר, כאמור, אבל מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח, כדי לשמור על הישראלים מפני פחדיהם. התפיסה הזו מוכיחה עד כמה רואים הישראלים בערבים פראים שאינם מסוגלים לשלוט בעצמם – וגם לא להתפתח. הם תמיד צריכים איזה איש חזק שיתן להם בראש. התפיסה הזו מעידה יותר על הישראלים מאשר על שכניהם.

(יוסי גורביץ)