שלשום (ג') נערכה אחת הישיבות ההזויות ביותר של וועדת הכספים: שלושה חברי כנסת התבקשו לאשר במפתיע, תוך זמן קצר וללא אפשרות להתייעץ, למשרד הבטחון להוציא 6.345 מיליארדי שקלים לאורך 20 השנה הקרובות, לשם רכישת מטוסי אימון מאיטליה. הכסף יגיע בחלקו מהסובסידיה האמריקאית לתקציב הבטחון, אבל ברובו מהלוואה ארוכת טווח. הריבית שתשלם ישראל על ההלוואה הזו תעמוד על סכום צנוע של 200 מיליון יורו, נקודה שמשרד הבטחון העדיף שלא להתעכב עליה. חברי הכנסת היססו לכמה שניות: בכל זאת, כפי שאמר פעם סנאטור אמריקאי, מיליארד ועוד מיליארד ופתאום אתה מדבר על כסף גדול. אבל בסוף – קרי תוך שש דקות – הם אישרו. ברירה היתה להם? אם הם לא היו עושים את זה הם היו מוצגים כבוגדים, מה גם שיו"ר הוועדה בכלל חרדי.

כמה עולה לנו צה"ל? מפתה להסתכל על התקציב השנתי, אבל זו תמונה מטעה. מדי שנה, מבקש צה"ל ומקבל כמעט אוטומטית סכומים אדירים לתקציב. כפי שאפשר לראות מהמסמך הזה (עמ' 2), הקשר בין התקציב המקורי לתקציב המעשי הוא רופף עוד יותר מהקשר בין אהוד ברק לבוחריו.

בשנת 2006, התקציב המקורי של צה"ל היה אמור להיות 45.3 מיליארדים; הוא היה, בסופו של דבר, 59.4 מיליארדים – תוספת של 14.2 מיליארדים ועליה של 9.5%. 2006 לא היתה שנה נורמלית, מלחמת לבנון השניה פרצה בה. אבל ב-2007, למרות שהתקציב המקורי עמד על 50 מיליארדים (עליה של 10% מתקציב 2006 הרשמי), הצבא עדיין סיים אותו עם תוספת תקציב של 9.9 מיליארדים.

תקציב צה"ל הרשמי המשיך לגדול ב-2008, ועמד על 51.1 מיליארדים – עליה קטנה לכאורה של 2.1%. אבל בפועל, הוא קיבל במהלך השנה עוד 9.8 מיליארדים, והתקציב הסופי היה 60.8 מיליארדי דולרים. ב-2009, העמיד צה"ל פנים שהתקציב שלו קטן, והוא עמד רק על 48.4 מיליארדים, לכאורה ירידה של 5.2%; בפועל, צה"ל קיבל עוד תוספת פצפונת של 12.7 מיליארדים, ותקציב 2009 היה גדול מתקציב 2008 – הוא עמד על 61.1 מיליארדי שקלים. בשנת 2010, התקציב הרשמי של צה"ל עמד על 53.1 מיליארדי דולרים, עליה של 9.6% בתקציב הרשמי לעומת 2009 – ועדיין, הצבא בלע עוד 11.9 מיליארדים. סך הכל, הוא קיבל ב-2010 – השנה האחרונה שבה יש לנו נתונים מלאים, כי התקציב הדו שנתי של 2011-2012 טרם הסתיים – 65 מיליארדים. ננסה לסכם את זה בטבלה נקיה יותר:

זה המון, המון כסף. אלה סכומים סובייטיים כמעט, ומה שמוטט את ברית המועצות בסופו של דבר היה שעבוד הכלכלה שלה לצרכי הממסד הבטחוני. בפועל, צה"ל חורג מדי שנה מהתקציב שלו בכ-20%, פלוס מינוס. בפועל, הכנסת לא מצליחה לפקח עליו והממשלה אפילו לא מנסה. צה"ל טוען כל הזמן שיש לו הוצאות חריגות, כמו כיפת ברזל. זה אומר שאו שהוא לא ממש טוב בחיזוי הצרכים הבטחוניים, או שהוא פשוט לוקח עוד כסף כי הוא יודע שאף אחד לא יעצור אותו.

מה עושים בצה"ל עם כל הכסף הזה, שמגיע אליהם מהמסים שכל אחד מאיתנו משלם? ובכן, ממקור בכנסת שטרח להגיש כמה שאילתות בנושא, עולה תמונה עגומה. כל הנתונים הבאים מתייחסים לתקציב 2010.

53% מההוצאות של מערכת הבטחון הן הוצאות שכר, קרי 26 מיליארדי שקלים, שהם שבעה אחוזים מכלל תקציב המדינה. עלויות השכר של מערכת הבטחון גדולות מכלל התקציב הכללי של המשרד לבטחון פנים, משרד המדע, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, משרד התמ"ת, משרד הרווחה ומשרד החקלאות גם יחד.

הלאה. 175,000 מגויסי הכפיה של צה"ל מסתפקים בתקציב של 900 מיליוני שקלים – כלומר, משכורת של כ-430 ₪ בחודש (היא משתנה לפי תפקיד, אבל לא הרבה.) ל-30,000 אנשי הקבע שלו, מצד שני, משלם צה"ל 8.3 מיליארדי שקלים. המשכורת הממוצעת של איש קבע גבוהה פי 50 מזה של מגויס כפיה, כלומר נעה בערך סביב ה-21,500 ₪ בחודש. עכשיו, פה הממוצע מועיל לנו פחות – סגן עולה לצה"ל הרבה פחות מאשר גנרל; ב-2007, שכרו של אלוף עמד על כ-47 אלף ₪ ויש להניח שהוא עלה מאז. אבל אם ניקח את הממוצע, עדיין נגלה שהוא גבוה פי שניים וחצי בערך מהשכר הממוצע במשק, שבאפריל עמד על 8,881 ₪.

עובדי צה"ל, מהם יש כ-7,400, עלו לנו ב-2010 2.1 מיליארדי ₪, כלומר יותר מפי שניים מכלל ההוצאה על מגויסי הכפיה. העלות הממוצעת של עובד צה"ל גבוהה אף יותר מזו של איש קבע: 24,300 ₪ בחודש, קרי כמעט פי שלוש מהשכר הממוצע במשק. לא רע, לא רע בכלל.

עיקר ההוצאות השכר של צה"ל, כמובן, הן על פנסיה. זה נכון לכל תקציב שכר ממשלתי והסיבה היחידה שראוי להתעכב על כך היא שאנשי קבע – לפחות הקצינים מביניהם; צה"ל מנסה לדחוק את הנגדים למסלול קריירה של "קריירה אחת" מאז 2010 – יוצאים לפנסיה בגיל מגוחך של 45, כלומר 20 שנים לפני שאר האוכלוסיה, והם הצליחו עד כה, למרות ביקורת ציבורית נרחבת, לשמור על הפריבילגיה השערורייתית הזו. כן, אני יודע – תמיד עולות הטענות שאנשי קבע משרתים שעות לא סבירות. חלק מהם עושים זאת, והם מתוגמלים על כך, אבל הקצינים הקרביים, למרות שהם בולטים, הם שיעור קטן מאד מכלל הקצינים (ומכלל החיילים) בצה"ל. רוב הקצינים, כמו רוב החיילים, הם פקידים או טכנאים במדים.

אין עוד תקציב שתופח בצורה הזו, ולשם המטרות האלה. אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, אנחנו צריכים לקחת מצה"ל את היכולת שלו להצמיח פלאים את התקציב שלו באופן עצמאי. בשנת 2010, כזכור, צה"ל זכה לתוספת של כ-12 מיליארדים. זה הרבה מאד כסף, ויש מה לעשות עם הכסף הזה. החברה האזרחית צריכה אותו. שינוי חברתי לא יתרחש אם לא ננער קשות את צה"ל.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מובילה כיום את התפיסה שניתן לבצע שינוי חברתי בישראל בלי לדבר יותר מדי על הכיבוש, מעין צדק חברתי לעם אדונים. שאול אמסטרדמסקי כבר עשה את העבודה הקשה, והראה שהכיבוש משתלם למתנחלים: הם מקבלים 1.7 שקלים בהוצאה לעומת כל שקל שיוצא בממוצע על תושבי ישראל. מדובר בארבעה אחוזים מהאוכלוסיה שמקבלים שבעה אחוזים מהתקציב – לא כולל הוצאות בטחון ותשתית. כאן שווה לעיין בתוספות התקציב שקיבל צה"ל לצרכי דיכוי המאבק הפלסטיני לאורך השנים, על פי נתוני מכון אדווה:

מי שחושב שאין קשר בין היעדרו של צדק חברתי בין המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית, והמשך קיומן של ההתנחלויות, יחסל גם את המאבק החברתי בישראל גופא.

ועוד דבר אחד: העיתונות הישראלית הבוקר ביכתה את הטבח בבולגריה, כשמשום מה היא לא עוטה את הבעת הזחיחות הקורצת שלבשה תכופות בעת הפיגועים שביצעה ישראל באיראן בשנים האחרונות, שהרגו אזרחים לא מעטים. כרגיל, הציבור הישראלי רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי: את החופש להרוג אנשים במדינות שמעולם לא הכיר, ואז ליילל "אבל מה עשינו להם" כשהם מכים חזרה. רציתם מלחמת צללים? הרעתם להצלחות שלה? התעלמתם ממותם של נשים וילדים בשם מטרה נעלה יותר? קראתם "שונא ישראל" למי שציין את העובדות האלה? אז וואלה, מי היה מאמין, לפעמים הגלגל מתהפך. הצעתם את מיטתכם; שכבו בה. בלי בכי ובלי נהי.

(יוסי גורביץ)

אמש, כשהפגנת המחאה ברחוב קפלן בתל אביב התחילה להתמסמס, יצא משה סילמן מבין שני הבניינים שבין קפלן 11 וקפלן 13. הוא חילק למפגינים במקום מכתב, ובעודם מתבוננים בו שפך על עצמו במהירות חומר דליק והצית את עצמו. הוא פונה לבית החולים ומצבו הוגדר לאחרונה כקריטי.

הצתה עצמית היא צורה נדירה מאד של מחאה, הכלי האחרון שנותר לאדם למשוך תשומת לב למצוקתו. המכתב שחילק סילמן למפגינים הבהיר את מי הוא מאשים: את הממשלה, בראשות בנימין נתניהו יחד עם שר האוצר שלו, יובל שטייניץ; את פקידי הממשלה, ובעיקר את פקידי הביטוח הלאומי.

המעשה, שממנו לא יכול הימין להתעלם, גרר כמה סוגים של תגובות. מתנחלים התחרו ביניהם בנאצות של סילמן. תמהוני בשם אמיר חצרוני, שמתהדר בתואר פרופסור לתקשורת ממכללת אריאל, מיהר לכתוב ש"עצם ההצתה לא עושה עלי רושם, יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אחר כך הוסיף ש"בראיה גלובלית, אנשים כמוהו מוסיפים מאד מעט מאד לכלכלה הישראלית, שאני חלק ממנה. נכון, יש חן בידורי מסוים במדורות, אבל כשלוקחים בחשבון את העלות של כיבוי האש – יוצא שכרנו בהפסדנו." ה"מרפאה לרפואה טבעית" בהתנחלות יצהר מיהרה להודיע שהאשמה באירוע היא של "אוכלי האדם מהמחאה החברתית […] הם הצליחו לגרום לאדם תמים וטיפש להצית עצמו ברחובות, סטייל תוניס." ויש עוד. הליצן הדוחה קובי "חזקי, איפה אתה" אריאלי אץ לקבוע ש"המחאה החברתית שרפה את משה סילמן." ישראל היום, שמשמש את נתניהו כפי שתישרין משמש את אסד, פשוט השמיט את השמות שטייניץ ונתניהו מהגרסה של המכתב של סילמן שפרסם. כולם תהו למה; הרי זה שקר אווילי כל כך. זה לא משנה: הסיכון שמי שצורך את החדשות שלו מישראל היום יתקל במקורות סותרים שהוא לא יכול לפטור בקלילות כ"סמולנים" נמוך.

ראש הממשלה עצמו, כמובן, לא יכול היה להרשות לעצמו להתבטא כך. הוא מחויב לממלכתיות מסוימת בהתבטאויותיו הרשמיות. מה שהיה לו לומר הוא ש"מדובר בטרגדיה אישית." המטרה של הספין היתה שקופה: להפוך את ההצהרה הפומבית מאד של סילמן למעשה פרטי של אדם תמהוני.

אלא שזה לא המצב. למרות ההתנשאות של חצרוני על "מוסיפים מעט מאד לכלכלה", סילמן היה, ולא כל כך מזמן, אזרח מועיל מאד, מזה שכל משטר נאור מתגאה בו: בעל עסק לשינוע שהחזיק שלוש משאיות. ואז הוא נפל: הוא היה חייב לביטוח הלאומי 5,000 ₪, וכתוצאה מכך מיהר הארגון להחרים את אחת המשאיות שלו ("שעיקלו לי שלא כחוק ציוד לעבודה משאית," הוא כתב במכתבו האחרון) ואחר כך מכר אותה במחיר מופרך. סילמן ניסה להציל את עצמו: הוא פנה בתביעה לבית המשפט כנגד הביטוח הלאומי – אבל בית המשפט סירב לרשום את התביעה משום שלסילמן לא היה די כסף כדי לשלם את האגרה ("ובית המשפט המחוזי בת"א חסם אותי לקבל צדק, חנן ברנר רשם בית המשפט המחוזי ת"א, שעבר על החוק, ושיבש הליכי משפט, מתוך התנשאות"). לרשם בית המשפט היתה סמכות לאשר אגרה מופחתת, אך הוא סירב לעשות זאת. רשיון הנהיגה שלו למשאית, כלי העבודה שלו, עוקל על ידי ההוצאה לפועל – סמכות שאפילו ההוצאה לפועל עצמה אומרת שהיא לא סבירה. היא מזכירה מאד את בתי הכלא לחייבים של המאות ה-18 וה-19, שהיו כלי נהדר לוודא שהחייב לעולם לא יוכל להחזיר את כספו ורק ישקע עוד ועוד, שהרי הוא כלוא.

ולמרות זאת, סילמן סירב לקרוס. הוא עשה הסבה לנהג מונית, עבר לחיפה כדי להקטין את הוצאותיו – ואז לקה בשורה של אירועים מוחיים, וזו היתה תחילת הסוף. הוא לא היה זכאי לדירה בדיור ציבורי, אפילו אם היה כזה, משום שפעם היתה לו דירה – ולא משנה שהבנק עיקל אותה בזמן. "אפילו סיוע בשכר דירה היא לא נותנת," כתב סילמן על המדינה שהיתה אמורה לספק לו רשת בטחון, "שתי ועדות של משרד השיכון, דחו אותי, אף על פי שעברתי אירוע מוחי, וקיבלתי 100% אובדן כושר עבודה. תשאלו את מנהלת עמידר, בחיפה, ברחוב הנביאים." הוא ביקש סיוע לחודשיים בשכר דירה, והעובד הסוציאלי שטיפל בו לא חזר אליו.

על קצבת הנכות שלו הוא כותב ש"מ-2300 שקל לחדש, אני משלם מס בריאות ועוד עבור תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החדש. אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים

ואני לא אהיה חסר בית, לכן אני מוחה

כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ושכמותי." ההדגשה שלי.

משה סילמן שירת את המדינה שלו בנאמנות, שילם לה מיליונים במסים, ומזה סכומים עצומים לביטוח הלאומי – שטורף 16% מההכנסות של עצמאים – וכשהוא נפל, היא לא היתה שם בשבילו.

וכולנו, במובנים רבים, משה סילמן. כולנו שני צעדים, שלושה במקרה הטוב, מחורבן טוטאלי שהמדינה לא תנקוף אצבע כדי להציל אותנו ממנו. כלכליסט מצא לאחרונה שרק שליש מהציבור יכול לגייס 8,000 ₪ בלתי צפויים תוך חודש. ל-63% ממה שמוגדר כאן בטעות כ"מעמד הביניים" – אין כזה, בישראל רק העשירונים השמיני עד העשירי סוגרים את החודש – "יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בהוצאה חד פעמית ובלתי מתוכננת." תאונה אחת, מחלה אחת, ואתם מחוסלים.

אין בן אדם שלא מכיר את הפחד הזה, אין מי שאין לו סיפור דומה. עבדכם הנאמן פסע יום אחד לפני כמה שנים מעדנות אל מחוץ לדירתו, ומצא למרגלותיו פתק. כשפתחתי אותו היתה שם הודעה שחוב ארנונה – שאותו לא קיבלתי, אגב, כי מישהו דאג להפריט את שירות הדואר – של 756 ₪ תפח ל-1,100 ומשהו ₪, ושאם לא אשלם אותו תוך 24 שעות, תעוקל הדירה. המסמך הזה לא נשלח אלי בדואר רשום; הוא לא הושאר בתיבת הדואר שלי; הוא הונח ליד הדלת. הוא יכול היה באותה מידה לעוף ברוח. הביטוח הלאומי דרש ממני בארבע השנים האחרונות, כל שנה, 5,000 ומשהו שקל שלא הגיעו לו. בפעם הראשונה הייתי מטומטם, נפלתי בשיטת המצליח ושילמתי. בשלוש הפעמים האחרות – וזה קרה פעם אחר פעם, בנוהל קבוע – פניתי לרואה החשבון שלי וזה נגמר לא בכסף ששילמתי לבט"ל, אלא בהחזרים שהם שלחו לי.

כאן המקום לציין שלמרות שסילמן סובל מכוויות בשיעור של 92%, הוא לא אושפז ביחידה המיוחדת לטיפול בכוויות – משום שיש רק יחידה אחת כזו בארץ, יש בה רק שמונה מיטות, והן כולן תפוסות. חבר הכנסת דב חנין שאל היום איך, במצב כזה, בכלל חושבים כאן לצאת למלחמה באיראן. אבל זה בסדר: האיש שיוציא אתכם למלחמה באיראן, בנימין נתניהו, הוא גם שר הבריאות שלא דואג שיהיו יחידות כאלה. כשרקטות יפגעו בישראל ומאות אנשים יישרפו, הוא ישלוף איזה סופרטנקר או משהו.

ואם כבר נתניהו, הוא הורה היום לשר הרווחה שלו, משה כחלון, לטפל בנושא. כחלון מחזיק גם בתיק התקשורת (שבו הוא התפרסם). בממשלת נתניהו עמוסת השרים המיותרים, הגדולה בהיסטוריה, אין מקום לשר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה.

להוציא המתנחלים והימין הדתי, שהדרישה לשוויון מפחידה אותם פחד מוות הן משום שהיא מנוגדת לאידיאולוגיה שלהם והן משום שמשמעה פגיעה במדינת הרווחה שבנו לעצמם על חשבוננו בגדה המערבית, כשישראלים מן השורה תקפו את סילמן, מותר לנחש שבהרבה מקרים זו היתה הדחקה: הרצון לא להתמודד עם העובדה שדחיפה קלה, ואנחנו כולנו גולשים אחרי סילמן במדרון.

וכשרשת הבטחון החברתית קורסת, כל מה שיש הוא המשפחה. אבל במקרה של חלק מאיתנו, ההורים לא יכולים לתמוך; הם בעצמם נזקקים לתמיכה. וככל שהם מזדקנים, עולות ההוצאות הרפואיות. הדבר נכון במיוחד למהגרים החדשים בישראל, שהגיעו מחבר העמים ומאתיופיה; לצעירים שלהם אין הורים שיכולים לתמוך בהם. אין שום דבר שעומד בינינו ובין התהום.

מי בכל זאת עזר למשה סילמן? עידית לב מ"רבנים למען זכויות אדם." ביום חמישי, דחתה הממשלה את בקשתה של עמותת "רבנים למען זכויות אדם" לקבל החזר מס עבור תרומות למענה. הממשלה העניקה החזרים כאלה לעמותת חננו שעליה ועל העידוד המוסווה למחצה שלה לטרור יהודי כבר כתבתי, לשורה של עמותות שתומכות במאחזים בלתי חוקיים, לשורה של גופי ימין דתיים שמקדמים התנחלויות, לזו ארצנו. ארגונים שמזוהים עם השמאל לא קיבלו את הפטור, בתואנה שמדובר ב"ארגונים פוליטיים." זו המדיניות של ממשלת נתניהו במערומיה: כן לחננו, לא למשה סילמן.

המקרה של משה סילמן איננו "טרגדיה אישית": הוא פשוט התוצאה הסופית של מדיניות מכוונת, שהיד המרכזית בה היא זו של מי שמשמש כיום כראש הממשלה, לפרק את מדינת הרווחה הישראלית כדי לחמוס את אדמותיהם של הפלסטינים ולהקים מדינת רווחה ליהודים טובים שם. לא מעט אנשים התאבדו בשנים האחרונות – ב-2003, השנה שבה הפך נתניהו לשר האוצר, חלה גאות במספרם – בשל מצבם הכלכלי. בשיטה שנתניהו מעדיף, עדיף להיות איש עסקים כושל כמו אילן בן דב או יצחק תשובה, שמפילים את חובות המיליארדים שלהם על הציבור, מאשר להיות חייב 5,000 ₪ לביטוח לאומי.

ואת השיטה הקניבלית הזו, שרואה בבני אדם יחידות יצור שמטרתן לשרת את "קברניטי המשק" ותו לא, צריך לעקור מן השורש – כהגנה עצמית, לפני שהיא תחסל אותנו.

הערב, בשעה 20:00, תיערך מחאה מול משרדי הממשלה בפינת קפלן ובגין בתל אביב. כל מי שיכול לבוא, שיבוא.

ועוד דבר אחד: עירית תל אביב הודיעה היום על נוהל מס' 834 שלה, שבו היא מפקיעה את המרחב הציבורי והיא דורשת ש"הפגנה, עצרת, טקס, אירוע סולידריות, אירוע התרמה, אירועי חג וכל פעילות אחרת להבעת רעיון, דעה, ערך, אמונה או תפיסת עולם" ייערכו רק בתיאום איתה. התיאום כולל תשלום החזר הוצאות, צ'ק ערבון ופוליסת ביטוח – והמפגין עדיין צריך את הסכמתה של העיריה, שניתנת באופן סלקטיבי. מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "נדהמנו לקרוא את תגובת העירייה, שמתייחסת לרחובות כאל רכושה הפרטי. עיריית תל אביב מנסה, בניגוד מוחלט לחוק, להפוך עצמה לסמכות עליונה לאישור פעילות מחאה. הטרטור הבירוקרטי של המפגינים, שכרוך גם בהוצאה כספית לא מבוטלת, הוא אמצעי בדוק לדיכוי מחאות. כפי שעולה מהתנהלות העירייה כלפי העותרים השונים, נראה כי היא אוכפת את מדיניותה באופן סלקטיבי, כך שמחאה 'בעייתית' תושתק באמצעות בירוקרטיה."

הערה מנהלתית: תורם שלח לי היום ספר קינדל, Finding George Orwell in Burma. אני רוצה להודות לו בזאת על המתנה.

(יוסי גורביץ)

ראיתיכם בעליבותכם: בהחלטה דרמטית לאחר מאורעות סוף השבוע, ואחרי ששורה של תמונות מרשיעות של אלימות משטרתית זכו לתפוצה רבה, הורה מפקד מחוז תל אביב לשוטרים שלא להגיע להפגנות "קטנות ובינוניות."

המשטרה יצאה מטומטמת מהרגיל מהעימות הזה. היא עצרה בברוטליות מספר גדול של מפגינים, הפרה את הזכויות שלהם (על פי שורה של עדויות, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין ולטיפול רפואי), ואחר כך ניסתה להביא למעצרם של 14 מפגינים עד תום ההליכים – פעולה ששמורה למקרי פשע חמורים במיוחד. בית המשפט זרק אותה מכל המדרגות והורה על שחרור העצורים לאלתר, תוך שהוא תוהה למה בעצם לא שוחררו קודם לכן.

ועדת אור דיברה לפני כעשור על תרבות השקר שפשתה במשטרה, ולפני כשנה וחצי אמר מנהל מח"ש לשעבר דברים דומים מאד. מי שחשב שתרבות השקר הזו תעצור בקו הירוק, או בערביי ישראל, או במנוחשלי החברה (העלילה נגד עמוס ברנס, כנופיית מע"צ, ההפללה החוזרת ונשנית של הפנתרים השחורים, ויש עוד לא מעט) השלה את עצמו. המפכ"ל דנינו קשקש ש"מה שראינו הוא לא מחאה עממית אלא מסכת מתוכננת של הפרות חוק", והמטה הארצי של המשטרה דיבר כבר באפריל על "מרד חברתי" ולא "צדק חברתי," כך שרוח המפקד היתה ברורה היטב לשוטרים.

אבל היו מצלמות, והיו מצלמות וידאו, וקציני המשטרה הבכירים יצאו שקרנים לעיני הציבור כולו ואפילו המפכ"ל הנבוך נאלץ להודות שהסרטונים "מציגים את קציני המשטרה במצב של חוסר אמינות כלפי האזרחים."

אז סגן ניצב יוסי שפרלינג ותת ניצב יורם אוחיון עדיין אוכלים את לחמו של הציבור בעודם חובטים בו בשם האוליגרכיה השלטת, והם כמובן לא הועמדו לדין על עדות שקר, אבל הם כבר סומנו, ועכשיו יתחילו להגיע התביעות והעתירות. דוקטרינת האח הקטן מוכיחה את עצמה. החלטת המשטרה לסגת מן ההפגנות – ברוכה כשלעצמה; בחלק ניכר של המקרים נוכחות המשטרה רק יוצרת אלימות – מוכיחה שהיא לא יודעת להתמודד עם קהל בלי אלימות משולחת רסן, ושהיא יודעת שהיא לא יכולה לספוג עוד הרבה תמונות כאלה. וזה נצחון נקי.

ממשיך לשרת את האוליגרכים: בנימין נתניהו נסוג היום מתכנית העלאת המסים שלו, שפגעה בעיקר בשכבות החלשות, והודיע בנוסף שהוא מתכוון להעלות את יעד הגרעון. בהתחשב בכך שנתניהו דיבר ארוכות נגד העלאת יעד הגרעון, זה מפתיע.

עד שקולטים מה המטרה שלו: להמשיך להוריד את מסי החברות, להמשיך להוריד את מס ההכנסה ואת הביטוח הלאומי על המאיון העליון, ובקיצור להמשיך את המגמה של העשור האחרון, מאז הפך לשר האוצר: לבצע חלוקה מחדש של הרכוש בישראל ולהעביר כמה שיותר ממנו לידי 18 המשפחות.

בפועל, אם מקבלים את הנחת היסוד שרוב ההוצאות של הישראלי הממוצע – דיור, גן לילדים – הן הוצאות קיום שמיועדות לאפשר לו לעבוד, ולא מותרות, הרי שבישראל יש כ-400 אלף עניים שהממשלה לא רוצה לדבר עליהם. (אגב, אם אתם לא קוראים בקביעות את שאול אמסטרדמסקי, כדאי שתתחילו.) היכולת של צעירים – ולצורך העניין, גם בני 36 עד 55 הם "צעירים" – לקדם את עצמם לעשירונים השביעי ומעלה מצטמצמת במהירות. רוב האנשים עוד לא יודעים לפענח את הנתונים, אבל הם יודעים מה קורה להם: הם יודעים שלראשונה מזה שלושה דורות, הם עומדים לקבל פחות מהדור שקדם להם.

וזה לא מקרה. פעם אחת, אומר הפתגם הצה"לי, מקרה; פעמיים, צירוף מקרים; שלוש פעמים, פעולת אויב. בסוף השבוע נחשפה העובדה המדהימה – או, על כל פנים, היתה אמורה להיות מדהימה – שהאוצר פוגע במכוון בבריאותם של האזרחים. אף שמשרד האוצר טוען שההוצאה לנפש על בריאות עלתה ב-8.7%, בפועל חלה ירידה של 1.6% בהשוואה ל-1995. איך זה קרה? פשוט מאד, האוצר מסרב לעדכן את העלות של ימי אשפוז. זה לא אני אמרתי, זה בג"צ אמר – וזה אחרי הליך משפטי שנמשך עשור. לדברי קופות החולים, האוצר גרם להן להפסד של שני מיליארדי שקלים מאז 1995.

מה המשמעות של סירוב לעדכן את עלות יום האשפוז? פשוט. כשקופת החולים מפסידה כסף על כל יום אשפוז שלך, היא רוצה שתהיה בבית החולים כמה שפחות זמן. אין לה ברירה, אתה לא החולה היחיד. כלומר, חולים הלכו הביתה לפני שהיו צריכים ללכת. הוסיפו על זה את התפוסה המופרעת בבתי החולים בישראל, את העובדה שהאוכלוסיה גדלה כל שנה בכשני אחוזים אבל סל הבריאות גדל ב-1.2% בלבד, את העובדה שמזמן לא בנו פה בית חולים גדול, ותקבלו את התמונה המלאה של מה שרוצה האוצר לעשות: להעביר את עלות הטיפול הבריאותי מהמדינה לאזרחים. לעשירים זה לא משנה יותר מדי – הם ממילא משתמשים בשירותי רפואה פרטית. אבל הם היו מעדיפים לשלם פחות מסים, ואת זה נתניהו והאוצר שמחים לעשות עבורם. פעם מערכת הבריאות הישראלית היתה משהו שאפשר היה להתגאות בו; נתניהו וגרורותיו באוצר מושכים אותנו לעבר המצב בארצות הברית.

אז לא, נתניהו. אל תעלה את הגרעון. החזר את מס החברות למה שהיה קודם ל"רפורמות" שלך, העלה את המסים על החברים העשירים שלך, ונדבר אחר כך.

ממשיכים לענות: היום הוא יום ההזדהות עם קורבנות עינויים, והוועד נגד עינויים בישראל הוציא דו"ח על צורת עינויים בזויה במיוחד: איומים על בני משפחה.

השיטה הזו רווחת במיוחד במקומות שבהם לתושבים אין זכויות בסיסיות, כמו השטחים הכבושים, וכוחות הבטחון הישראלים השתמשו בהם בשיטתיות כנגד נחקרים קשוחים במיוחד. אחמד יאסין תיאר כיצד עונה בנו לנגד עיניו לאחר מעצרו ב-1988. ב-1990 הוטל עלי לשמור על ילד בן חמש שנעצר כדי להפעיל לחץ על אחיו, שהיה חשוד ברצח המזעזע של אמנון פומרנץ, להסגיר את עצמו. לעתים קרובות המעצרים הללו מלווים באיומים או ברמיזות על תקיפה מינית; מאוחר יותר קראתי (בכתבה מצוינת של גבי ניצן) כי כשלקחו אנשי השב"כ את הילד שעליו שמרתי, הם איימו על בני המשפחה שאם אחיו לא יסגיר את עצמו, הילד יישלח למחנה המעצר אנסאר, שם, אמרו השב"כניקים, הוא צפוי להיאנס. החשוד הסגיר את עצמו.

ב-2009, הודה השב"כ שהוא משתמש בשיטות של מעצר קרובי משפחה כדי להטיל אימה על נחקרים, והבטיח לבג"צ להפסיק. זה בסדר: הוא מכר שקרים כאלה גם למנחם בגין, שדרש להפסיק עינויים בחקירות. בפועל, על פי הדו"ח של הוועד נגד עינויים, בין השנים 2009-2011, בשבעה מקרים לפחות הופגש העצור עם בן משפחה שלו שכביכול נעצר גם הוא; ב-21 מקרים מתוך 54 תלונות, העידו הנחקרים כי במהלך החקירה, החוקרים איימו בפגיעה על בני משפחותיהם, אם לא יודו או ישתפו פעולה.

כשאנחנו דורשים צדק חברתי, אסור לנו לשכוח מה נעשה בשמנו ובכספי המסים שלנו כמה עשרות קילומטרים מכאן.

מד"א מתחרד: מד"א מינה לעצמו ועדת רבנים שתקבע לו נהלים, במיוחד בכל מה שקשור למגע בין נשים וגברים. בראש הוועדה, יעמוד החומץ בן חומצה, שמואל אליהו. הידיעה ב"הארץ" ציינה את העובדה שאליהו נחקר בעבר בחשד להסתה לגזענות ושהוא אחראי לנגע של ההטפה למניעת השכרת דירות ללא יהודים, מה שנכון. הוא גם אחד הרבנים שהעלון שלהם דיבר בשבח הקמת מחנות השמדה לעמלקים. אליהו משך תשומת לב גם בכך שסירב לגנות את פוגרומי "תג מחיר." זה בפני עצמו אומר דרשני: קשה להאמין שמד"א לא יכול היה למצוא לעצמו רב נגוע פחות.

אבל הבעיה האמיתית עם אליהו, ובמיוחד עם המינוי שלו לתפקיד במד"א, הוא העמדה החד משמעית שלו בנושא נשים. הוא גורס שאין להן כל מקום בחיים הציבוריים. העלון שלו, "מעייני הישועה," השחיר לפני מספר שנים תמונות של פניהן של נשים – ואף שזה בפני עצמו, למרבה הזוועה, לא היה מושך תשומת לב (חרד"לניקים, אחרי הכל), הנשים הללו לא היו באיזו פוזה מפתה; הן היו פעילות בכירות של הארגון, והתמונה היתה אמורה במקור לחלוק להן כבוד. ההחלטה עוררה סערה בציבור הדתי, ואליהו נשאר בעמדתו וסירב לסגת ממנה.

אם זה הרב שמד"א בוחר לעצמו, אז מתנדבות מד"א צריכות לחשוב שוב על הפעילות שלהן בארגון. ובהתחשב בכך שמד"א ממומן חלקית על ידי הציבור (אמנם בשיעור יחסית קטן, שמונה אחוזים בלבד), גם הציבור צריך לומר משהו.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה גדולה מאד לאחזקת הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התושבים מתחילים להרגיש את עליית מחירי החשמל: עקב תלונות רבות שהושמעו לאחרונה, מזכירה חברת החשמל שהיא העלתה את התעריפים שלה ב-15% לאחרונה, ושעקב מזג האוויר החורפי ביחס, היתה עליה של 23% בצריכה. עליה של כמעט רבע בצריכה, כשמוסיפים לה 15%, מצטברת ומורגשת היטב.

העליה הזו, כמו כמעט כל פעולה כלכלית, איננה מקרה. חלק ניכר מהעליה במחיר החשמל נובע מהמס הגבוה על סולר. האוצר לא מוכן לוותר על המס, כמו שהוא לא מוכן לוותר על העלאת מחירי הדלק. האוצר יכול היה להודיע שהוא מוותר לחברת החשמל על המס על הסולר, ולו כדי שלא לגרור עליית מחירים כללית במשק – עלות החשמל מגולמת במחירו של כמעט כל מוצר. הוא לא עשה את זה. האוצר לא כאן כדי לדאוג לאזרחים, הם לא מעניינים אותו. הוא כאן כדי לדאוג לחיה המיתולוגית "המשק" ולכוהניה, הטייקונים. האזרחים פשוט יצטרכו לבלוע ולשתוק, כרגיל.

או שלא. ביוון, תכנית הצנע לוותה במהומות קשות. באיטליה, השרה שהודיעה על תכניות הצנע בכתה בשידור חי. כאן הן מועברות בהחלטות פקידים, בלי דיון ציבורי – ומה שגרוע מכך, בלי תגובה ציבורית.

האוצר מגרזן את חברת הדואר, שמספקת שירות גרוע יותר ויותר לתושבים, ולאחרונה הודיע שהוא לא יסתפק בתכנית ההתייעלות שלה, וידרוש אחת נוקבת יותר. במכס, למדתי אתמול, עוד לא שמעו על ההבטחה הגדולה של נתניהו לפטור ממס חבילות בשווי פחות מאלף ש"ח, והם בזזו ממני 108 ש"ח על חבילה בשווי כולל של 150 דולרים. התייעלות, כזכור, פירושה יותר רווח לבעלי החברה ופחות שירות לצרכנים שלה, קרי הציבור. הבוקר למדנו לדעת שיוזמה ממשלתית שמטרתה היתה לסייע לעובדים על ידי סבסוד צהרונים תשמש, כרגיל, את אוכלוסיית הבטלנים מאונס של המגזר החרדי. ושוב: לא החרדים אשמים כאן. האשמים הם העסקנים שלהם, שנוח להם שהם כבולים לראשי הישיבות – ואשמים הפוליטיקאים המשתפים פעולה עם העסקה האפלה הזו.

ואנחנו שותקים. שנים של סירוס לימודי האזרחות לימדו אותנו שפעולה אזרחית משמעה להצביע פעם בארבע שנים ואחר כך לתלוש את השערות כשאתה רואה מה עשו עם הקול שלך. זה לא המצב: פעילות אזרחית וציבורית היא פעילות שמתבצעת כל ימות השנה, כל אחד לפי יכולתו. פוליטיקה איננה דבר מגונה; היא הכלי שבו אנחנו מעצבים את החיים הציבוריים שלנו. אבל אנחנו הורגלנו לשתוק.

הורגלנו? חלק אחד של הציבור הורגל. לציבור החרדי והדתי-לאומני תמיד היו כללים אחרים. אצלם, אין שום בעיה לארגן הפגנות תוך זמן קצר, ואם הן אלימות או מפירות סדר – לא נורא. לא רק שלא נורא, זה אפילו טוב: סיפורי קרבות מושכים אקטיביסטים.

השמאל, מצד שני, התרגל להפגנות שקטות ומנומסות. שרים התקווה בסוף, או לא, ומתפזרים. המשטר מזמן לא סופר את ההפגנות האלה. אפילו הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית (ולא סביר, פיזית, שהיו שם יותר מ-200,000 איש) אחרי טבח סברה ושתילה לא הזיזה את הממשלה: רק איומו של הנשיא נבון להתפטר ולחץ כבד של האופוזיציה הביא להקמת ועדת החקירה. השמאל יצא לרחובות בהמוניו, בדרך כלל לצלילי מוזיקה ישראלית קלאסית, ובדרך כלל לא השיג שום דבר.

עכשיו, להפגנות יש ערך חיובי: הן מאפשרות לאלפי אנשים שחושבים לבד לגלות שהם לא. שלמרות ההשתוללות של הימין היהודי בכלי התקשורת, במיוחד ברשת, יש עדיין הרבה מאד אנשים שלא התחברו לכהנא הקטן שלהם. זה חשוב, וגם הסולידריות חשובה. אבל הפגנות, בפני עצמן, לא ישנו את המדיניות של ממשלות ישראל.

איך משנים? איך מערערים? רק על ידי שידור דרישות תקיפות מהרחוב אל המערכת הפוליטית. בלי נימוס ובלי סנטימנטים. השמאל הישראלי צריך להתחיל לחקות את הימין. המערכת המשומנת של הימין הצליחה להוציא לרחובות ב-2005 פעם אחר פעם 100,000 איש. וכשזה לא עזר, הם החלו לשבש את סדרי החיים בישראל. הם אמרו, בצדק מבחינתם, שאם לך לא אכפת שזורקים אותם מהבית, להם לא אכפת שאתה תאחר לעבודה או בחזרה הביתה. הם לא היססו להפעיל אלימות כלפי כוחות הבטחון – ואחרי עמונה, לא היה עוד פינוי מאחז רציני. חלק ניכר מהנסיונות למנוע את פינוי מגרון נובע מהחשש של חזרה על האלימות בעמונה, ומהחשש שהפעם זה יתדרדר עוד יותר.

אז לא, בלי אלימות. בלי השטיקים של המתנחלים: בלי מסמרים ושמן על הכבישים, בלי מטעני דמה, בלי נסיון להצית רכבים על הכביש, בלי נסיון הפיגוע של פיצוץ צובר הגז. אלימות משחיתה את הנוקט בה ומספקת את התירוץ שהמחזיקים במונופול על אלימות רוצים כל כך.

אבל כן, לשבש את החיים – במיוחד של השרים והטייקונים. לחסום את הכבישים שמובילים למשרד האוצר. למצוא את הדרך למנוע ממנו חשמל. לסרב המונית להתגייס, עד שצה"ל לא יאולץ לקצץ את התקציב שלו וישלח את תא"ל חליווה הביתה. לחסום את הכניסה למשרדי בנק הפועלים. למנוע מהעובדים של תאגידי דנקנר להגיע לעבודה. לחסום את משאיות המוצרים שלהם. להתיישב בכניסה של החניה של שרי אריסון ולסרב לזוז. להביא את המאבק אליהם הביתה, שיהיה אישי, שיהיה לוחץ, שיהיה מפחיד. אם חלק מהם יברחו מהארץ, מה טוב. להכריז על שביתות פראיות, לא חוקיות, ולהתעלם מבתי המשפט.

זו נקודה קריטית: השמאל כל כך התאהב במערכת המשפט עד שהוא לא שם לב לשני דברים עיקריים: קודם כל, שמערכת המשפט היא תמיד כלי של המשטר, כלי שמיועד לשמירת הסדר הרבה לפני שהוא מיועד לעשיית צדק, ושהשאלה מהו "סדר" נקבעת על ידי המשטר; ושנית, שבמאבק בין מערכת המשפט הישראלית ובין הימין (במיוחד הימין הדתי), ניצלה מערכת המשפט את התמיכה האוטומטית של השמאל ואז נתנה שורה של פסיקות ימניות להפליא, שהכשירו את הכיבוש. כשאתה קהל בית, לא סופרים אותך. השמאל התרגל לדבר על השביל המואר ביער החשוך שהורכב מכמה פסקי דין נאורים, והתעלם מהיער – אלפי פסיקות שחיזקו את הכיבוש ושדחו תביעה לזכויות חברתיות. הזכות לגור מתחת לגשר, אמר לנו בית המשפט הליברלי, שמורה לעני וגם לעשיר. אין כאן בעיה.

יצאנו לרחובות בקיץ האחרון. היינו כמה מאות אלפים. זה הפחיד את נתניהו לכמה שעות, לא יותר. זה הפחיד את הטייקונים, ואז הם גילו שאף אחד אפילו לא שבר חלון, נרגעו, וחזרו לדפוק אותנו. השיטה המשיכה ביתר שאת, אפילו הגבירה תאוצה. אז צריך לשבור את הכלים. צריך, אם להעלות באוב את גולדה, לא להיות נחמדים.

כי לא יכול להיות שבגלל 8,000 איש בגוש קטיף, המדינה תשותק במשך חודשים, אבל כשלעשרות אלפי אנשים אין קורת גג ומיליונים לא מסוגלים לגמור את החודש, כשלכמעט אף אחד אין בטחון תעסוקתי וכשחיפוש עבודה אחרי גיל ארבעים הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, כשיוקר המחיה מטפס לגבהים מסחררים וכשבפועל רמת החיים של רוב האוכלוסיה – מבחינת כוח הקניה שלה – ירדה במשהו כמו 20% בחמש השנים האחרונות, הכל יתנהל על מי מנוחות. זה לא יכול להיות.

כשהכבישים ייסתמו וספינות לא ייפרקו בנמלים, כשהממשלה לא תדע באיזו שביתה לטפל קודם, כשהיא תאולץ להזכר שהלגיטימיות שלה נובעת מהתפיסה שהיא עובדת בשבילנו ולא בשביל הטייקונים, ושאם היא עובדת עבורם היא בלתי לגיטימית לא משנה מה אומר החוק, אז היא תצטרך לשאת ולתת איתנו, ואז – רצוי אחרי בחירות – נקבע אמנה חברתית חדשה.

ואחד הסעיפים הראשונים שלה יהיה שכל מי שנעצר בשל פעולות המהפכה החברתית יזכה לחנינה רטרואקטיבית. בית המשפט העליון כבר אישר לפני כשבועיים חוק כזה בדיוק, רק שהוא הופנה למשתתפי ההפיכה הכתומה. הנשיאה היוצאת דורית בייניש התייחסה בהחלטתה לכך ש"אין ספק כי ברקע הפרות החוק עמדו נסיבות יוצאות דופן. עוצמותיו של האירוע היו חריגות בהיקפן ובמשמעותן, עוררו מחלוקות חריפות בקרב הציבור בישראל ויצרו קרע בין חלקים שונים בחברה."

הנה, יש תקדים. הגיע הזמן להתנערות קולקטיבית.

(יוסי גורביץ)