היי ליברמן: תמיד היה חשד שהמתקפה של צאר החוץ (*) על ארגוני זכויות האדם, והשבוע גם על "הארץ", לא נובעת רק מהסטאליניזם שינק במולדתו. מדובר, אחרי הכל, באחד האנשים שיודעים ללכת מעדנות על הקו שבין הפלילי והחוקי כבר הרבה מאד שנים. מדובר במי שהצליח להחדיר חפרפרת לתוך יחידות החקירה של המשטרה, להביא להדחתו של ראש אגף החקירות, לשתול שגריר שיפתח עבורו מעטפות של המשטרה, שהצליח להעביר מיליונים לחשבון הבנק של בתו הצעירה בשל "יעוץ", מי שכבר בפרשת בראון-חברון למד להפגש בחניונים תת קרקעיים, כדי להמנע מהאזנות סתר; מדובר בחברם הטוב של גרגורי לרנר, מיכאל צ'רנוי ומרטין שלאף.

היום הסביר לנו ליברמן מה עומד בעצם מאחורי כל גל ההתקפות שלו על ארגוני זכויות האדם. בראיון לשמעון שיפר במוסף לשבת, טען ליברמן שכל מסע השיסוי הזה בכלל מנוגד לאינטרסים שלו, בגלל ש"לשמאל יש קשרים בפרקליטות", ושהוא מודע לכך ש"הוא עלול לשלם מחיר" על דבריו.

הבוקר פרסם "ישראל היום" ידיעה כי ההחלטה האם להעמיד את ליברמן – שאיטיות קבלת ההחלטה בעניינו היא שערוריה בפני עצמה, עינוי דין חסר תקדים – תתקבל בעוד כשבועיים. נו. שמענו כבר על מועדי ההחלטה הזו, שנדחתה שוב ושוב. אבל אם אכן תתקבל החלטה כזו, צריך לתהות אם ליברמן – שמינה את שר המשפטים ואת השר לבטחון פנים – אינו מודע לכך, ואם הראיון שלו עם שיפר לא יהיה יריית הפתיחה של קמפיין הבחירות שלו. ליברמן יחזיר אותנו למערכת הבחירות של 1999, שבה הבעיר אריה דרעי את הארץ בשל הרשעתו, ויטען שהנה, השמאל צד אותו. הוא לא יוכל להיות שר, אבל בניגוד לדרעי לא יתפטר וימשיך את תיאטרון הבובות שבו הוא מפעיל את הסיעה שלו. בקיצור, ההסתה שראינו עד היום היא כלום לעומת מה שנראה עוד חודש.

נו, זה היה צפוי: אחד הז'אנרים הפופולריים של תקשורת, שכמעט ואיננו מוכר לציבור החילוני בישראל, הוא זה של עלוני בתי הכנסת: יש די הרבה מאלה, והם מחולקים כחומר קריאה בערב שבת. לכל פלג כמעט יש מהדורה משלו. הרמה נמוכה למדי, אבל זה מה יש: כמה אפשר להתייבש עוד פעם מול "לכה דודי"?

אחד המצליחים שבהם הוא "מעייני הישועה", שהפך מסתם עלון למשהו מושקע הרבה יותר, 16 עמודים לעומת הארבעה המקובלים. הוא מופעל על ידי תנועת "מעייני הישועה", שמרדכי אליהו היה אחד ממייסדיה, וכעת כותב בה לעיתים קרובות שמואל אליהו, בנו. גם שלמה אבינר, שהולך ומתחרפן לנגד עינינו, הוא אחד הכותבים הקבועים בו. בקיצור, מעמודי התווך של התקשורת האמונית.

בגליון ה-117 של "מעייני הישועה", שיצא לאור לפני כשלושה שבועות – יח' בטבת – יש (זהירות, PDF) מאמר מערכת בלתי חתום, שמוחה כנגד הרבנים שיצאו כנגד "מכתב הרבנים", רמז גס ליובל שרלו. המאמר מקונן על האפשרות ש"שמא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." ההדגשה שלי.

כלומר, כלי תקשורת חרד"לי מרכזי מכריז, לכל מי שרוצה לשמוע, שבבוא העת יהיו פה גם יהיו "מחנות השמדה לעמלקים" – שזה, לצורך העניין, בהחלט גם יכול לכלול יהודים שמתנגדים לתכנית האלוהית – ושמאחורי כל התירוצים שאנחנו רגילים לשמוע מחובשי כיפה על ה"עמלק הפנימי" שצריך להכריע במלחמה ביצר הרע, יש ציבור לא קטן בכלל שחושב שיש אנשים כאלה, שאפשר לזהות אותם, שצריך להשמיד אותם ושמי שלא ישתתף במאמץ הזה ראוי לגנאי.

כמובן, יש כאן אינטרקאציה עם הנאצים: ספק אם בלעדי הימלר, היידריך, גלובוצניק והשאר היו הרבנים מגיעים לרעיון המודרני של מחנות השמדה. בלעדיו, הם היו נאלצים להסתפק בטיהור האתני הבלתי מאורגן יחסית שביצע שאול – כמובן, בלי לעשות טעויות כמו גילוי חמלה. אבל מסתבר ש-60 שנה ויותר אחרי שישראל לימדה את העולם ש"לעולם לא שוב", יש רבנים – ממומנים בכספי ציבור – שחושבים שבהחלט הגיע הזמן לעוד סיבוב, רק שהפעם הוא אמור להתבצע על ידיהם. וכמו הרוצחים בשחור וכסף, הם מתהדרים בכך שבניגוד לרכרוכים למיניהם, להם לא תהיה בעיה לנפץ עוללים אל סלע, והם יהיו קשוחים מספיק "לראות מאה, או חמש מאות, או אלף גופות זו בצד זו".

לא שזה היה מפתיע במיוחד. היהדות האורתודוקסית תמיד היתה פרוטו-נאצית. עכשיו, פשוט, הם הפסיקו להתחבא: הם חושבים שזמנם מגיע. ובהחלט יתכן שהם צודקים.

שובו של המשיח מפח: לפני כעשור, התראיין אפי איתם אצל ארי שביט, ותלה את עצמו. הוא הצהיר שם שהוא מיועד להיות המשיח. הקריירה של פושע המלחמה הזה, שחמק בקושי ממשפטי גבעתי, התדרדרה מאז, הוא נפלט מהכנסת והפך לאחד ממקדמיו של שמואל אליהו.

האחרון עסוק מאד בטיפוח תדמיתו של אביו, מרדכי, שהתפגר לפני כמה חודשים, ובקשירת כמה שיותר ניסים לשמו. השבוע סיפק איתם עוד נס, שכל ועדת קנוניזציה של הוואתיקן היתה פוסלת על הסף.

מעשה שהיה כך היה. איתם, בעוונותיו של צה"ל, שימש כמפקד עוצבת הגליל בשלב מסוים. אחד הדברים הראשונים שעשה, מתוקף היותו מוכה יהוה, היה להקים "סיירת תפילה", שבראשה העמיד את מרדכי אליהו. יום אחד קרה מקרה עצוב, בר כוכבא נפל בשבי והושם בכל… אה, סליחה, כוח בפיקודו של איתם נקלע לשדה מוקשים מוסווה (!), ולא סתם שדה מוקשים, אלא כזה שמופעל באמצעות קרני לייזר (!!).

איתם עשה את הדבר ההגיוני שעושה מסומם יהוה במצב כזה: הוא התקשר למרדכי אליהו והורה לו להתפלל, ואז, אומר איתם, "תוך כדי שהרבנים התפללו אמר לי הרב מרדכי אליהו לתת פקודה לכוח לצאת עכשיו משדה המוקשים. אמרתי לרב אבל הרי כך המוקשים יכולים להיות מופעלים. הרב חזר על דבריו ואמר לי להורות לכוח לצאת וכך עשיתי. הורתי לכוח לצאת משדה המוקשים. בינתיים בקשר אני שומע את מפקד הגזרה של החיזבאללה מתלונן ואומר כי הוא לא מצליח להפעיל את המוקשים וזה למרות שהוא לכד במרכזם כוח של צה"ל. מפקד החיזבאללה התלונן על כך כל הזמן ובינתיים הכוח שלי יוצא החוצה. ברגע שהמפקד הודיע לי על יציאה מלאה משדה המוקשים אמרתי לרב מרדכי אליהו שאפשר להפסיק להתפלל ואז כשסיירת הרבנים הפסיקה להתפלל כל המוקשים בשדה התפוצצו". ממש ביאתה השניה של מאמא רחל.

זו הפעם הראשונה שאני שומע על שדה מוקשים מופעל לייזר, ודאי של החיזבאללה, ודאי בשנים 1997-1999. אבל עכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפי איתם הוא שקרן שמוליך שולל אנשים צעירים, ונותן להם דוגמא שלילית, במיוחד לאלה מהם שיהיו קצינים – או שמשהו מעין זה אכן אירע, ואיתם חיכה עם פקודה מבצעית עד שהמכשף הבכיר שלו יעץ לו. אם זה אכן מה שקרה, פשיטת דרגותיו של איתם מעליו היא המינימום ההכרחי.

ותפתח האתון את פיה: שרה פיילין מצאה את עצמה השבוע במצבו של בנימין נתניהו אחרי רצח רבין, רק עם רמת הסתה גבוהה יותר: היא אשכרה ציירה כוונת סביב המחוז של חברת הקונגרס שנורתה לפני שבוע, וזו אפילו התלוננה על כך בשעתו.

אחרי כמה ימים של הלם ונוהל תרנגולת ערופה במטה פיילין, היא נשאה נאום זועף – ובהיותה בורה מוחלטת, עלתה על מוקש. את הטענות נגדה בתקשורת היא כינתה "עלילת דם". אופס! איש לא הזהיר אותה שהיא משתמשת במונח ששמור למתקרבנים יהודים בלבד! כתוצאה מכך, הממסד היהודי נתן לה בראש. אפילו אייב פוקסמן, תמיד רחום וחנון כלפי רפובליקנים, לא מצא מנוס אלא להכנס בה קלות.

אמור מעתה, השתתפות בטקס שבו כומר מגדיר את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראלים כזעם האל על אי-התנצרותם, עובר; פגיעה במונופול היהודי על קורבנות, לא כל כך. אם שרה פיילין לא הבינה את זה, היא בהחלט לא מתאימה לחיים הפוליטיים.

(*) כל הזכויות שמורות לנמרוד אבישר

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים, או ליתר דיוק אחרי הפוסט על "אם תרצו", התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': תוך כניעה משפילה לצייטגייסט, מופיע מעתה בסוף הפוסט בר שמאפשר לכם לשלוח את הפוסט לטרשת החברתית החביבה עליכם. נהניתם – ספרו לחבריכם; לא נהניתם, תמיד יש תגובות.

(יוסי גורביץ)

להיסטוריה יש חוש הומור מעוות מאד. כששומעים את הימין היהודי מקציף וטוען שזכויות אדם ודמוקרטיה הם ערכים זרים, יווניים או נוצריים, קשה שלא להזכר בימין הקיצוני האירופאי, שטען בשעתו שדמוקרטיה וזכויות אדם הם ערכים זרים, יהודיים.

באף אחד משני המחנות האלה – ועוד לא דיברנו על המחנה האיסלמיסטי – לא באמת רוצים זכויות אדם, לכל היותר זכויות-אתם-קרויין-אדם-ואין-הם-קרויין-אדם. התפיסה שלכולם יש זכויות אדם, שנשענת על התפיסה שיש שוויון בין בני האדם בכמה מובנים בסיסיים, לא באמת מקובלת על "שוויוניסטים" למיניהם. יש, למעשה, נייר לקמוס לא רע בכלל לבדוק את הנקודה הזו. נקרא לו מבחן סנט ג'ורג'.

כידוע, ג'ורג' הוא קדוש נוצרי שההיסטוריות שלו מפוקפקת, מה שלא הפריע לו, למעשה סביר שגם עזר, להפוך לסופרסטאר. מדובר בעצם בגרסה חיוורת של פרסאוס, אבל היא די מקומית: על פי חלק ניכר מהתיאורים, ג'ורג' פעל באזור לוד. למקומיים היתה בעיית דרקון, שהתנחל להם על מאגר המים ודרש בתולה כתשלום – בערך מה שעושה המנהל האזרחי לפלסטינים בגדה, רק בלי האופציה של התשלום. המקומיים אכן נהגו להקריב את צעירותיהן – משום מה, דרקונים, בניגוד למשל למינוטאורים, לא מעוניינים בצעירים – למפלצת. יום אחד הגיע תורה של הנסיכה המקומית לעלות לקורבן, דבר שהוא כמובן אסון משמעותי יותר מאשר מותה של סתם צעירה שחייה עד כה לא היו משהו בכלל, וראה זה פלא – ג'ורג' בדיוק עבר באזור והחליט שיש לו כמה דקות לטיפול בדרקון. הוא ניגש אל התפלץ, התווה את אות הצלב, הדרקון איבד את כוחותיו וג'ורג' שחט אותו. בסיפור נורמלי, ג'ורג' והנסיכה (ששמה, מטבע הדברים, לא מוזכר) היו נישאים וחיים באושר עד עצם היום הזה, אבל קדושים נוצריים לא בקטע של נישואין והסיפור מגיע להפי אנד המקובל בהאגיוגרפיות: האוכלוסיה המקומית מתנצרת. במאמר מוסגר, יצוין שסיפורי הקדושים הוציאו את כל הכיף. כשפרסאוס בא להציל את אנדרומדה – וגם זה קורה לא רחוק מכאן, כבר אז ידעו שמדובר בארץ אוכלת יושביה – הוא נעזר בסוס מעופף; כשתזאוס הולך לחסל את המינוטאור, הוא למעשה ניצל על ידי נערה, אריאדנה בת המלך מינוס, שבלעדי החוט שלה לא היה מצליח לצאת מהמבוך. מיתוגרפים מאוחרים יותר כותבים שתזאוס נטש מאוחר יותר את אריאדנה על איזה אי; כנראה שהאגו שלו, או שלהם, לא עמד בזה.

מבחן סנט ג'ורג' הוא כזה: אם מבחינתך, כל אשה היא נסיכה שנמצאת תמיד באיום מדרקון (מה שמלהק אותך אבטומטית כסנט ג'ורג'), אתה כנראה לא דמוקרט. בין אם אתה פסיכי אוסטרי שחושש מ"היהודי שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער", ובין אם אתה בת ימי מוסת שצווח "בנות ישראל לעם ישראל" תוך הכחשה עיקשת שהוא גזען, מה שמעניין אותך הוא לא זכויות אדם, אפילו לא זכויות הנשים בנות עמך, אלא זכויות הפאלוס שלך.

לנשים בגרמניה הוויימארית היו הרבה יותר זכויות לפני התקופה הנאצית. בתור התחלה, עמדה להן הזכות הבסיסית לבחור את בני זוגן מבלי שהמשטרה תכנס לחדר המיטות שלהן. היתה להן בחירת מקצועות חופשית הרבה יותר. אחרי העליה של הנאצים לשלטון, האידיאולוגיה הרשמית גרסה שתפקידן של הנשים צריך להיות מוגבל ל-Kinder, Kuche, Kirche (ילדים, מטבח, כנסיה), אם כי המעיטה משמעותית בתפקידה של הכנסיה והעמידה את תפקידה של האשה על ניהול הבית. נשים סבלו מאפליה בתעסוקה עד שהמצב בחזית החמיר כל כך שלא היתה ברירה אלא להשתמש בהן כעובדות בתעשיה.

כשמסתכלים על המקבילה היהודית, המצב לא שונה כל כך. מטבע הדברים, אנשי כהנא ושמואל אליהו, שעומדים מאחורי ההפגנות האחרונות, לא מדגישים בתעמולה שלהם את דחיקת זכויות הנשים לאחור. אבל כשבוחנים את כתבי כהנא, מוצאים גם אצלו את הפטרנליזם של שמירת המרחב הציבורי לגברים בלבד והחזרת האשה הביתה, לתפקידי חינוך. אצל שמואל אליהו הנושא פשוט הרבה יותר: הוא פסק שיש להשחיר את תמונותיהן של נשים, ואנחנו מדברים על נשים צדקניות ופעלתניות למען קידום צדקה, כדי שלא "להסיח" את דעתם של הגברים בבית הכנסת. ולא היה מדובר בצילומי ביקיני: מדובר היה בצילומי ראש נתון בכובע צנוע. אליהו חטף לא מעט אש על הפסיקה הזו, והמשיך לעמוד מאחוריה. מדובר בעקרון.

עכשיו, אליהו היה יכול ללכת לכיוון אחר. הוא היה יכול לקחת את התפיסה ההלכתית של "אשה גדולה" – אשה שיש לה סמכות וכבוד ויש להתייחס אליה כאילו היתה גבר, תוך הצנעת חירוק השיניים – ולהודיע שבמונחי ימינו, כל אשה היא "אשה גדולה". יש כמה רבנים אורתודוקסים ליברליים שלחשו פסיקות כאלה. אליהו לא הלך לשם, הוא הלך במכוון לכיוון ההפוך.

אם וכאשר תקום כאן מדינת הלכה – מה שאליהו מקדם במודע, מה שתומכיו הכהניסטים תמיד קידמו, גם אם בהצנעה יחסית – יוסג מעמד הנשים בישראל אחורה הרבה, הרבה יותר מכפי שהוסג על ידי הנאצים. מעמדן ינוע סביב זה של נשים באיראן וערב הסעודית, כנראה יותר איראן.

זה לא מקרה, זו לא תקלה, זה לא היסח הדעת: זו שיטה. דחיקת הנשים לאחור, שלילת סמכויותיהן, יכולותיהן להתחרות בשווה בכל תחומי החיים, היא חלק אינטגרלי מהתפיסה הגזענית של החיים. כפי שיש עמים שונים, חשובים יותר ונחותים יותר, יש מדרג גם בתוך העם הנבחר. ונשים, שעל פי התפיסה הזו טבען פסיבי, צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס. כל נסיון מצד אשה שלא למלא את תפקידה "הטבעי" הוא איום על כל המערכת, שמבוססת על שורה של הנחות אפריורי על טבעם של אנשים שנשענות על רגע לידתם: יהודי הוא בן של מלך, ארי נועד לשלטון, אשה נועדה למטבח ולילדים (מעניין, במאמר מוסגר, להתייחס לתפיסה הנאצית שמבין כל העמים כולם, רק הגרמנים והיהודים הבינו את חשיבות טוהר הגזע ושמרו עליו. את המיתוס על קדושת הדם היהודי מוכרים בלהט גם הגזענים שלנו, שמתעלמים מהעובדה שרוב היהודים לאורך ההיסטוריה העדיפו לוותר על הדם הקדוש).

הרבה מזה – במיוחד כשקוראים את תועבת הקבלה – מקורו בפחד קמאי מפני מיניותה של האשה. פגיעה בבתוליה של האשה – אקט שיש בו שפיכת דם – הוא טאבו בעיני הגזענים. דם המחזור הופך את האשה, מבחינת ההלכה היהודית, לטמאה כמעט-תמידית. דם בתולה ודם אשה בעת המחזור הם, בעיני המאמינים בכישוף, כלי פוטנטי מאד. אנחנו עמוק בטריטוריית הכישוף, כפי שראינו מהאגדה על הנשים הערביות הזקנות שרוקחות שיקויי פיתוי. לא במקרה מכשפות הן זקנות: מיתולוגית, הן איבדו את כוח החיים שלהן, דם הנידה, ועל כן כל מה שנותר להן הוא לגזול את חייהם ואושרם של אחרים.

ומעל לכל, יש כאן הגנה על כבוד הפאלוס הפגוע של בן העם הנבחר, שכמסתבר שככל שהוא נבחר יותר כך הוא מלא רגשי נחיתות יותר, ותמיד מאמין – כנראה בצדק, מבחינת הגזען הממוצע – שנשות השבט יעדיפו זר מסתורי על פניו. השאלה הקלאסית של האנשים האלה היא "מה, היית רוצה שאחותך תצא עם ערבי?". את אותן השאלות ממש שאלו בגרמניה לפני שמונים שנה, אבל זה לא מפריע לגזענים היהודים, כי "זה לא אותו הדבר". זה בדיוק אותו הדבר; התשובה הקלה היא שאני מעדיף שאחותי תצא עם כמה מהערבים שאני מכיר, מאשר שתצא עם גזען יהודי. התשובה האמיתית היא שזה לחלוטין לא משנה, מה אני חושב על הדייט הבא של אחותי. היא לא צריכה את אישורי והיא לא צריכה את הגנתי. היא אשה, אדם אוטונומי לחלוטין, לא ספח שלי.

ומי שלא מבין את זה, לא מבין שהחיים הם לא אגדה רומנטית בשנקל על דרקונים ונסיכות שבהן הנשים תמיד משמשות, כמה נוח, בתפקיד הקורבן והגברבר, כמה נוח, בתפקיד האביר עם החרב או לפחות הלום וערימת החברים נמוכי המצח, תמיד יהיה בצד הלא נכון של המתרס בין בני אדם חופשיים ופאשיסטים לגווניהם השונים.

(יוסי גורביץ)

איאן קרשאו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, הציע תיאוריה להסברת הרדיקליזציה של המשטר הנאצי: המסר המעומעם של היטלר עצמו לא סיפק את הקנאים שבשטח, פעיליה של המפלגה, והללו שוב ושוב הפעילו לחץ מלמטה כדי לדרבן את ההנהגה לרדיפה אקטיבית יותר של אויבי המשטר. ההנהגה עצמה הגיבה על פי הצורך: חוקי נירנברג היו, בין השאר, תגובה לחשש להתפרצות אלימה מצד פעילי השטח ותיעול התסכול שלהם לערוצים מסודרים יותר וביורוקרטיים יותר. במקביל, המשיכה ההנהגה לפמפם הסתה ובעצם הזמינה לחץ עליה עצמה. ההנהגה היתה מודעת היטב לתפקידה: ברצותה – כמו, למשל, לפני האולימפיאדה של 1936 – היא היתה מסוגלת להרגיע את השטח על ידי הורדת רמת ההסתה. לדיאלוג הזה בין ההנהגה ובין פעילי השטח קרא קרשאו "לכוון לדעת הפיהרר": הפעילים ידעו מה כוונתו האמיתית של היטלר, וניסו לדחוף אליה כדי, בין השאר, לקדם את מעמדם-שלהם.

דיאלוג מעין זה מתנהל השבוע בין פעילי השטח היודו-נאצים בישראל ובין ההנהגה שלהם. בבבת ים נערכה הפגנה שמטרתה היתה מאבק בערבים, ספציפית בחשש ה"התבוללות", או, במילים מהז'רגון המדויק יותר והמכובס פחות, חילול הדם. אחד המשתתפים קרא להרוג נשים יהודיות שיוצאות עם ערבים. אפילו הנאצים לא הלכו רחוק כל כך.

חלק ניכר מהמפגינים בבת ים הופיעו יממה לאחר מכן בדרום תל אביב. הם אפילו נשאו את אותם השלטים: "יהודים, בואו ננצח! בנות ישראל לעם ישראל, המטה למען בת ים יהודית". אין שום הבדל בין השנאה לפליטים ובין השנאה לערבים: המדובר באותה השנאה ללא-יהודים. ההפגנה בדרום תל אביב היתה, לכאורה, נגד "עובדים זרים" – אבל באותה דרום תל אביב הופעלה אלימות כנגד חמישה אזרחים ישראלים, אחד מהם חייל לשעבר, שכל חטאם הוא דמם: הם לא היו יהודים. הם נאלצו לנטוש דירה שעליה שילמו, לאחר שאיימו לשרוף אותם בתוכה. זה לא היה איום סרק: טרוריסטים יהודים משכונת התקווה הציתו ב-2008 שתי דירות שבהן התגוררו ערבים. הידיעה הופיעה לרגע, ונעלמה. השבוע, בשיא ההסתה נגד הזרים, הושלך צמיג בוער, מלא חומר בערה, לעבר דירה באשדוד שבה התגוררו פליטים סודאנים, ורק כפסע היה ביניהם ובין מוות בשריפה.

מבחינת המסיתים ומבחינת המוסתים כאחד, אין הבדל בין הפליטים ובין הערבים. שניהם זרים ושניהם מאיימים – תודעתית, אם לא במציאות. רועי מאור מביא שורה של ציטוטים מצוינים בנושא.

ההסתה כנגד הפליטים מגיעה מלמעלה, מהממשלה. על צאצא המהגרים האפריקנים אלי ישי אין צורך להכביר מילים, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד שבשרים המסיתים, רק הבוטה שבהם – כנראה מתוך ההבנה שהשנאה שהוא מפיץ היא נכס אלקטורלי, לא נטל, בקרב קהל מצביעיו. המפכ"ל דודי כהן הודיע שלשום (ד') שהוא חושש מפשיעה בקרב הפליטים, בהתעלמו מהעובדה שמחקר של הכנסת מצא (זהירות, PDF) שהפשיעה בקרבם נמוכה מאשר בקרב הישראלים. בהתחשב במה שקורה כאן בימים האחרונים, ההצהרה של כהן היא הסתה נפשעת, שיכולה לנבוע מבורות (אי הכרת החומר) או רשעות.

ומעל לכל, עומד המסית הלאומי. כל הקריירה של בנימין נתניהו רוויה בהסתה, מהשעטות שלו לזירות פיגועים בימי ממשלת רבין, עבור באסיפה ההיא בכיכר ציון, דרך ה"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", עבור ב"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"ץ, דרך "הם מ פ ח ד י ם" הידוע לשמצה, עבור בהסתה נגד ערביי ישראל במהלך תרגיל האש "עופרת יצוקה".

השבוע הגדיש נתניהו את הסאה. בתגובה לגל ההתקפות הגזעני, הוא הודיע לאומה שכוונתם של המסיתים רצויה, אך מעשיהם לא רצויים. הוא קרא לאזרחי ישראל "לא לקחת את החוק לידיים". כאילו הצתת דירות ואיומים ברצח הם אמצעים חוקיים, שרק מופעלים על ידי אנשים בלתי מוסמכים. הוא שב ודיבר על הצורך ב"שמירה על החוק", והצהיר שוב ושוב בפני פעילי השטח שהוא הבין אותם, שהממשלה איתם, שהם בונים גדר. על ההסתה כנגד האזרחים הערבים הוא לא אמר מילה, גם לא על העירוב בין ההסתה נגדם ונגד העובדים הזרים. הוא דיבר על בניית גדר. הוא לא אמר מילה על מחנה הריכוז שהממשלה בונה בדרום, למי שיצליחו בכל זאת לעבור את הגדר. בלי אלימות חסרת סדר, בבקשה: הביורוקרטיה תטפל ב"בעיה" בדרכה שלה.

למה רכב נתניהו על הגל הזה? אולי משום שזה טבעו לרכוב על גלי הסתה. כך, אחרי הכל, בנה את הקריירה שלו. אולי הוא חושש שאלמנטים אחרים יציגו אותו כרכרוכי שלא מגלה את הנחישות שהאוכלוסיה רוצה. אולי, עולה חשד מטריד, משום שהוא יצית מדורות שנאה ברחבי ישראל, זה יסיח את הדעת מהשריפה בכרמל, ועל האופן שבו הוא וממשלתו, למרות דו"ח תוקפני של מבקר המדינה, חמקו מקבלת אחריות לה. אולי, אם הוא יתייצב לצד המסיתים, יישכחו לו שלל כשלונותיו.

בינתיים זה עובד לא רע בכלל.

עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.

מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות. (העדכון הזה פורסם גם בפוסט הרלוונטי.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפגנה נערכה אמש (א') מול הבניין ברח' רוטשילד שבו הוכרזה עצמאותה של ישראל, במחאה על גלי הגזענות השוצפים. כ-200 משתתפים, והרבה זעם כלפי הרבנים המסיתים. אם עובדיה יוסף היה נקלע לקהל הזה, סביר שהמשתתפים, אה, היו מנופפים מולו באגרוף זועף או משהו.

הרבה מלל זועם, שנשמע לעיתים כמו קינה על מדינה שהיתה ואיננה עוד, או שמעולם לא היתה ורק חלום היתה. כמעט ולא היו שם קריאות לפעולה, להוציא אחת. יורם קניוק הודיע שהוא עוזב את הדת היהודית.

כלומר, את הצורה הרשמית שלה. הוא קרא ל-300 גדעונים – או יותר – להצטרף אליו, להגיע אל משרד הפנים הקרוב למקום מגוריהם, ולדרוש מהפקיד להוציא להם תעודת זהות חדשה, שממנה תמחק המילה "יהודי", ובמקומה יירשם "בן בלי דת". הוא אמר שזו "לא היהדות שהוא מכיר", אם כי הודה ש"כל היסודות היו שם" כבר מזמן. בקצרה, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר להיות בן לדת האדונים. בצדק, הוא חושב שהמעשה הזה יזעזע את הממסד. אולי גם יגרום לו לחשוב שוב על המדיניות שלו.

אני לא הייתי מגזים באופטימיות הזו. במצב שבו אנחנו נמצאים, האנשים שינקטו בצעד הזה יכונו מיד בוגדים או ערב רב. אבל למרות זאת, הוא חשוב, אפילו חשוב מאד. ולו מן הטעם הפשוט שמי שנשאר יהודי במדינת ישראל הוא משת"פ של מדינת-אדונים. יכול אדם להשאר יהודי בהכרתו, אם הדבר חשוב לו, אבל להשאר יהודי כלפי מדינת ישראל, בימינו, הוא דבר הרבה יותר בעייתי.

בניגוד לתואר "ישראלי", שמשרד הפנים נעמד על רגליו האחוריות – עד כה, בסיוע בתי המשפט – כדי למנוע את רישומו בתעודת הזהות, למושג "בן בלי דת" יש תקדים. ניתן לדרוש מן הפקיד לשנות את הרישום מ"יהודי" ל"בן בלי דת". הוא צפוי לסרב, למרות תקדימים בנושא.

בשבועות הקרובים ייערך מאמץ לארגן מאות אנשים שיקחו את הזמן הדרוש, ילכו למשרד הפנים ויתווכחו עם הפקיד. עורכי דין שמבינים בנושא יפרסמו הנחיות. דיווחים נוספים יבואו. קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף במאמץ.

(יוסי גורביץ)

בית משפט צבאי הרשיע הבוקר שני פושעי מלחמה מחטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כמקובל במקרים כאלה, השניים הורשעו לא בפשעי מלחמה או בסיכון חיי אדם, אלא בעבירות זניחות של חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת. זה לא חדש: גם פושע המלחמה סא"ל עמרי בורברג, שהורה לחיילו לירות בפלסטיני כפות, הורשע ב"התנהגות בלתי הולמת".

עוד כמקובל במקרים כאלה, החלה מיד צרחות וצווחות ויללות עולות ויורדות: חבריהם לנשק וקרובי משפחתם של החמושים המורשעים האשימו את הצבא, ולעיתים גם את הממשלה והמדינה, בבגידה. לא פחות. הם זכו, כמובן, לתמיכה רחבה מצד האספסוף היג"ע.

אבל האמת היא שהבוגדים הם שני הפושעים עצמם, ושאר החמושים המחפים עליהם. אני – אפילו אני – מתקשה להאמין שקצין נתן להם את הפקודה הזו; אילו נתן אותה, כל אדם צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית בעליל; ומי שמשתמש בנשק ובאימון שניתן לו כדי להעטות חרפה על המדים שהוא לובש, בוגד בהם.

אומרים לנו שאלה היו חיילים אמיצים, הטובים שבפלוגתם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מוגי לב שפלים, שאילצו באיומי נשק ילד לבצע את תפקידו של חבלן מיומן. הם עשו זאת, גם לדבריהם, מיוזמתם-שלהם.

אומרים לנו שמי שלא היה תחת אש, לא יכול לשפוט. הבל הבלים: האמירה הזו שקולה לטענה ששופט שלא היה בצד הפוגע של תאונת דרכים, לא יכול לשפוט נהג דורס. גם הנהג, אחרי הכל, היה תחת לחץ. יתר על כן, החיילים לא היו תחת אש. בכלל, חילופי אש ישירים בין צה"ל והחמאס היו דבר נדיר מאד ב"עופרת יצוקה": רוב-רובה היה הפעלת אש כבדה כלפי מה שעשוי היה להיות, אולי, להיראות כאיום. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרה חמושי צה"ל הרוגים לעומת 1,385 הרוגים עזתים, שיותר ממחציתם אזרחים (זהירות, PDF). מבין ההרוגים של צה"ל, חמישה היו מאש ידידותית.

אומרים לנו שלא יכול להיות שבית משפט יתחשב באזרח אויב יותר מאשר בחמוש צה"ל. אבל זה בדיוק תפקידו: זו ההבחנה הבסיסית שמבצע משפט הלחימה בין מעורב בלחימה ובין בלתי מעורב.

אומרים לנו שבמלחמה לא יכולים להיות שיקולי מוסר, שכל מה שחשוב הוא ההשרדות. אומרים לנו שזו עמדת המוסר היהודי. הדבר מבהיר עד כמה ריק מתוכן הדיבור על "אתוס יודו-נוצרי", ועד כמה אפסית היתה התרומה היהודית להתפתחות המוסר. מוסר הלחימה – כלומר, הנסיון להגביל את החיה האנושית המשתוללת בעת לחימה – הוא תוצר מובהק של חשיבה נוצרית וחשיבה נאורה. לא במקרה, גם יהודים אורתודוקסים וגם נאצים משליכים מאחורי גבם את מוסר הלחימה: הוא נובע מהנחת היסוד, ששתי האידיאולוגיות האלה שוללות, שלכל בני האדם יש זכויות מסוימות מעצם קיומם. התוצאה היא ש-65 שנה אחרי הדברת הוורמאכט, קצינים ורבנים משתמשים בביטויים שמזכירים מוסר הלחימה (או, ליתר דיוק, העדר מוסר הלחימה) שלו. הן המוסר היהודי והן המקבילה שלו, זו הנאצית, רואים מלחמה כמאבק בין שני קולקטיבים, שבמסגרתו מותר לעשות כל דבר לבן הקולקטיב האחר.

עד כמה התפיסה שגם לא יהודים הינם בני אדם היא דבר בלתי נתפס בישראל, אפשר להבין מהעובדה שבית המשפט העליון נזקק לשלוש שנים כדי לקבוע ששימוש בפלסטינים כמגן אנושי אסור על פי חוק – ולזכור שהפסיקה הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת. המוחים על העמדתם לדין של שני החמושים מגבעתי לא היו מתנגדים – אני מקווה – להעמדתם לדין, אילו היו עושים שימוש נלוז כזה בילד יהודי; ילד פלסטיני איננו, מבחינתם, ילד, אדם האסור בפגיעה, אלא בן לקולקטיב האחר, וככזה מי שצריך לשאת בחטאיהם של בני עמו. עצם העובדה שאדם מוכן לסכן את חייו עבור הקולקטיב שלו, מעניקה לו פטור, על פי התפיסה המקובלת, מכללי מוסר אחרים. דם העם הוא החוק העליון.

בנימין נתניהו נוהג לומר ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". בשנת 1938 של נתניהו כבר חלפו יותר מ-1,200 ימים. ניסוח מדויק יותר של הבעיה עשוי להיות "השנה היא 1932, וישראל היא וויימאר".

(יוסי גורביץ)

(הקדמה: את הטקסט הזה כתבתי עבור אתר חופש בשנת 1994 1998, ואני חושב שעדיין יש בו עניין; ערכתי שינויים מסוימים, אבל הטקסט ברובו נשאר כפי שהוא. אני מודה לאסף ברטוב שהצליח לשחזר אותו, מאחר והעותק שלי אבד. – יצ"ג)

כמו כל בני גילי, ידעתי בסוף כתה ו' שאמשיך ללמוד בישיבה תיכונית. אופציה אחרת פשוט לא היתה קיימת: זבולון המר, שטיפח את הישיבות התיכוניות, דאג היטב לכך שהרמה הממוצעת של התיכון הדתי הרגיל תהיה נמוכה מאד, ושהתיכונים הדתיים יהפכו לערי מפלט לכל אלו שנכשלו בכניסה לישיבות תיכוניות, או שנפלטו מהן.

הישיבה שאליה הלכתי הייתה ישיבת "נחל יצחק – נחלים", או בקיצור נחלים, בניהולו של יוסף בא-גד, רב בעיני עצמו, שהתפרסם לפני שנים מספר כחבר כנסת מבדר במיוחד. היו מספר סיבות לכך שנחלים נבחרה: היא קרובה למקום מגורי משפחתי, בפתח תקווה, אחד מדודי שימש שם בעבר כמחנך ואימי שמשה בעבר כמזכירה במקום. מעבר לכך, הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שציוני לא היו מבריקים.

במשך שנתיים, למדתי בחטיבת הביניים של הישיבה, ובכיתה ט' התקבלתי לישיבה עצמה – ישיבה עם פנימיה. אני חושב שהמגזר הדתי הלאומני הוא היחיד השולח את בניו, בגיל 14 בערך, מן הבית. ההורים מאבדים כל שליטה על חינוך הילדים, ולשם הגברת שליטת המוסד בחניכיו, היציאות הביתה מצומצמות עד למינימום – במשך רוב שנותי בישיבה יצאתי הביתה פעם בשלשה שבועות. בצבא היו לי יציאות יותר טובות.

כמה מילים על סדר היום. ההשכמה הייתה ב-06:30 בערך, לעתים מוקדם יותר ולעתים מאוחר יותר, בהתאם לעונה. תפילת שחרית התחילה ב-07:15 – נוכחות חובה, כמובן. לאחר מכן – ארוחת בוקר וסידור חדרים. בשעה 08:45 התחילו לימודי הקודש, שנמשכו עד 12:55. אז באה תפילת מנחה, ארוחת צהרים, ומנוחה עד 13:55, עת התחילו לימודי החול. הללו נמשכו עד 18:30 או 19:30, אז הלכנו לארוחת הערב, ובין 20:10 ל-21:10 היה “סדר ערב" – שני תלמידים לומדים גמרא לקראת השיעור של יום המחרת, בצוותא. לאחר מכן, עד כיבוי אורות (משתנה עם הגיל – בין 22:30 לחצות) – זמן חופשי. ראוי לציין שכשאני מדבר על לימודי קודש, אני מתכוון ללימוד גמרא.

אני לא יודע כמה מבין קוראי העמוד הזה ניסו אי פעם לקרוא דף גמרא, אבל אני יכול להבטיחכם שמדובר באחת הפעולות המייגעות, חסרות העניין והתוחלת שאפשר להעלות על הדעת. מעולם לא הורגלתי בלימוד כה אינטנסיבי של דברי ההבל הללו, ודחיסה של שש שעות מהם ביום הייתה עינוי שקשה לתארו. מעולם לא הצטיינתי בלימודי התלמוד. תחושה של אי נוחות התחילה לחלחל בי. הדבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך. על סיוע חיצוני – למשל, עדויות הסטוריות – אין בכלל על מה לדבר. (יש מחלוקת ידועה בין רש"י ורבנו תם, שניהם מימי הביניים העיליים, על סדר הפרשיות בתפילין; בתחילת שנות ה-80 מצאו ארכיאולוגים תפילין ששרדו מהתקופה הקלאסית, שיכלו לשפוך אור על הסוגיה. העולם האורתודוקסי הגיב בפיהוק).

במהלך כיתה ט' אירעו שני דברים שהתחילו את הדחיפה שלי החוצה. הראשון היה מלחמות השבת בפתח תקווה – המלחמה על פתיחת קולנוע היכל (1984-1985). הישיבה ארגנה את כל התלמידים להליכה לפתח תקווה ולהפגנות נגד פתיחת הקולנוע. לא הבנתי מדוע העובדה שאנשים זרים מעדיפים לבלות בשבת בבית קולנוע ולא בבית מדרש (ואלוהים, אם הוא אכן קיים, יודע שתיעבתי את בית המדרש) צריכה להפריע לי. ראיתי בעצמי אדם דתי, אבל לא הבנתי מדוע אני אמור לכפות את דעתי על החילוני. נרתעתי עוד יותר לאחר שקיבלתי הסברים לא ממש רציונליים: "תבורי הוא אנטישמי ושונא דתיים", "תבורי הוא שליח של הסיטרא אחרא" וכיוצא בכך. הייתי היחיד מבין בני מחזורי שלא יצא להפגנות.

אותה שנה היא גם שנת עלייתו של הרב כהנא, זו השנה בה הצליח להבחר לכנסת. באותו זמן הייתי ימני – שימשתי כפעיל ליכוד מתנדב בבחירות של 1984 – אבל רעיונותיו של האיש החרידו אותי. חלק גדול ממשפחתי נספה בשואה, ולא האמנתי שתאום אידיאולוגי שלו נבחר לכנסת במדינת ישראל. יתר על כן, כהנא טען שכל רעיונותיו נשענים על ההלכה – ובדיקה של דבריו העלתה שהוא צודק. זו הייתה הדחיפה החזקה הראשונה החוצה. באותה שנה, בא-גד נשא נאום מבולבל בנושא זה, שממנו עלה כי "כהנא צודק, אבל הוא מטורף." היום הייתי מפרש את דבריו כך: כהנא צדק, אבל העובדה שהוא חושף לעיני כל את מה שצריך להשאר במרתפים הצואים של המחשבה היהודית ולעבור מרב לתלמיד היא טירוף למי ששכח, בא-גד נבחר לכנסת בשנת 1992 מטעם סיעת מולדת, ואם היו חילוקי דעות בינו ובין כהנא, הם לא בלטו.

באותה שנה, או בתחילת השנה שלאחר מכן, ירה דוד בן שימול טיל לתוך אוטובוס ערבי, והרג כמה נוסעים. סדר הערב, ששימש כשעון שוויצרי ושהיה אפשר לקבוע על פיו את מהלך היממה, נדחה בחצי שעה. . . כדי שהתלמידים יסיימו לרקוד. הבטתי מזועזע במעגלי הרוקדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

פחות או יותר באותו הזמן, הגיע איזשהו רב מהתנחלות כלשהי, להסביר לנו על דין רודף, שלטענתו משמש צידוק לירות במפגעים גם לאחר שנמלטו או נכנעו – בקיצור, משמש עילה לרצח כל מי שפעל כנגד ישראל או צה"ל, ולו היה כל זממו כתיבת סיסמא. המחנך שלי, שכדי לא לפגוע באפשרויות קידומו לא אציין את שמו (שכן הוא היה מחנך דגול, הדמות החינוכית היחידה שהכרתי שם) נחרד עד עמקי נשמתו. לאחר ההרצאה, הוא כינס את הכיתה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – הוא היה נרגש מאד, וצעק עלינו, דבר שלא היה ממנהגו – שדין רודף מיועד אך ורק למניעת הרג אדם על ידי רוצח. משעה שרצח, שוב אין על הרוצח דין רודף, וודאי שאין עליו דין רודף אם השליך את נשקו או נכנע. ראוי לציין שרב זה, שהתנגד עמוקות לרוח הלאומנית ששרתה בישיבה, בא מקרב חוגים חרדיים יותר.

בראשית כיתה י', אם כן, מצאתי את עצמי מבולבל ואכול תהיות. שני אנשים שמו אותי על הדרך הנכונה: אוהד (שם בדוי) ואייל (שם בדוי). אוהד היה קנדי, והגיע אלינו ישירות מטורונטו. הוא היה המום מהמשטר ששרר בישיבה, ולאחר שהתחברתי איתו, שמעתי על כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם. המילים "דמוקרטיה", "זכויות אדם”, “חירות" הושמעו בפעם הראשונה שלא מתוך לעג ובוז; התחלתי להבין שיש גם חשיבה שאיננה יהודית, והתחלתי ללמוד באינטנסיביות את ההסטוריה האמריקנית.

מנהג היה בנחלים, שהתלמידים הבוגרים יותר – תלמידי יא'-יב' – יוצאים מדי שנה מספר פעמים ל"ישיבות גבוהות", ישיבות שאינן תיכוניות, לרוב ישיבות הסדר. אייל גר איתי באותו החדר. לקראת סוף השנה, המחנך שלו החליט שהוא יכול לצאת לישיבה גבוהה, למרות שהוא רק בסוף כיתה י', כמוני. חלף שבוע, חלפו שבועיים – והבנאדם לא חוזר. ההורים שלו, מודאגים, יצאו לבקר אותו בישיבה שאליה נשלח – ישיבת קרית מלאכי, ישיבה לחוזרים בתשובה. הוא סירב לראות אותם, טען שהם "מחטיאים" אותו (במובן של גרימת חטאים, לא במובן של ירי בלתי מדויק). לאחר כשבוע, אחרי צעקות של ההורים ואיומים בתביעה מצידם כלפי הישיבה, אייל חזר.

כאמור, חלקתי איתו חדר. אדם נוסף שגר איתנו באותו החדר היה אשר. אייל חזר, והתחיל לשבש קשות את סדר החיים שלנו. הוא נהג לערוך תיקוני חצות, שלאחריהם היה חוזר אל החדר בסביבות 00:30 ומתחיל להתארגן לשנה – כשעה וחצי לאחר כיבוי האורות. אז הוא החל בתיאורי יסורי הגיהנום המצפים לאשר ולי, שאיננו הולכים בדרכי הצדיקות, כמוהו. תוך זמן קצר, הסתבר לי שאני חייב למצוא כמה טיעונים כדי לסתום לו את הפה, כדי שנוכל לישון קצת. התחלתי לבלוע ספרי פילוסופיה, מפני שבאותה עת, לא יכולתי להתמודד עמו מתוך היהדות.

ועם כל ספר פילוסופיה שקראתי – ניטשה, אבוי, היה ההשפעה העיקרית – הרגשתי כיצד אמונתי הדתית הולכת ונעלמת. עד תחילת כתה יא', הייתי דתי רק בשם. את ההלכה דחיתי כגזענית ופרוטו-נאצית; כעת דחיתי גם את האמונה בישות מכוונת.

השנתיים האחרונות היו נוראיות. הסתבכתי בקטטות עם תלמידים אחרים, עם מחנכים; שלחו אותי פעמים רבות מהרגיל לישיבות גבוהות, כמעט כולן לישיבות של מחזירים בתשובה. זה אפילו עבד, פעם אחת, אחרי שהייתי סגור במקום כזה במשך שבועיים; עד שאשר, שמצא אותי ממלמל דברי הבל של הרב קוק, נתן לי סטירה ואמר לי "תזכור מה נהגת לחשוב". גם אשר חזר בשאלה. החיפוש העצמי נמשך; את השמינית הקדשתי ללימוד הנצרות, אבל זה היה פלירט קצר.

נהוג היה בנחלים להכריז שכל בוגרי המחזור ממשיכים לישיבות הסדר. זה לא היה נכון; רבים מבני המחזור היו נרשמים לישיבת הסדר, ועם סיום הבגרויות – כולנו ידענו שהציונים של מי שלא הולך לישיבה נפגעים – מבטלים את הרישום והולכים לצבא. אני, מתוך תמימות או טיפשות, ולמרות שכבר הייתי "מסומן" כמיועד להעפה מהישיבה, סירבתי להרשם לישיבה. לידיעה: הסדרניקים משרתים בסה"כ 16 חודשים בצה"ל. שלוש שנים נוספות הם מעבירים בלימודים בישיבה. אני למדתי מספיק גמרא לשארית ימי; עמדתי אפילו, מתוך משובת נעורים, לשרוף את ספר הגמרא שלי. אייל מנע זאת ממני; הסתפקתי בכתיבת "אמונה תפלה יהודית" על כל עמוד. לקראת סוף השנה, כינס בא-גד את כל תלמידי השמינית באודיטוריום, ועבר שם אחר שם. "ישיבת הגולן", "ישיבת ימית", ושמות ישיבות אחרות עלו באוויר. "יוסי גורביץ?" , "צה"ל", "גש אלי אחר כך”.

בשיחה פרטית לאחר מכן, הוא שאל אותי מדוע אני לא מתכוון להמשיך לישיבה. עניתי לו שדרך החיים הזו אינה מתאימה לי. הוא התעקש ושאל "תורה מה יהיה עליה?", ואני עניתי "יהיה בסדר." "אומרים לי שהצטרפת לרצ", "זה לא נכון" (הצטרפתי לרצ רק לאחר עזיבת הישיבה). בזאת תמה השיחה.

כחודשיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הקפדתי שלא יחשבו אותי בטעות לדתי (לפני הטירונות, ניסה הרב של הבקו"ם, שכינס את כל בוגרי הישיבות, לנתב אותנו לרבנות; אמרתי לו מה אני חושב על הדת שלו). באורח פרדוקסלי, הצבא – הגוף המדכא ביותר – השלים את תהליך היציאה שלי אל החופש.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך גדעון סער – שהוא חלק מקואליציה נסתרת למחצה של רדיקלים ימניים, שמזינים אלה את אלה – פתח עוד שלב במלחמה נגד לימודי האזרחות. יד ימינו, צבי צמרת, הורה להעביר את רוב התקציבים המיועדים לחינוך מוגבר באזרחות ללימודי יהדות. רק שליש מבתי הספר שיבקשו תקציב ללימודי אזרחות מורחבים גם יקבלו אותו.

לימודי האזרחות נחשבים לדבר מאיים על הרוב היהודי-פולקיסטי. הם מזכירים שבמדינה מודרנית, יש חשיבות לאזרחותך, לא לקבוצה הדתית שממנה אתה בא. הם מתעקשים באופן מעיק לדבר על תפיסות של שוויון, ומתקרבים קרבה מסוכנת לתפיסה של מדינת כל אזרחיה. הם מדגישים את המתח בין שני הקטבים של "יהודית ודמוקרטית". והנה, מוכיח לנו שוב שר חינוך מן הימין שהשניים אינם דרים בכפיפה אחת: או יהודית, או דמוקרטית. ועכשיו אנחנו יודעים מה עמדת הממשלה בנושא.

הממשלה איננה רוצה אזרחים טובים; יצורים שכאלה, אבוי, עוד עשויים לטעון שעל ישראל להתנהל על פי מסמכי היסוד שלה ו"לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… לקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  להבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ואת העקרונות האלה, כזכור, דחתה ממשלת נתניהו בתחילת השנה.

לא, הממשלה רוצה יהודים טובים. כאלה שברור להם שהם "בני מלך", אבל בו זמנית אכולים רגשות אשמה כלפי היהודים הטובים באמת, אלה המקיימים את ההלכה, כאלה שעליונותם נובעת מהרחם שממנו באו.

מרבים לדבר על סכנת הפאשיזם העולה עלינו; אבל זה, כפי שכבר נכתב, איננו פאשיזם. זהו פולקיזם. משמעו שהמדינה לא מנסה לטפח אזרחים הנאמנים לה; היא רוצה יהודים טובים. ההחלטה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על מקומם של האזרחים הלא יהודים במדינה האידיאלית של צמרת, סער, ואנשי "אם תרצו".

סער ושות' לא התחילו את ההתנכלות ללימודי האזרחות; בימיה של לימור לבנת, קומיסרית התרבות הנוכחית, ההתנכלות היתה שיטתית. היא אפילו ניסתה לבטל את בחינות הבגרות באזרחות. אז עדיין קמה זעקה. היום, כבר בכלל לא בטוח. כבר לא ברור מי צריך בעצם את המקצוע הזה, שהפך למקצוע של שמאלנים. צמרת לא אוהב את תכנית הלימודים: היא מציירת את ישראל באופן שלילי. יותר מדי ביקורת על המדינה. התלמידים צריכים לחשוב, כמו שמציע שירם של הבילויים, שנפלא פה. אסור, למשל, אסור לדבר על אפליית הערבים – אפליה שקיומה תועד בוועדת חקירה רשמית, ועדת אור. התלמידים לא אמורים לדעת עליה. זה יפריע לתפיסת עולמם, יגרום להם דיסוננס קוגניטיבי. ממילא הם לא בדיוק סגורים על השאלה למה יש בעצם אזרחים ערבים. מוטב לחסוך מהם מלהעסיק את מוחם הפעוט בשאלות טורדות מנוחה. כך, כשנגיע לשלב שבו נאלץ – לצורך הגנה עצמית, כמובן – לשלול את זכויותיהם של האזרחים הערבים, יהיו הרבה פחות אזרחים (סליחה, יהודים) שיבינו למה יש להם אזרחות מלכתחילה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית א’: בשבוע האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שישי האחרון התארחתי בתכניתן של חנה בית הלחמי ואסתי סגל, “במחשבה שניה”. אפשר להאזין לה כאן. תמונות ותיאורים אפשר לראות בבלוג של חנה בית הלחמי, פה.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.

כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".

הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).

פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.

אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:

גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,

לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,

אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.

והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.

אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.

אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".

בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.

מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.

ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.

(יוסי גורביץ)

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר את “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים” של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."

2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."

3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."

4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."

5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."

6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915

2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915

3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב

4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2

6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, "רוח העם", שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד שפנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, מן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

———-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

הרשימה הופיעה בבלוג של תומר פרסיקו http://tomerpersico.com

(תומר פרסיקו)