החברים של ג'ורג'

רוצה רשיון להסית? חבוש כיפה

הפרקליטות, בהנחייתו של היועמ"ש יהודה "מזל שאני נשוי" וינשטיין, הודיעה אמש (ב') שהיא סוגרת את תיק החקירה נגד הרבנים יצחק שפירא, יוסף אליצור, דב ליאור ויצחק גינזבורג. שני הראשונים, שמשמשים כרבנים בישיבת יצהר, כתבו, לפני כשנתיים, את ספר ההסתה לרצח "תורת המלך", חקירה הלכתית בשאלת הלכות גויים – כלומר, מתי מותר ליהודי להרוג לא יהודי. ליאור וגינזבורג כתבו את ה"הסכמות" לספר. ראוי לציין שכל הארבעה הם עובדי מדינה ושהישיבה מקבלת מימון ממשלתי.

התמה של הספר היתה פשוטה למדי: פחות או יותר הכל הולך. בפסקה ידועה לשמצה, הם כתבו ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים." יש שם הרבה יותר, בין השאר קביעה שאם יהודי הורג לא יהודי שלא שומר על מצוות בני נוח, מתוך כוונה להעניש אותו על כך, הרי שההריגה מותרת. באופן נוח מאד, רוב אוכלוסיית בני האדם – נוצרים, פגאנים, אתאיסטים – מוגדרת כמי שלא שומרת על מצוות בני נוח, ואפשר להרוג אותה על אי ציות לצו של החבר הדמיוני בשמיים שהיא בכלל לא מודעת אליו.

מטבע הדברים, אפילו במצבה הרקוב של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, הטקסט הזה גרר הרמת גבות. החלה חקירה שהתנהלה בעצלתיים, משום שהרבנים התנגדו להתייצבות לחקירה ולמשטרה אף פעם לא היה את האומץ להתמודד איתם. היו מספר כינוסים גדולים של רבנים, שהביעו תמיכה בנחקרים; חלק מהמשתתפים טענו שהם לא תומכים בספר – חלקם אמרו במפורש שהם מתנגדים לו – אבל שהם לא יכולים לעמוד מן הצד כשרב נחקר על דברי תורה. מן הראוי לציין ששום רב אורתודוקסי בעל מעמד לא טרח לכתוב ספר שמפריך את "תורת המלך", אם כי נסיון רציני כזה נעשה על ידי סטודנט (לא מוצא את הקישור, מצטער).

כעת גוועה החקירה בקול ענות חלושה. החלק המדאיג ביותר בהחלטה של וינשטיין הוא הנימוקים שלו. הוא ציין שאף ש"תורת המלך" מכיל גילויים חריפים של גזענות, אין לו על מה להסתמך בבואו לבית המשפט, משום שהרבנים הקפידו לעטוף את ההסתה שלהם לגזענות במונחים דתיים. היועמ"ש כתב שהחוק מתיר ענישה של אדם ש, ובכן, הטיף לגזענות, אבל החוק החריג במיוחד "ביאור הלכתי" מענישה.

היועמ"ש וינשטיין צודק ללא ספק. חוק העונשין הישראלי – סעיף 144ג.(ב) – ברור למדי: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה […] ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להביא לגזענות." ומאחר ושפירא ואליצור יגעו וטרחו וכתבו 230 עמודים של הסתה לרצח גזעני, עמוסים בהערות שוליים מלומדות, החוק לא יכול לגעת בהם.

החלטת הפרקליטות משמעה שהחוק הישראלי נגד דיבור שנאה מת. הגזענות היהודית היא דתית מטבעה. וזה איננו מקרה: הכנסת, שזועזעה באמצע שנות השמונים מבחירתו של כהנא, שהשתמש בה כבמה להסתה גזענית פרועה – אם כי הוא היה יכול ללמוד הרבה מה"ה דנון, רגב, שמאלוב-ברקוביץ' ושאר הבהמות – החליטה לחוקק חוק נגד גזענות.

דא עקא, המחוקקים מצאו את עצמם בבעיה קשה: הוצאת הגזענות אל מחוץ לחוק, מבלי להעניק פטור לגזענות דתית, תוציא את היהדות האורתודוקסית אל מחוץ לחוק. ליבתה של הדת הזו היא גזענות ושנאת המין האנושי, והיא מתבטאת בליטורגיקה ובפולחן שלה. גבר יהודי אורתודוקסי מודה מדי בוקר ליהוה על כך שלא נוצר גוי; על כך שלא נעשה אשה (נשים משבחות אותו על כך ש"עשן כרצונו"); ועל כך שלא נולד עבד. התפילה היומית, שמונה עשרה, שנאמרת שלוש פעמים ביום, מכילה קללה נגד הנוצרים ונגד המינים היהודים (היא מכונה, מפחד הצנזורה, "ברכת המלשינים"), ותפילות אחרות מייחלות רק רע ללא יהודים. ההבדלה, הברכה שמגיעה בין השבת ושבוע החול, כוללת את המשפט "המבדיל בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים." ההלכה היהודית מכילה שורה של פסיקות שבזהירות נקרא להן בעייתיות: עובדיה יוסף הזכיר לנו אחת מהן לאחרונה, כשהזכיר שמעיקר הדין אסור לרופאים יהודים לטפל בחולים לא יהודים בשבת, ושעליהם לעשות זאת רק כדי שלא יפטרו אותם. חוק גזענות עם שיניים היה גורר את יוסף לחקירת משטרה.

כך שלכנסת לא היתה ברירה אלא להעניק לדת (קרי: היהדות האורתודוקסית) פטור. ובכך, חבריה גרמו נזק סופני לחוק – עד כדי כך שאפילו כהנא, שכלפיו היה החוק אמור להיות מופנה, הצביע בעדו.

ואף שזה היה החוק במשך כ-25 שנה, הפרקליטות נמנעה כמיטב יכולתה מלבחון אותו. יש, לדעתי, רק רב אחד שהועמד לדין בעטיו: עידו אלבה. הלז כתב ספר בעקבות טבח גולדשטיין (הוא היה ממעריציו), שנקרא "בירור הלכות הריגת גוי." יש להניח שאלבה היה זהיר פחות משפירא ואליצור. גם הזמנים היו אחרים, והיועמ"ש היה אחר. מותר להניח שאילו וינשטיין הזהיר היה היועמ"ש, אלבה כלל לא היה מועמד לדין.

אז אם אתה רוצה להשפריץ גזענות בישראל, שים כיפה על הראש, הקפד לצטט את הרמב"ם, ויהיה בסדר. זה אמנם תמיד היה החוק, אבל עכשיו הפרקליטות מודה בפומבי בפרצה הזו.

ובכל זאת, תהיה: מה היה קורה לאמאם שהיה מתפלפל בהלכות ג'יהאד? האם גם הוא היה נהנה מהגנתו של וינשטיין? שאלה קשה.

ועוד דבר אחד: מתנגד משטר סורי שאיבד את עינו ניסה להגיע לישראל לטיפול. אף אחד לא התנגד לכך, פרט לאלי ישי. הלז טען שיש סכנה שהוא ינסה להשאר בארץ, ודרש ערבות של 200,000 ₪. זהבה גלאון כתבה היטב על כך: "מעשה כל כך קר לב יכול להגיע רק משר פנים שמשרת את קבלני העובדים הזרים כל כך הרבה שנים, עד שהוא לא יכול לחשוב על פתרון שלא עושה שימוש בשיטות הסחיטה שלהם."

(יוסי גורביץ)

מהנעשה בערוגות הרעל, הנזק שבתפיסת הדה-לגיטימציה, והברוטליות השקטה: שלוש הערות על פרשת סא"ל אייזנר

ובינתיים, בערוגות הרעל: כשהתייחסתי אתמול (א') בקצרה לתקיפה של פעיל שמאל על ידי חמוש צה"ל בכיר, סא"ל שלום אייזנר, ציינתי שאין זה מקרה שהוא חובש כיפה. כמה אנשים שאלו למה.

כי המגזר שלו סגר סביבו מיד שורות, זה למה. הוא בשר מבשרם. אלוף הכנסת בגלגול עיניים למרחקים ארוכים, זבולון אורלב, גינה את ההשעיה שלו. רבנים מיהרו לצאת להגנתו. כמקובל בעת מצוקה תדמיתית במגזר, שההקבלות בינו ובין האיסלם הקיצוני מרתקות, צצו מיד תיאוריות קונספירציה. נטען שהפעילים במקום תקפו את אייזנר, אם כי לא ברור איך בכלל נפצע: אחדים דיברו על כך שהפעילים שברו את אצבעותיו, אחרים ששברו את פרק ידו. בהתחשב באופן שבו הפעיל החמוש את נשקו – הפעיל הדני לא היה היחיד שהותקף על ידו – בהחלט יתכן שהוא פצע את עצמו.

אתר מרכזי של המגזר, "סרוגים", הקדיש כמה וכמה מאמרים לנושא. הראשון שבהם, שפורסם אתמול אחר הצהרים, מוכתר ב"צפו: הסמח"ט הדתי מראה מי בעל הבית על ארץ ישראל," וכותרת המשנה שלו מכילה את המשפט "לאחר דקות ארוכות של נסיונות שכנוע, החל הכוח בפיקודו של סא"ל שלום אייזנר (הקצין עם הכיפה, בנו של הרב בני ז"ל) לפנות את האנרכיסטים בנחישות אליה הם לא רגילים." מעבר לטון המעריץ אלימות, יש כאן שתי הערות: ראשית, בשלב הזה עוד לא נולדה האגדה על כך שאנשיו של אייזנר נתקלו באלימות; ושנית, היא מעידה על ה"ייחוס" (לקרוא בהבעה אשכנזית) של אייזנר, בנו של רב סרוג חשוב, ממקימי ישיבת "עטרת כהנים."

המאמר השני מעניין יותר. הוא נכתב על ידי עורך "סרוגים", אריה יואלי, והוא מלא כולו ב"מוסר יהודי", שהוא שם קוד למוסר יודו-נאצי. המאמר דורש להעניק לאייזנר צל"ש, שכן הוא "החזיר את כושר ההרתעה של צה"ל", ומקווה שאייזנר ימשיך להרביץ בחיילי צה"ל מוסר יהודי. המפגינים מוגדרים כאן כאויבים (ועל כך מיד).

הדבקות של יואלי ו"סרוגים" במוסר יודו-נאצי לא צריכה להפתיע אף אחד. "סרוגים" תקף אותי (פעמיים) אחרי שחשפתי את הערגה של "מעייני הישועה" למחנות השמדה לעמלקים, אבל לא העז לצאת נגד הבטאון של שמואל אליהו. יואלי עצמו פרסם מאמר בזכות העבדות, גם בעת המודרנית, שאפילו בטאון של הקו קלוקס קלאן היה מהסס לפרסם. העבדות הזו היא הלכתית כמובן – יואלי צריך להגן על כך שהיהדות מעולם לא ביטלה את העבדות – ובה מתמוגג יואלי על שבחיה, שכן היא "דרך לריסון הפראות הבלתי מרוסנת של עמים בלתי מתורבתים," כמו יושבי אפריקה למשל. כמו מגיני העבדות המקוריים, יואלי משווה בין העבדים האפריקאים, שהיו רכוש בעליהם לכל דבר, ובין העובדים המדוכאים של המהפכה התעשייתית – לרעת העובדים, כמובן.

"סרוגים" הוא אתר מרכזי למדי של, ובכן, הסרוגים, והדעות של יואלי לחלוטין לא חריגות בקרב חלק ניכר מהם. לאחרונה למדנו שרב סרוג בכיר, אל"מ אייל קרים, תמך – כשחשב שהוא בין חברים – באונס בעת מלחמה. אחר כך הוא ביצע נסיגה צרפתית. לזכור, לפעם הבאה שינסו לומר לכם משהו על "עשבים שוטים." אלה לא העשבים, זו הערוגה – וגנניה.

זה קמפיין הדה-לגיטימציה, טמבל: שורה של חסידי הדמון יהוה ייללו שסא"ל אייזנר לא עשה שום דבר חריג ושההשעיה שלו הגיעה מהר מדי. הם צודקים, יש להניח: לקח הרבה מאד זמן עד שסא"ל בורברג, שהורה לחייל שלו לירות בעציר פלסטיני כפות, הושעה. ככה זה כשאתה מחרב לראש הממשלה את הצגת ה-Hasbara שעליה עמל זמן רב עם תמונות שמחזירות את המציאות למרכז. במסגרת ההצגה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שערך מערך ה-Hasbara בנתב"ג אתמול, אגב, נעצרו פעילי שמאל שהפגינו בעד הגעת הפעילים הבינלאומיים, אבל לא נעצרו פעילי ימין שהפגינו והתפרעו במקום – שיקוף מדויק, יש להודות, של האתנוקרטיה הישראלית. אם אייזנר היה עושה את שעשה בעוד שבוע, אחרי שבלגאן המטס היה מסתיים, סביר להניח שהוא לא היה מושעה.

ובין השניים יש קשר. הפאניקה של ישראל הרשמית מהתנגדות לא אלימה – "אנחנו לא טובים בגנדי," הודה האלוף עמוס גלעד במסמכי וויקיליקס – גרמה לכך שהיא הגדירה אותה כסוג של התנגדות אלימה, כדי להצדיק את פעולותיה. פתאום ביקורת הפכה ל"דה לגיטימציה", חרם – מסורת יהודית ארוכה – הפך ל"טרור כלכלי," הנסיון הפלסטיני לקבל מדינה באמצעות האו"ם כונה "טרור דיפלומטי," ופעילי סולידריות הפכו ל"סייעני טרור", וארגוני זכויות אדם הואשמו ב"לוחמה משפטית" (lawfare).

אז כשכל התנגדות לא אלימה היא סוג חדש של לחימה או טרור, פתאום כל מפגין הופך לאויב – הן בעיני חמושי צה"ל והן בעיני הציבור הישראלי. דמם של המפגינים הללו נמצא על ידיהם של אנשי מערך ה-Hasbara, מבנימין נתניהו ועד בן דרור ימיני.

הברוטליות השקטה: האלימות הבוטה, חסרת ההצדקה – אם כי האספסוף הישראלי מיהר לחפור לה הצדקות – של אייזנר מצטלמת רע מאד. למזלו של צה"ל, רוב מוחלט של הברוטליות שלו כלל לא מגיע אל המצלמות.

רוב הבריונים של צה"ל הם מה שכינתה חנה ארנדט "רוצחים של מכונת כתיבה." הם משמידים מקורות מים של פלסטינים, הם הורסים פרויקטים לאנרגיה סולארית בדרום הר חברון, הם מחרימים אדמות ומשקרים למען התנחלויות, הם מונעים תנועה ממקום למקום, הם קורעים משפחות בין הגדה והרצועה, הם מסוגלים בהינף אצבע להגלות אדם שמרכז חייו בגדה לרצועה, הם מגשימים את "מדיניות הבידול" הבלתי מוסברת של הממשלה, הם שוללים בשרירותיות אישורים ותעודות, הם עוצרים קטינים באישון לילה, הם מאיישים מחסומים, הם מקבלים "עדויות סודיות" בבתי דין צבאיים, הם מקבלים את עמדת מערכת הבטחון בבג"צ.

הרבה פחות פוטוגני, הרבה יותר ממוסד, הרבה יותר הכרחי לקיום הכיבוש מאשר ההתפרצות משולחת הרסן של סא"ל שלום אייזנר.

(יוסי גורביץ)

לא מודה, אבל עוזב: אל"מ קרים בנסיגה צרפתית

(פוסט עדכון)

אחרי הפוסט של אמש, פרסם אתר כיפה, שמסתמן כאתר הבית של אל"מ הרב אייל קרים, "הבהרה" מטעמו לפסק ההלכה שפרסם לפני תשע שנים, שבו התיר אונס בזמן מלחמה. כעת טוען קרים ש

"כמובן שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין "אשת יפת תואר" נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין.

בנוסף, כל מהות הדין הייתה לעדן את המצב בעולם המלחמות הברברי שהיה קיים אז, בו כל חייל היה רשאי לעשות בשבויו כרצונו, ומטרת הדין היא למנוע מהחייל לקחת את השבויה לאישה בסערת הקרב. ברור שבימינו שהעולם התקדם למדרגה של מוסריות שבה לא נושאים שבויות, ודאי שאין לקיים דין זה למעשה, מה גם שהוא מנוגד לחלוטין לערכי ולפקודות הצבא."

כל ההסתייגויות האלה, נזכיר, לא מופיעות בפסק ההלכה המקורי של קרים, שבו – נזכיר שוב, כי חנפיו של קרים וסתם אנשי hasbara מנסים לעוות את האמת בנקודה זו – הוא נשאל האם דיני ההלכה מתירים אונס שבויות על ידי חיילי צה"ל כיום. קרים גם ממשיך לנסות ולזרות חול בעיני הציבור, כשהוא מתעקש שלא להתייחס לעובדה – שהוזכרה על ידי השואל המקורי – שדיני "אשת יפת תואר" מתחילים באונס של השבויה ושכל התהליכים של המתנת חודש מגיעים אחר כך. הוא ממשיך להתחמק מנושא האונס לכל אורך התשובה, כשהוא מדבר באופן אבסורדי על "לקיחת שבויה לאשה." אתר "כיפה" ממשיך לשמש כאתר תעמולה, כשהוא ממשיך לטעון שדבריו של קרים הוצאו מהקשרם.

בקצרה, קרים החליט שהוא מעדיף להיות מוצג ציבורית כשוטה שלא הבין מה נשאל ולא כרשע. מותר לפקפק עד כמה הוא מאמין במה שהוא כותב עכשיו, כשהוא נמצא תחת לחץ תקשורתי וכנראה גם על ידי לחץ מערכתי מצה"ל, שהיה צריך את הפרשה הזו כמו חור בראש. יפה גם לראות שקרים מודה במשתמע שמערכת המוסר ההלכתית מפגרת משמעותית אחרי העולם המערבי. לא בכל יום שומעים דבר כזה מרב אורתודוקסי. אולי יום אחד קרים גם יבין שאין דבר כזה, "לקיחת שבויה לאשה", שאיננו אונס.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם אייל קרים הוא שוטה או רשע?

הפוסט שעסק ברב הקולונל אייל קרים ובהצדקת האונס שלו עורר שורה של תגובות נדהמות או נזעמות, במיוחד בתרגומו לאנגלית, ומכמה סיבות. ראשית, רוב היהודים היום – בישראל ובעולם – לא מכירים את הטקסטים היהודיים. יש לכך כמה סיבות: קודם כל, הם כתובים בשפה ארכאית ובלתי קריאה, ומצריכים שליטה בעברית עתיקה, בארמית, ובשליטה ניכרת בתנ"ך שתאפשר לזהות במהירות ציטוטים שהיו מובנים מאליהם לכותבים אבל לא לקורא המודרני. היו לכך כמה סיבות היסטוריות: כמו אנשי הכנסיה, הרבנים לא רצו שהטקסטים שלהם יהיו זמינים לכל אדם. שליטה בז'רגון היא גם שליטה בכוח מסוים. מעבר לכך, חלק מהטקסטים היו בעייתיים בלשון המעטה.

היהדות מעולם לא עברה חילון ראוי, כלומר כתבי הקודש וכתבי אבות הכנסיה שלה לא הוקעו ללעג לעין כל, כפי שקרה במערב אירופה. הטקסטים האלה נכתבו, בחלקם הגדול, בתקופה ברברית ועל ידי אנשים נבערים, שניזונו משנאת המין האנושי שהיא אנדמית ליהדות. כתוצאה מכך, חלק מהטקסטים האלה מכילים מפלצות של ממש, ואף אחד לא רוצה להאמין שהטקסטים שהם חלק מהאוצר התרבותי שלו הם זוועות חיות.

מקרה "אשת יפת תואר" הוא דוגמא בולטת. חלק ניכר מהקוראים באנגלית סירבו להאמין שהשאלה שהופנתה לקרים עסקה באונס ממש (בשאילתה – הנה היא כאן שוב – מופיעה המילה "אונס", על הטיותיה, ארבע פעמים); הם העדיפו לחשוב, או להעמיד פנים, שאני הכנסתי את המילה לדיון. קרים, בהיותו רב, נמנע מלהשתמש במילה; הוא העדיף את "התחברות אל גויה." אבל המילה היתה שם מלכתחילה, והיא לא הוכנסה על ידי.

רבים מן המגיבים מיהרו להציג את התיאודיציאה האורתודוקסית הקלאסית: לא מדובר באונס, הם אמרו, אלא בלקיחת השבויה אל ביתו של הלוחם, ובכלל מדובר בהלכה הומניסטית לזמנה. נניח, לצורך הדיון, שביחס לתקופת הברזל זו הלכה הומניסטית; אבל השאלה התייחסה לחיילי צה"ל, בימינו אלה. לא ללוחמים בתחילת האלף הראשון לפנה"ס.

אבל התיאודוציאה הרבנית הצליחה, וגם מי שמכיר את מצוות "אשת יפת תואר" מכיר אותה בגרסה מרוככת וחסרת קשר למציאות ההלכתית. הבה נפנה אל העיט הגדול, הרמב"ם: "וכן בועל אשה בגיותה, אם תקפו יצרו. אבל לא יבעול אותה וילך לו – אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר "וראית בשביה אשת יפת תואר…", ואסור לבעול אותה ביאה שניה, עד שיישאנה." ההדגשות שלי. כלומר, יש לנו אונס ראשון – אי אפשר לדבר כאן על הסכמה – אבל לפני שיהיה אונס שני, חייב לחלוף זמן. הרמב"ם קובע עוד שם ש"הכוהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דיברה תורה אלא כנגד היצר; אבל אינו יכול לישא אותה אחר כן, לפי שהיא גיורת." ההדגשה שלי. כלומר, לכהן מותר לאנוס שבויות, אבל אסור לו לשאת אותן, כי הוא אמור להיות טהור לעבודת יהוה. האונס איננו מטמא; נשיאת הגרה דווקא כן, שהרי ידוע שכל הנשים הנוכריות הנן זונות.

הפרק כולו ראוי לקריאה, במיוחד סעיף יא': "יפת תואר שלא רצת[ה] להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה." חשוב לציין שהשואל שכתב לקרים מכיר היטב את ההלכה הזו, ומתייחס אליה במפורש: "אם כן, אונס במלחמה נחשב דבר מזעזע. איך, אם כן נאמר לי ע"י רב, שאישה יפת תואר מותר, לפי חלק מן הפוסקים, גם לפני כל התהליך המתואר בתורה? זאת אומרת, יכנע ליצרו וישכב עימה, ורק אחר כך יקח אותה לביתו וכו'?"

אלו דברים שהם בלתי ניתנים לתפיסה היום, ועל כן אנשים הגונים מתייסרים בהם או מנסים להדחיק אותם. הלכה מפלצתית אחרת של העיט הגדול פוסקת ש"אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגתמפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה." הדגשה שלי. כשציטטתי את פסק ההלכה מהפך הקרביים הזה ב-972, אנשים סירבו להאמין שהוא אמיתי. הם טענו שהמצאתי אותו או שסירסתי את הטקסט. מישהי אפילו השקיעה המון אנרגיה בטענה שהמילה "בא" מתייחסת ליחסי מין אנאליים ושזו אשמת הילדה בדרך כלשהי. הציטוט מגיע מספר הלכות איסורי ביאה של הרמב"ם; שאלתי אותה בלגלוג אם היא חושבת שהרמב"ם הקדיש ספר שלם למין אנאלי. והרמב"ם הוא רק חלק מהבעיה: הבעיה האמיתית נמצאת בתלמוד, שמלא בכל כך הרבה דברי תועבה, שכאשר מתרגמים בימים אלה את התלמוד לערבית, מומחים מתלוננים שמדובר ב"חלק מהתפשטות האנטישמיות בעולם הערבי."

אז יש את האנשים שדעתם איננה עומדת בזוועה, והם מתחמקים מפניה. אלה האנשים הישרים ביחס. הם לא עומדים בדיסוננס הקוגניטיבי, ומנסים להדחיק אותו. ישנם, מצד שני, השקרנים. ובקרב אלה רב חלקם של חובשי הכיפות. אחרי הכל, הם צריכים להגן על עצמם.

אמש קיבלתי טלפון מאדם שטען שהוא איש הרבנות הצבאית שרצה לשלוח לי טקסט, שלדבריו נכתב מטעמו של אל"מ קרים. קיבלתי את הטקסט, קראתי אותו, ומאחר ולא היתה לי אפשרות לדעת מי כתב אותו, עניתי לו הבוקר שאני מוכן לפרסם את הטקסט – אם הוא יופיע רשמית, און רקורד, מטעם קרים או לשכתו. זמן קצר לאחר מכן התקשר אדם שהציג את עצמו כבכיר בלשכה של קרים, ואמרתי לו שיש להם את המייל שלי ושאם הם מוכנים לשלוח את הטקסט כשהוא חתום ע"י קרים וסימן מזהה רשמי כלשהו של הרבנות הצבאית, אפרסם אותו.

כשעתיים לאחר מכן, ואני עייף ויגע ולא ירא אלוהים, עדכן אותי תומר פרסיקו על הטקסט הזה שפורסם באתר "כיפה", האתר שבו פורסמה השאילתה המקורית. "גורמים ברבנים הצבאית" מצטטים שם, תחת כותרת עוינת כמתבקש, חלק ניכר מהטקסט שהם שלחו לי. כנראה שהבינו שאצלי הוא לא יתפרסם בלי שהרב קרים יצטרך להביך את עצמו ולחזור בו פומבית ממה שכתב, אז הם הלכו לאכסניה נוחה יותר.

הם מסלפים את הדברים פעמיים. ראשית, הם טוענים – זה כנראה הקו הלא-רשמי של הרבנות הצבאית – שהדברים על אונס הוצאו מהקשרם. בפעם המי יודע כמה, לא. השאלה שנשאלה היתה ספציפית על אונס, וקרים סיפק לה תשובה חיובית. עכשיו, קרים רשאי לבחור אם הוא אוויל משריש שלא הבין מה הוא קורא, או שהוא רשע ופחדן, שכמנהגם של רבנים אומר את מה שהוא חושב במילים מעורפלות מספיק כדי שהוא יוכל להתחמק מהן אחר כך, ומשאיר את תלמידיו לשאת בתוצאות. צריך לתהות, באותה ההזדמנות, על ההחלטה של אתר כיפה לפרסם את הדברים, כשבקישור שהם עצמם מספקים בתחילת הפוסט נמצאת ההפרכה של הדברים.

הסילוף השני הוא ש"כל מי שלמד יותר מחמש דקות את עניין 'אשת יפת תואר' מבין שאין קשר בין הדברים שנכתבו על ידי הבלוגר ובין דעת ההלכה או דעת הרב." כפי שצוין כאן קודם לכן, יסוד דין 'אשת יפת תואר' הוא באונס בעת מלחמה, שרק לאחריו נלקחת האשה לביתו. אלה התנאים שאליהם מתייחס קרים כשהוא אומר "בתנאים שהוא הותר." העניינים אינם מסובכים, הם פשוטים, וכל מי שיש לו רבע שעה – באמת שאין צורך ביותר מכך, זו לא מדע טילים – יכול להבין אותם. הנחת היסוד של קרים ואנשיו היא שהחילונים הם טיפשים, שאפשר לסבן בקלות בטענה שהם חסרים את ההבנה הנדרשת. הם משתמשים בשטיק הזה – שקר אוטומטי על אמונותיהם, טענה שהן לא מובנות – למרות שהוא נכשל פעם אחר פעם בעבר. אם קרים רוצה לומר לנו שהוא לא מכיר את ההלכה ברמב"ם, אף שזו צוטטה על ידי השואל, הוא רשאי לעשות זאת – ונתייחס להצהרה הזו בלעג הנדרש לה כשהיא מגיעה מפיו של ראש מדור הלכה ברבנות הצבאית.

עדכון. תוך כדי כתיבת הפוסט, הגיעה התגובה הבאה מדובר צה"ל, שמייצגת כנראה את עמדת הרבנות הצבאית: "הדברים אשר נכתבו באתר "כיפה" הוצאו מהקשרם מבלי שהובנו או מבלי שנלמד דין אשת יפת תואר בצורה ברורה. יודגש כי עמדת רמ"ח הרבנות שוללת אונס בכלל ובשדה הקרב בפרט. אי לכך, שאר שאלותייך הנוגעות לרב קרים, אינן רלוונטיות." אני חושב שראוי להתייחס אליהם לאור מה שנכתב בפוסט.

ועוד דבר אחד: בבתי הכלא הישראליים מוחזקים כיום כ-320 עצירים מנהליים, ולאחרונה פתחו 34 מהם בשביתת רעב. הנאא שלבי, ממשוחררות עסקת שליט שנעצרה לאחר מכן במעצר מנהלי, נכנסת ליום ה-43 של שביתת הרעב שלה, ורופאים לזכויות אדם מזהירים כי היא נמצאת בסכנת חיים ממשית. שני אסירים אחרים, ת'איר חלאחלה ובלאל דיאב, שובתים רעב מזה 30 ימים. הם הועברו לבתי חולים עקב מצבם הרפואי. עצירים מנהליים מוחזקים ללא משפט ומבלי שיותר להם לדעת במה הם חשודים או מואשמים.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': המגזין טיים אאוט בחר בי כאחד מ-50 האנשים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית הישראלית, מספר 48 אם לדייק. אפשר לראות שם (עמ' 50) גם ראיון קצר.

(יוסי גורביץ)

לאנוס בשם צה"ל

משום מקום, צץ פתאום שו"ת שעליו ענה לפני כתשע שנים הרב אייל קרים. השאלה נגעה להלכות "אשת יפת תואר" – בקצרה, נהלי האונס בזמן מלחמה – ולמרות שהשואל עצמו דווקא מלא הסתייגויות, והוא רואה את הבעיה שבישום מצווה שנכתבה בעידן הברזל לימינו אנו, הרב ענה כך על השאלה האם מותר בימינו לחייל צה"ל לאנוס נשים בזמן מלחמה:

"מלחמות ישראל – הן מלחמות מצוה והן מלחמות הרשות – הינן מלחמות מצוה. בז שונות הן משאר המלחמות המתנהלות באומות העולם, בינם לבין עצמם.
מאחר שמלחמה במהותה אינה ענין ליחיד אלא האומה בכללותה לוחמת, ישנם מצבים שאישיותו של הפרט "נמחקת" למען הכלל. וגם להיפך, יש ומסכנים יחידה גדולה למען הצלת הפרט כשהדבר נחוץ מטעמים מורליים.
אחד הערכים החשובים והמכריעים במלחמה הוא שמירה על כושר הלחימה של הצבא. בשל כך, הירא ורך הלבב חוזר מעורכי המלחמה, כדי שלא יימס את לבב אחיו, ורגשותיו וצרכיו של היחיד נדחים לקרן זוית לממן הצלחת האומה במלחמה.
כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל."

וואו. יש כאן שורה של בעיות. הראשונה היא שמדבריו של קרים עולה שאונס שבויות הוא לא רק מותר, הוא גם הכרחי במלחמה. הצלחת הכלל במלחמה תלויה בכך. אפילו ג'ינג'יס חאן, שהכריז על פי המסורת שהדבר הטוב ביותר בעולם הוא "לכתוש את אויביך, לראותם נופלים לרגליך, לקחת את סוסיהם ורכושם ולשמוע את קינות נשותיהם", ושהצטיין באונס שבויות, לא ראה בכך הכרח ללחימה, אלא רק תוצאה מספקת. סטאלין גם הוא פטר תלונות על מעשי האונס שביצע הצבא האדום באמירה שחיילים "צריכים להתפרק", אבל לא ראה באונס הכרח. קרים מחדש כאן הלכה צבאית: אמור מעתה, הצבא צועד על פאלוסו. אולי, על פי ההגיון הזה, יחידות צה"ל צריכות, כמו קציני אספקה, גם קציני אשת יפת תואר (קאי"ת), כדי לוודא שאף חייל לא יוותר בלתי מסופק.

בעיה נוספת היא שקרים משתמש כאן בהצדקה הקבועה של אלו המדברים גבוהה גבוהה בשם "מוסר יהודי": הוא טוען שמלחמה היא סכסוך בין אומות, לא בין פרטים, ושלפרט אין כל חשיבות בעת מלחמה. האשה הנאנסת איננה אשה, איננה אדם, איננה אינדיווידואל, אין לה רגשות ואם היא חשה כאב זה לא חשוב – כי היא לא אשה או אדם, היא אך ורק פרט משבט אויב שאיתרע גורלו להשבות. יתר על כן, אונס בעת מלחמה אליבא דקרים עשוי להיות לא ראוי כשהוא מבוצע על ידי בני שבט יריב, אבל מלחמות של השבט היהודי הן, כולן, מלחמות מצווה. אם אונס חסרות מגן הוא חלק מהמוסר היהודי, לא מסובך לקבוע שהוא נחות מכל מערכת מוסר מוכרת אחרת. וכרגיל, כשמדובר ב"מוסר היהודי" ראוי להזכר בדבריו הנכוחים של תומר פרסיקו: שהוא תולדה של רומנטיקת דם ואדמה גרמנית.

בעיה שלישית היא שקרים קובע בעצם שאין שום דבר שהוא אסור בזמן מלחמה, אם הוא "למען הצלחת הכלל." ידענו שהרג של חמושים מותר – זו, אחרי הכל, מהותה של מלחמה – ועכשיו אנחנו למדים שמותר גם לאנוס, למען שמו יתברך, נשים חסרות מגן. מאליה עולה השאלה האם מותר, לשם הנצחון, גם להרוג אנשים לא חמושים. ילדים, נניח, שיש מקום לסברה שיום אחד יגדלו וירצו לנקום את מות אביהם ואחיהם ואת עינויי אמם ואחותם. הספר "תורת המלך" ענה על השאלה הזו בחיוב. מעניין איפה עומד קרים בשאלה הזו, ואם יש דבר תועבה שלשיטתו אסור לחייל יהודי לעשות לשם הנצחון.

אבל הבעיה העיקרית כאן היא שאייל קרים נושא כיום בדרגת אלוף משנה והוא רמ"ח הרבנות הצבאית, כלומר נמצא בעמדה בכירה מאד במערך שמנפיק פסקי הלכה לחיילי צה"ל. פניתי לדובר צה"ל בשאלות הבאות:

א. האם אונס נשים בזמן מלחמה עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל?
ב. אם לא, מדוע רב צבאי בולט מקדם אותו?
ג. אם לא, האם מתכוון צה"ל להפסיק את שירותו של אל"מ קרים, או לנקוט נגדו צעדים משפטיים?
ד. כיצד בדעת דובר צה"ל להתמודד עם הנזק הצפוי לתדמיתו של צה"ל בזירה הבינלאומית כתוצאה מדבריו של אל"מ קרים?

לא ציפיתי לתשובה, אבל להפתעתי קיבלתי תגובה מקצין נרגז ביחידת הניו מדיה של צה"ל. הוא אמר שקודם כל, קרים לא היה במדים בזמן שכתב את התשובה ההיא, ויתר על כן שלאור שאלה א', שלדבריו "לא מכבדת את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית", ליחידת ניו מדיה אין כוונה להמשיך ולעבוד מולי. ניסיתי להסביר לו שאל"מ קרים הוא פצצה מתקתקת, להזכיר שכבר היו מקרים שבהם חיילי צה"ל אנסו נשים – מקרים מועטים ביחס, חובה לציין – ושאחרי הסיפור הזה, כל זמן שאל"מ קרים נמצא בתפקידו כל מקרה אונס עתידי מצד חייל צה"ל ייוחס אוטומטית למדיניות רשמית. הוא לא היה מוכן להקשיב.

לעובדה שקרים לא היה במדים יש, לדעתי, חשיבות משנית: הבעיה היא שמי שכתב דברים כאלה הועסק על ידי הרבנות הצבאית וקודם לתפקיד בכיר בה. קרים היה, בין השאר, מועמד לתפקיד הרב הצבאי הראשי. אלה פני צה"ל בשנת 2012, ואלה פניהם של הרבנים שהוא מעסיק. יש ודאי אחרים, אבל משום מה צה"ל מושך אליו את הקרימים ואת הרונצקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הציונות הדתית נוערת

נחשפתי, באדיבותו של דרור פויר, לטקסט הזה (זהירות, מסמך ארוך ומייגע) של אלי סדן, רב המכינה הצבאית בעלי. סדן מנסה נואשות להתמודד עם גל ההקצנה הדתית בקרב הנוער שלו, ומהטקסט עולה שההצלחה צפויה להיות מוגבלת מאד. ניחא; הבעיה שבטקסט היא ההדגמה עד כמה רחוק אפילו המחנה המכונה "ממלכתי" ממגע עם המציאות המודרנית, ועד כמה היא לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים דמוקרטיים.

נתחיל מבעיית הבסיס: סדן רואה במדינת ישראל משהו שבקדושה: "כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל היא קיום מצוות עשה של תורה […] וממילא יש בה קדושה." (עמ' 5). המצווה הזו, כך סדן, חלה על כל האזרחים היהודים של המדינה. על צה"ל הוא אומר (עמ' 17) שהוא "גוף פלאי." סדן מתנגד לאלימות "קשה" נגד שוטרים, אבל "בוודאי כאשר מדובר על הצבא – איננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בו." (עמ' 25) תפיסה שמאצילה על המדינה – שאמורה להיות מכשיר להשגת צרכיהם של תושביה – גם קדושה, מתקרבת באופן מסוכן לתפיסה פאשיסטית.

סדן מנסה למצוא צידוק הלכתי לדמוקרטיה הישראלית, ולא כל כך מצליח. הוא נאלץ להודות (עמ' 9-12) בשפל רוח שאין שום אזכור הלכתי לדמוקרטיה, וששיטת המשטר ההלכתית היא תיאוקרטיה מלוכנית. הוא מתפלפל מעט בשאלת מי הגוף שאמור לבחור את המלך, ומגיע בסך הכל לתובנה שאי אפשר למנות מלך ללא הסכמת העם, שאם לא כן יש סכנה של מלחמת אזרחים (נו שיט, שרלוק). אבל סדן רוצה את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם אין לה צידוק הלכתי, משום שהוא חושב שהיא הכרחית לקיומה של מדינה יהודית, ובסופו של דבר הוא נאלץ לומר ש"מי שאינו אוהב את המילה דמוקרטיה, רשאי להשתתף במילה שותפות" (עמ' 11). השותפות הזו, כמובן, מיועדת רק ליהודים אחרים: "יש לנו שותפות היסטורית, שהסכמנו וקיבלנו על עצמנו, יחד עם מיליוני יהודים נוספים, להיות אחראים לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל."

אבל, כשחושבים על זה טיפה יותר לעומק, סדן לא מעריך במיוחד את השותפים הלא-דתיים לפרויקט. עליהם הוא אומר (עמ' 45) שהם נמצאים תחת "קליפת דעות נוכריות, ש[תחתן] יש נפש יהודי ההומה לציון, המחפשת את הטוב והישר, את הצודק והמוסרי, הוא יודע שבאמת מצד עומק הנפש – אנחנו רוצים אותו דבר, כי מה שהם מבקשים בעומק נפשם זו האמת של התורה, האמת של קדושת ארץ ישראל, האמת של גאון האומה ושליחותה האוניברסלית להפיץ אור אמונה בעולם." כלומר, תפיסת התינוקות שנשבו הישנה והרעה – שהפעם היא מנוסחת בלשון הקליפות הקבלית. החילונים אולי לא יודעים את זה, אבל הם בעצם עובדים את סמאל, אבל זה בסדר: סדן משוכנע שאם רק יקחו אותם לעשות איזו שבת באיזו התנחלות, הם יראו את האור, כי בסופו של דבר גם הם רוצים להיות באמת כמוהו: אנשים שמאמינים ב"אמת של גאון האומה" (שום תיאולוג פשיסטי לא היה כותב את זה טוב יותר". הם רוצים להיות כאלה, הם רק לא יודעים שהם רוצים. קצת שכנוע, קצת "אהבת חינם", והקליפות ששם עליהם השטן יתמוססו, והם ישובו להיות יהודים טהורים.

מאדם עם תפיסת עולם כזו קשה לצפות לפתיחות או הבנה, ואכן סדן – שיש יותר מדי אנשים שמהללים אותו כסוג של דתי שאיתו חילונים יכולים לגנוב סוסים – מסתמן לא רק כשמרן שלא הצליח לצאת מהחשיבה של שנות השמונים, אלא בתחומים מסוימים כרדיקל אמוני.

הנקודה הבולטת היא ביחסו של סדן לרבנות הצבאית. זו, אולי הסרח המדולדל ביותר של הרבנות הרשמית בישראל – זו שעליה נאמר שהיא הרבנות של החילונים, כי לדתיים, לחרד"לים ולחרדים יש רבנים משלהם – הופכת אצל סדן (עמ' 12) למרא דאתרא, כלומר הסמכות הדתית המקומית, של צה"ל. בזה יש הגיון: אם הרבנות הצבאית היא המרא דאתרא, נפתרת הבעיה של חיילים שמחפשים לעצמם סמכות רבנית עצמאית. לא לגמרי: סדן סותר את עצמו כמעט מיד, כשהוא מודה שהרב הצבאי הראשי מתייעץ עם רבנים אחרים, ביניהם רבותיהם של תלמידי ישיבות ההסדר. נו.

אבל הבעיה האמיתית בתפיסה של סדן של הרבצ"ר כמרא דאתרא היא שהוא רואה ברבצ"ר סמכות שהיא מעל לזו של מפקד הצבא: "כך שלצבא יש רק סמכות אחת והיא המפקד, אלא שמפקד זה, כמו הכנסת, אחראי לכך שפקודותיו יהיו תואמות לדעת התורה, על פי המרא דאתרא, כלומר על פי הרבנות הצבאית." (עמ' 12) הופה! פתאום, מפקד הצבא חייב להקפיד על ציות להלכה, לפחות זו שנקבעת על ידי הרבנות הראשית. אני מניח שהתפיסה הזו תהיה חדשה לרוב החיילים, ושחלק ניכר מהם גם יוטרדו ממנה.

סדן, כמובן, ממהר לטעון שלא יכולה להיות מחלוקת בין ההלכה ובין הדמוקרטיה, ובהתאם גם בין ההלכה ובין שירות צבאי, כי במדינה דמוקרטית אסור לכפות על אדם לעשות דברים מנוגדים לדתו. זו טענה משונה: לצבא מותר, כמסתבר, לכפות על אנשים להפוך לעבדי המדינה למשך שלוש שנים, לשלם להם שכר רעב, לכלוא אותם למעשה בניגוד לרצונם במחנות צבא, לשלוט בכל פרט מחייהם, לשלול מהם כל יכולת של התבטאות אישית – אבל אסור לו לפגוע כמלוא הנימה ברגשותיהם של חיילים דתיים.

דא עקא, שהתנגשות כזו דווקא קיימת, ואף נמצאת הרבה בכותרות: פרשת הדרת הנשים בצה"ל. פה מוצא הרב את עצמו בין סקילה וכריבדיס (לא הייתם סולחים לי אם הייתי כותב "בין הפטיש לסדן", אני מניח): מצד אחד, הוא צריך להרגיע את הפסיכים של המחנה שלו, אז הוא דורש מהם שיעשו מה שעשו הדורות הקודמים של הרבנים: שיסתכלו הצידה. הוא מפציר בהם לא לכפות את מידת החסידות שלהם על הציבור. זו השחתת מילים לריק: כבר ראינו שהמטרה של הדרת נשים איננה מניעת שירתן, אלא מניעת נוכחותן. לשם כך צריך סדן לטעון (עמ' 32) שאין הדרת נשים, יש רק הדרת דתיים. ועל זה כבר אמרו רבותינו: פחחחחחחח.

מצד שני, סדן, עם כל הרצון שלו להרגיע את הבחורים חמומי המוח של המגזר שלו – הוא נכנס באנשי תג מחיר בלי שום מעצורים – לא יכול להכיר בנשים כשוות לו בדיוק כפי שהוא לא יכול להכיר בחילונים ככאלה. הוא רב אורתודוקסי, אחרי הכל. הוא רוצה ש"נשאל את עצמנו שאלות אמיתיות: האם הבעיה האמיתית של החברה בישראל היא הדרתן של הנשים במרחב הציבורי והפרעה לשירתן, או שהבעיה היותר גדולה היא החולשה של התא המשפחתי […] כן, אנחנו מאד מכבדים את האשה, ויודעים שיש לנשים הרבה דברים טובים להעניק לחברה, אבל אסור שזה יפגע בצניעות, בטהרה ובקדושה של חיי המשפחה […] אדרבה, לחזקן [את הנשים – יצ"ג] ולעודדן שימלאו את תפקידם המיוחד, כפי שחננן הבורא, והכל מתוך רצון חופשי ובחירה אישית!" (עמ' 35)

כלומר, מתוך "רצון חופשי ובחירה אישית", דורש סדן מהנשים שיוותרו על רצונן החופשי ובחירתן החופשית, וישובו להיות אחד מעמודי התווך – כמובן, זה החיוור, השותק והפסיבי, זה שבשל חולשת דעתו נאסר עליו להעיד – של המשפחה. תפקידן של הנשים צריך להצטמצם, בפרפרזה על האמרה השמרנית הגרמנית, למטבח, לגידול הילדים, ולעזרת הנשים. שני עמודים מוקדם יותר (עמ' 33), מדבר סדן על כך שיחסה של היהדות לנשים הוא "יחס נפלא, של כבוד, אמון ושמירה על תכונותיהן העדינות והחשובות כל כך לחברה שלנו." הוא ממהר לומר שכמובן, כאשר יש התנגשות בין רצונה של האשה ובין ערכי ה"צניעות" – קרי: פטריארכליות – היא צריכה לוותר, שכן (עמ' 34) "זהו כבודה ותפארתה, להזהר בכל מה שפוגע בצניעות!" וכדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות, הוא מצטט את צבי יהודה קוק, שנהג לצטט את הגמרא שאמרה ש"אין שולחים דרישת שלום לאשה אפילו על ידי בעלה."

וואלה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שיגידו לכם שיש רבנים אורתודוקסים אחרים. אין אורתודוקסיה עם פני אדם; לכל היותר, יש רבנים נוסח סדן ורבני צהר, שפושטים את טלפיהם ואומרים ראו, כשר אני, כשר אני. ואם סדן חושב שגלגול העיניים שלו יועיל לו יותר מדי בקרב רדיקלים צעירים, ובכן – לזכותם ייאמר שהם מזהים במהירות זיוף כשלו ובזים לו.

ועוד דבר אחד: הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה היום (זהירות, מסמך) ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לחקור את דורון זהבי, כדי לנסות ולהבין מה הוא יודע על מנהגי העינויים של כוחותינו המזוינים. בין השאר נאמר בפניה "אין אנו מתעלמים מההקשר שבו ניתן הראיון, ומרצונו של "קפטן ג'ורג'" לנקום במערכת שהענישה אותו. ואולם דווקא במקרים כאלו, כאשר מופר קשר השתיקה שלאדם אין יותר עניין בו, נוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר מעשים חמורים ביותר שבדרך כלל מושתקים ומוסתרים תוך שיתוף פעולה של כל המעורבים בדבר. הזדמנות מסוג זה מחייבת את רשויות החקירה למלא את תפקידן כדין." נקווה שייצא מזה משהו, אבל אני לא עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם עוצרים גם זאטוטים

פעם, מזמן, באינתיפאדה הראשונה, ישבתי במשמרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח ואיזה קצין צבא אוויל הודיע לי בקשר שהוא עצר "מסית ראשי." ביקשתי את תעודת הזהות שלו, כדי לבדוק אם הוא מבוקש, והקצין ענה שאין לו תעודת זהות. אמרתי לו שיילך לבית של העצור, התעודה בדרך כלל שם, והוא אמר "לא, לא, אתה לא מבין – אין לו תעודת זהות. הוא בן חמש." שתיקה של כמה שניות. "אמור שנית. אמרת בן חמש?" "כן." הלכתי להעיר את הקצין שלי. הוא צעק על קצין הצבא. הילד שוחרר.

מסתבר שאפשר להתדרדר גם משם. ניר ברקת, רשמית ראש העיריה ובפועל המושל הצבאי של מזרח ירושלים, ערך אמש (ג') סיור בעיסאוויה. התושבים הפגינו את מורת רוחם על ידי רגימת הפמליה של ברקת – מנהג מקובל בירושלים לאורך ההיסטוריה; הכהן הגדול אלכסנדר ינאי נרגם פעם באתרוגים – וזמן קצר לאחר מכן, מדווח שירות הידיעות הפלסטיני מען (בידיעה שקיבלה אישור ממקורות אחרים) עיכבו שוטרים סמויים את מוחמד עלי דירבאס, בן שבע (7). הם לקחו אותו לתחנת משטרה, שם עכבו אותו במשך כשלוש או ארבע שעות לצרכי חקירה, ואחר כך שחררו אותו. עדכון: מבדיקה של "בצלם עולה" כי גילו של דירבאס הוא שבע וחצי שנים, ולא כפי שדווח קודם לכן; שהוא נעצר בסביבות השעה 16:00 על ידי שוטרי יס"מ, לא מסתערבים; שהוא נלקח לתחנת משטרה מיד לאחר מעצרו; שאביו הגיע לתחנת המשטרה בסביבות השעה 18:00, אך נמנע ממנו מלראות את בנו עד השעה 21:00; אז נחקרו השניים במשך כשעתיים, ושוחררו בסביבות 23:00.

איפה להתחיל? נתחיל מזה שלמשטרה אין סמכות לעצור ילדים. גיל האחריות הפלילית הוא 12. קשה מאד להאמין שהמשטרה היתה מעזה לעצור ילד בן שש, אם הוא היה ילד יהודי – הזעקה היתה עולה השמימה, ובצדק. פה, כמובן, מדובר רק בילד פלסטיני, אז קשה להאמין שכלי התקשורת הישראלים יקדישו לו יותר מדי תשומת לב. הסיפור עדיין מעורפל ולא כל הפרטים ידועים, אבל על פניו נראה שדירבאס נחקר שלא בנוכחות מבוגר מבני משפחתו, בניגוד לחוק – כך, על כל פנים, טוענת המשפחה. אין סיבה לא להאמין לה: כפי שחשף דו"ח בצלם מיולי 2011, רוב מוחלט של הקטינים שנחקרו בגדה נחקרו ללא נוכחות מבוגר תומך. המצב שבו שוטרים סמויים "אוספים" ילד בן שש שבע ולוקחים אותו לתחנת משטרה, במשך שעות, ללא בן משפחה, דומה הרבה יותר לחטיפה ולהטלת אימה מאשר לפעולה משטרתית תקינה.

נזכיר שוב שרשמית, מזרח ירושלים סופחה לישראל ועל כן השוטרים היו צריכים להתנהג אל דירבאס כפי שהם צריכים להתנהג אל סתם ילד יהודי בן שש ממערב העיר. העובדה שבמזרח העיר מופעלים מסתערבים, מעוכבים ילדים בני שש, ובאופן כללי ישראל מתנהלת כאילו מדובר בשטח כבוש מעידה, אכן, שמדובר בשטח כבוש ושהפיקציה של "עיר שחוברה לה יחדיו" היא לא יותר מפיקציה.

ועוד דבר אחד: הרב השני בחשיבותו במגזר הליטאי, אהרן יהודה לייב שטיינמן, תקף בחריפות את הציבור החילוני והגדיר אותו כ"ערב רב ששונאים יהודים." ערב רב הם, במסורת הקבלית, סוג של קליפה שהתערבבה עם היהודים, מעין עמלק בדמות יהודים, שלפחות על פי מסורת אחת יהיו שלטון הרשע האחרון לפני בוא הגאולה. מטבע הדברים, מובן מה יש לעשות בהם. כאן המקום להזכיר שהרב הליטאי המוביל, יוסף שלום אלישיב, כבר קבע לפני כשנתיים וחצי שלחילונים אין מעמד של "תינוק שנשבה", כלומר שאי הבנתם בהלכה איננה יכולה עוד להגן עליהם מפני העונש שהם צפויים לו על פיה.

(יוסי גורביץ)

משרד החינוך נגד זכויות האדם

משרד החינוך שלח מכתב נזיפה למנהל בית התיכון בערערה, ששלח את תלמידיו למצעד זכויות האדם שנערך בתחילת החודש. במכתב, נאמר כי "התלמידים נשאו שלטים נגד גזענות, הריסת בתים ועוד, דבר אשר נוגד את חוזר המנכ"ל."

במכתב התגובה של בית הספר, ציטטו המורים את דבריו של קומישר החינוך, גדעון סער, לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי: "תפקידכם כאנשי חינוך המשמשים מורי דרך לתלמידים, לחנכם כי לצד השמירה וההגנה על זכויות האדם, ישנה ציפייה מהם לגלות מעורבות ואחריות אישית, חברתית, אזרחית ולאומית. מעורבות זו תביא אותם להשתתפות, ועליהם להאמין כי השתתפותם אכן תתרום לעיצוב דרכה של המדינה. זכותם להשתתף היא בעצם גם חובתם לגלות מעורבות ואחריות כלפי המדינה והחברה." אחת המורות אף אמרה כי "אלף שיעורי אזרחות לא מסוגלים לתת את מה שנתנה השעה שבה היינו שם. התלמידים ניגשו אלי בסוף ואמרו: ‘לא ידענו שהיהודים כל כך נחמדים וטובים'. תלמידים ערבים ויהודים שרו יחד: ‘ערבים ויהודים זה לזה אוהבים' – זה היה מדהים איך שהם צעקו ככה יחד, למען זכויות אדם."

המורים בערערה, למרבה הצער, לוקים בתמימות ממארת. הם היו צריכים לדעת את שהבין כבר ישוע, שכלפי הצבועים כמו גדעון סער יש לנקוט את הכלל של "עשו כדבריהם, לא כמעשיהם." מעשיו של גדעון סער – מכתב הנזיפה הזה – מעידים על כוונותיו האמיתיות הרבה יותר מאשר פרסום רשמי מתלקק.

יתר על כן, כאשר המורה אומרת שהתלמידים שלה צעקו "ערבים ויהודים, זה לזה אוהבים" – האם היא לא הבינה שזה בדיוק מה שמפחיד אנשים כמו סער? גדעון סער מוכר את עצמו לציבור הכללי כשר חינוך ליברלי ביחס, ולזכותו ייאמר שבניגוד לשרת החינוך הקודמת של הליכוד, לימור "הסוטרת" לבנת, הוא לא בילה את נעוריו בהתפרעויות בתיאטרונים שהציגו מחזות שלא מוצאים חן בעיניו.

אבל גדעון סער, צריך להזכיר, הוא שר החינוך של "אם תרצו." הוא השר שמשרדו פסל חוברת על הצהרת זכויות האדם הבינלאומית, משום שהיא כוללת שני סעיפים שהוא לא יכול לחיות איתם: זכותו של אדם להמיר את דתו וזכותו של אדם להגר למדינה אחרת. במקביל, העלה סער את האינדוקטרינציה של התלמידים (הוא קרא לכך, כמובן, "הקניית ערכים") והוא מאלץ גם תלמידים חילונים ללמוד את מסכת אבות, קובץ הבורות המזוקק של היהדות שמכיל פנינים כמו "מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שוודאי יעלה את הדימוי העצמי של התלמידות במערכת החינוך של סער. יוזמה ידועה אחרת של סער היא לשלוח את התלמידים לטיול חובה בחברון – ולא מדובר בסיור של "שוברים שתיקה", אלא בנסיון לאינדוקטרינציה (סליחה, "הקניית ערכים") של התלמידים שישראל חייבת להמשיך ולשלוט בחברון.

והאמת, קשה לצפות משר שדוחה את הצהרת זכויות האדם בגלל הזכות להמרת דת, שיגלה סובלנות כלשהי כלפי זכויות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר – אבוי לאותה בושה – תלמידים יהודים ופלסטינים מגלים שהם מסוגלים להתעלות מעל חומות השנאה. אם ניתן לזה להמשך, עוד יגדלו כאן תלמידים שיחשבו, רחמנא ליצלן, שזה לגמרי בסדר אם יהודים ולא-יהודים יתחתנו אלה באלה, ואז אנא אנו באים? יש להודות לסער על כך שמכתב האיומים של משרדו חושף את עמדתו האמיתית כלפי זכויות האדם.

ועוד דבר אחד: המנהיג היקר, בנימין נתניהו, אמר בחידון התנ"ך ש"אנו עדים היום לתופעה פסולה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי – והדבר נוגד את רוח המסורת של התנ"ך, נוגד ערכים דמוקרטיים וסותר את עקרונות היהדות, שאחד המרכזיים בהם הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מברך על כך שרבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." הטקסט הזה מכיל שקר וספק שקר-ספק בורות. השקר, כמובן, הוא הטענה ש"רבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." זה לא קרה. להיפך, כפי שחזיתי, הרבנים החרדים צופפו שורות סביב בריוני בית שמש. זה קרה באמצעות השטיק הישן של יללות על "הסתה." צריך לומר זאת במפורש: כל זמן שמנהיגי החרדים יודעים מי הפורעים, יודעים מי הרבנים שעומדים מאחוריהם ומעניקים להם גיבוי – לידיעת המשטרה: מדובר ביצחק טוביה וייס, שמתהדר בתואר "גאון אב בית דין" של העדה החרדית – אבל אינם מוכנים להסגיר אותם למשטרה מחשש "דין מוסר," הם נושאים באחריות למה שמתרחש. אני יודע, התחביר העברי איננו סובל את צירוף המילים "רבנים" ו"אחריות" באותו המשפט, אבל בכל זאת. עדכון: ה”ספק שקר ספק בורות”, כמובן מתייחס לטענה המגוחכת ש"הדרת נשים “נוגדת את רוח המסורת של התנ”ך.” ספק אם יש משהו שפגע בזכויות נשים לאורך ההיסטוריה יותר מהתנ”ך, עם תפיסת האשה כרכוש שלו.

(יוסי גורביץ)

יולי אדלשטיין חושב שכל הערבים הם "אומה נפסדת"

לשר ההסברה והתפוצות, יולי אדלשטיין, יש בעיה: מערכת המוסר שלו מתפקדת חלקית בלבד. אתמול (א') הוא קונן, במהלך כנס באור יהודה, ש"כשאני שומע היום בריונים בבית שמש שצועקים 'רוסים נאצים לכו לרוסיה', אני אומר שלא לשם כך ישבתי עם חבריי אסירי ציון בכלא! לא בשביל זה עליתי לארץ! לא ניתן לאף אחד להדיר על רקע מיני ולא עדתי! ארץ ישראל היא של כולנו." כמעט באותה נשימה, הוא מתחיל לדבר על "הערבים", וזה מה שיש לו לומר: "כל עוד האומה הערבית תמשיך להיות אומה נפסדת שממשיכה להשקיעה [שגיאה במקור – יצ"ג] בתשתיות-טרור, בחינוך-לשנאה וברווחת-משפחות השהידים, לא יהיה שלום!" לאדלשטיין היה כל כך חשוב שכולנו נדע עד כמה פעיל הדיסוננס הקוגניטיבי שלו, שהוא פרסם את הדברים בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו.

מתוך דאגה לגורלה של ה-Hasbara הישראלית, התקשרתי למשרד ההסברה והתפוצות כדי לקבל את הדברי-השר-הוצאו-מהקשרם הרגיל. להפתעתי, לא היתה הכחשה: הדובר אישר את הדברים. שאלתי אותו אם הוא יודע שיש 80 מיליוני ערבים בערך, מסודאן ועד סוריה. הוא קטע אותי ואמר "כן, יש, והוא [השר – יצ"ג] התכוון בגדול לכולם." ההדגשה שלי.

וואלה. טוב לדעת שמבחינת יולי אדלשטיין, כל הערבים תומכים בטרור ומחנכים לשנאה. טוב שנדע איזה קוזאק נגזל עומד בראש משרד התעמולה שלנו – ועד כמה הוא יעיל בתפקידו.

ועוד דבר אחד: מרבים לדבר על האלימות החרדית בבית שמש. היא לא לב הבעיה – הבעיה האמיתית היתה ונשארה הדרת הנשים החרד"לית, ועל כך בתקווה בקרוב – אבל הפתרון היחיד לאלימות החרדית הוא התייחסות לסיקריקים של בית שמש כמו שה-FBI התייחס לקו קלוקס קלאן, קרי כאל ארגון טרור. כלומר, לעצור את הרבנים האחראים (ושמותיהם ידועים – הם לא טובים במידור), לפרק את החצרות שלהם, לבלום את מנגנוני הכספים שלהם. הבעיה: לאף אחד פה אין את האומץ הפוליטי הנדרש. לרבנים החרדים הגדולים – או, ליתר דיוק, לגבאים המנהלים אותם – אין אומץ לעמוד מול הסיקריקים. כשרבנים ייעצרו, וזה לא יוכל להגמר בלי מעצר רבנים, הרבנים החרדים יפעילו את כל הכוח הפוליטי שלהם כדי לעצור את המערכה באיבה. מישהו חושב שנתניהו, שגם ככה מוכר את המדינה לחרדים, יעמוד בזה?

הערה מנהלתית: הוספתי קישור לעמוד הפייסבוק של הבלוג. בואו בהמוניכם, ותוכלו לראות בזמן אמת את רסיסי הרעיונות שאחר כך מתגבשים לפוסטים קוהרנטיים למחצה, כמו גם הערות שנונות במידה זו או אחרת שלא מגיעות לבלוג.

(יוסי גורביץ)

הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, גרסה 1,243

עיריית טבריה, לא מהערים העשירות בישראל, השקיעה בשנים האחרונות כ-18 מיליון שקלים בסלילת כביש מיוחד באורך כקילומטר, והיא משקיעה סכום לא ידוע בסלילת כביש מיוחד באורך 400 מטרים. במקביל, היא גם עוקרת עצים עתיקים שנמצאים לצדי הכביש.

למה אני מטריח אתכם בפרויקט ההנדסי הזה? משום שהכבישים הללו הם כבישי וודו. העיריה חופרת את הכביש, ואז מציבה מתחתיו שתי שכבות של קורות בטון, מסודרים בצורת ח' וחלולים, ומתוכם יוצא צינור.

הצינור הזה מאפשר לכוח מיסטי, שמכונה טומאה, להפלט מן הכביש וכך הופך אותו לכשר למעבר כוהנים. הטענה היא שהכבישים הללו בנויים על בית קברות או מקום שבו נקברו אנשים, ולכהנים, כידוע, אסור להכנס לבתי קברות. אז כדי שהם יוכלו לעבור בכביש, צריך לפרק אותו ולסלול אותו מחדש, בעלות מסיבית.

כמובן, מדובר בחומרה של השנים האחרונות. הנחת היסוד ההלכתית היא שכולנו טמאי מתים, משום שמאז חורבן בית המקדש השני לא היה לנו את אפר הפרה האדומה, שהוא הדבר היחיד שיכול לטהר טמאי מתים. לא ברור כמה כהנים הזדעקו על כך שהם אינם יכולים לעבור ברחוב, אבל בהנחה שרוב אוכלוסיית טבריה איננה מורכבת מכהנים שהם בו זמנית אדוקים אך גם לא מבינים את מהות תפקידם, זה נראה כמו בזבוז משווע של כספי ציבור. אני מניח ששלט גדול, בשני צדדי הכביש, בנוסח של "חשש טומאה – כהנים מתבקשים לנסוע בדרך עוקפת", היה עולה לעיריה לכל היותר כמה אלפי שקלים, לא כמה עשרות מיליונים, ולא היה מצריך עקירת עצים.

השטח הארור שאנחנו חיים בו, ששימש משעול מלחמה לכוחות צבא הנעים ממצרים לסוריה ולהיפך כבר באלף השני לפני הספירה, רווי בתי קברות או סתם מקומות שבהם נמצאים שרידי אדם. שהחרדים מעדיפים את המתים על החיים, ואפילו ממהרים לאמץ פגאנים אל חיק היהדות לשם כך, גם כאשר מדובר בסיכון חיים של ממש כמו במקרה בית החולים ברזילי, לא צריך להפתיע אף אחד. שהרשויות מתחילות להכנע לדרישות הוודו האלה, זה קצת יותר מדאיג. ובהתחשב בכך שהארץ מלאה שלדים לא ידועים, סביר להניח שעוד זמן לא כל כך רב, חלק ניכר מתקציבי הבניה שלנו יופנה להגנתם של "כהנים" מפני "טומאה."

מדינה יהודית. ככה זה.

(יוסי גורביץ)