החברים של ג'ורג'

מה ישראלי בעיניך? הומופוביה, גזענות ופטריארכליות

פעם, ואפילו לא כל כך מזמן, יאיר לפיד הצהיר בגלוי הוא יהודי רפורמי. לא יהודי רפורמי מוצלח מדי, כמובן; בסך הכל הוא נתפס כותב באחד מטוריו בשנות התשעים המאוחרות על אמונתו שנשמתו של סבו התגלגלה בציפור. אבל רפורמיות נתפסה כקולית יותר מאורתודוקסית ולפיד, שכשהוא לא מנסה לדבר בשמו של יהוה אלוהים לא משחק תפקיד גדול מדי בחייו, לא מסוגל להכריז על עצמו כאתאיסט, כי הוא יודע שזה יעמיד אותו במלכוד הישן של "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ", כפי שניסח זאת יפה אמנון רז-קרקוצקין. היהדות של לפיד, כמו של יהודים גאים רבים אחרים, מתמצה בתפיסה של היותם בנים לעם נבחר; לפיד כתב לפני כשנה שהוא מרשה לעצמו לגנוב שירים של יוצרים זרים אבל נמנע מגניבת כאלה של יוצרים ישראלים. מותר לחשוד שהוא לא יודע שהוא בסך הכל מתחבר למסורת אורתודוקסית ארוכה של התפלפלות בשאלת גזל הגוי.

באותם ימים לפיד עוד לא ראה בעצמו מועמד פוליטי, אבל היום הוא בהחלט כזה; והוא יודע שבציבוריות הישראלית "רפורמי" היא מילת גנאי שמתחרה ב"סמולני." וכמו שהוא מקפיד שוב ושוב למצב את עצמו בימין הוא לא מדבר יותר על האמונות שלו, אם אכן יש לו כאלה. מותר להעריך שמדובר בהפסד קטן מאד לתנועה הרפורמית, שאפשר לנהל אותה ויכוח אבל לפחות תמיד לקחה את היהדות שלה ברצינות המתבקשת.

כדי להעמיד מסך בין לפיד של לפני שש שנים ובין לפיד הנוכחי, כמו גם ליצור ספק בשאלה האם הוא שונא חרדים לתיאבון, לפיד הכריז היום על מס' 2 ברשימה שלו: הרב שי פירון. הלז מוכר בציבור כאחד ממנהיגי רבני צהר, תנועה אורתודוקסית שמעמידה פנים שליהדות האורתודוקסיים יכולים להיות פנים אנושיים, בהצלחה מוגבלת מאד. ככזה, פירון נחשב לרב "מתון", שחילונים יכולים לחיות איתו.

דא עקא, שמעקב אחרי הפסיקות של פירון מפריך את התפיסה הזו (שפירון, מטבע הדברים, הוא מראשי מקדמיה). בסופו של דבר, רב אורתדוקסי הוא רב אורתודוקסי. יש לו גבולות גזרה שמהם הוא לא יכול לחרוג, לא בלי שהקהילה שלו תקיא אותו מקרבה.

פירקון יצא נגד תג מחיר, כמו כמעט כל רבני צהר – אבל בראיון טלפוני לפני כמה שנים הוא הבהיר לי שהוא מתנגד לפעולות תגמול של יחידים, משום שפעולות כאלה צריכות להתבצע על ידי צה"ל. אין לפירון בעיה עם הכיבוש או עם העוולות שנלוות אליו; לכל היותר הוא מכסה עליהן בטיעון הצבוע והישן של צבי יהודה קוק, ש"אין לנו סכסוך עם מוחמד", כלומר עם פלסטינים פרטיים, אלא עם התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל זה בסדר; גם ללפיד עצמו, לפחות במהדורת 2012, אין בעיה עם הכיבוש. לעזאזל, גם לשלי יחימוביץ' (מהדורת 2012) אין יותר מדי בעיות איתו. מצד שני, סביר שלפיד (ועל אחת כמה וכמה, יחימוביץ') לא ימהר להכריז שהומוסקסואלים הם אנשים פגומים מוסרית, ופירון עשה בדיוק את זה. לפני כעשור, כתב פירון ללסבית דתיה ש"אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך [צ"ל בכל – יצ"ג] אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [צ"ל אנו –יצ"ג] רואים בכך פגם. פגם מוסרי, אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני [כאן מעלה פירון את התפיסה האפלטונית, שהוא בטעות חושב שהיא יהודית, על אחדות השלם בזיווג בין זכר ונקבה – יצ"ג] המעשה הלסבי שונה – כפי שהבנת – מההומוסקסואלי בצד המשפטי ההלכתי, אבל הבעיה היא אותה בעיה." פירון, כמובן, מהיותו רב צהר, לא ממהר לדון את השואלת לכף הקלע או ליורה של צואה רותחת, אלא מנסה להשאיר אותה בקרב הקהילה, אבל לא לפני שהוא מבהיר לה שזהותה המינית היא "פגם מהותי, רוחני" וכמובן מוסרי.

בתשובה שכתב להומו דתי לפני כשמונה שנים, ששאל אותו אם מותר לו לשמש כמציל בבריכה מעורבת – שהרי איננו נמשך כלל לנשים – נוזף בו פירון על שהוא "השלים עם מצבו," שהרי "אני בטוח – וסלח לי על הבטחון – שי [צ"ל שיש – יצ"ג] עוד מה לנסות." פירון חוזר כאן על האמונה הפונדמנטליסטית – היא הגיעה אל החשוכים שלנו מאחיהם הרוחניים בארה"ב – שנטיה מינית היא משהו שניתן "לתיקון." מעבר למופרכות של התפיסה הזו ולאומללות שהמיטה על מספר גדול מאד של אנשים, פירון חוזר כאן על תפיסת ההומוסקסואל כמי שפגום וזקוק לתיקון. זו לא הפסיקה היחידה שלו בנושא: כשנה קודם לכן, הוא כותב לשואלת שתוהה האם מותר להחזיר בתשובה הומוסקסואל ש"יש אנשים שיש להם בעיה בענייני שבת ואנו לא דוחים אותם מלהתקרב וכך ביחס ללשון הרע ולענייני ממונות. אכן, זהו איסור חמור ובעייתי אבל יש לעבוד על כך וניתן לצאת מכך. זה אפשרי.
לכן, אין לדחות אדם המעוניין לחזור בתשובה בגלל בעיה חמורה זאת." ההדגשה שלי. שוב, אנחנו רואים כאן את גישת צהר: מדובר בחוטאים קשים אבל אסור להרחיק אותם; ימין דוחה ושמאל מקרבת.

והבעיה לא עוצרת בזכויות הומוסקסואלים. פירון נשאל גם האם מותר לנשים לרקוד עם ספרי תורה. התשובה שלו מעניינת מאד: לגופו של עניין, הוא נאלץ להודות, יש מקום להתיר זאת, בבחינת קל וחומר, שכן הרמב"ם ציין שמותר לנשים לעלות לתורה והדבר נפסל משום מנהג. אבל הוא פוסל את הדבר, ומשתי סיבות: קודם כל, יש אנשים בקהילה שאינם ערוכים לריקוד של אשה עם ספר תורה "מטעמי צניעות", ועל כן, כמובן, הנשים הן אלה שתצטרכנה לוותר על הריטואל שלהן; ושנית, משום שהמהלך נראה לא כמיועד לו-עצמו, אלא כראש גשר לקראת השגת עוד מטרות של נשות הקהילה. את כל זה הוא עוטף בצורך לשמור על מנהגים קבועים, כלומר שמרנות גרידא.

מעניין לציין שדבריו של פירון כאן – הם נכתבו לפני חמש שנים – מזכירים מאד את דבריו של יעקב אריאל, עוד רב בולט בצהר, שאסר על נשים ללמוד את התלמוד הן משום שהוא "מסוגל להזיק להן" והן משום שהוא חשד שהדרישה ללמוד תלמוד מגיעה מתוך התרסה. וכמובן, אי אפשר להשלים עם התרסה. כשכזו מגיעה, האורתודוקסיה-עם-פני-אדם עפה מהחלון ותחתיה צצים פני הכלב הישנים. כל זמן שרבני צהר מתמודדים עם חוטאים שפלי רוח, אין להם בעיה ללכת לקראתם; כשהם צריכים לעמוד מול מינים, או מול חשד מינות – כלומר, מול התרסה דתית ערה ומודעת לעצמה – הם קודם כל רבנים אורתודוקסים, כלומר משמרי זכויות היתר של הגברים היהודים.

ועוד בעיה. הרב המתון שמקבל את כל הציבור בסבר פנים יפות – כל זמן שהוא מקבל בהכנעה את מרותו, כאמור – לא כל כך אוהב ערבים. לפני כשבע שנים הוא ענה לגזען מהסוג המוכר – זה של דני דנון – שכותב שהוא פעיל בהחזרת נשים יהודיות שמעדיפות לא יהודים וש"מהר מאוד יגלו שהחלום שלהם לא וורוד כל כך והם יכנסו למערבולת של אלימות ואיומים בלתי פוסקים..בלבול מתמיד לגבי הזהות ועוד צרות צרורות.. לפעמים זה עוזר וישנן בנות שמקשיבות ולפעמים ..פשוט אין עם מי לדבר !! יש כאן ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות על נערות ילדות בנות 13-16 ומבלבלים אותן לגמרי, הנערות הללו חושבות שהמתנות האלו הם גילויי אהבה בעוד שלי ברור בהחלט מהי המטרה הסופית ולראייה יעודו עשרות אם לא מאות מקרי הריון של נערות אשר חלקן מסתימות בהפלה וחלקן בהולדת ילדים."

מה ענה לו פירון? האם הוא שלח אותו לחפש את החברים שלו ולספר למישהו אחר צ'יזבטים על היכולות המאגיות של זקנות פלסטיניות ורגלי ארנבת? חס וחלילה, זו לא תהיה תשובה ברוח ישראל סבא. פירון ענה לו ש"ראשית יישר כח. אין לי ספק שמדובר בעבודת קודש. לפי תאורך מדובר בניצול ציני של מצוקה ע"י הרעפת טובה חומרית.
ברור שהנזקים נוראיים ואין לנו אלא לעשות ה כ ל כדי להלחם בכך. יחד עם זאת, אני סבור שעליך ועל יתר הפעילים לקבל הדרכה מקצועית שאין בכוחי להציע.
אני מניח שהייתי מדבר על ליבן באמצעות הרצון לחזק את הכבוד העצמי, את החוסן האישי, את התחושה של קנית בכסף, את הסכנה של המעבר לעם זר שבחלקו – עויין ואוייב. אך אני משוכנע שהדגשים צריכים לבוא על ידי אנשי מקצוע." או, במילים אחרות, כוונותיך רצויות אך מעשיך לא רצויים. אבל את התפיסה שיש "עשרות אם לא מאות מקרי הריון" של נשים יהודיות שפותו על ידי "ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות" על בנות 13 עד 16, פירון בולע ולא נודע כי בא אל קרבו. ראוי לציין שגם הגזענות היהודית הזו נגועה בסוג של שנאת נשים: התפיסה שהאשה היא פתיה, דעתה קלה, ושהיא טרף קל לגבר שרק מרעיף עליה כספים ומתנות (ומסתבר שבמקרה של אנסטסיה מיכאלי, גם פיצה וקולה ישיגו את המטרה), או, במילים מנומסות פחות, מישהי שמוכנה להתמסר תמורת אתנן.

אז זה הרב של יאיר לפיד: הומופוב במידה, גזען ופטריארכלי עם נגיעות מיזוגניות. עכשיו, כמה וכמה אנשים כתבו לי היום שמאז, כתוצאה ממספר מפגשים אישיים, פירון עדכן את עמדותיו וריכך אותן משמעותית בשאלת ההומוסקסואלים וזכויותיהם. יכול להיות, ואם זה המצב זה ראוי להערכה: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. ועל כן אם פירון יהיה מוכן לכתוב במפורש שהומוסקסואלים אינם פגומים, שהם אינם זקוקים לתיקון, שהם אדם ככל אדם שנברא בצלם אלוהים, שאם כבר הם נבחרו על ידי יהוה למסה גדולה מזו של אחיהם ההטרוסקסואלים, שאל להם להתבייש במיניותם – אפרסם את זה כאן בהבלטה. איך לומר, אני לא עוצר את נשימתי.

השאלה היא למה בחר לפיד דווקא בפירון. אולי הוא לא ידע על כל זה, ואם כך זו שגיאה פוליטית של טירון – במיוחד לאור ההתלקחות העצמית של יעקב "אני קרוב יותר למעמד הביניים מאשר לעציר מטולטל" פרי, אם לפיד ידע על ההתבטאויות הללו, או שהוא חשב שאף אחד לא ישים לב – מה שאומר שהוא לא למד שום דבר מההשפטה שעבר על ידי איתמר שאלתיאל, האדם היחיד שעל החגורה שלו תלויות הקרקפות גם של לפיד וגם של שנוא נפשו רון מיברג – וזה פשוט אומר שהוא עוד לא מבין איך פועלת התקשורת היום והתרגל לתקשורת הנוחה של פעם, או שהוא חשב שרב בעייתי כמו פירון הוא עדיין נכס, בהתחשב בציבור הישראלי הכללי.

יכול להיות שהחישוב הזה של לפיד יתגלה כמוצדק. אסור, על כל פנים, לעשות לו – או לפירון – הנחות כאן. שניהם אנשים פוליטיים עכשיו. הם מבקשים לא את אמונה של קהילה קטנה, במקרה של פירון, או לבדר את הקהל (במקרה של לפיד); הם מבקשים את אמון הציבור. כלומר, הם רוצים שנשכור אותם לתפקיד. הם צריכים לתת לנו תשובות. ואנחנו צריכים להתעקש עליהן.

ועוד דבר אחד: אלי ישי, אולי האדם המאוס ביותר בישראל, הודיע לפני חודשיים שהוא מתכוון לכלוא בקרוב את כל מבקשי המקלט מסודאן. שורה של ארגוני זכויות אדם מיהרו להגיש עתירה בהולה, ואחרי חודשיים נאלצה המדינה להודות שלהד"ם. הבוקר משכו הארגונים את העתירה, כשהם כותבים ש"חודשיים ימים, ועתירה לבית משפט נכבד זה, נדרשו לרשויות על מנת להודות, כי הבהלה והאימה שזרע הגורם הבכיר ביותר הממונה על מנגנון המקלט של מדינת ישראל בקרב אלפי מבקשי מקלט, ובהם פליטים, קורבנות סחר בבני אדם, קורבנות עינויים, נשים, ילדים וטף – לא היו אלא "מתיחה" אכזרית… עתירה זו חשפה התנהלות חמורה וחסרת תקדים, שדומה שכמותה לא נגלתה בפני בית המשפט בישראל מעולם. סגן ראש הממשלה ושר הפנים של ישראל פרסם הודעה בדבר החלטה נוראה שקיבל ובדבר הנחייה איומה שנתן, שלא היו ולא נבראו. ההודעה זרעה בהלה ואימה בקרב ציבור, מהמוחלשים בישראל, שרבים ממנו הם קורבנות של הנוראות שבחוויות. הכל סברו שיש יסוד לדבריו של המשיב, ומתי המעט מקרב הרשויות, שידעו כי לא היא, עמדו מנגד והחרישו." הבוקר עצרה יחידת עוז – מוטו: חזקים על החלשים ביותר – עוד שני ילדים ולקחה אותם למתקן כליאה. הרחקתו של ישי ממשרד הפנים חייבת להיות דרישה לקראת הקמת כל ממשלה לא ימנית אחרי הבחירות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לטוב לבו של שי פירון.

(יוסי גורביץ)

ליפסטיק על שפתי חזיר: רבני צהר במערומיהם

(או: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס)

במשך העשור האחרון, ניסו רבני צהר לשכנע את הציבור היהודי שהרבנות האורתודוקסית לא מתה, היא רק מריחה מוזר. הם עמלו רבות על שכנוע שיש רבנים אחרים, שיש אורתודוקסיה עם פני אדם.

במידה רבה זה הצליח, וזאת בשל העובדה שלחלק מרבני צהר יש נסיון תקשורתי ניכר, והתקשורת אוהבת להציג אותם כ"רבנים מתונים." העניין הוא שהם לגמרי לא מתונים. הארגון מחה על מעצרם של רבנים בחשד להסתה בפרשת "תורת המלך," והודיע שהוא לא מוכן שיחקרו רבנים על דברים שהם אומרים. בשנת 2006, כשכמה רבנים כמו ישראל רוזן קראו לבצע פיגועי נקמה כנגד פלסטינים, ראיינתי את דובר הארגון – נענע, באחד הארגונים מחדש שלה, מחקה את הידיעה הזו – שהודיע שהארגון מסתייג מכך לגמרי. נקמה, הוא אמר, צריכה להתבצע רק על ידי צה"ל, כלומר הממלכה, לא על ידי יהודים פרטיים. לא היתה לו כל הסתייגות מהצורך בנקמה; הוא פשוט רצה שהיא תהיה מסודרת יותר.

וזו, בעצם, המהות של צהר: היא רוצה אותו הדבר, רק שייראה טיפה יותר טוב ויהיה מסודר יותר. הם יערכו לכם חתונות אורתודוקסיות בלי כל הגועל נפש של תשלום השוחד לרב – אפילו הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, לקח מעטפות, ולא פעם אחת – ויקפידו להשאר ברקע ולא להפוך למוקד האירוע. אבל הם יתנגדו נחרצות לנישואים אזרחיים, וכשהרבנות תנסה לשלול מהם את הרשיונות לעריכת חתונות החשש מנישואים אזרחיים הוא מה שהם ינופפו בו – ואפילו יטענו שאם החילונים לא יוכלו להתחתן דרכם, הם יתבוללו !!!!111!!!!.

העובדה שצהר מנסה להיראות נחמדה לחילונים הפכה אותה, כמובן, לשנואה על הרבנים שמאמינים שהאורתודוקסיה צריכה להבליט בגאווה את פני הכלב שלה. העלון של שמואל אליהו, "מעייני הישועה", התכוון אליהם כשכתב שיש רבנים שיתחמקו מחובת בניית מחנות ההשמדה לעמלקים. זו כנראה עלילה לא הוגנת: בהתחשב בהתבטאויות העבר של רבני צהר, בהחלט יתכן שלא תהיה להם בעיה עם מחנות כאלה, כל זמן שהם ייבנו על ידי המדינה על פי נוהל מסודר, ולא יהיו איזו חלטורה של רב גבעות כלשהו.

השבוע יצא המרצע מן השק: יעקב אריאל, אחד הבולטים שברבני צהר, אמר שאסור ללמד נשים תלמוד. לטענתו, הדבר יכול להזיק להן. הוא גם רמז שנשים הרוצות ללמוד תלמוד עושות זאת בעיקר מתוך התרסה.

עכשיו, אי אפשר להאשים את אריאל. הוא תינוק שנשבה. הוא לא יכול לצאת מהגדרות שקבעו כותבי התלמוד (שכזכור, נחתם בסוף המאה החמישית או תחילת השישית לספירה). הוא לא יכול להצטרף אל המודרנה ולהכיר בכך שנשים יכולות גם יכולות לקרוא את התלמוד ולהבין אותו, גם אם הפרשנות שלהן נוגדת ישירות את המשמעות המקובלת לטקסט הפטריארכלי ושונא האדם הזה. הוא חייב להחזיק בתפיסה המיסטית ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תפלות." האוליגרכיה של כותבי התלמוד התבססה סביב המצווה של לימוד התורה, שהם מיהרו לטעון שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן; וכדי לשמור על המעמד של עצמם, הם גידרו אותה. היא אסורה על נשים, ולא-יהודים שלומדים אותה חייבים מיתה. אחרי הכל, שתי הקבוצות הללו יכולות לגלות כמה זבל רוחני קיים במסגרת שמכונה "תורה." יצוין שהתפיסה של אריאל, על פיה "פה ושם יש בנות שנפשן חשקה בלימוד גמרא מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אולם הן מעטות" היא תלמודית במהותה: הרמב"ם כותב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה; מפני שרוב הנשים, אין דעתן מוכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן."

מותר לתהות כמה נשים כבר הכירו כותבי התלמוד והרבנים שבאו אחריהם, משום שהתלמוד גם מצווה "אל תרבה שיחה עם האשה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו." לא שזה משנה: אריאל, כתינוק שנשבה, לא יכול לחרוג מהתפיסות הללו.

היהדות האורתודוקסית, במהותה, היא כת הערצת אבות (זו תובנה של אדגר לורנס דוקטורוב): כותבי התלמוד יצרו כת האלהה שלהם, תחת התפיסה של "ירידת הדורות," ועצם המחלוקת על דברים שהם כתבו די בה כדי להביא לנידוי או להוצאתו של אדם מהיהדות. זו, בפני עצמה, היא תוצאה של הטראומה של פרישת הקראים מן היהדות במאה השמינית, שלקחה איתה מספר עצום של יהודי המזרח ושהמשיכה להוות אתגר ניכר ליהדות הרבנית לפחות עד המאה ה-12. כל מי שלא מעריץ את האבות הקדושים, ולא מאמין שהם ניהלו שיחות על בסיס יומיומי עם אליהו הנביא, או שהם חילקו הוראות לקירות בתי מדרש מתמוטטים, או שהם החיו יותר מתים מכפי שהוחיו בכל התנ"ך כולו, נבעט מן היהדות.

ומאחר והשוטים הנבערים הללו – שצריך לתהות אם הם היו יותר נרקיסיסטים או יותר תאבי כוח – כתבו טונות של דברי הבל ואז כפו אותם על מאמיניהם, אז גם בתחילת המאה ה-21 רב אורתודוקסי מוביל לא יכול לומר שאשה יכולה להבין את התלמוד בדיוק כמו גברים. הוא לא יכול לומר שהיא צריכה ליהנות משוויון מלא מול עמיתיה הגברים. והוא כמובן לא יכול לומר שצריך לקרוא את התלמוד לא כמסמך שנכתב בהשראה אלוהית אלא כמסמך בן חלוף שנכתב על ידי גברים בתקופה מסוימת בהיסטוריה, שעבר עריכה לא מי יודע מה קפדנית, ושהגיע הזמן לערוך אותו שוב לאור התפתחות הידע האנושי מאז; מהלך כזה, שרק הוא מתיישב עם השכל האנושי, מוציא אותו מיד מגבולות האורתודוקסיה אל הרפורמים או הקונסרבטיבים, ואין שם גנאי גרוע יותר מזה בישראל של 2012. כבר עדיף להיות שמאלני או אתאיסט. האחרונים הם כופרים; הרפורמים הם מינים, וגרוע מכך – הם מינים שקשה מאד להתמודד עם הטיעונים שלהם.

אנחנו חייבים תודה ליעקב אריאל שחזר והבהיר לנו את הנקודות הללו. הגיע הזמן להשאיר את היהדות האורתודוקסית לזבחי המתים שלה, ולהפסיק להתייחס אליה כאל כוח אינטלקטואלי שיש לו משהו חשוב לומר – ולהתייחס לרבני צהר כמי שמורחים ליפסטיק על שפתי חזיר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט אתמול (ו') חייל שהוצב בגזרה מול הפליטים מאריתריאה כאומר ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו." אם יש נפשך לדעת איך חייל ישראלי רואה באנשים מורעבים ופצועים – את ההשוואות יעשה כל אחד על דעת עצמו – "סכנה לבטחון המדינה," זכור את דברי ההסתה של בנימין נתניהו ואלי ישי על "סכנה למדינה הציונית." ראוי לעמוד הקלות שבה "סכנה למדינה הציונית," כלומר הפנטזיה על מיליוני פליטים שעומדים להציף את ישראל מהדיקטטורה הצבאית בה היא תומכת, הופכת ל"סכנה לבטחון המדינה." הפליטים לא מאיימים על בטחון ישראל; לכל היותר הם מאיימים על בטחון הציונות. וזו, כדי להגן על טוהר הגזע שהפך להיות המרכז שלה, מוכנה לעשות הרבה, הרבה מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא מקרה, לא מעידה: שנאת הנשים של “הרבנים המתונים”

מדי פעם, כשמנסים לומר לנו שיש אורתודוקסיה עם פני אדם, מצביעים על פלג הר המור בקרב הרבנים הסרוגים, שמונהג ע"י צבי ישראל טאו, ואומרים לנו שיש עם מי לדבר. אתמול (ב') חשף "הארץ" מסמך סודי למחצה ששלח טאו לתלמידי הישיבה ובו, איך לומר, בעט טאו בדלי.

המסמך של טאו נקרא "שעשני כרצונו," על שם ה"ברכה" שנדרשות נשים אורתודוקסיות לומר מדי בוקר (גברים אומרים ברוך שעשני גבר  “ברוך שלא עשני אשה”). שם הוא משמיע אמירות חריפות נגד מעמדן של נשים בחיים המודרניים. טאו מחרבש את הקשקוש הרומנטי-מיזוגני הרגיל על כך שנשים "יש יותר מכוח הרגש" ולגבר "יותר מכוח השכל." הוא מחרטט ש"הבית הוא המקום הטבעי להוציא לפועל את נטייתה המיוחדת של האשה. השטח הטבעי של רוב הנשים הוא הבית, ולא המרחב של הפעילות החברתית. בתוך הבית פנימה לא רוגשת סרת החיים הסובבת סביב חשבונות הרבים שביקשו להם בני האדם ולא שורה התחרות המאפיינת את חיי השוק. בתוך הבית פנימה יכולה האשה לחיות את חיה באמיתתם." טאו לא מחדש כאן שום דבר: הוא מצטט, כנראה מבלי לדעת זאת, את דברי סוקרטס לקסנופון על המעמד הנכון של נשים וגברים בפוליס, ושהגיע – כרגיל – במסננות משובשות ומעוותות אל כותבי התלמוד. אבל מה שנסלח במאה החמישית לפני הספירה לא צריך להיות נסלח במאה ה-21 אחריה. אז זו היתה טעות, עכשיו מדובר בזדון; אז דובר היה בשימור הסדר הקיים, דכאני ככל שהיה – עכשיו מדובר בריאקציה ובשלילת זכויות.

מתוך התפיסה המטומטמת והשובניסטית התלמודית של "נשים דעתן קלה" ושל "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות," יחד עם מגע אאוגני קל ("הדורות הנולדים מתוך הורים החיים בצורה זו יהיו חלשים ורפי אונים") מנסה כעת טאו להפיץ את הבשורה שלנשים אסור לזכות בהשכלה מודרנית. בכך, שוב כנראה מתוך בורות – רבנים אורתודוקסים, ככלל, הם בורים, וככל שהקדישו יותר זמן להלכה וליהדות כך הם בורים יותר – הוא מנסה לשלול מנשים יהודיות את היתרון העתיק שלהן על נשים לאי-יהודיות: סופרים נוצרים בימי הביניים אמרו בקנאה שהיהודים מלמדים לא רק את כל הבנים שלהם, אלא גם את בנותיהם, בעוד שאצלם מיעוט זניח ידע לקרוא ולכתוב. בתו של רש"י דרשה, על פי האגדה, מאחורי פרגוד; אצל טאו המנהג הרפורמי הזה לא היה עובר.

לפני כמה שנים, התפרסם טאו לרעה כשחתם – יחד עם החשוד הקבוע שלמה אבינר, אחד מתלמידיו – על מכתב תמיכה משונה בנשיא לשעבר קצב, לאחר שהלז הורשע באונס. אבינר וטאו התחמקו מלהסביר את המכתב שלהם, שעורר שערוריה, ואבינר רק טען שקצב זכאי, אך סירב לפרט. אני מעז, לאור המסמך הסודי למחצה של טאו, לטעון שהסיבה שטאו ואבינר זיכו את קצב היא כפולה: ראשית, משום ששניים משופטיו של קצב היו נשים (מרים סוקולוב ויהודית שבח), שפסולות לדין על פי ההלכה היהודית (והשלישי לא היה יהודי, אבל נעזוב את זה עכשיו); ושנית, משום שהוא הורשע על פי עדותן של נשים – שעל פי ההלכה היהודית ועל פי תפיסותיהם של טאו ואבינר פסולות לעדות, שכן, כפי שקשקש טאו במסמך הסודי למחצה שלו, יש להן פחות מ"כוח השכל", כלומר הן מטומטמות יותר. או, שוב, במונח התלמודי, דעתן קלה.

הדרת נשים – שם מדויק יותר, כתבה נעמה כרמי, יהיה סגרגציה – הופכת לתופעה רווחת יותר ויותר. המקדם של התופעה הוא במקרים רבים לא המחנה החרדי, שהיכולת שלו להשפיע על החיים בישראל מחוץ לסביבתו הסגורה מוגבלת ביחס, אלא המחנה החרד"לי. מהבחינה הזו, טאו הוא ראש הנחש, ועל אבינר – מי שהתיר במפורש (ולא במרומז, כמו אל"מ קרים) אונס בעת מלחמה; מי שקבע שיש להציל את הגבר לפני האשה; מי שהמליץ על שווקים נפרדים לנשים ולגברים; מי שזוכה בבית דין רבני (שבו, כזכור, עדות האשה פסולה) מאשמת הטרדה מינית – מיותר להרחיב את הדיבור.

אז מאיפה מגיעה האגדה על מתינותם של טאו ותלמידיו? אה, זה פשוט. בישראל בוחנים הכל דרך הפריזמה הבטחוניסטית. טאו והמחנה שלו נחשבים ל"ממלכתיים", כלומר לכאלה שלא מאמינים שאנשים פרטיים צריכים לטבוח בפלסטינים; זה תפקידו של צה"ל. הם גם רואים קדושה במדינת ישראל והם מתנגדים לאלימות כלפי עובדיה, במיוחד אלה מהם שחובשים מדים. זה מבדיל אותם מחובשי הכיפות הסרוגים ה"רעים" – לפחות עד שאתה קולט שה"ממלכתיות" שלהם היא זו של ממלכה מהמאה השניה לפני הספירה, ושהם רוצים להסיג את זכויותיהם של כל מי שאינם גברים אורתודוקסים הטרוסקסואלים חזרה לאותה התקופה.

וכמובן, טאו פרסם את החוברת שלו בחשאי – לא מספיק, כמסתבר – כי הוא ידע בדיוק מה ייכתב עליו ועל אנשיו בעקבותיה. הוא יודע שהוא צריך להסתיר את העמדות שלו, כי אז הציבור יתחיל לחשוד בנופת הצופים הרגילה של המחנה שלו. מן הראוי, על כן, להתייחס אליו ואל התומכים בו כאל הבאים על הדמוקרטיה הישראלית במחתרת.

ועוד דבר אחד: ובעיתוי מדהים אחרי הפוסט של אמש, הודיע זבולון אורלב על הגשת הצעת חוק יסוד: בית המקדש, שקוראת להקמת בית המקדש. אורלב יודע שהמשמעות היא מלחמת עולם, והוא מקבל אותה בזרועות פתוחות. הוא לא שלף את זה סתם; הוא יודע שיש חלק ניכר בציבור שלו – זה שמתמרן את המדינה ב-45 השנים האחרונות – שרוצה מקדש. אז הוא מתיימר להתייצב בצידו. אורלב איננו איזה דג רקק; הוא חלק מסיעה שיושבת בממשלת נתניהו, ממשלה שיש לה נשק גרעיני. תזכירו לי שוב איך הגענו למסקנה שההנהגה האיראנית לא רציונלית ביחס לזו שלנו?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במי בחר נתניהו

לפני כמה ימים אולץ "ראש הסגל" של נתניהו, המוציא והמביא של לשכתו, נתן אשל, להתפטר מתפקידו. כזכור, שלושה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, ראש מטה ההסברה הלאומי; צבי האוזר, מזכיר הממשלה; ויוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה – למדו על מערכת יחסים בלתי תקינה בין אשל ובין בכירה אחרת בלשכה, ר'. הם פנו תחילה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וביקשו ממנו עצה כיצד לפעול. מזוז הורה להם להתלונן. עצם הפניה אל מזוז ולא אל היועץ המשפטי (ויש שיאמרו: המשפחתי) הנוכחי או אל נתניהו אומרת דרשני.

מה קרה בין אשל לר'? לא נדע, כנראה. ר' מסרבת להתלונן. הפטרונית של אשל היא שרה נתניהו, שעל פי כל העדויות היא אדם שלא כדאי להסתבך איתו. נתניהו עצמו, כפי שנראה, נמצא בצד של אשל. מה ר' צריכה למצוא את עצמה במצבה של א' מבית הנשיא, שהעבריינים המקורבים לנשיא לשעבר קצב נכנסו פתאום לחייה?

אבל אפשר להרכיב בזהירות את הפאזל. אשל הודה, במסגרת ההסדר, בכך שהוא צילם את ר' "באופן לא מקובל". מהו "אופן בלתי מקובל"? ובכן, על פי כמה עדויות – אשל לא הגיש תביעת דיבה בעקבות הפרסום עליהן – אשל צילם את ר' מתחת לחצאית. על פי עדויות אחרות, ר' לא היתה העובדת היחידה שאשל גילה בה עניין אמנותי. מה קרה לתמונות? ובכן, על פי כמה וכמה עדויות, אשל התעסק במחשב של ר' ובסלולר שלה, ומחק מהם מיילים. מה הוא רצה למחוק? כנראה שלא יהיה מוגזם להניח (ושוב, לא מדובר בידיעה, אלא בנסיון פרשנות) שהמידע שהוא מחק היו התמונות שצילם של ר', אותן שלח אליה. המדובר, אחרי הכל, במידע מפליל. אני לא יודע מה אומר החוק הישראלי, אבל בארה"ב sexting כזה יכול לשלוח אותך להרבה מאד שנות מאסר. על פניו, אשל יצר תמונות לא ראויות של ר', שלא בהסכמתה, ואז הפיץ אותן.

עם הידיעה על התפטרותו של אשל, נתניהו הודה לו במילים חמות – אבל נמנע מלשבח את הבכירים שחשפו את הפרשה שבה התעמר בכיר בלשכתו בעובדת זוטרה ממנו. הדעה הכללית בקרב פרשנים היתה שנתניהו יחכה כמה חודשים, ואז ינקום את נקמתו בשלושת הבכירים שחיסלו את הקריירה של המועדף על אשתו. ובכן, זה קרה הרבה יותר מהצפוי: אתמול (ג') שודר נתניהו כשהוא נוזף בהאוזר על שטות כלשהי, ומאוחר יותר אמש התפרסמה הידיעה על התפטרותו של הנדל. סימה קדמון כתבה הבוקר שההודעה על התפטרותו תפסה את הנדל בהפתעה.

אשר לנתן אשל, אל תדאגו לו. הוא צפוי לחזור ללשכה בדלת האחורית, באמצעות תפקיד בכיר בליכוד – אולי מנכ"ל המפלגה. כמו כן, הוא יקבל בקרוב פיצויי פיטורין בסך 120,000 ₪ ("ידיעות אחרונות" הבוקר) או 100,000 ₪ (טמקא, הבוקר).

אז מה היה לנו פה: שלושה אנשים שחשפו התעמרות, ככל הנראה הטרדה מינית, של עובדת על ידי בכיר ממנה בלשכת ראש הממשלה ננזפים בפומבי או הולכים הביתה. המטריד עצמו דווקא מקומבן. עולם הפוך. ברוכים הבאים ללשכתו של בנימין נתניהו.

כאן המקום להזכיר שתחת ממשלת נתניהו, אישרה ישראל רשמית את מדיניות הדרת הנשים, כשמשרד התחבורה נותן גושפנקא ל"קווי המהדרין." בנימין נתניהו מרבה לומר שהוא מתנגד לכך. תעשו לי טובה. כשנתניהו מתנגד למשהו, הוא יודע איך להרוג אותו. תראו מה קרה לדו"ח טרכטנברג. תראו מה קרה להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים. בנתניהו צריך לנהוג על פי הכלל שאין להסתכל על מה שהוא אומר, צריך לבחון היטב מה הוא עושה. ובפרשת אשל, כמו בפרשות הדרת הנשים, נתניהו הבהיר לנו איפה הוא עומד: בלב האולד בויז קלאב הישן, בלב התפיסה שאפשר היה להאמין שחלפה מן העולם אחרי משפטו של יצחק מרדכי שגורסת ששום דבר לא קרה אם בכיר מפגין בבוטות עניין מיני בעובדת, כל עוד הוא לא כופה עצמו עליה פיזית. הפרס למטריד והעונש למתריעים אומר כל מה שצריך לומר: אשה מודעת לא יכולה להצביע לליכוד, כל זמן שבנימין נתניהו עומד בראשו. על אחת כמה וכמה, אם אשל אכן יהפוך למנכ"ל שלו.

ועוד דבר אחד: בג"צ פסל את חוק טל, אבל אשרי המאמין שהקואליציה של נתניהו תוכל להעמיד חוק ראוי במקומו. נתניהו מכר את נשמתו לדתיים ולחרדים לפני דור. אין לו קיום בלעדיהם והוא יודע זאת. ראוי לציין עוד, כפי שהזכירה הבוקר זהבה גלאון, שזכות היתר של פטור משירות צבאי מוענקת לא רק לחרדים: תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים, לעומת 36 חודשי השירות שמושתים על חילונים, מסורתיים, וסתם אנשים שהמגזר שלהם לא הצליח להשיג דיל נוח עם הרשויות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אתמול התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הציונות הדתית נוערת

נחשפתי, באדיבותו של דרור פויר, לטקסט הזה (זהירות, מסמך ארוך ומייגע) של אלי סדן, רב המכינה הצבאית בעלי. סדן מנסה נואשות להתמודד עם גל ההקצנה הדתית בקרב הנוער שלו, ומהטקסט עולה שההצלחה צפויה להיות מוגבלת מאד. ניחא; הבעיה שבטקסט היא ההדגמה עד כמה רחוק אפילו המחנה המכונה "ממלכתי" ממגע עם המציאות המודרנית, ועד כמה היא לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים דמוקרטיים.

נתחיל מבעיית הבסיס: סדן רואה במדינת ישראל משהו שבקדושה: "כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל היא קיום מצוות עשה של תורה […] וממילא יש בה קדושה." (עמ' 5). המצווה הזו, כך סדן, חלה על כל האזרחים היהודים של המדינה. על צה"ל הוא אומר (עמ' 17) שהוא "גוף פלאי." סדן מתנגד לאלימות "קשה" נגד שוטרים, אבל "בוודאי כאשר מדובר על הצבא – איננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בו." (עמ' 25) תפיסה שמאצילה על המדינה – שאמורה להיות מכשיר להשגת צרכיהם של תושביה – גם קדושה, מתקרבת באופן מסוכן לתפיסה פאשיסטית.

סדן מנסה למצוא צידוק הלכתי לדמוקרטיה הישראלית, ולא כל כך מצליח. הוא נאלץ להודות (עמ' 9-12) בשפל רוח שאין שום אזכור הלכתי לדמוקרטיה, וששיטת המשטר ההלכתית היא תיאוקרטיה מלוכנית. הוא מתפלפל מעט בשאלת מי הגוף שאמור לבחור את המלך, ומגיע בסך הכל לתובנה שאי אפשר למנות מלך ללא הסכמת העם, שאם לא כן יש סכנה של מלחמת אזרחים (נו שיט, שרלוק). אבל סדן רוצה את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם אין לה צידוק הלכתי, משום שהוא חושב שהיא הכרחית לקיומה של מדינה יהודית, ובסופו של דבר הוא נאלץ לומר ש"מי שאינו אוהב את המילה דמוקרטיה, רשאי להשתתף במילה שותפות" (עמ' 11). השותפות הזו, כמובן, מיועדת רק ליהודים אחרים: "יש לנו שותפות היסטורית, שהסכמנו וקיבלנו על עצמנו, יחד עם מיליוני יהודים נוספים, להיות אחראים לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל."

אבל, כשחושבים על זה טיפה יותר לעומק, סדן לא מעריך במיוחד את השותפים הלא-דתיים לפרויקט. עליהם הוא אומר (עמ' 45) שהם נמצאים תחת "קליפת דעות נוכריות, ש[תחתן] יש נפש יהודי ההומה לציון, המחפשת את הטוב והישר, את הצודק והמוסרי, הוא יודע שבאמת מצד עומק הנפש – אנחנו רוצים אותו דבר, כי מה שהם מבקשים בעומק נפשם זו האמת של התורה, האמת של קדושת ארץ ישראל, האמת של גאון האומה ושליחותה האוניברסלית להפיץ אור אמונה בעולם." כלומר, תפיסת התינוקות שנשבו הישנה והרעה – שהפעם היא מנוסחת בלשון הקליפות הקבלית. החילונים אולי לא יודעים את זה, אבל הם בעצם עובדים את סמאל, אבל זה בסדר: סדן משוכנע שאם רק יקחו אותם לעשות איזו שבת באיזו התנחלות, הם יראו את האור, כי בסופו של דבר גם הם רוצים להיות באמת כמוהו: אנשים שמאמינים ב"אמת של גאון האומה" (שום תיאולוג פשיסטי לא היה כותב את זה טוב יותר". הם רוצים להיות כאלה, הם רק לא יודעים שהם רוצים. קצת שכנוע, קצת "אהבת חינם", והקליפות ששם עליהם השטן יתמוססו, והם ישובו להיות יהודים טהורים.

מאדם עם תפיסת עולם כזו קשה לצפות לפתיחות או הבנה, ואכן סדן – שיש יותר מדי אנשים שמהללים אותו כסוג של דתי שאיתו חילונים יכולים לגנוב סוסים – מסתמן לא רק כשמרן שלא הצליח לצאת מהחשיבה של שנות השמונים, אלא בתחומים מסוימים כרדיקל אמוני.

הנקודה הבולטת היא ביחסו של סדן לרבנות הצבאית. זו, אולי הסרח המדולדל ביותר של הרבנות הרשמית בישראל – זו שעליה נאמר שהיא הרבנות של החילונים, כי לדתיים, לחרד"לים ולחרדים יש רבנים משלהם – הופכת אצל סדן (עמ' 12) למרא דאתרא, כלומר הסמכות הדתית המקומית, של צה"ל. בזה יש הגיון: אם הרבנות הצבאית היא המרא דאתרא, נפתרת הבעיה של חיילים שמחפשים לעצמם סמכות רבנית עצמאית. לא לגמרי: סדן סותר את עצמו כמעט מיד, כשהוא מודה שהרב הצבאי הראשי מתייעץ עם רבנים אחרים, ביניהם רבותיהם של תלמידי ישיבות ההסדר. נו.

אבל הבעיה האמיתית בתפיסה של סדן של הרבצ"ר כמרא דאתרא היא שהוא רואה ברבצ"ר סמכות שהיא מעל לזו של מפקד הצבא: "כך שלצבא יש רק סמכות אחת והיא המפקד, אלא שמפקד זה, כמו הכנסת, אחראי לכך שפקודותיו יהיו תואמות לדעת התורה, על פי המרא דאתרא, כלומר על פי הרבנות הצבאית." (עמ' 12) הופה! פתאום, מפקד הצבא חייב להקפיד על ציות להלכה, לפחות זו שנקבעת על ידי הרבנות הראשית. אני מניח שהתפיסה הזו תהיה חדשה לרוב החיילים, ושחלק ניכר מהם גם יוטרדו ממנה.

סדן, כמובן, ממהר לטעון שלא יכולה להיות מחלוקת בין ההלכה ובין הדמוקרטיה, ובהתאם גם בין ההלכה ובין שירות צבאי, כי במדינה דמוקרטית אסור לכפות על אדם לעשות דברים מנוגדים לדתו. זו טענה משונה: לצבא מותר, כמסתבר, לכפות על אנשים להפוך לעבדי המדינה למשך שלוש שנים, לשלם להם שכר רעב, לכלוא אותם למעשה בניגוד לרצונם במחנות צבא, לשלוט בכל פרט מחייהם, לשלול מהם כל יכולת של התבטאות אישית – אבל אסור לו לפגוע כמלוא הנימה ברגשותיהם של חיילים דתיים.

דא עקא, שהתנגשות כזו דווקא קיימת, ואף נמצאת הרבה בכותרות: פרשת הדרת הנשים בצה"ל. פה מוצא הרב את עצמו בין סקילה וכריבדיס (לא הייתם סולחים לי אם הייתי כותב "בין הפטיש לסדן", אני מניח): מצד אחד, הוא צריך להרגיע את הפסיכים של המחנה שלו, אז הוא דורש מהם שיעשו מה שעשו הדורות הקודמים של הרבנים: שיסתכלו הצידה. הוא מפציר בהם לא לכפות את מידת החסידות שלהם על הציבור. זו השחתת מילים לריק: כבר ראינו שהמטרה של הדרת נשים איננה מניעת שירתן, אלא מניעת נוכחותן. לשם כך צריך סדן לטעון (עמ' 32) שאין הדרת נשים, יש רק הדרת דתיים. ועל זה כבר אמרו רבותינו: פחחחחחחח.

מצד שני, סדן, עם כל הרצון שלו להרגיע את הבחורים חמומי המוח של המגזר שלו – הוא נכנס באנשי תג מחיר בלי שום מעצורים – לא יכול להכיר בנשים כשוות לו בדיוק כפי שהוא לא יכול להכיר בחילונים ככאלה. הוא רב אורתודוקסי, אחרי הכל. הוא רוצה ש"נשאל את עצמנו שאלות אמיתיות: האם הבעיה האמיתית של החברה בישראל היא הדרתן של הנשים במרחב הציבורי והפרעה לשירתן, או שהבעיה היותר גדולה היא החולשה של התא המשפחתי […] כן, אנחנו מאד מכבדים את האשה, ויודעים שיש לנשים הרבה דברים טובים להעניק לחברה, אבל אסור שזה יפגע בצניעות, בטהרה ובקדושה של חיי המשפחה […] אדרבה, לחזקן [את הנשים – יצ"ג] ולעודדן שימלאו את תפקידם המיוחד, כפי שחננן הבורא, והכל מתוך רצון חופשי ובחירה אישית!" (עמ' 35)

כלומר, מתוך "רצון חופשי ובחירה אישית", דורש סדן מהנשים שיוותרו על רצונן החופשי ובחירתן החופשית, וישובו להיות אחד מעמודי התווך – כמובן, זה החיוור, השותק והפסיבי, זה שבשל חולשת דעתו נאסר עליו להעיד – של המשפחה. תפקידן של הנשים צריך להצטמצם, בפרפרזה על האמרה השמרנית הגרמנית, למטבח, לגידול הילדים, ולעזרת הנשים. שני עמודים מוקדם יותר (עמ' 33), מדבר סדן על כך שיחסה של היהדות לנשים הוא "יחס נפלא, של כבוד, אמון ושמירה על תכונותיהן העדינות והחשובות כל כך לחברה שלנו." הוא ממהר לומר שכמובן, כאשר יש התנגשות בין רצונה של האשה ובין ערכי ה"צניעות" – קרי: פטריארכליות – היא צריכה לוותר, שכן (עמ' 34) "זהו כבודה ותפארתה, להזהר בכל מה שפוגע בצניעות!" וכדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות, הוא מצטט את צבי יהודה קוק, שנהג לצטט את הגמרא שאמרה ש"אין שולחים דרישת שלום לאשה אפילו על ידי בעלה."

וואלה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שיגידו לכם שיש רבנים אורתודוקסים אחרים. אין אורתודוקסיה עם פני אדם; לכל היותר, יש רבנים נוסח סדן ורבני צהר, שפושטים את טלפיהם ואומרים ראו, כשר אני, כשר אני. ואם סדן חושב שגלגול העיניים שלו יועיל לו יותר מדי בקרב רדיקלים צעירים, ובכן – לזכותם ייאמר שהם מזהים במהירות זיוף כשלו ובזים לו.

ועוד דבר אחד: הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה היום (זהירות, מסמך) ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לחקור את דורון זהבי, כדי לנסות ולהבין מה הוא יודע על מנהגי העינויים של כוחותינו המזוינים. בין השאר נאמר בפניה "אין אנו מתעלמים מההקשר שבו ניתן הראיון, ומרצונו של "קפטן ג'ורג'" לנקום במערכת שהענישה אותו. ואולם דווקא במקרים כאלו, כאשר מופר קשר השתיקה שלאדם אין יותר עניין בו, נוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר מעשים חמורים ביותר שבדרך כלל מושתקים ומוסתרים תוך שיתוף פעולה של כל המעורבים בדבר. הזדמנות מסוג זה מחייבת את רשויות החקירה למלא את תפקידן כדין." נקווה שייצא מזה משהו, אבל אני לא עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חיילי השוקולד המורעל

צה"ל מפעיל מזה כמה שנים שנקרא שח"ר ("שילוב חרדים") שמיועד, ובכן, לשלב חרדים. השבוע קיבלנו תמונה על התנאים שבו הוא פועל: חייל זועם בשח"ר – זועם על השינויים האחרונים שבוצעו שם – קרא לשאר החיילים למרוד, תוך שהוא מציין את ההבטחות שניתנו לחיילים ושהופרו בוויכוח האחרון בין רב חיל האוויר סא"ל משה ראב"ד והרב הצבאי הראשי. לטענתו, החיילים החרדים קיבלו הבטחות שהם לא יידרשו לשמור בלילות, לא יידרשו להשתתף באירועים "מעורבים" – כלומר, כאלה שיש בהם מבני שני המינים, דרישה שהיא מחמירה אפילו בקנה מידה חרדי – ושהם לא יצטרכו לשמוע הרצאות מנשים. אנחנו לא מדברים על שירה; אנחנו מדברים על עצם דיבורה ועצם נוכחותה של אשה.

האם החייל המרדן דיבר אמת? האם אכן קיבלו חיילי שח"ר הבטחות כאלה? שלחתי שאילתה בנושא לדובר צה"ל ביום ראשון, ואתמול (ה') הגיעה התשובה: "חיילי שח"ר זכאים להקלות בתנאי שירותם, מתוקפן הם אינם שוהים ביחידותיהם בלילות ואינם מבצעים שמירות לילה. מאז הקמת מסלול שח"ר ועד היום, לא חל כל שינוי בסוגיית השתתפות חיילי שח"ר באירועים ובטקסים, חיילי שח"ר אינם משרתים בסביבת עבודה עם נשים ובנוסף לכך, לא משתתפים באירועים שאינם הולמים את מאפייני החברה הדתית."

כלומר, כן, דובר צה"ל מאשר את כל טענותיו של החייל המורד (הוא גם מוסיף, בתשובה לשאלה מה בדעתו לעשות באשר לראיון הממריד, ש"על פי פקודות הצבא כל מגע בין חייל לאמצעי התקשורת הינו באישור דובר צה"ל בלבד וכל העובר על הפקודה צפוי להיענש." וואלה.

אז מסתבר שבלי יותר מדי דיון ציבורי, צה"ל הסכים להקים יחידות מופרדות על רקע מגדרי, שהחיילים שלהן לא שומרים. יש הגיון בכך שהחיילים האלה אינם שומרים: הם בדרך כלל אבות לילדים והם צריכים להיות בבית בערבים. השאלה היא למה לקרוא לאנשים האלה חיילים.

הם לא מבצעים תפקידי לחימה. הם לא שומרים. ספק אם הם יודעים להפעיל נשק. הם, לכל דבר ועניין, פקידים טכניים. אז למה לא לקרוא להם "עובדי צה"ל" ולסגור עניין? למה להכניס אותם לצבא, ועל ידי כך לעוות את דמותו הבלתי מחמיאה ממילא, בכך שמכניסים אליו את הארס הרבני, הרואה כל אשה כטמאה ומפתה? למה יש יחידות בצה"ל, שאליהן נשים לא יכולות להתקבל? וכן, מרוב רצון ל"שילוב ראוי" אנחנו מגיעים לכך ששתי חיילות שמתחבקות אחרי קורס – שתי חיילות, נזכיר, שביחידה שלהן אין כלל חרדים – נענשות על כך. כמו רוב מוחלט של החיילות שצה"ל מפלה לרעה, נזכיר, אלה חיילות חילוניות: דתיות וחרדיות אין מתגייסות; הן פטורות ממילא. החילוניות מתבקשות לשרת, בכפיה, בצבא שמגדיר אותן יותר ויותר כבזויות ולא ראויות לבוא בקהל.

יתר על כן, איזה מין "שילוב" זה, שבו החרדים מקבלים את כל התנאים שהם מקבלים בבית, ושבו הם עובדים בסביבה שלא דומה כלל לחברה הישראלית? איזו דוגמא נותנים להם בצבא – שמקום העבודה צריך להתכופף לדרישותיהם? הרי מי שהורגל לתנאים האלה בצבא, ידרוש אותם – ויביא את כל הארסנל החרדי הנלווה – גם במקומות העבודה. למה אנחנו מניחים – ושוב, בלי דיון ציבורי – לחרדים להפוך את החברה הישראלית לחברה מופרדת, מיזוגנית? הרי מה שקורה בצה"ל מקרין גם על האזרחות. הרי הטיעון "אם זה לא נורא לחיילות, זה לא רע גם לעובדות" עוד יגיע.

הבעיה, כרגיל, היא האתוס – ויותר ויותר המיתוס – של צבא העם. אנחנו שמים מדים על החרדים כי אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו שיש אנשים שמותר שלא ישרתו בצבא. ואחרי ששמנו עליהם מדים, צריך לספק להם תנאים מתאימים.

צריך לקטוע את הקשר הגורדי הזה. העניקו פטור מוחלט לכל החרדים משירות צבאי, ובו זמנית הודיעו שבתוך חמש שנים תסתיים סופית התמיכה הממשלתית ב"חברת הלומדים." את חמש השנים הללו יתבקשו החרדים להעביר באימון מאומץ לקראת החיים האמיתיים, כשתקציב המדינה מעניק להם סיוע נדיב בהסבה מקצועית. אחריהן, מי שירצה ללמוד בישיבה יצטרך לעשות זאת על חשבון תורמים פרטיים. הישיבות, המקבילות שלנו למדרסות, גורמות נזק עצום למדינת ישראל. הגיע הזמן להחזיר אותן לגודלן הטבעי – גם אם זה אומר שכעשרת אלפי חרדים לא ישרתו בצה"ל. אחרי הכל, השירות שלהם גורם לצבא ולרפובליקה החופשית שהוא אמור לשרת הרבה יותר נזק מתועלת. הגיע הזמן להתעלות מעל הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי אז צריך לדפוק גם אחרים", ולשחרר אותם ואותנו מהקשר החונק הזה.

ואם זה יביא לדיון כולל בשאלת הגיוס הכפוי לצה"ל, בהפיכתם של עשרות אלפי ישראלים לעובדי כפיה מדי שנה, מה טוב.

הערה מנהלתית: קרן הטבק והאלכוהול שבה לפעולה, סוג של. עקב נהלים חמורים של פייפאל, אני לא יכול לקרוא לה קרן, אני לא יכול לקרוא לתרומות שלכם תרומות, ואני לא יכול עוד לאפשר לאנשים לתת ככל אשר נדבה רוחם, אלא מגביל אותם לסכומים קבועים מראש. הכפתור החדש מופיע בצד שמאל, כמו גם כאן. כמה אנשים כבר העלו תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם כאן.

(יוסי גורביץ)

הא בהא תליא

תנועת "ירושלמים", שמייצגת את הזן הנכחד של חילונים בעיר, עתרה אתמול (א') לבג"צ בתביעה להורות לחברות האוטובוסים בעיר להציג פרסומות המכילות תמונות נשים. חברות האוטובוסים מתנגדות לכך, בתואנה שפרסום התמונות עשוי להביא לכך שחרדים ישחיתו את האוטובוסים. זה, נזכיר, היה גם התירוץ שלהן למנוע את פרסומן של נשים בקמפיין של אדי. שם, אחרי לחץ ציבורי, הסכימו חברות הפרסום להציב את תמונותיהן על תחנות אוטובוס, אבל לא על האוטובוסים עצמם.

להתנהלות כזו קוראים כניעה לטרור. המפרסמים חוששים שהאוטובוסים ייפגעו בעת מעברם בשכונות חרדיות, וכדי למנוע פגיעה כספית הם מוכנים להכנע לטרור החרדי. עם הטרור הזה, מדינת ישראל דווקא שמחה לשתף פעולה. משרד התחבורה שלה הוא זה שאישר את הסדרי קווי המהדרין, שעכשיו הוא מעמיד פנים שהוא מתנער מהם. ההסכם, טוענים עכשיו בצביעות במשרד התחבורה, היה מלכתחילה תלוי בכך שלא תהיה כפיה בקווי המהדרין. את הבולשיט הזה הם אולי יכולים למכור לבג"צ, שהתמחותו היא בהתעלמות מהמציאות והתיישרות לימין עמדת הממשלה, אבל לא לאף אדם חושב: אחרי הכל, הבקרים ששלח משרד התחבורה לבדוק את שאלת קווי המהדרין דיווחו בשליש מהמקרים הם נאלצו, כלומר אולצו, לרדת מהאוטובוסים. הפסיקה של בג"צ התקבלה, נזכיר, שבועות ספורים לאחר ש"גדול התורה" של הליטאים, יוסף שלום אלישיב, פסק ש"מותר לבזות אשה בקווי מהדרין" אם זו איננה מצייתת להוראות להעביר את עצמה לחלק האחורי של האוטובוס. ששששש: אל תגידו באולמות בג"צ, אל תספרו במסדרונות משרד התחבורה. הם מעדיפים כמה שפחות מגע עם המציאות. למותר לציין שאלישיב לא נחקר על דבריו אלו, שמהווים – לכאורה, לכאורה – הסתה לגזענות ולאלימות. אחרי הכל, היועץ המשפטי לממשלה כבר הורה שלא להעמיד אנשים לדין בשל הסתה לגזענות, אם הגזענות הזו היא פסק הלכתי ואם היא מגובה בציטוטים מכתבי דת – ולפחות בחלק האחרון, החוק כנראה לצידו.

אנחנו כל כך מורגלים בטרור חרדי, בדחיקה לאחור של זכויות נשים על ידם, שאנחנו כבר לא שמים לב. אנשים מקשיבים לציפי לבני כשהיא מקשקשת על הדרת נשים, ואף אחד לא זוכר שלבני עברה בשתיקה על כך שהתמונות שלה הוסרו מבני ברק במערכת הבחירות האחרונה. לבני, נזכיר, ראתה בעצמה מועמדת לראשות הממשלה. בדרך לשם, היא הסכימה למכור – יחד עם כבודה העצמי – את כבודן של כל הנשים.

כל מיני שמאלנים טובים אומרים לי בימים האחרונים ש"אסור להסית" נגד חרדים, ושזה לא המאבק האמיתי. המאבק האמיתי צריך להיות בהשתלטות של החרד"לים על המרחב הציבורי. על זה צריך לומר כמה דברים.

אני לא מכיר הסתה נגד חרדים. לא שמעתי אנשים אומרים "בואו נעלה על השכונות שלהם ונשרוף אותם." בניגוד לצורה שבה החרדים משכנעים את עצמם שהשלטון והחילונים רואים אותם, גם לא שמעתי על תכנון של מחנות השמדה. אם יש הסתה, היא מגיעה מדבריו שך אלי ישי, שהודה בפומבי שלערים חרדיות אין זכות קיום כלכלית, ושהן צריכות להשען על ערים חילוניות – כלומר, במילים מנומסות פחות, אין לחרדים כציבור זכות קיום אלא כציבור טפיל. נזכיר שוב שהחברה החרדית בישראל היא ייחודית בעולם כולו: אין שום ציבור יהודי בעולם, עכשיו או בכל תקופה שהיא, שלא עבד ברובו למחייתו. מעטים הפכו לרבנים ותלמידי חכמים, והם נתמכו על ידי הקהילה – אבל הקהילה עבדה. בישראל המצב הזה השתבש.

חלק ניכר מהחילונים, אכן, רוצים בשלילת זכויות היתר של החרדים – הזכות שלהם לחיות על חשבונו של הציבור העובד, הזכות שלהם לקבל הטבות במסים על כך שהם לא עובדים, הזכות שלהם לקבל, כציבור, פטור משירות צבאי – מה שצעיר חילוני שהצבא לא מתאים לו לא יכול לקבל בלי לעבור על החוק. הדרישה לשוויון בפני החוק איננה "הסתה."

עכשיו, האם זה המאבק הנכון לנהל כרגע? למה לא? אנחנו לא מנהלים מאבק אחד. אנחנו נלחמים בשורה של חזיתות. אנחנו נאבקים מול הנסיון של המתנחלים והחרד"לים להשתלט על הצבא ואנחנו נאבקים על זכותנו לחיים הוגנים מול האוליגרכיה שמקדם נתניהו.

אבל המאבקים הללו שלובים. החרד"לים מקדמים הדרת נשים בדיוק כמו החרדים, בדיוק מאותן סיבות, ובחלק גדול מהמקרים תוך השענות על אותם הרבנים. תנועות החסידות של חב"ד וברסלב, שהן תנועות החסידות הפעילות ביותר בציבור הכללי (להבדיל מחצרות החסידים החרדיות המסורתיות יותר; אולי העובדה שברסלב וחב"ד נטולות רבנים כריזמטיים מבחינת החרדים אך דוחים מבחינת החילונים מקלה עליהן, אבל זה עניין לדיון אחר) הן גם הגזעניות ביותר, הן כלפי לא יהודים והן כלפי נשים, והן אלה שפעילות במיוחד בקרב נוער הגבעות. זה, אגב, נראה לנו מאיים וחדש, אבל בפועל הוא מפעיל כלפי המדינה את אותן השיטות שבהן השבאב של החרדים פועל כבר דורות. החרד"לים אכן מסוכנים יותר, משום שהם חמושים בחלקם, ומשום שיש להם הרבה יותר משת"פים בשלטון – אבל האחים היהודים, הן חרדים והן חרד"לים, פועלים לשם אותה המטרה: חיסול השלטון הדמוקרטי בישראל. כשהם יגמרו איתנו, הם יריבו ביניהם על איך צריך להיראות השלטון בימים שאחרי. לא שזה ישנה כל כך.

המאבק החברתי מול האוליגרכיה של נתניהו לא יגיע רחוק, אם הוא לא ישים לב איך נציגי החרדים לוקחים את נכסי הציבור ומעבירים אותם לחרדים. כולנו שמענו על "ערים לחרדים", ואף אחד עוד לא שמע על ערים לחילונים. בערים חרדיות, חילונים לא יכולים לחיות – למעשה, נאסר עליהם לגור שם – וגם לחובשי כיפות סרוגות, כפי שמעיד מקרה בית שמש, לא קל. אי אפשר לדבר על שיפור בתנאים הכלכליים של כל הציבור, כשציבור גדל והולך משמש לו כאבן ריחיים. תנועה לשוויון חברתי חייבת לכלול את הדרישה שהציבור לא יכלכל עוד שכבה רחבה של בטלני בית מדרש – ולו משום שבלי פירוק "חברת הלומדים", לא יהיה כסף לאף אחד.

עכשיו, בראיה הצוננת של הדברים, האדם החרדי הפרטי לא אשם בשום דבר. מדינת ישראל היא זו שבגדה בו, מכרה אותו לרבנים שלו עבור רווח פוליטי קצר ימים, הקפידה שלא יוכל לקבל חינוך שיאפשר לו להתפרנס, נתנה לו קצבאות שמשאירות אותו תמיד סנטימטר מעל גבול הרעב תוך שהיא מעודדת אותו להביא כמה שיותר ילדים לעולם, דאגה שלא תהיה משטרה בערים שלו ובכך הפקירה אותו ל"משמרות הצניעות", ואפשרה לחברה החרדית להתנהל כמו משפחת פשע שבה חלים רק החוקים של הקאפי די טוטי קאפי של "גדולי התורה." במצב הנוכחי, חרדי שירצה להתפרנס בכבוד ימצא את עצמו בעמדת נחיתות איומה אפילו ביחס לבוגר ממוצע של מערכת החינוך הממלכתית. יתר על כן, אם הוא ירצה לעבוד באופן חוקי, הוא יגלה שהוא יאבד את הקצבאות שלו ושההכנסה שלו מעבודה נמוכה מהן – והוא כבר מטופל במשפחה. מה שנותר לו הוא לעבוד באופן בלתי חוקי – כלומר, כדי לעשות את המינימום הנדרש מאב לילדים, להיות מסוגל לכלכל אותם, הוא צריך להפוך לפושע, עם כל הסלידה העצמית והבוז לחוק שמגיעים עם המצב הזה. המכלכלות העיקריות של המשפחות החרדיות הן למעשה הנשים, שפטורות מלימוד – והמתח הזה בין חברה שמרנית ובין העובדה שבפועל תפקידי המינים התהפכו, שהאשה היא המפרנסת העיקרית של המשפחה, עומד מאחורי הרבה מאד מהדרת הנשים. הצורך לדחוק את רגליהן לאחור, להשפיל אותן, נובע מכך שבלעדיהן אי אפשר – וזה מנוגד למה שהחרדים רואים, כתוצאה מהחינוך שנתנה להם מדינת ישראל, כסדר הטבעי.

ההזנחה הפושעת הזו – משהו דומה מאד בוצע גם לאחר הגדול השני של החברה הישראלית, המגזר הערבי – היתה נוחה לכל המפלגות הציוניות במשך עשורים. עכשיו אנחנו מתחילים להרגיש את המחיר.

אז כן, בין המטרות שלנו גם פירוק "חברת הלומדים" הבלתי טבעית ושילובם של החרדים בחברה הישראלית העובדת צריך לעמוד במקום בולט. זה לא יוכל להיעשות בלי מאבק, אבל ספק אם ישראל יכולה לשאת על גבה עוד דור של "חברת לומדים." ולא, אסור לוותר להם: אין ולא תהיה הפרדה בין נשים וגברים במקומות העבודה, אין ולא תהיה הפרדה בין נשים בפומבי. החרדים יצטרכו להתאים את עצמם לעולם המודרני.

ורק כך זה יעבוד: כשהלחץ כבד מספיק, כשקיר הברזל של המציאות לוחץ, הרבנים יודעים, בחוסר ברירה, להתפשר. רבנים בדורות הקודמים ישבו באוטובוס לצד נשים וחרדים לאורך כל הדורות עבדו לצד נשים במקומות עבודה פומביים. יש לרבנים מספיק תקדימים להשען עליהם – אבל כל זמן שאנחנו לא לוחצים לעשות זאת, למה להם?

(יוסי גורביץ)

והעיקר לא לפחד כלל, שמעון פרס ממשיך למכור אותנו לחרדים, ובריוני תג מחיר פועלים בירושלים: שלוש הערות על המצב

מצעדנו עוד ירעם: היסטריה רבתי נרשמה בכלי התקשורת לאחר שהכנסת הבזויה ביותר בתולדות המדינה העבירה עוד חוק נגד ערך ליברלי, הפעם נגד זכות הביטוי. התיקון שהועבר אתמול – בקריאה ראשונה בלבד, חשוב להזכיר – לחוק לשון הרע מצטרף לשורת חוקים אחרים בתחום.

יש כמה דברים לומר עליו. קודם כל, אטילה שומפלבי כבר אמר כל מה שצריך לומר על התנהלותו של האפס המאופס שמשמש בתפקיד שר הבטחון. שנית, שבמדינה נורמלית ראש ממשלה שנמצא כעת בהליכי לשון הרע מתוקשרים מאד עם ערוץ טלוויזיה, לא היה מגיע להצבעה שמחמירה את תנאי לשון הרע, ולו מחמת מראית עין. מצד שני, במדינה נורמלית ראש ממשלה כזה, שגם היה מנסה להביא לסגירתו של הערוץ באמצעות כוחו הפוליטי, כבר מזמן היה מגורש מהעיר בזפת ונוצות. ושלישית, וחשוב מכל, שהחוק מגיע למחוזות הגיחוך: הוא קובע שאם כלי תקשורת מסוים, כמו הבלוג הזה, לא יעניק לצד שכנגד – יהיה אשר יהיה, וגם אם יוזכר בחצי משפט – זכות להגיב באורך שימצא הצד הנפגע לנכון, הוא ישלם מיליון וחצי ₪. בפועל, החוק, בצורתו הנוכחית, מפקיע את כלי התקשורת ומעביר אותו לרשות כל מי שעשוי לראות עצמו נפגע.

רביעית, זכור לרע חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל), שהיה בין מגישי הצעת החוק, אמר אתמול שרגע, הוא בעצם לא הבין את החוק שהוא מגיש ועל כן יצביע נגדו. זה לא הפריע למגלגל העיניים הזה להצביע בסופו של דבר בעדו. חמישית, זכור לרע גם דני דנון, שאמר בתגובה להחלטתו של רובי ריבלין להצביע נגד החוק ש"יש סייעני שמאל בתוך הליכוד, שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי." מילה יפה, סייענים – במיוחד כשזוכרים שדנון הוא זה שהתחייב ל"הסיר את הנגע" השמאלני. ריבלין, מאחוריך. ושישית, נזכיר לעדת מוכי הכלבת של הימין את האמירה של אנשי כהנא: שאצל מי שסותמים לו את הפה, מתחילות הידיים לדבר.

ועם זאת, ואחרי הכל, לא לפחד כלל. החוק פשוט וברור: כתוב רק את האמת, ורק האמת שיש בה עניין לציבור. ואם יגיע איזה מוכה כלבת כמו דני דנון, מוכה שחין נוסח זאב אלקין או מצורע נוסח דוד "את גרועה מבהמה" רותם וינבח כצבוע תחת חלונך, חייך בנימוס והזמן אותו להפגש בבית המשפט, כשאתה מבטיח לו שאת הקריירה שלך תבנה על גווייתו – והזכר לו שהחוק מאפשר לך, משהוגשה נגדך תביעת דיבה, גישה נרחבת לכל הניירת של התובע בתחום שעליו הוא תובע. האם אתה מרגיש בר מזל, תולעת?

הסעיף האחרון לא יהיה רלוונטי, כמובן, כאשר תצליח הקואליציה למנות גם שופטים כרצונה.

הלוואי שאפשר היה לומר שזקנתו מביישת את נעוריו: רק שזה לא נכון.

שמעון פרס הוא אלוף הפוליטיקה הישראלית בהתחנפות לחרדים ולרבניהם. מעטים החסידים שצברו שעות המתנה במסדרונות הרב'ה מגור, עובדיה יוסף ושאר המעוננים כמו שמעון פרס. ובכל פעם, כמו לוסי שמושכת את הפוטבול ב-Peanuts, הם הפילו אותו והשפילו אותו. הוא כבר חשב שתככיו הצליחו ב-1990, שכבר הצליח להקים ממשלה – הוא הוכרז על ידי חנפיו כראש ממשלה ערב קודם – רק כדי לגלות שברגע האחרון בגדו בו שוב. התרגיל, שחברי הכנסת של ש"ס נהנו ממנו בעליל, חזר גם בשנת 2000, כשפרס הצליח להפסיד את כהונת הנשיא למשה קצב. בכל פעם כזו, פרס מכר קודם לכן עוד קצת זכויות של הציבור הכללי.

ומי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. גם כשאין טעם. פרס אמר שלשום (א') בעת ביקור במכללה חרדית ש"אנו חיים בעידן של שינוי וכניסת החרדים למעגל העבודה היא תהליך חשוב ואפשרי תוך הקפדה וכיבוד תנאי ההעסקה הייחודיים הנדרשים ובראשם הפרדה בין נשים לגברים ומתן זמני תפילה." ההגדשה שלי, ההפניה הגיעה דרך שחר אילן מחדו"ש.

כלומר, בשעה שבה נשות ישראל נאבקות נגד דחיקתן מהמרחב הציבורי, בא שמעון פרס ובועט בהן, ואומר שיש לדחוק אותן אחורה כדי לשלב את החרדים בעבודה. עכשיו, בשום מקום אחר בעולם חרדים לא דורשים להפריד בינן ובין נשים, פשוט כי אף אחד לא ייענה לדרישה הנתעבת הזו. אם "האשה היא הכושי של העולם," כפי ששר ג'ון לנון, נסו לחשוב איך היו מתייחסים בכל מדינה נורמלית לנשיא שדורש, בשנת 2011 ולא 1951, להפריד בין שחורים ולבנים במקומות העבודה. אני בספק אם אפילו אלבמה של 1951 הלכה כל כך רחוק.

ומה שמדהים במיוחד הוא שפרס לא יכול להרוויח מכך כלום. הקריירה שלו גמורה. הוא הנשיא, והוא לא יכול להבחר שנית (התפקיד מוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים, של פרס תגמר, ויפה שעה אחת קודם, ב-2014). הוא דחף את הנשים מתחת לאוטובוס פשוט משום שחנופה לחרדים היא מה שהורגל בו. הוא לא יכול אחרת.

הראשון באפריל 1933 מקדים השנה: המשטרה עצרה ביום חמישי שעבר ארבעה צעירים, שהיו מעורבים ב"מיפוי" של שוק מחנה יהודה בנסיון לברר מי מבעלי העסקים שם מעסיק ערבים. המטרה שלהם, לדבריהם, היא "להזהיר את הציבור" מפני סחר במקומות שמעסיקים פלסטינים. על אחד העצורים גם נמצאה רשימה בהתאם.

זה עוד לא ניפוץ חלונות וסימון של סהר על בית העסק, אבל זה מתחיל להתקרב באופן בלתי נוח. החשש שאיזה בריון שגורש מיצהר יחליט לעשות מהעסק שלך דוגמא עשוי בהחלט לגרום לבעלי עסק להעדיף שלא להעסיק פלסטינים. הבריונים הם אנשים שהורחקו מיצהר בתוקף צו אלוף. עכשיו הם העבירו את פעילותם לירושלים, והמשטרה כרגיל חסרת אונים. נהדר.

ועוד דבר אחד: שר החוץ המהולל שלנו הודיע אתמול שאם הממשלה תיישם את צו בג"צ על פינוי המאחז מגרון, הלכה הקואליציה. איזה מזל שגם לבג"צ לא בוער שום דבר, אה?

(יוסי גורביץ)

ערקתא דמסאנא, או: ההפיכה האמונית

אליקים לבנון, רב השומרון ורב ישיבת ההסדר באלון מורה, יצא אתמול (ה') בהתקפה חריפה על צה"ל. לדבריו, אם הצבא ינחה חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם שרות נשים, "רבנים רבים" יורו לתלמידיהם לנטוש את הטקסים הללו "גם אם הם יועמדו מול כיתת יורים." התגובה הראשונית למשמע הדברים האלה היא סיבוב מהיר של האצבע לצד הרקה והנחה שלבנון, שלא היה סמל שפיות גם בימים כתיקונם, זקוק לאספקה מהירה של ברגים. בפועל, לבנון העלה את הסירוב לשמוע נשים שרות למדרגת שלושת האיסורים שהם בחזקת "ייהרג ובל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בטוויטר פרץ מים מהיר של התאמת שירים צבאיים לדברי לבנון: התרומה של עבדכם הנאמן היתה "אולי היינו אריות/אבל מפאת/חשש עריות/אסור היה לנו להיות/על גבעת התחמושת."

הנטיה הראשונה שלי היתה לחשוב שלבנון העלה את החומרה של "קול באשה ערווה" למדרגת שלושת האיסורים הללו, ומכאן לחשוב שהוא התחרפן סופית. "קול באשה ערווה" היה אות מתה במשך אלפי שנים, כמו הציווי התלמודי של "אל תרבה שיחה עם האשה", שאירונית דווקא ברוריה – אשת רבי מאיר, שדווקא מוטב היה לו, לו הרבה שיחה עם אשתו – היא המפורסמת שבמצטטיו. ואף על פי כן, למרות האיסור ולמרות ברוריה, גברים יהודים שוחחו עם נשותיהם ב-2,000 השנה האחרונות; יש שיאמרו, הרבו לשוחח. התלמוד קובע גם ש"מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שלא הפריע ליהודי ספרד להמשיך בריבוי נשים הרבה אחרי חרם דרבנו גרשום, שבעצמו נקבע בסביבות 1000 לספירה והיה תוצאה של חיסול הפוליגמיה בקרב האוכלוסיה המקומית (סיפור ארוך), ועד שנקבע גם לגברי אשכנז לא היתה בעיה עם ריבוי נשים. התלמוד קובע עוד ש"רוב נשים מצויות בכשפים", ואף על פי כן האמירה האגבית הזו – שיש לה בדיוק אותו תוקף כמו ל"קול באשה ערווה" – לא הפריעה לגברים יהודים לחלוק את חייהם עם אנשים שיש סיכוי סטטיסטי גבוה שהן מכשפות. גם האמירה התלמודית שנשים הן "חמת מלאת צואה ופיה מלא דם" לא גרמה לרוב היהודים לוותר על מין הטרוסקסואלי. אלה אינן הלכות. אלה פטפוטי בית מדרש.

אז למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על "קול באשה ערווה" בשנים האחרונות? על כך מיד. קודם כל על המהלך ההלכתי של לבנון, שהוא מדאיג הרבה יותר. לבנון קבע שאם חיילים דתיים יאולצו לשמוע שירת נשים, הרי שמדובר ב"שעת שמד", שבמסגרתה קיימת חובה – ערקתא דמסאנא הוא השם ההלכתי – למסור את הנפש לא רק על שלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור", אלא על כל איסור שהוא.

נסביר. ההלכה אוסרת על הכפופים למרותה שורה ארוכה של דברים, שהידוע שבהם הוא אכילת חזיר. עם זאת, במקרה של סכנה מותר להפר את רוב האיסורים האלה. למשל, במקרה ההיפותטי של חולה שרופא קובע (באופן מפוקפק משהו) שכדי להחלים הוא צריך לאכול בשר חזיר, עליו לאכול את הבשר, משום שזה איננו איסור שדוחה חיים. באותה מידה, אם היהודי תקוע על אי בודד שכל מה שיש עליו הוא חזירים מגחכים ברשעות, לא רק שמותר לו, הוא גם מחויב לשחוט אותם כדי לאכול אותם ולשרוד. באותה המידה, אם הוא צריך לחלל שבת כדי להסתלק במהירות מאזור סכנה, הוא לא רק רשאי, הוא מחויב לעשות זאת – וחי בהם. באותה מידה, הוא רשאי במקרה של סכנת חיים להפר פחות או יותר כל איסור אחר – מלבישת שעטנז ועד אכילת חגבים מבלי לבדוק את סימניהם תחילה.

ישנם שלושה יוצאים מן הכלל: שפיכות דמים – אסור ליהודי להרוג יהודי אחר כדי להציל את חייו ("מה ראית שדמך סמוק משלו?"), או להסגיר יהודי אחר להריגה כדי להציל את חייו-שלו; גילוי עריות, שהוא איסור (שחל גם על לא יהודים) לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה מדרגות שונות, יחסי מין הומוסקסואליים (אליבא דרמב"ם), משכב בהמה וקיום יחסי מין עם אשה בעת נידתה (אבל לא, למשל, לקיים יחסי מין עם זונה); ועבודה זרה, כלומר נטישת מנהגי היהדות עבור מנהגי דת אחרת. על אלה מחויב יהודי למות ולא לעבור.

כל זה משתנה כשחל "שמד", כלומר שיש נסיון מאורגן מצד הרשויות לאלץ יהודים לעבור על דתם. כשזה קורה, כל איסור רגיל הופך – אם הדרישה לעבור עליו מתבצעת בפרהסיה, כלומר שיש חשש לחילול השם – ל"ייהרג ובל יעבור". גם אם הדרישה היא לנעילת נעליים באופן שונה. לכן, למשל, האגדה העתיקה על ה"אשה ושבעת בניה" בשעת השמד של אנטיוכוס הרביעי מציינת שהמלך, שכבר הרג שישה ילדים שסירבו לכרוע לו ברך (צורה של עבודה זרה), חמל על הילד השביעי והשליך לו את טבעתו כשהוא מבקש שיתכופף וירים אותה, ובכך ייראה כאילו הוא כורע ברך, והילד סרב.

במקרה של שמד, מתמוטטים גם האיסורים האחרים – כמו, למשל, האיסור על שפיכות דמים. במהלך מסע הצלב הראשון של 1096, שמוכר ליהדות כפרעות תתנ"ו, רצחו הורים את ילדיהם ובלבד שלא ימירו את דתם. האירוע הטראומטי הזה צרב ביהדות האשכנזית את תפיסת קידוש השם, והכוויה הזו מורגשת עד היום.

אפשר היה אחרת: אפשר היה להשכיח את האירועים הללו, אפשר היה לפרוש עליהם חשכה – הספרות ההלכתית מצטיינת בשכחה – ואפשר היה לומר שהאנשים הללו יצאו מדעתם. אחד מבעלי התוספות גם כותב שאחד מרבני הדור יצא בחריפות כנגד רב אחר, "ששחט ילדים בשעת השמד", וקרא לו רוצח ושופך דמים, והוא מוסר שהרב הקנאי מת אחר כך מיתה משונה. הרמב"ם, ואיתו רוב יהדות ספרד, הלכו בנתיב אחר: באגרת השמד שלו כותב אוכל הנבלות הגדול שמותר להמיר את הדת לאיסלם למראית עין (מה שאין כן לנצרות, שהיא עבודה זרה), ובלבד שלאחר מכן ימהר האנוס לעזוב את המקום ויחזור לדתו במקום שלו יותר. החוקרים מתווכחים עד כמה מושפעת התפיסה הזו מתפיסת התקיה השיעית ומאירועי חייו של הרמב"ם עצמו – יש יסוד להניח שהוא נאלץ להמיר את דתו לאיסלם ואחר כך שב ליהדות – אבל יהדות ספרד נעדרת כמעט סיפורים של מסירת נפש פומבית, וודאי שנעדר ממנה הטירוף של הורים שרוצחים את ילדיהם.

ואת כל המסורת הזו מחזיר פתאום לבנון כשהוא מדבר על "שמד", אם ייאלצו חיילים דתיים להקשיב לקולן של נשים שרות. עכשיו, נשים יהודיות שרו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ממרים והלאה; ודבורה הנביאה שרה יחד עם שר הצבא ברק. הן שרו גם בבתי הכנסת, בעזרת הנשים. יתר על כן, עד אמצע שנות החמישים בתנועת בני עקיבא התירו הרבה יותר משירה – הם גם התירו ריקוד מעורב של בנים ובנות. ההתחרדות שעברה על התנועה בחמישים השנה האחרונות, שהחלה עם הרב נריה ושמופיעה כעת בשיאה אצל לבנון ורבנים אחרים, אין לה דבר וחצי דבר עם ההיסטוריה היהודית.

פה אנחנו צריכים להזכר שוב מיהו לבנון. אחרי ההתנתקות, התראיין לבנון ל"העיר" ואמר שמטרתה של הציונות הדתית היא להשתלט על מוקדי הכוח, ראש וראשון להם הוא הצבא, כדי שתופעה כזו לא תוכל לחזור על עצמה. לפני שנה וחצי הוא פסק, ופסיקתו קוימה בהתנחלות שלו, שלנשים אסור להעמיד את עצמן לבחירה. היו לו שני נימוקים. האחד הוא שאשה בעלת שררה זהו ההיפך מהסדר הטבעי (וההלכה, יש לציין, אוסרת על נשים לשאת בתפקידים בכירים); השני היה מגוחך משמעותית יותר: לבנון פסק שיש חשש ל"התערבות בין נשים וגברים."

עכשיו, אם גם לכם נראה שהחשש שבחירתה של אשה למועצה של אלון מורה תגרור אורגיה המונית במהלך הישיבה הוא נלעג, צריך לראות מה מטרתו של התירוץ הזה. והתשובה היא ברורה מאד: הדחתן של נשים מכל תפקיד ציבורי והשבת המצב שבו "אשה משפיעה במועצה באמצעות בעלה", כדברי לבנון.

אם יש משהו שהחברה הליברלית הביאה שלא היה קיים קודם לכן, הרי שזה שחרור האשה. לא במקרה שונאי המין האנושי, בדרך כלל אנשי הדתות המונותאיסטיות – בעיקר האיסלם והיהדות האורתודוקסית – ממקדים את מאמציהם בהסגת זכויות הנשים לאחור. מכל ההישגים של החברה הליברלית, זהו החדש ביותר והפגיע ביותר – משום שדורות של נשים חונכו, ומחונכות, על ידי השמרנים הדתיים שהן פחותות מגברים ומגיעות להן פחות זכויות. ומקרה לבנון יוכיח: האשה היחידה שרצתה להתמודד למועצת אלון מורה נרתעה, והסירה את מועמדותה. אולי הבינה שמול התנגדות הרב, אין לה סיכוי לנצח.

ולבנון, כמובן, לא עוצר במועצת ההתנחלות שלו. הוא רוצה להוציא את הנשים מצה"ל, או על כל פנים להפוך אותן לחיילות סוג ב' – מתוך ידיעה שמה שמתקבל בצה"ל, יתקבל אחר כך גם בציבור הכללי. חיילי הסדר שיוצאים מהופעתן של נשים לא באמת חוששים שיצרם לא יעמוד בהם והם ייאלצו לעשות בה מעשה פילגש בגבעה מול החיילים האחרים; הם נוקטים צעד פוליטי, שמטרתו היא להסיג לאחור את זכויותיהן של נשים. לפני כמעט ארבע שנים, פסק לבנון – יחד עם נביא השקר של הציונות הדתית, מרדכי "היה לא תהיה" אליהו, דב ליאור ושאר הכנופיה הקבועה – שיש להתיר לחיילים לא רק לא לשמוע נשים שרות, אלא גם לא לשמוע נשים בכלל: שמפקדים צריכים להתיר להם לסרב לקבל הנחיות מחיילות. הם פסקו ש"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו על פי ההלכה." זו יותר מקריצה לחיילים שלהם: הגיעה שעת תג מחיר כלפי החיילות. אליהו גם פסק שאסור להקשיב לסתם דיבור של אשה, אם היא "מדברת בתנועות ידיים." כלומר, הוא נתן לחיילים המוסתים ממילא שלו אישור לא להקשיב לקצינות.

בקיצור, למה שרוצים לבנון ושאר הרבנים שאיתו אין שום קשר לצניעות. ה"צניעות" היא פשוט התירוץ התיאולוגי לפעולה פוליטית של הפיכת נשים לאזרחים סוג ב'. כשלבנון מדבר על "שעת שמד", הוא משמיע שריקת-כלבים לחיילים שלו: הגיעה שעת מרידה צבאית של שחרית. יש להניח שהמתקפה של ה"ה אלקין ולוין בכנסת מספקת לו רוח גבית, שהוא חושב ששעתו הגיעה.

לבנון הוא ראש ישיבת הסדר, כאמור. בחורי ישיבות ההסדר אוהבים להעמיד פנים שהם אליטה. בפועל, מדובר בחיילי שוקולד שמשרתים 16 חודשים (ורק קו אחד) לעומת 36 החודשים של החייל הרגיל. כששירתתי ברצועה, היה לי העונג המפוקפק לשרת לצד שני בחורי ישיבות הסדר, ששניהם הגיעו ליחידה אחרי והשתחררו לפני. יתר על כן, הם פחות או יותר החיילים היחידים שמגיעים לצבא עם החברים שלהם מהבית, שיעמדו לצידם מול המפקדים, ומגיעים כשהם מצוידים באיגוד מקצועי מאחוריהם – ועד ראשי ישיבות ההסדר. הם משרתים פחות מחיילות – אבל דורשים לסתום להן את הפה.

הגיע הזמן לשים קץ להתנשאות חסרת הבסיס הזו, ולסגור את ישיבות ההסדר – זו של לבנון צריכה להיות הראשונה – ולהודיע לאליטה בעיני עצמה שהיא שווה בדיוק כמו כל חייל, או חיילת, אחר. ואם יש להם בעיה עם אשה ששרה, אז שיתאפקו או שכמו החרדים, ישיגו לעצמם הסכם במסגרתו הם לא משרתים (וכן, יש גם מסגרות כאלה – "ישיבות גבוהות" – לדתיים לאומניים). ואם יש להם בעיה עם קבלת פקודות מאשה, הם יכולים להתכבד ולשבת בכלא. או, שוב, לא לשרת. למרות התשבוחות העצמיות שלהם – שלא כל כך מסתדרות עם המציאות שבה, מאז עליית מספרם, צה"ל לא מצליח לנצח – עדיף לצה"ל מצב שבו אין לו חיילים שמקבלים פקודות מהרב.

אחרי הכל, כשלבנון מורה לחיילים שלו להיות נכונים לעמוד מול כיתת יורים – מה לגבי כיתת יורות? – הוא כפסע מאמירה לחיילים שלו להפנות את הרובים שלהם אל מפקדיהם. הדוגמאות הקלאסיות של קידוש השם – בזמן החשמונאים, עשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, ואפילו, במידת מה, מתאבדי תתנ"ו – הרי לא בחלו בלחימה אקטיבית מאד ברודפיהם. לישראל יש די צרות; היא לא חייבת לסבול גם את ההסדרניקים והלבנונים.

ואפשר גם לעשות מעשה: שלחו נא פקס אל ראש אכ"א, והודיעו לה שאתם מתנגדים לזכויות היתר שדורשים לעצמם אנשי ישיבות ההסדר, ושאתם תומכים בפירוקן לאלתר. זה לא יקרה, כמובן, כי זה יצריך הרבה יותר אומץ ציבורי שיש בקרב הפוליטיקאים החילונים-לכאורה בישראל, אבל בצה"ל צריכים להרגיש שיש לחץ גם מהצד השני. אחרי הכל, הגנרלים שלנו, אמיצים כולם בשדה הקרב, מעולם לא הצליחו להפגין ולו שריד של אומץ כזה בשדה האזרחי.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: לשיר זה כמו להיות

השבוע מצאתי את עצמי משתמשת במונח "אפרטהייד" כשהתייחסתי לנושא של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל. דוחקים אותנו לאחורי האוטובוס, לכניסות נפרדות לחנויות ומרפאות, למדרכות נפרדות; בדיוק כמו בדרום אפריקה של אז, טענתי. מבהירים לנו שיש אנשים השווים יותר, ואנשים השווים פחות. לא מעט אנשים טענו שעלי להימנע מהמונח "אפרטהייד": הוא נפיץ מדי, פוגעני ומעורר אנטגוניזם, ולא הולם את המצב המיוחד בישראל, כך אמרו. קיבלתי את דבריהם באופן חלקי, ועד עתה המשכתי להרהר בדבר. לקח לי שבוע שלם להבין מדוע, בעצם, המונח הזה לא הולם את מצב הנשים בישראל 2011. זה לא בגלל שהוא נפיץ מדי או מעורר אנטגוניזם. זה אפילו לא כי הקונטקסט הפוליטי-חברתי של דרא"פ דאז לא זהה לזה של ישראל העכשווית.

המונח "אפרטהייד" לא תואם את מצב הנשים בישראל היום, כי תחת שלטון האפרטהייד, לשחורים היה מקום. מקום דפוק, מקום מחורבן, מקום מזעזע – אבל מקום. הפשע שמתחולל בישראל בימים אלה ממש מוסיף אלמנט מחריד לאותה שיטה של אפרטהייד: הוא לא רק מדיר נשים. הוא שואף להעלים אותן. כאשר פרסומאים מפחדים להראות את דמותן של נשים בחוצות, הם מיישרים קו עם השקפת העולם שגורסת שמוטב לאנשים לא להיחשף ליצור המתקרא "אישה". כאשר מפקדים בצבא מכריחים חיילות לסתום את פיהן ולא לשיר, לא לשרת כתף אל כתף עם החיילים, לא לקחת חלק באירועים רשמיים, הם נכנעים לתכתיב הגורס כי נשים הן דבר מיותר בפעילות השגרתית של צה"ל. כאשר (סגן) שר הבריאות, נציגה הרשמי של המדינה, מונע מחוקרות מכובדות לעלות על במה ולקבל פרס שהרוויחו ביושר, הוא מעביר מסר חד וברור לפיו זה לחלוטין לא משנה מהו ההישג שלהן, עדיין אין להן מקום ולא יינתן להן הכבוד המגיע להן. כאשר גוזלים מאדם את גופו, את פועלו, את דמותו ואת קולו, הוא הופך לאפס. אל ייקל הדבר בעיניכם. אדם נטול קול ונטול פנים הוא אדם שאין צורך להתחשב בו ואין צורך להכיר בזכויותיו. זהו אדם שאיש אינו שואל לדעתו ואינו מתחשב ברצונו, כיוון שאיש אינו יודע שהוא קיים. הוא פשוט לא שם.

ובמקרה דנן, היא פשוט לא שם, כי האנשים שמעלימים אותם מעל פני האדמה הם אנשים ממן נקבה. 51% מהאוכלוסיה, ללא קול, ללא פנים, ללא ייצוג, ללא משמעות. "זוהי מחמאה!", טוענים נציגי הדת, "אנחנו מבקשים לשמור על כבודכן!". צר לי. העלמה אינה הבעת כבוד. השתקה אינה מחמאה. ומה שמותר לאדם אחד כחלק מזכויותיו הבסיסיות, צריך להיות מותר לכל בני האדם. גם אם הם בני אדם ממן נקבה.

לפני שלושה שבועות פרסמתי פוסט שעסק בבעיה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי, ובאופן ספציפי התייחסתי לנושא של "קול באישה ערווה". יזמתי אירוע שירה בציבור של נשים, כדי לתבוע את עלבונן של נשים שההלכה המבזה הזו נכפתה עליהן ועל גופן והפכה אותן ליצורים זדוניים, טמאים ומדיחים לחטא; ולא פחות מזה את עלבונם של גברים, שההלכה המבזה הזו הופכת אותם לחרמנים בעלי יצר בלתי נשלט שכל משב רוח קל עלול לגרום להם לאבד את עשתונותיהם. הכמות המדהימה של תגובות לאותו פוסט הוכיחה שאני לא לבד, ושלא מעט אנשים במדינה הזו מרגישים שהגיעה העת להפסיק לשתוק, אחרת אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת.

חברות וחברים, נרדמנו בשמירה. אפשרנו לגורמים אינטרסנטיים ותאבי-כוח להלך עלינו אימים ולהשליט טרור באמתלה של "ציביון דתי". כמות התומכים מהקהילות המסורתיות, הדתיות ואפילו החרדיות בהתנגדות להלכה הזו מוכיחה שזהו שקר מוחלט. אם אתם מאמינים שעדיין יש סיכוי לתקן את המצב, אם אתן מאמינות שלאף אדם אין זכות לכפות עליכן שתיקה והיעלמות, הצטרפו אלינו ביום שישי, ה-11.11, בשעה 11 בבוקר, כדי לשיר ביחד – נשים וגברים, חילוניים ודתיים – כתף אל כתף, ולהוכיח לכל הטרוריסטים התרבותיים שזה אפשרי. עזרו לנו לשמור על השפיות, רגע לפני שהמדינה מידרדרת למקום של חושך ואימה שאין ממנו דרך חזרה.

השירה תתקיים בארבעה מוקדים: בתל אביב, רחבת המוזיאון לאמנות, מול הקריה; ירושלים, גשר המיתרים; חיפה, מרכז זיו; באר שבע, מדרחוב קריית הממשלה. הנה דף האירוע בפייסבוק, והנה שירון עם השירים שניתן להוריד ולהדפיס. בואו להשמיע קול. בואו לשיר. לפני שיהיה מאוחר מדי.

(הילה בניוביץ’-הופמן, המוכרת לכם מהבלוג “ואן דר גראף אחותך”)