או: יד רוחצת יד

הביצה של הציונות הדתית כמרקחה: בסוף השבוע שעבר, גנז הבטאון "בשבע" מאמר של הבדרן ידידיה מאיר, שתקף את זאב חבר על כך שהעז לספוד לאריאל שרון. לא סתם גנז: אסף 100,000 עותקים של המאמר וגרס אותם. חבר נולד בשם פרידמן; בשם זה היה חבר במחתרת היהודית וניסה לרצוח את ד"ר אחמד נתשה; הוא מוכר יותר לציבור בשם זמביש, האיש שידו בכל ויד כל בו בגדה המערבית. חבר הוא מנכ"ל אמנה, אחד הארגונים הגדולים לגזילת קרקעות של המתנחלים, והוא ממסד המתנחלים בהתגלמותו.

בניגוד לכמה אנשים אחרים, כלל לא הופתעתי מכך ש"בשבע" גנז את המאמר של מאיר, משום שמעולם לא חשבתי ש"בשבע" הוא עיתון, או שיש סבירות בציפיה ליושרה ממתנחלים – אנשים שכל קיומם מושתת על שקר לעצמם ולאחרים. אבל המהלך של "בשבע" יצר רעש, ורעש משך סקרנים. ביניהם, חיים לוינסון מ"הארץ", שיושב על הצוואר של מקורבי "בשבע" כבר די הרבה זמן.

בואו נסביר מה הולך כאן. "בשבע" הוא בטאון של זלמן מלמד, מאבות ההתנחלויות, והוא מנהל את העיתון יחד עם ברנש בשם יואל צור. כפי שחשף לוינסון אתמול (ב'), שתי עמותות שחבר יושב בדירקטוריון שלהן – "בנייני בר אמונה" ו"הקרן לטיפוח הרעיון הציוני" – העבירו בשנת 2012 663,000 ₪ לעמותה שנקראת "סוכת עובדיה." המנהלים של "סוכת עובדיה" הם ה"ה זלמן מלמד ויואל צור. במילים אחרות, כשמלמד (שכנראה לא מהדר ב"ושוחד לא תקח") וצור גרסו את המאמר שתקף את חבר, הם יצאו להגנת מי שהעמיס על הצלחת שלהם לא מעט כסף.

ושניה, רק התחלנו. לצור ומלמד היתה עוד סיבה טובה שלא לאפשר התקפה בעיתון שלהם כנגד חבר: אם הוא יפתח את הפה, צור ומלמד יכולים למצוא את עצמם בחדר החקירות. "בשבע" מנוהל על ידי החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל, כשרב הישיבה הוא מלמד. המנהל של החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל הוא (ניחשתם?) יואל צור.

סביר להניח שהפרויקט המפורסם ביותר של החברה לפיתוח קריית הישיבה בבית אל הוא הבניה הבלתי חוקית בג'בל ארטיס, או כפי שכונתה על ידי גוזלי האדמות "גבעת האולפנה." כפי שמצא לוינסון לפני שנתיים, צור הודה בחקירתו במשטרה שידע שהאדמות שעליהן בנה בג'בל ארטיס היו אדמות פלסטיניות פרטיות. צור עדיין לא הועמד לדין על כך. הוא טען במהלך חקירתו ש"אמנה" ניסתה לרכוש את הקרקעות הרלוונטיות. באופן משונה למדי, צור טען בחקירתו שהוא לא יודע מיהו מנכ"ל "אמנה." אתם ודאי זוכרים: זאב חבר. או שצור שיקר בחקירתו, או שהוא לקה בשטיון זמני, כי חבר מנהל את "אמנה" מאז 1989 ואין ילד בגדה שלא יודע את זה. וכפי שראינו, לצור – יותר מסתם אנשים – יש סיבות טובות מאד לדעת מיהו זאב חבר: האיש הטוב שמעביר לעמותה שלו מאות אלפי שקלים.

סיפור ג'בל ארטיס לא נגמר שם: לפני כשלושה חודשים חשף לוינסון שמשפחות המתנחלים שרכשו או שכרו דירות ב"גבעת האולפנה" סבלו מהונאה. מישהו זייף את המסמכים כדי לגרום לחלקות שבג'בל ארטיס להיראות כאילו הן חלקות במקומות אחרים, כשרים. החלקות הכשרות ("כשרות" במסגרת שלטון הכיבוש, הכוונה) נמצאות בשכונת מעוז צור, שנקראת על שם אשתו ובנו של יואל צור, שנרצחו. בדיקה לגבי 250 מבנים בבית אל, חלקם הניכר בשטח שנשלט על ידי קריית הישיבה (שכזכור, מנוהלת על ידי צור), העלתה שנקשרו אליהם מסמכים מזויפים.

חבר נחקר על ידי המשטרה בעקבות ההודאה של צור ביחס לג'בל ארטיס, אבל למרבה התמיהה המשטרה חקרה אותו כעד, לא כחשוד – אף שבעליל היה צריך להתייחס אליו כחשוד. המשטרה, בהתאם, נמנעה מחיפוש במשרדי "אמנה" או במחשבים שלה. יש להניח שיש הרבה מאד אנשים שמתאמצים מאד לא לדעת מה יש על המחשבים האלה. חבר נחקר כעד, למרות שמסמכי הרכישה של "אמנה" בג'בל ארטיס התגלו כמזויפים – הזיוף היה כל כך מפוקפק, שעורך הדין שערך את החוזה הוסיף לו סעיף חריג, שקבע שהמכירה תושלם כאשר המוכר יגיע עם ראיות שהוא אכן הבעלים החוקי של הקרקע. שמו של עורך הדין? דוד רותם. אתם עשויים לזכור אותו כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט מטעם "ישראל ביתנו."

היו לא מעט מתנחלים בבית אל שהתרעמו על ההונאה שבוצעה כלפיהם, והתרעומת הזו כמעט שפרצה במהלך הבחירות האחרונות בהתנחלות, בחירות שבהן התמודדו מקורבים לחברת פיתוח קרית הישיבה בבית אל. נמצא פתרון: העיתון "מקור ראשון" ערך תחקיר נוקב בנושא – אבל אז החליט העורך המתנחל של המוסף המשפטי, יהודה יפרח, לגנוז את התחקיר. ככה זה עם עיתונאים מתנחלים: אלא במקרים יוצאים מן הכלל (רועי שרון, למשל) הנאמנות לאידיאולוגיה עולה על הנאמנות לאמת.

אגב, החברה שמחזיקה בבעלות על החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל? קוראים לה הולילנד הולדינגס, והיא יושבת באיי מרשל. הולילנד הולדינגס היא גם הבעלים של "בשבע". למה ציונים טובים צריכים להפעיל חברה בארצות ניכר? נורא פשוט: החוק באיי מרשל מאפשר להסתיר את זהות בעלי החברה והדירקטורים שלה, כמו גם חלק ניכר מהפעילות של החברה. ככה קל יותר לגנוב, לשקר ולזייף. זכרו את זה בפעם הבאה שהקונספירציה הימנית תנסה לומר לכם שארגוני זכויות האדם מסתירים את התרומות שלהם.

ואם חשבתם שהפירמידה המורכבת של שמור לי ואשמור לך של ה"ה מלמד, צור וחבר מסריחה עד השמיים, עוד לא ראיתם כלום. בתחילת השבוע חשף לוינסון את העובדה שהמועצה המקומית בנימין מממנת את המאחזים, נכנסת לגרעונות – ואז הממשלה סוגרת לה את הגרעון. כלומר, כספי המסים שלכם מממנים את הפוגרומצ'קים של "אש קודש," את גוזלי האדמות של עדי עד, ואת שאר פרחי הרעל.

ועוד דבר אחד: שלשום (א') עצרו שוטרי מפלג הפשיעה הלאומנית (שם מוצע: פשל"א) של משטרת ש"י מתנחל מחוות גלעד בשם יהודה לנדסברג. הם הסתירו את דבר מעצרו של לנדסברג במשך יממה, ואחר כך הצליחו לשכנע שופט מאולף לאסור על לנדסברג להפגש עם עורך הדין שלו, עדי קידר. בדרך, הם דרדרו את חירויות הפרט של כולנו. פוסט קצר בנושא, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, שבתי מן החופשה ואני זקוק בדחיפות לעוד אחת.

(יוסי גורביץ)

צה"ל הודיע בתחילת השבוע – או אמצע השבוע, או חלק כלשהו אחר של השבוע, ואולי זה היה בכלל בשבוע אחר; החגים שיבשו לגמרי את תחושת הזמן שלי – שהוא מפסיק את אבטחתם של 22 ישובים בדרום ובצפון. עם זאת, הבהירו כוחותינו המזוינים שהאבטחה של ההתנחלויות תמשך כסדרה.

בצה"ל טוענים, ואתם בהחלט רשאים להאמין להם, שלהחלטה אין שום קשר לקיצוצי התקציב ושבכלל לא מדובר ב"תג מחיר" נגד משרד האוצר; ההחלטה, כך טוענים גורמים רשמיים עלומים, נובעת מכך שאין תועלת טקטית בהקצאת החיילים הזו. מותר לתהות, בהתחשב בכך שהצבא אומר היום שהאבטחה הזו היתה חסרת תועלת לאורך כל השנים – מדובר בחיילים חסרי כל הכשרה קרבית; כאחד כזה בתחילת האינתיפאדה, הסיסמה הצינית שלנו היתה "עצור או שאני עורק" – למה היא נמשכה כל כך הרבה זמן ולמה נזכרו באיחור כזה. התשובה, יש להניח, היא שכוח אדם הוא הדבר הזול ביותר בצבא שמבוסס על עבודת כפייה. מה שמעלה, שוב, את השאלה מדוע הדליף הצבא את הידיעה הזו בכלל, אם המטרה היא לא להביע את מורת רוחו מהקיצוץ המיועד בתקציב. אבל נניח שלשם שינוי צה"ל לא עובד עלינו.

אפשר בכל זאת ללמוד כמה דברים מההחלטה הזו. קודם כל, שההתנחלויות הן חתיכת נטל צבאי על צה"ל: קצין בכיר אמר ל"הארץ" שהאבטחה על ההתנחלויות (והוא לא אמר, אבל אני אוסיף, גם ובמיוחד על המאחזים) נובעת מכך שב"של פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי."

בכך מאשש בעצם צה"ל את מה שבטחוניסטים אנשי שמאל – יש חיה כזו, אם כי היא בסכנת הכחדה – אמרו מאז שנות השמונים: שאין כל הגיון בטחוני בפריסה של ההתנחלויות. המטרה היא לא בטחונית, היא מעולם לא היתה בטחונית: המטרה היא סיפוח.

מקרה המאחזים יעיד. כל מאחז תוכנן ואויש בהסכמת הצבא. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ל"הארץ" ב-2004 שאין דבר כזה, מאחז פיראטי: "המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים." כל מאחז מקבל, אוטומטית, עם הקמתו שמירה צבאית; אחר כך דואגים החמושים לאפשר את משטר הטרור היומי של המתנחלים, שמטרתו היא הרחקה של הפלסטינים המתגוררים במקום מאדמותיהם. על כל זה כתבתי בהרחבה כאן. למעשה, כשכמה נערי גבעות ניסו באפריל האחרון להקים מאחז – “נצח בנימין,” הם קראו לו – בלי תיאום עם צה"ל, ופרעו בפלסטינים הסמוכים, הפלסטינים עלו על המאחז והציתו אותו בעוד הפוגרומצ'יקים נסים על נפשם.

ועכשיו צה"ל אומר לנו שהוא אישר את כל זה למרות ש"בשל פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי." כלומר, צה"ל ביודעין השקיע משאבים עצומים בהקמה והגנה על מאחזים שלא רק שהם מדגרות טרור ובלתי חוקיים למשעי, גם אין בהם שום הגיון צבאי. הם מאלצים את צה"ל להשקיע כוחות עצומים בהגנה לא על קו, אלא על שורה של נקודות מנומרות בשטח. כל תריסר משפחות של מתנחלים זוכות להגנה על השטח שהן גוזלות, וכל מאחז הוא גזל, למרות שאם הצבא היה אומר "לא" – כמו שהוא אומר עכשיו 'לא' לישובי הצפון והדרום – המאחזים הללו לא היו קיימים כלל.

אז מה ההגיון? מה האסטרטגיה שעליה דיבר מינץ? לא מדובר בהגיון צבאי כלשהו, שאמור למנוע תקיפה מצד ה"החזית המזרחית" המיתולוגית, שמתה עם הסכם השלום עם ירדן ב-1994 והמסמר האחרון בארון הקבורה שלה ננעץ אחרי הכיבוש האמריקאי של עיראק ופירוק הצבא העיראקי. ההגיון איננו צבאי: הוא הגיון של סיפוח. הוא הגיון שמיועד לאפשר את המשך אחיזתה של ישראל בגדה המערבית גם אם הדבר מנוגד להגיון הצבאי. ההגיון היהודי גובר כאן על ההגיון הצבאי – האחרון היה דורש את פירוקן של רוב ההתנחלויות ורוב המאחזים, ואחיזה בקו הגנה, הראשון דורש את סיפוח "נחלת אבותינו."

וצריך לזכור: התפיסה הזו מדריכה את צה"ל כבר יותר משנות דור. צה"ל היה השותף העיקרי של המתנחלים מתחילת שנות השבעים, כשהתנחלויות הוקמו במסווה של "בסיסים צבאיים." חלק ניכר מההתנחלויות בגדה קיימות מכוח צווי תפיסה שמוציא אלוף הפיקו, ואחרות מוקמות באמצעות התרגיל המסריח של הכרזה על אדמות כ”אדמות מדינה” – לרוב המאחזים, חשוב לציין, אין אפילו את זה, וגם התנחלות הדגל עפרה היא בעצם, מבחינה משפטית, מאחז בלתי חוקי גדול.

הכיבוש משחית, אמרו שמאלנים מרחיקי ראות בשנות השמונים. הוא השחית לא רק את המתנחלים, לא רק את החיילים והקצינים, אלא את עצם התפיסה של צה"ל את עצמו: באופן איטי אך בטוח, צה"ל הפך מארגון שהתפקיד שלו הוא הגנה על ישראל לארגון שהמטרה העיקרית שלו, זו שגוזלת את מירב כוח האדם הלוחם שלו, היא הבטחת הסיפוח בגדה המערבית. ההתנהלות הזו מבטיחה שאם יצטרך צה"ל אי פעם להתמודד עם כוח שאשכרה יודע להלחם בסד"כ שגדול מכיתה, הוא לא יידע איך להתמודד איתו. ראינו דוגמית לכך במלחמת לבנון השניה. היא מבטיחה דור שני של קצינים נטולי כל תפיסה טקטית, כל מושג אסטרטגי, שהם לא אנשי צבא – צבא הוא מקצוע – אלא אנשי בט"ש, מי שיודעים איך להפעיל פלוגה בסיוע אווירי כדי לעצור מבוקש חמוש למחצה, אבל מאבדים את העשתונות מול אתגר טיפה רציני יותר; מי שנטולים כל יכולת חשיבה טקטית או אסטרטגית.

עבור מי שמהבעיות של צה"ל כארגון – הארגון הגדול ביותר והיקר ביותר של מדינת ישראל – מטרידות אותו פחות, ומוטרד יותר מתפקידו-שלו, המסקנה צריכה להיות חד משמעית: לסרב לשרת במה שהפך השבוע רשמית להיות צבא ההגנה לסיפוח.

עוד דבר אחד: כתבתי פוסט קצר, תזכורת עונתית, על התמונה המעוותת שמציגים כלי התקשורת הישראלים של איראן בעמוד של הבלוג. אפשר לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

נפתלי בנט, אחד הפוליטיקאים היותר דוחים שלנו – למזלו, יש את לפיד ונתניהו בסביבה – השתחץ בנסיעה האחרונה שלו לסין בכך שהסינים לא שאלו אותו ולו שאלה אחת על ההתנחלויות. לאף אחד לא אכפת מהפלסטינים, התמוגג שר הכלכלה, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתמקד בנושאים הכלכליים, "לא כל הזמן להתבחבש בנושאים הפוליטיים, שאנחנו לא תמיד באמת עם מענה."

זה היה לפני פחות משבוע. הבוקר רעשה הארץ, אחרי שברק רביד מ"הארץ" חשף הבוקר (ג') את החלטת הנציבות האירופית להפסיק כל שיתוף פעולה עם כל מוסד ישראלי שפועל בהתנחלויות, ולדרוש מישראל להצהיר בכל הסכם עתידי עם האיחוד האירופי שהשטחים הכבושים – בכלל זה אל קודס (ירושלים המזרחית) – אינם חלק ממנה. אופס. האירופאים לא התייעצו עם בנט.

המערכת הפוליטית התחרפנה. שר השיכון אורי אריאל קשקש על כך ש"מדובר בהחלטה הנגועה בגזענות ואפליה קשה כלפי העם היהודי, המזכירה את החרמות שעשו ליהודים באירופה לפני יותר מ-66 שנה. לממשלת ישראל אסור בשום פנים ואופן להיות צד באף הסכם עתידי הכולל סעיף שלפיו יהודה ושומרון הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית." מבזק לאורי אריאל: "יהודה ושומרון" הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית ואף פעם לא היו. ציפי חוטובלי, גם היא לא מהגבינות החדות שבמזווה, אמרה ש"האיחוד האירופי אינו מכיר בריבונות הישראלית באיו"ש ומנסה לכפות עלינו את הקמת שתי המדינות ואת הקמת מדינת טרור נוספת. יש לשנות את המצב החוקי של יהודה ושומרון ושל הגרים בהם ולהתחיל בהליך של סיפוח הדרגתי באיו"ש." לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אי אפשר באותה הפסקה להתלונן על כך שהאיחוד לא מכיר בריבונות שלך ומיד לאחר מכן שהגיע הזמן לספח את השטח. לא סיפחת – אין ריבונות. הפוסטמה הלאומית ודוברת צה"ל לשעבר מירי רגב הפליגה להיסטוריה והזכירה לנו שבריטניה וצרפת היו פעם מעצמות קולוניאליסטיות, אז אין הן מעיזות למתוח עלינו ביקורת. במשרדי ה-Hasbara השונים ודאי דפקו את ראשם בקיר, כי מה שמשתמע מדברי רגב הוא שגם ישראל היא מדינה קולוניאליסטית, אמת מצערת שישראל מקדישה הרבה מאד כסף לנסיון נואל להפריך אותה. כפיים!

ראש הממשלה עצמו טרם הגיב, וגורמים במשרדו דיווחו, לדברי רביד, על "לחץ רב ועל חרדה," מה שנשמע סביר לגמרי לגבי ראש ממשלה שעליו כבר נאמר שהוא מתחיל כל משבר כמו מרים משקולות גיאורגי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת. שר האוצר לפיד מסר הודעה מעניינת במיוחד: "ההחלטה האחרונה היא חלק משורה ארוכה של החלטות הגורמות לבידודה של ישראל בעולם. הזמן אינו פועל לטובתנו, וכל יום שבו ישראל אינה נמצאת במו"מ לשלום הוא יום שבו נפגע עוד יותר מעמדנו הבינלאומי. יחד עם זאת מדובר בהחלטה אומללה, הנעשית בתזמון גרוע ומחבלת במאמצים שעושה מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להביא את שני הצדדים לשולחן המו"מ. החלטת האיחוד האירופי מאותתת לפלשתינאים שאין שום מחיר בינלאומי או כלכלי לסירובם המתמשך לשוב לדיונים, וגורמת להם להאמין שישראל תיאלץ להיכנע ללחץ הכלכלי והמדיני."

שטויות. ההחלטה המקורית בנושא, כפי שציין רביד, התקבלה כבר בדצמבר 2012. יכול להיות, כמובן, שלפיד לא ידע עליה – כמו על הרבה דברים אחרים. מי שזוכר את ההבטחה של לפיד במערכת הבחירות, על פיה הוא לא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן, יכול למצוא כאן את תחילת הנסיגה שלו מההבטחה הזו, ובתירוץ הישן ביותר בספר: זה של "הפלסטינים אשמים." נו, טוב, אחרי כל כך הרבה שקרים, אף אחד כבר לא ישים לב לעוד אחד. ולא, החלטת האיחוד לא מיועדת לפלסטינים – היא מיועדת לאותת לישראל שהמשחקים נגמרו. או כיבוש, או יחסים טובים עם אירופה. בקנה יש עוד הצעות: סימון מוצרי ההתנחלויות ברשתות השיווק האירופאיות, ודרישה לוויזה מצד מתנחלים ביוצאם לאירופה.

לישראל אין כרגע שר חוץ, משום שראש הממשלה מעדיף להמתין לתוצאות משפטו של הבריון שמונה לתפקיד קודם. במקום שר חוץ יש לנו סגן שר, ההומו סובייטיקוס והבוגד זאב אלקין. הלז היה האיש שדחף וקידם את חוק החרם, בין שלל חוקים אנטי דמוקרטיים בקדנציה הקודמת. אין ספק שאין מתאים ממנו לנהל את המשא ומתן מול האירופאים בתחום הזה.

החלטה של האיחוד היא הצלחה מסחררת לתנועת ה-BDS: אף שהאיחוד מציין שהמטרה היא למנוע חרם על ישראל בכללה, הוא מקדם בפועל חרם על מוצרי ההתנחלויות – עמדה שכבר מסוכן להביע בישראל עצמה, הרבה בזכות אלקין. במשך 46 שנים, הישראלים התרגלו שלהתנחלויות אין מחיר גלוי. כן, היו אינתיפאדות ופיגועים, אבל המתנחלים תמיד הצליחו לגרום להן להיראות כמו מכות טבע, שלא היו קשורות לאירועים בשטח. עכשיו המחיר יתחיל להגיע לכל בית. הפלסטינים ואוצר המדינה, השקוף לרובנו, יפסיקו להיות היחידים שמשלמים את מחיר הכיבוש. המתנחלים עומדים לגלות, לחרדתם, שמדינת הרווחה שבנו לעצמם בגדה עומדת לאבד את שאריות הלגיטימיות שלה.

השאלה הגדולה היא האם ההנהגה הפוליטית הישראלית מסוגלת בכלל להתמודד עם שינוי כזה. לנתניהו אין שליטה במפלגה שלו ולמתנחלים יש גיס חמישי חזק מאד בליכוד. הממשלה שלו לא מסוגלת אפילו לפנות מאחזים, והעולם כבר שם לב. אי אפשר יהיה עוד להפיל את האשמה על הפלסטינים. הפיתוי לפתור את המשבר החדש בדרך היחידה כמעט שמוכרת להנהגה הפוליטית הישראלית – יציאה למלחמה יזומה – צפוי להיות גדול. הסיכון להתנחלויות צפוי לתדלק עוד יותר את שני סוגי הטרור שמפעילים המתנחלים על בסיס יומי כלפי פלסטינים, טרור המאחזים (שמסוכן יותר) וטרור "תג מחיר" (הפוטוגני יותר). המטרה תהיה לחזור על תרגיל ברוך גולדשטיין – להביא את הפלסטינים לכדי פיצוץ, כדי לספק לצה"ל ולנתניהו את התירוץ שהם צריכים להטביע את הכל בדם. וכשזה יקרה, הישראלים לא יזכרו את הטרור היהודי: הוא שקוף. את הטרור הפלסטיני, מצד שני, נזכור היטב. ולא משנה שכשהכל ייגמר לא תשאר לישראל ולו טיפת לגיטימיות לרפואה; הציבור היהודי ישוב ויתבוסס בצדקנותו. אפשר יהיה לקרוא לזה עידן בן דרור ימיני.

אפשר למנוע את זה, כמובן. זה תלוי בצה"ל. אבל ספק אם זה יודע איך – וגרוע מכך, ספק אם הוא רוצה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אמש (ג’) עשתה המועצה להשכלה גבוהה של "יהודה ושומרון" – גוף בובה שמיועד להכשיר את הקמת האוניברסיטה באריאל – לעשות את מה שהיא יועדה לעשות והכירה באוניברסיטה באריאל. אפילו שלי יחימוביץ' בעד. יחימוביץ' גם מכירה באריאל כ"עיר בישראל".

אריאל, כמובן, לא בישראל. זו כל הבעיה איתה. וה"מל"ג של יהודה ושומרון" לא דומה למל"ג הישראלי. את ההמלצות שלו צריך לקבל לא שר החינוך, אלא אלוף פיקוד המרכז, כי אריאל נמצאת בשטח שישראל מעדיפה להגדיר אותו כשטח שנתפס במלחמה. ברור למה הימין רוצה שם אוניברסיטה (ומרכז תרבות); לא ברור למה יחימוביץ' לא טרחה להסתכל במפה ולהבין שעם קיומה של אריאל, אין מה לדבר על פתרון שתי מדינות – זה שהיא עדיין מחויבת אליו רשמית. ואכן, קיומה של אריאל נועד למנוע בדיוק את פתרון שתי המדינות. היא יושבת בקצה של אצבע שתקועה בעין של פלסטין העתידית.

במכללת אריאל טוענים שהם עומדים בקריטריונים האקדמיים להיחשב כאוניברסיטה. וואלה. בימים האחרונים משך החוקר הידוע ביותר של האוניברסיטה, אמיר חצרוני, לא מעט תשומת לב שלילית, כשהתייחס לנסיון ההתאבדות של משה סילמן באומרו ש"יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אלה לא פניני החוכמה היחידות של חצרוני. ראו את זה:

אבל השאלה היא לא "קריטריונים אקדמיים" שנתפרו לפי מידה. השאלה של הקמת אוניברסיטה ישראלית בשטח כבוש היא בעיקרה פוליטית. בעולם המראה של הימין הישראלי, כמובן, בנייתה היא דבר מובן מאליו והתנגדות לה היא "פוליטיקה." הוות"ת הישראלי התנגד להכרה באריאל כאוניברסיטה משלל סיבות ראויות – מי צריך עוד אוניברסיטה במרכז? – אבל בעיקר מהידיעה שהקמתה תעודד את החרם האקדמי על ישראל, ובמידה של צדק. שר האוצר יובל שטייניץ, מצידו, מתכוון להעתיר תקציבים על המוסד החדש.

הקמת האוניברסיטה תהיה עוד סימן לכך שהממסד הישראלי, בעודו מדבר 20 שנה על הסכמי שלום ו"פתרון שתי המדינות", המשיך בסיפוח הזוחל של הגדה עד ששוב אי אפשר ליישם פתרון כזה. את אריאל, כפי שהדברים נראים, יהיה בלתי אפשרי לפנות.

לפני כשבוע, סיימה ועדת דמיקולו שהקים בנימין נתניהו בראשות השופט העליון לשעבר אדמונד לוי לדון בשאלת מעמדם של השטחים וזכותם של ישראלים להתנחל בהם. מי שזכר את העובדה שלוי היה השופט היחיד מבין 11 שופטים שפסל את תכנית ההתנתקות, לא הופתע מהתוצאה, שבמידה רבה היתה ידועה מראש. הבה נפרק אותה.

את דו"ח ועדת לוי אפשר למצוא כאן (זהירות, מסמך.) העמדה של לוי איננה חדשה: הוא מאמץ את העמדה של המתנחלים שכבר דנתי בה, שטוענת שלישראל יש זכות על הגדה מתוקף אמנת סן רמו מ-1922.

לוי מתחיל את המסלול שלו מהצהרת בלפור (עמ' 9 לדו"ח). נזכיר שוב מהי הצהרת בלפור: החלטה של בכיר בממשלת אנגליה על עתידו של שטח והיושבים בו שנמצא בשליטתה של מעצמה אחרת (טורקיה), עמה בריטניה היתה במלחמה באותה עת. זה שווה ערך לכך שישראל תכריז שהיא תראה בעין יפה באוטונומיה דרוזית בסוריה. אין להצהרה הזו כל תוקף משפטי וודאי לא מוסרי, וזאת מסיבה פשוטה מאד: הוא לא מביא בחשבון את הסכמת הנשלטים, שהיא-היא המקור ללגיטימציה מאז המהפכה הצרפתית ויש שיאמרו אפילו האנגלית. הצהרת בלפור היא מסמך קולוניאליסטי פר אקסלנס.

לוי ממשיך ומתאר (עמ' 9-10) את המסלול המיוגע המוכר: ועידת סן רמו, שם קיבלה הצהרת בלפור חותמת גומי; ואת האישור של חבר הלאומים, שלא היה במצב להתנגד למעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, של החלטת ועדת סן רמו. הוא מדגיש (עמ' 10) את העובדה שכל אלה הקפידו על שמירת הזכויות "האזרחיות והדתיות" של תושבי פלסטינה וש"אין בו זכר להגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי." ודאי שאין זכר – אף אחד מהאנשים בלשכתו של בלפור, בהיכלי סן רמו, או בחבר הלאומים לא טרח להתייעץ עם תושבי פלסטינה, או התעניין בתפיסתם הלאומית, קודם שחרץ את גורלם.

בסוף העמוד מבצע לוי מעשה הונאה קטן אך בעל משמעות. הוא כותב ש"ובכך הוכרה […] זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו." אף אחד מהמסמכים האלה לא מדבר על מדינה. הם מדברים על "בית לאומי." הסיבה להיעדר השימוש במילה המפורשת "מדינה" – התנועה הציונית לא החליטה לדרוש רשמית מדינה עד ועידת בילטמור, ב-1942 – היתה העובדה שהיו הרבה יותר ערבים מאשר יהודים בפלסטינה עד 1947, וכל המעצמות המעורבות ידעו שהכרזה על מדינה שבה מיעוט זניח יהודי ישלוט ברוב ערבי היא הזמנה למלחמה בלתי פוסקת, מהסוג שחוותה בריטניה בעת הכיבוש שלה של עיראק, שהיה טרי מאד ב-1922. ואכן, התקוממויות קטלניות נגד עצם הרעיון מתחילות כבר ב-1920.

לוי מתעלם מכמה עובדות שמפריעות לו. למשל, ועדת פיל – שכונסה עקב המרד הערבי הגדול, שהיו לו גם היו לו שאיפות לאומיות – קבעה במפורש, ב-1937, שבפלסטינה קיימות שתי קבוצות לאומיות עוינות; שבשל כך המנדט לא יכול להתקיים; שהמשך המנדט יגרור המשך המרד מצד הפלסטינים, מה שיפגע באינטרסים הבריטיים. ועידת פיל המליצה, על כן, לפרק את המנדט ולחלק את פלסטינה. מלחמת העולם השניה מנעה את יישומה. ועדת פיל היא הרגע שבו המציאות פגשה את התיאוריה – סן רמו – והתיאוריה קרסה. לוי ממשיך להאמין בה.

למה מתעקש לוי לדבר על מדינה, בזמן שאף אחד מהמסמכים האלה לא דיבר על מדינה? בגלל שלוי מסרב להכיר בהחלטת האו"ם 181, זו שהקימה את ישראל, כרלוונטית. הוא טוען (עמ' 11) שמאחר והמדינה הערבית לא קמה – הוא לא מסביר איך זה קרה, כי כל הסבר כזה יציג את ישראל באור שלילי מאד – הרי שההחלטה הזו מבוטלת. זו פרשנות…. מעניינת, שספק אם יש משפטן שאיננו ציוני קיצוני שיסכים איתה. האו"ם ודאי שאיננו מסכים איתה. לוי מציין שירדן סיפחה את הגדה, מציין שאף אחד לא הכיר בסיפוח הזה, ומציין שירדן הודיעה ב-1988 על משיכת תביעותיה מהגדה. כאן מגיע תרגיל ההונאה השני של לוי: הוא לא מציין פרט הכרחי של ההחלטה ההיא של חוסיין, שבשעתו התקבלה כאן כחדשות רעות מאד: ירדן העבירה את כל הסמכויות שלה בגדה לידי אש"ף, כדי שזה יוכל להקים מדינה פלסטינית. מאחר ולוי לא מכיר בהחלטת האו"ם, הוא סבור שאנחנו חוזרים לתנאים של החלטת סן רמו.

הדו"ח של לוי לא מכיר פלסטינים. מבחינתו, אין כאלה, אלא אם הם יושבים במקרה על אדמה שמתנחלים רוצים לגזול. אין כיבוש. אין נכבשים. בפרפרזה על אורוול, כנראה שיש תפיסות כל כך מטומטמות שרק משפטנים יכולים להחזיק בהן.

לוי טוען עוד שאין כיבוש, מתוך התפיסה המעניינת מאד שכיבוש הוא דבר זמני ומה שישראל עושה בשטחים כלל איננו זמני (עמ' 6), והוא עוקף את העובדה שההתנחלויות הן פשע מלחמה על פי אמנת ז'נבה הרביעית בטענה שקודם כל, ישראל מעולם לא הכירה בכך שמדובר בכיבוש, ושנית שהעברת האוכלוסיה לשטחים איננה נעשית בכפיה. הוא מצטט את הפרשנות המוסמכת של הצלב האדום (עמ' 7), שאומרת כך: "It is intended to prevent a practice adopted during the Second World War by certain Powers, which transferred portions of their own population to occupied territory for political or racial reasons, or in order, as they claimed, to colonize those territories." מה המילה החסרה בתיאור של הצלב האדום? נכון, כפיה. הגרמנים לא כפו על האוכלוסיה שלהם לעבור לאדמות המובטחות שנגזלו מהסלאבים; הם פיתו אותם לשם כך. הם העניקו הטבות לגרמנים שהלכו לבצע קולוניזציה – בעברית, להתנחל – בשטחים הכבושים במזרח. ישראל עושה בדיוק את זה: קולוניזציה של שטח כבוש, תוך מתן מעמד מועדף לקולוניסטים שהולכים מזרחה. לוי עושה לנו טובה נוספת ומזכיר (עמ' 13) שישראל אמנם אישררה את האמנה ב-1951, אבל לא טרחה לחוקק את החוקים הרלוונטיים.

יש שני חורים בגודל התנחלות גנובה בטיעון של לוי. כזכור, לא סן רמו ולא חבר הלאומים דיברו על מדינה. בגלל זה הוא היה צריך לשקר בנושא. אם אנחנו צריכים לחזור לסן רמו, אז יש לפרק את המדינה היהודית ולהחזיר את המנדט. אחרי הכל, אף אחת מהן לא הכירה במדינה יהודית. רק החלטת האו"ם, שביטלה את המנדט, הכירה בכזו. אם לוי רוצה לשחק בנדמה לי ולבנות מגדלים באוויר, שיהיה קונסיסטנטי.

השני הוא החובה המוטלת על ישראל, בהנחה שהיא בכלל קיימת, להעניק זכויות אזרחיות ודתיות לכל תושבי הארץ. אנא, תואיל נא ישראל להעניק אזרחות מלאה ושווה לכל תושבי מה שהיה פעם פלסטינה המנדטורית. אי אפשר לחזור לסן רמו ולהתעלם דווקא מהסעיף המרכזי הזה, שלוי הדגיש לצרכיו. באותה הזדמנות, הוא מתבקש להחזיר את ההסדרים במערת המכפלה ובכותל המערבי לאלה שהיו נוהגים בזמן המנדט. כי הרי לוי איש כבוד הוא.

לא, אה?

אז מספיק עם הקשקוש הזה של סן רמו. יש סיבה טובה למה נתניהו לא ממהר לאמץ את מסקנותיו של לוי: ישראל תוכרז מיד כמדינת אפרטהייד, ואם להנהגה הפלסטינית יש שכל – למרבה הצער, אין סיבה להניח שהיא מטומטמת או מושחתת פחות מזו שלנו – היא תדרוש בדיוק את מה שהדגיש לוי: זכויות אזרחיות ודתיות. השיטה הנוכחית של הכיבוש, דונם פה דונם שם, מועילה למשטר הציוני הרבה יותר מהפנטזיות של לוי. כמובן, משרד החוץ הישראלי כבר יצא בהצהרות שמקדמות את התפיסה של לוי, אבל כולם יודעים שלמשרד החוץ הישראלי אין מעמד בקביעת מדיניות החוץ של ישראל, כך שאפשר להניח לדני איילון להתפרע שם כרצונו.

אישית, כמי שרוצה בפירוקו של המשטר הציוני, אני מייחל לכך שנתניהו יעשה את הטעות ויאמץ את מסקנות ועדת לוי. אז יישמטו הטיעונים האחרונים ללגיטימציה של המשטר, וישראל תצטרך לחדול להתקיים כמדינה יהודית. העולם כבר לא מוכן לקבל מדינות אפרטהייד. למרבה הצער, נראה שנתניהו נבון יותר.

ועוד דבר אחד: קדימה פרשה מהקואליציה, אחרי בערך חודשיים שם ואובדן כל שביב אמינות. יש לי רק מילה אחת לומר על כך: פחחחחחח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על פי דיווחי טמקא, בעת כתיבת הפוסט הזה הסתיים פינוי "בית המריבה" החדש של חברון. מערכת הבטחון בחרה הפעם שלא לתת למתנחלים ולתומכיהם בממשלה להכתיב עובדות בשטח. ובכל זאת, צריך לומר כמה מילים על הפארסה הזו.

המתנחלים רכשו את הבית המדובר, על פי כל הדיווחים, באמצעות מהלך הונאה: הם השתמשו במשת"פים שגרמו לבעל הנכס להאמין שהוא מוכר אותו לפלסטינים, ולא למתנחלים. המתנחלים ותומכיהם טענו בימים האחרונים שהעסקה כשרה לחלוטין בעוד שתושבי חברון שרואיינו בתקשורת הישראלית טענו שהיא מפוברקת ושמדובר בזיוף. שני הצדדים לא ראו את המסמכים, ויש להניח שחלקם הגדול – כמוני – לא היה מצליח להבין אם מדובר במסמך אמיתי או מזויף.

אבל זה לא באמת חשוב. ההנחה שחוקי הקניין הרגילים חלים בגדה המערבית הם שקר מוסכם. לכולם ברור שלפלסטיני אין אפשרות לרכוש בית בהתנחלות ולמעשה גם לא להכנס אליה ללא אישור. מערכת הבטחון טענה שרכישת הבית לא קיבלה את אישור שר הבטחון, על פי סעיף בחוק שככל הידוע לא הופעל בטווח זכרונו של מישהו, וגם זה הבל.

החוק לא משנה בגדה, כי החוק הישראלי לא חל בה. אין שום סיבה להתחיל בכלל להתווכח עם המתנחלים על כן-קניתם-לא-קניתם. בגדה חל החוק הצבאי. הוא קובע שכל מה שיכול להפריע לבטחון, אסור. כל מה שאלוף פיקוד המרכז היה צריך לעשות הוא להוציא צו, שקובע שכניסת מתנחלים למבנה עשויה לגרור (אין צורך בוודאות) סכנה לבטחון האזור, על סמך מידע סודי שלא בא לו לחלוק עם תושבי המבנה, והוא יהיה רשאי לפנות אותו. זה באמת עד כדי כך פשוט. זה קורה לפלסטינים כל הזמן. כפי שאפשר לראות מהסרטון הזה, פלסטינים אפשר לפנות מבתים בחברון גם בלי דיונים בקבינט.

מי שטוען שעל המתנחלים והפלסטינים בחברון צריכים לחול שתי מערכות חוק שונות – יאיר לפיד, למשל, שאמר את הדברים לאחר שנשאל על השימוש שלו בציווי התנ"כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" – צריך להפנים שהוא תומך באפרטהייד: שתי מערכות חוק שונות פועלות באותו הרחוב ומופנות כלפי אנשים על פי מוצאם האתני.

וכמה מילים על הרטוריקה של המתנחלים. את הפינוי של אנשים שבקושי הספיקו להתמקם ממבנה שגם אליבא דמתנחלים נרכש בכחש, הם כינו "פינוי מהבית." ספק אם היה מישהו שהוזיל כל כך את הביטוי "בית" כמו המתנחלים. טיעון נוסף של המתנחלים הוא שלכל יהודי יש זכות לגור בכל מקום בפלסטין, כמו שיש לו בארה"ב. השקר שבטיעון הזה, כמובן, הוא שיהודי שעובר לגור בעיירה באריזונה לא מלווה מיד בפלוגת מג"ב שמטילה עוצר על הרחוב לעתים מזומנות ועורכת חיפושים תוקפניים על התושבים המקומיים. המתנחלים רוצים לגור בפלסטין? סבבה. שיעשו את זה מבלי להפוך את מעבר הדירה שלהם להרחבת הכיבוש.

אבל זה, כמובן, לב העניין: השתלטות מתנחלים על בניין אין לה דבר וחצי דבר עם "בית" או עם זכות הקניין. כל מטרתה היא להרחיב עוד קצת את תחום הישוב של הכיבוש. רק שכמובן, הצגת הדברים כך תקשה עליהם להסביר את עצמם לישראלים.

ועוד דבר אחד: גינתר גראס כתב שיר, שבו הוא מצביע על אמיתות לא נעימות: שישראל יש נשק גרעיני בלתי מוצהר בעוד שלאיראן אין כזה, ושהצוללות שגרמניה מספקת לישראל אמורות להיות מחומשות בנשק הגרעיני הזה, ושעליה להפסיק לספק לה כאלה עד שישראל תתחייב שלא לחמש אותן בנשק גרעיני. ערעור כזה על זכויות היתר של ישראל חצוף מאד, ועל כן אין מנוס, בתקשורת הישראלית, מלציין בהבלטה כי מי שהוא תומך נלהב זה עשורים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שירת באס.אס. בצעירותו, לפני שבעים שנה כמעט. מזל שיש את נשק יום הדין הזה, אחרת מישהו עוד יכול היה להתייחס לגראס ברצינות.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי זה לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ה"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד כה, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע יגיע בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)

למרבה השמחה, התרגיל הבטחוני האחרון של ברק ונתניהו (עדכונים בסוף) לא הצליח: המחאה החברתית לא קרסה, והיא עדיין איתנו. צפוי לה מבחן גדול נוסף בסוף ספטמבר, עם ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה פלסטינית והבלגן שצפוי להתלוות לכך. אבל זה מרשים: יומיים אחרי התקפת טרור גדולה כבר נערכה עצרת מחאה גדולה ביחס. האם יכול להיות שהציבור הישראלי התנער מההתניה הפבלובית שלו, "שקט, יורים"?

על כל פנים, בקצוות האימפריה של ישראל קרו כמה דברים שלא זכו להתייחסות מספקת בתקשורת הישראלית. הנה ריכוז קצר.

להם דווקא יש מדינת רווחה: הכנסת חוקקה לפני די הרבה זמן חוק שקובע שחינוך חינם יתחיל מגיל שלוש. אז היא חוקקה. השליטים האמיתיים של המדינה, נערי האוצר, עשו בחוק מעשה חוק הדיור הציבורי של רן כהן – כלומר, קברו אותו באמצעות סעיף בחוק ההסדרים.

בשנה הקרובה, הוא יוחל חלקית. באוצר מבטיחים ליישם אותו, אולי, בהנחה שלא יהיה איזה משבר כלכלי, עד שנת 2019. איפה הוא יחול? ובכן, בישובים עניים – כאלה שההכנסה הממוצעת שלהם איננה עולה על 2,217 ₪ בחודש. המשמעות בפועל היא שהוא יחול ברוב הישובים החרדיים, בחלק קטן של הישובים הערביים – ובהרבה מאד התנחלויות.

מה? איך? מה פתאום הכסף הזה הולך למדושני ההתנחלויות לפני שהוא מגיע לעניי הערים? אה. זה פשוט. הממשלה הכריזה על ההתנחלויות כאזור העדפה לאומית, והשנה היא החליטה שהכסף הזה יילך לאזורי העדפה לאומית. ככה זה: מי שיש לו, יינתן לו. מדינת הרווחה הישראלית לא נעלמה סתם כך: היא פשוט עברה לשטחים. ימים וארכיונים יגידו אם זה צירוף מקרה משונה, האם מדובר במקבילה של ה"ההזנחה הברוכה", או שהיתה כאן מטרה ארוכת טווח להגביר את הלחץ על האוכלוסיה המתגוררת בישראל עד שזו תשבר ותעבור לשטחים – שם תוכל לקבל דיור זול מאד וכל מה שצריכה מדינת רווחה לספק, ובמקביל תמנע את פינויים של אותם "אזורי העדפה לאומית". על כל פנים, אנחנו יודעים כבר היום איזה אזורים מעדיפה ממשלת נתניהו.

כלא פתוח חדש: המלבין הגדול של הכיבוש, בג"צ – זה שבלעדיו לכיבוש לא היתה כל לגיטימציה – אישר אתמול (ג') את תוואי הגדר סביב הכפר וולאג'ה שבאזור ירושלים. הצבא הבטיח בטוב ליבו שהוא יאפשר לתושבים גישה למה שנשאר מהאדמות שלהם שלוש פעמים ביום – וכל מי שטרח ללמוד מה קורה בפועל בגדה יודע מה שוות הבטחות הצבא, במיוחד כשהן מלוות בהסתייגות שהגישה לאדמות תהיה כפופה לקבלת אישורי כניסה לישראל. דימי ריידר הגדיר היטב את וולאג'ה כ"כלא פתוח לשמיים". איך זה נראה, אפשר לראות פה.

השופטים, בהנהגת הנשיאה בייניש, קבעו כי יש לתת לעמדתו של המפקד הצבאי "משקל רב". המפקד הצבאי – שבשילוב הנדיר שנוצר כאן, אמר לי מישהו לפני כשבוע, מחזיק בכל הסמכויות של פשה טורקי וגנרל קולוניאליסטי בריטי – הוא לא יצור אמין כל כך. קודמה של בייניש בתפקיד, אהרן ברק, הודה לאחר פרישתו שהיו מקריםש בהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט.

מעניין מתי יגיע תורה של בייניש לומר משהו דומה – ומה יהיה התירוץ שלה. אחרי הכל, היא שמעה את דברי קודמה.

משהו קורה בחברון: לא ברור מה, התקשורת הישראלית לא אומרת על כך מילה, אבל מה שנראה (על פי מקורות זרים) הוא שחמושי צה"ל עצרו כ-120 מתושבי חברון במהלך הימים האחרונים. על פי מספר דיווחים מדובר אך ורק בפעילי חמאס, ושפעילי ארגונים אחרים שנעצרו שוחררו. יש דיווח בלתי מאושש על כך שהחמושים החליטו לפוצץ מטען חבלה בתוך הבית שבו מצאו אותו, וגרמו לו נזק, ושורה של שמועות על כך שיש מספר גדול של פצועים במקום. לאף אחד מהדיווחים האלה אין אישור רשמי, אבל כל העולם – במיוחד הפלסטינים – יודע עליהם, כך שלא ברור מדוע הדיווחים האלה לא מגיעים לישראל גופא.

המיתוס של אי שליטה בעזה: ישראלים אולפו לומר, כחלק מאימוני ה-Hasbara הכמעט בלתי מודעים שלהם, שישראל איננה שולטת בעזה. בולשיט. ישראל לא מחזיקה כוחות בתוך רצועת עזה – רוב הזמן – אבל היא בהחלט חולשת עליה.

ישראל שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה. היא מטילה עליה סגר ימי, וחיל האוויר שלה פושט לעתים תכופות על הרצועה. למעשה, אם סופרים את המל"טים שנמצאים שם (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) דרך קבע, חיל האוויר מעולם לא עזב.

ישראל שולטת אפילו על מרשם האוכלוסין של הרצועה. יש לכך כמה אספקטים. עזתים שלא מופיעים במרשם מסיבה כלשהי – למשל, כי נולדו אחרי שהמרשם ברצועה הופסק, או מסיבה ביורוקרטית אחרת – לא יכולים לצאת רשמית מהרצועה דרך מעבר רפיח. החמאס מרוויח מכל העסק הזה: הוא מבריח אותם דרך מנהרות. אספקט אחר הוא שבגדה חיים כ-35 אלף פלסטינים שעברו לגדה, חלקם לפני יותר מ-15 שנים – מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא חלק מובנה מהסכמי אוסלו. ישראל לא טרחה לעדכן את רישום האוכלוסין, והתוצאה היא עשרות אלפי אנשים שחיים בגדה ושנתונים לשרירות ליבו של כל פטרול ישראלי משוטט: עזתים שנמצאים בגדה מגורשים בימים אלה לעזה אוטומטית, לא משנה כמה שנים חיו בגדה. ישראל התחייבה כמה וכמה פעמים לעדכן את הרישומים, ומדי פעם היא מודיעה – כמחווה לרשות לרגל איזה חג – על כך שתעדכן את רישומיהם של כמה אלפי אנשים. ברוב המקרים, המחווה הזו איננה מתממשת.

אבל כל כך קל להאמין שישראל לא שולטת בעזה.

עדכון: מאז הפוסט של שלשום, על הסדקים בסיפור של ברק ונתניהו, הופיעו כמה וכמה סדקים חדשים. "ידיעות" דיווח אתמול על כך שגורמים עלומים במערכת הבטחון מטילים ספק בכך שוועדות ההתנגדות אחראיות לפיגוע באילת, ומעלים את התהיה ההגיונית: אם הן היו אחראיות, למה כל ההנהגה שלהן היתה במקום אחד? על פי מקורות מודיעיניים של ידיעות – שצריך להתייחס אליהם בזהירות, הם לא אמינים גם כשהם מזוהים, והם לא – כל הייחוס של הפיגוע לוועדות נובע מאיזו הערה בפורום ג'יהאדיסטי כלשהו. באיחור אופנתי, דיווח הבוקר הארץ שלפחות שלושה מהתוקפים באילת הם ג'יהאדיסטים מצרים. המודיעין האמריקני – שוב, זהירות וסקפטיות נדרשים – הודיע שגם הוא חושב שהאחראים הם לא אנשי הוועדות, אם כי אולי הם ביצעו איזה תפקיד מינורי. אתמול תקף צה"ל שוב ברצועה – הפסקת האש, כמובן, לא חלה עליו, היא חלה רק על הפלסטינים ורק הם יכולים להפר אותה – וחיסל מישהו שהחזיק באיזשהו תפקיד בג'יהאד האיסלמי. צה"ל טוען היום שהוא היה האחראי למימון הפיגוע באילת. לא הבנתי. חשבתי שאמרתם שוועדות ההתנגדות היו האחראיות, לא הג'יהאד.

ראוי לשים לב שאף אחת מההצהרות האחרונות לא יוצאת רשמית מדובר צה"ל אלא מכל מיני מקורות בכירים. זו הדרך של צה"ל להפריח המון עשן ואחר כך, כשחודרים דרכו, לומר בצדק שהוא לא אמר שום דבר רשמי בנושא. סא"ל אביטל לייבוביץ' התעקשה בפני בתחילת השבוע שכל המעורבים בפיגוע היו עזתים. היום צה"ל מודה שזה לא היה נכון.

אז אם ברק ניצל את הפיגוע למטרותיו, ורצה להוציא אותנו למלחמה כדי שנשכח מכל המחאה הזו וניתן לו לשבת על הכסא עוד כמה שנים, למה אנחנו לא במלחמה? שאלה מצוינת. מעריב פרסם הבוקר שמצרים הבהירה לממשלת ישראל שמבצע גדול בעזה יכול להביא ל"פגיעה אנושה" בהסכם השלום. אפילו ברק ונתניהו לא חסרי אחריות עד כדי כך, שהם יצאו למלחמה עם מצרים. להרוג כמה עזתים, זה דבר אחד. להסתבך עם צבא מסודר ועם עצבני, זה כנראה קצת יותר מדי. הנה משהו חיובי שכבר יצא מנפילת משטר מובארק: ריסונה של ישראל ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, נתן היום (א') את ההצגה הקבועה שלו במצבי משבר: הוא הרים את קולו, דפק על השולחן, נזף בשרים והודיע שהוא ראה את משבר הדיור מגיע מקילומטרים. מי שלא מאמין לו, נמנע מלומר, יכול לקרוא את זה, שחור על גבי פנטזיה, בספרו על הטרור. או אולי בההוא על מקום מתחת לשמש. זה שהוא ראה את זה, כמובן, לא אומר שהוא עשה משהו בנידון. לא בשביל זה הוא מקבל משכורת. הוא זרק הבוקר את התיק על אריאל שרון, שזה תמיד הכי קל: האיש, קודם כל, לא היה בסביבה כבר חמש שנים, אז מי זוכר מה הלך שם; ושנית, הוא בקומה ולא יכול להגן על עצמו. נתניהו, כמובן, סומך על כך שאנשים לא יזכרו מי היה שר האוצר של שרון. שטיק נוסף של נתניהו היה להודיע שהוא ייפגש בקרוב עם מנהיגי המחאה – רק שהם לא שמעו על זה. כנראה שבלשכת נתניהו לא הפיקו לקחים מפרשת ג'סטין ביבר.

השופר של נתניהו, ישראל היום, עשה הבוקר כל מאמץ לגמד את ההפגנה שהיתה אתמול. הוא כתב שהיו בה 20,000 איש, וזאת למרות שכמעט כל מי שנשאל העריך שהיו הרבה יותר. הוא דחק את הכותרת למעלה, הקטין אותה, והוסיף לה את תגובת ראש הממשלה. הכותרת העיקרית שלו היתה התקפת הטרור של חובב ישראל בנורווגיה, כמובן תוך השמטת העובדה שהוא היה חובב ישראל. רק זה היה חסר ל-Hasbara.

תומכיו העיקריים של ראש הממשלה, מעבר לכתבלבים חסרי המצפון של ישראל ביתנו, מגיעים, כפי שכתבתי אתמול, מההתנחלויות. הם הובילו את הקו שטען שמדובר במפונקים שלא רוצים לגור בפריפריה. המתנחל קלמן ליבסקינד העריך ביום שישי בזלזול שמספר המפגינים יגיע ל-600; מכרה כבר תהתה על מידת החיבור הרגילה שלו למציאות, אם זו ההערכה שלו. התשובה לשאלה מדוע אנשים לא רוצים לגור בפריפריה טמונה בגוף השאלה, ויש משהו מגונה מאד באנשים שחיים בשכונת וילות מסובסדת – שלום, חנוך דאום! – ושולחים אנשים אחרים לחיות בלוד.

מסובסדת? אכן. בעצתה של ידידה טובה העפתי מבט זריז על הדירות להשכרה באזור השומרון ביד2. מה אני אגיד לכם? גן עדן. ניקח, למשל, את ההתנחלות עופרים. אפשר למצוא שם דירת גן להשכרה, בת חמישה חדרים ומרחב של 120 מ"ר ועוד 300 מ"ר של גינה, עם מזגן, מחסן, ומרפסת. כל זה, תמורת 3,200 ₪ בחודש בלבד.

בהתנחלות סמוכה, בית אריה – אותה מועצה מקומית – המחירים גבוהים מעט יותר. קוטג' בן חמישה חדרים, ששטחו כ-160 מ"ר, ממוזג אבל ללא מחסן או מרפסת, יעלה לכם 3,750 ₪. מצד שני, הארנונה תעלה לכם רק שקל אחד לחודשיים. לא תקחו?

מצד שני, דירת חמישה חדרים זו באמת הארץ המובטחת. רוב האנשים השפויים שמשפחתם קטנה מתלבטים בין שניים וחצי חדרים לשלושה. ובכן, בקדומים תוכלו לשכור דירת גן בת שלושה חדרים, 70 מ"ר לדירה ועוד כ-200 לגינה, תמורת 1,700 ₪ בלבד. אמנם, היא לא ממוזגת, אבל במחיר כזה שווה לכם להתקין מזגן בעצמכם. ואם אתם זקוקים לבית כנסת או מכולת, אז היא ממש קרובה. אם תהיו ברי מזל עד למאד, תוכלו למצוא דירה דומה בתל אביב – בלי גינה, כמובן – תמורת 6,000 ₪. כלומר, יותר מפי שלושה.

במעלה אפרים תוכלו למצוא דירה דומה – שלושה חדרים עם גינה, מרפסת והפעם גם מזגן אגרסיבי, שעושה רוח כמעט כמו שר החוץ – תמורת 1,500 ₪ בלבד. כלומר, כרבע ממחירה בתל אביב. 

ויש עוד. יש לא מעט. כל דלפון ייתי וייקח. כל טוב ארץ זרה פרוש בפנינו. את הילידים לא רואים. את הפתיל הרוחש לא שומעים. אז, באמת, כשכל כך טוב, למה לא? אי אפשר לומר שלממשלת ישראל אין מדיניות דיור: יש לה. היא, פשוט, לא מיועדת לסייע לאנשים שבחרו להתעלם מהפרויקט הלאומי הגדול ולהמשיך לגור בישראל.

ועוד דבר אחד: באחד התרגילים המסריחים ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, אחינו חובשי הכיפות הסרוגות מציעים מסלול "אדי לדתיים" – כזה שיעניק להם קדימות בקבלת איברים ומושתלים ובו זמנית יאפשר להם להתחמק מלתרום איברים בעצמים, הכל תוך רמיזה גסה שאת האברים שלהם אין לדחוף לגוף טמא של גוי. שלי שלי, שלך שלי – זו, כידוע, מידת רשעים. כנראה שהכלל הזה לא חל על בני האליטה בעיני עצמה של העם הנבחר בעיני עצמו.

(יוסי גורביץ)

בבית הספר שבו הורתי בשלוש השנים האחרונות, כאשר נפרדים התלמידים בסוף כיתה ט' מחטיבת הביניים, הם מעלים מופע בפני תלמידי הכיתות הנמוכות יותר ובפני הוריהם, ומפיקים אלבום תמונות למזכרת. צילומי האלבום נתקלים בכל שנה בקושי: התמונות הם של שלושה-ארבעה תלמידים יחד, ותמיד יהיו ילדים שאף אחד לא רוצה להצטלם איתם. בכל כיתה, זאת יודעים כולם, יש את הפחות "מקובלים". המחנך/ת בשלב זה צריך/ה לשכנע תלמידים אחרים להצטלם יחד איתם, בתמונה שעבורם תשאר להם למזכרת "לנצח".

לפעמים המחנך/ת מצליח/ה, ואז הכל טוב. אבל לפעמים יש צורך לאיים שאם אף אחד לא יצטלם עם הילדה הדחוייה (נניח), אז אף אחד לא יצטלם. או אז כמה תלמידים מקריבים את עצמם, והסדר שב על כנו. מיותר לציין שהשימוש באיום הזה הוא כבר כישלון חינוכי – ראשית משום שהגענו אל סוף השנה במצב שבו הדחייה של אותו תלמיד או תלמידה הם עד כדי כך חמורים. שנית משום שלא ניתן היה לשכנע את האחרים להתגבר על הסלידה שלהם, והיה צריך לאיים בסנקציות.

אתם אולי כבר מבינים מה הנמשל כאן. מפעל ההתנחלויות הוא אותו ילד דחוי, שאף אחד לא רוצה להצטלם איתו. אחרי ארבעים שנה הוא עדיין לא מקובל, בלתי-כריזמטי בעליל, למעשה מנודה חברתית. ומכיוון שלמורה, כלומר לממשלה, יש אינטרס שכן יצטלמו איתו, ומכיוון שהיא לא מצליחה לשכנע שהוא דווקא אחלה חברמ'ן ובעצם ממש "קול" (המלחמה ב"דה-לגיטימציה" לא ממש נושאת פרי, למעשה להפך), היא צריכה לאיים. חוק השתקת החרם החדש הוא סוג כזה של איום.

מפעל ההתנחלויות, עם כל הצלחתו לתקוע מקלות רציניים בכל הסדר עתידי שיכול להוביל לאיזשהו סוג של עצמאות פלסטינית, הוא כישלון ענק. אחרי ארבעים שנה ומאות מיליארדי שקלים, נמצאים בשטחים פחות מ-5% מאזרחי המדינה. גם מתוך אלו, רבים הם חרדים שחיפשו דיור זול לא רחוק מירושלים, או מעמד ביניים שחיפש איכות חיים במחיר מופחת. ההתנחלויות סובלות ממוניטין נורא, ודאי בעולם המערבי כולו, וגם כאן בארץ. על אף מאמצי ממשלות רבות, ההתנחלויות נותרו הילד הדחוי של מדינת ישראל.

יש לכך סיבות רבות, וודאי לא כולם מוסריות-עקרוניות. אני מניח שעבור רוב המסתייגים מהשתתפות במפעל ההתנחלויות העובדה ששכיניהם לא יזכו לאותם זכויות אזרחיות כמוהן לאו דווקא היא שמפריעה. אולי עצם הקונטרוברסליות של הכיבוש, אולי צביעת הפרוייקט בגוונים משיחיים-פנאטיים-דובון+כיפה+עוזי, אולי סתם חוסר רצון לחיות בפריפריה. כך או כך, רוב הישראלים לא ממש רוצים להתקרב לילד הזה.

אבל זה לא נגמר שם. יש לזכור שהתלמידים בבית הספר לא רוצים להצטלם עם הילדים הפחות מקובלים מסיבה אחד ברורה: כל קישור בינם לבין האחרונים ידביק גם אותם בריח הדחייה. ואת הריח הזה קשה מאוד להוריד. כך, למעשה, הימין הישראלי כיום נדבק ברשימו הזה של הדחייה, של האנטי-מקובלות. נכון, "גוש הימין" שולט שלטון מבוסס ויציב. אבל שימו לב שלפני כל בחירות הוא מבטיח שלום. ונכונות לפשרות. וכולם יודעים מה זה אומר: פרידה מהילד הדחוי.

ושימו לב מה קורה לתנועות חברתיות ימניות כיום. תנועות כאלה חייבות להסתיר את ימניותן. כך "אם תרצו" היא אך ורק תנועת מרכז, ואוי למי שיאמר אחרת. כך "ישראל שלי" (שפתחה בקמפיין נגד גלי צה"ל) מציבה תדמית כל-ישראלית, כאשר לכל דבר ועניין היא זרוע ביצועית וממומנת של מועצת יש"ע. התנועות האלה צריכות להסתתר מהימין כדי להצליח חברתית. אסור להם להיות מזוהות עם הימין, שבעצמו מזוהה עם הילד הדחוי. כי מפעל ההתנחלויות הוא עד כדי כך לא מקובל, עד שזיהוי לא איתו, אלא עם חברים שלו, יכול להפוך אותך ללא מקובל.

חוק השתקת החרם מנסה להילחם – בגמלוניות, בחוסר-חן איום – בדחייה הגורפת הזאת של ההתנחלויות. אסור לומר שום דבר רע על הילד הדחוי. אולי ככה הוא בסוף יהיה מקובל. מנסיוני כמורה אני יכול לספר לכם שזה לא יקרה. באיומים לא משיגים הכרה, ודאי לא חברות. אחרי הצילום המשותף התלמידים מתרחקים שוב מאותו ילד, ולא כדי להתראות אחרי שעות הלימודים. הם לא מחבבים אותו יותר. הם לעולם לא יחבבו אותו. למעשה, כעת הם נושאים בלבם טינה נוספת כלפיו, על כך שהכריחו אותם לסבול אותו.

והילד הדחוי, גם הוא הולך לדרכו, בודד יותר מתמיד, דחוי יותר מתמיד. גם הוא נושא בלבו טינה, כלפי התלמידים האחרים כמובן, אבל כעת גם כלפי המורה, על שכך היתה צריכה להשתדל כדי להציל את כבודו, ובעצם בכך רק הלבינה את פניו ברבים, ובצורה עמוקה מאוד השפילה אותו.

(תומר פרסיקו)