אירוע ראשון: בסוף השבוע שעבר עצרו קלגסינו החביבים קבוצה של פעילי תעאיוש שהגיעו לכפר סוסיא. הגעתם של הפעילים למקום נבעה, בין השאר, מביקור קצר של פוגרומצ'יקי נוער הגבעות, שהשאירו בסוסיא את הכתובות "תג מחיר" ו"מוות לערבים." המנהל האזרחי, מסיבות שוודאי תויקו בארכיוניו במקביל תחת "רשעות" ו"טמטום", סירב לאפשר לתושבים למחוק את הכתובות. פעילי תעאיוש הספיקו למחוק את הכתובת "תג מחיר", ועמדו בעיצומה של הפעולה המסוכנת של מחיקת הכתובת "מוות לערבים", כששוטרינו האמיצים הסתערו עליהם ועצרו אותם. התביעה המשטרתית מיהרה להגיש כתב אישום, כשהיא טוענת שמחיקת הכתובות הללו מהווה סכנה לשלום הציבור כמו כתובות הנאצה שכתב מישהו ב"יד ושם."

עכשיו, עבדכם הנאמן לא התרשם מכתיבת כתובות הנאצה על "יד ושם." כלומר, אני חושב שמדובר בשטויות שמטרתן להרעיש את דעת הקהל, שמזמן סיפחה את "יד ושם" כשטח קדוש, וככאלה הן לא רק "מסוכנות לשלום הציבור", אלא להיפך – מועילות לו. הן עוד עלולות, אבוי, לגרום למישהו לחשוב מחדש על מה שלימדו אותו. הן פגעו ברגשות הציבור, בוודאי, וזה בפני עצמו רווח נקי; והן גרמו נזק זניח למבנה ציבורי. שזה לא נחמד, אבל זה מחיר שמדינה דמוקרטית אמורה להיות מסוגלת לעמוד בו. בשום מקרה לא היה "איום על שלום הציבור" בפרשת הכתובות ב"יד ושם."

מילא זה: המשטרה פספסה את העובדה שהמצב הוא הפוך. פעילי תעאיוש מחקו כתובות נאצה, לא כתבו אותן – כתובות נאצה, אגב, שעצם כתיבתן היא עבירה על החוק. המשטרה מיהרה להגיש כתבי אישום לא נגד כותבי כתובות הנאצה – את אלה, כמו את הרוב המוחלט של פוגרומצ'יקי תג מחיר, היא לא תמצא וגם לא רוצה למצוא – אלא כנגד האנשים שעמדו לצד המותקפים.

אירוע שני: ערב ההתנתקות ביצעו מתנחלים ועוזריהם מספר פיגועים, בעיקר כנגד פלסטינים, בנסיון להביא להתלקחות בשטחים שתמנע את ביצוע ההתנתקות. כלומר, לקנות את המשך שהייתם על אדמה גנובה באמצעות דם חפים מפשע. אחד הפיגועים הבולטים ביותר בוצע על ידי הבוגד והעריק מצה"ל עדן נתן-זאדה. הלז ניצל את כלי הנשק שקיבל מצבא ישראל ואת האימון שקיבל, ותוך הפרת שבועתו להגן על אזרחי ישראל רצח ארבעה אזרחים ישראלים (לא יהודים) בשפרעם. בין האנשים שרצח נתן-זאדה היה נהג האוטובוס, שערב קודם לכן – מבלי שידע שנתן-זאדה על האוטובוס משום שהוא מתכנן את הטבח שלו – חמל על החייל הבודד והסיע אותו מרחק רב לעבר ביתו. זמן קצר לאחר מכן נרצח נתן-זאדה על ידי ההמון הזועם, אחרי שהמשטרה הפקירה אותו ונמלטה מהמקום. כעת מתנהל משפטם של כמה מהחשודים בביצוע הלינץ' בו.

עם הטבח שביצע נתן-זאדה, מיהר ראש הממשלה דאז אריאל שרון להגדיר אותו כ"מחבל יהודי", והכניס בכך את הביטוי לשפה המדוברת. בימים אלה, טוענת הפרקליטות בבית המשפט שהפיגוע של נתן-זאדה היה "אירוע פלילי."

לא היה שום דבר פלילי ברצח של נתן-זאדה. הוא היה מעשה של טרור פוליטי מובהק מתחילתו ועד סופו. נתן-זאדה לא בזז את קורבנותיו, לא ניסה להרוויח מהרצח, ולא הכיר אף אחד מהם אישית. הרצח כוון כלפי אזרחים ישראלים שאינם יהודים. במכתבים שהשאיר אחריו הבוגד הוא הבהיר שבכוונתו לבלום את ההתנתקות. אבל, מבחינת הפרקליטות בישראל, אין מחבלים יהודים. אין פיגועים שמבצעים יהודים. אין טרור יהודי. טרור ופיגועים מגיעים רק מצד אחד.

אירוע שלישי: הפרקליטות סגרה את תיקי ההסתה כנגד שמואל אליהו, אולי המסית המסוכן ביותר הפועל כעת. הטענה שלה, הסבירה ביחס, היא שיתכן שדבריו של אליהו סולפו או הוצאו מהקשרם. היא כנראה לא מכירה את הנאום שנשא אליהו בהתנחלות איתמר אחרי הטבח שבוצע שם. אליהו דרש שם על "מצוות נקמה" – טקסט אהוב על מאיר מרטין כהנא – וקרא "לא לרחם על הגידולים הסרטניים." אליהו אוהב להקליט את עצמו. ספק אם הפרקליטות לא יכלה לשים יד על הקלטה.

אבל בהתחשב בהחלטה שקיבלה הפרקליטות בפרשת "תורת המלך", ובהתחשב בכך שהיא סגרה בנובמבר האחרון את התיק נגד אליהו, כשהלז הוציא פסקי הלכה שאוסרים על מכירת דירות ללא יהודים בצפת עירו, כנראה שבפרקליטות של וינשטיין ושר המשפטים יעקב "חוקי התורה" נאמן החליטו פשוט להרוג את עבירת ההסתה, לפחות זו שבאה מימין. אחרי הכל, ההגיון של סגירת התיק נגד "תורת המלך" חל גם על ההסתה לגזענות של אליהו: גם היא נשענת לחלוטין על נימוקים דתיים. עכשיו תשאלו את עצמכם אם סלחנות כזו היתה מופעלת גם כלפי תאומו הרוחני של אליהו, ראעד סאלח.

אירוע רביעי: משרד המשפטים של נאמן והיועץ המשפטי וינשטיין הציג השבוע הצעת חוק שתאסור על פליטים אפריקנים להוציא כספים מישראל. מבקשי מקלט שינסו להוציא כסף מישראל למשפחותיהם באפריקה יהיו צפויים לקנס של 29,200 ₪ או חצי שנת מאסר. כלומר, משרד המשפטים של ממשלה קפיטליסטית במוצהר רוצה לאסור על פליטים לעשות את מה שעובדים זרים עושים בכל רחבי העולם – לקחת את הכסף שהרוויחו בזיעתם ולשלוח אותו הביתה. על פניו, פליט שיעביר כסף מישראל לסיני – שטח שנמצא בריבונותה הרופפת של מדינה זרה – בכדי להציל את חייו של קרוב משפחה שמוחזק ומעונה על ידי כנופיה בדואית, יסתכן בחצי שנת מאסר.

בהצעת החוק נכתב בלשון חלקות שהיא לא תחול על מי שישראל תכיר בו כפליט, וזה נשמע נחמד עד שזוכרים שישראל לא מכירה באנשים כפליטים ומתחמקת מחובתה לברר מי הוא פליט. כך זה נוח לה: אחרי הכל, אם היא תברר, היא עשויה להיאלץ להכיר בכ-88% מהאריתראים הנמצאים בישראל כפליטים. זה השיעור של מקבלי המקלט האריתראים באירופה.

עוד נקבע בהצעת החוק שכאשר יעזוב הפליט את ישראל, הוא לא יוכל לקחת איתו סכום כסף שעולה על מחצית שכר המינימום כפול מספר החודשים שבהם עבד. המחוקק חומד לצון ואומר שאם מבקש המקלט ירצה לקחת יותר כסף, כל מה שעליו לעשות הוא להביא הוכחות מהמעסיק שלו, על פיהן קיבל ממנו יותר כסף. זה נשמע נחמד, עד שזוכרים שחלק ניכר מהפליטים לא מקבלים תלושי שכר מסודרים – ושלמעסיקים הישראלים יש מנהג לא לתת להם את המשכורת האחרונה שלהם. בחסדיהם של אלה תלויים עכשיו אנשים שנמלטו ממדינות אכולות חרב, ושבסך הכל רוצים לקחת איתם את הכסף שהרוויחו.

יש לי הצעה קצרה יותר ומסודרת יותר, שתבהיר לכולם איך נראית ישראל ותעזור לראש הממשלה ביוזמת ה-hasbara החדשה שלו, זו שמיועדת לשכנע אפריקאים לא לברוח לישראל. אפשר לקרוא לה "תקנת כאן סדום 2012", וזה לשונה: כל פליט שיגיע לישראל יתבקש להמדד במיטה מיוחדת. אם הוא יהיה ארוך מדי, יקצצו את גפיו. אם יהיה קצר מדי, ימתחו אותו. נשות שמאל מדממות מהלב שיאכילו את הפליטים בחשאי יימרחו בדבש וייקשרו לכוורת דבורים. קל, מהיר, ויש לכך תקדימים במסורת היהודית. לא חיוביים, זה נכון, אבל כנראה שבמדינה שפעם התיימרה להיות אור לגויים המשפטנים כבר מזמן שכחו את "לא תתעב מצרי" ואת "לא תסגיר עבד אל אדוניו."

העיתונות הישראלית רחשה השבוע הרבה ביקורת לפרקליטות על כשלונה בפרשת אולמרט. על כך יש לומר שני דברים: קודם כל, שמי שרואה כל תיק שלא נגמר בהרשעה ככשלון מוזמן לוותר על כל הקטע הזה של משפט. ממילא שיעור ההרשעה קרוב ל-100% גם כך. שנית, כל הפרשות שהוזכרו בפוסט הזה, בצירופן יחדיו ובתמונה שהן מציירות של ישראל כפי שהיא נראית בעיני תובעיה ומשפטניה, צריכות להטריד הרבה, הרבה יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף זה היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

לפני כשנה וחצי, רעשה הארץ כאשר תושב רמת אביב, לאוניד אריק קארפ, הותקף על ידי קבוצה של צעירים, שעה שניסה לגונן על בתו מפני הצקותיהם. קארפ הוכה מכות קשות, ומאוחר יותר מת מפצעיו. שלושה מן התוקפים הואשמו ברצח; ארבעה אחרים הואשמו, באופן חריג ביותר, באי מניעת פשע, ועבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך". לכל הפרשה לווה גוון גזעני בוטה, כאשר התקשורת – והמגיבים הארסיים – התמקדו בעובדה שלמספר צעירים ערבים התלוו שתי צעירות יהודיות, אחת מהן חיילת; הפרשה הפכה במהירות לעיסוק בחילול הדם היהודי. נשמעו טענות שמדובר היה בלינץ' על רקע לאומני. קרפ, כזכור, הותקף במכות, בידיים חשופות ובבעיטות.

לפני כשבועיים, תקפה כנופיה של ארבעה נערים דתיים, שניים מהם תושבי התנחלויות, את חוסאם רווידי, ואחד מהם דקר אותו למוות בתער. הכל, כמובן, על פי החשד; נזכיר שגם החשודים ברצח קרפ טרם הורשעו, ונזכיר מה ערכה של הודאה, במדינה שבה שוטרים וחוקרים מענים אינם נענשים, וששוטרים המרשים לעצמם לשקר על דוכן העדים אינם מועמדים לדין בשל עדות שקר. רצח רווידי, על פי המשטרה, היה לפחות בחלקו רצח לאומני: הקורבן נבחר משום שדיבר ערבית וכך זיהה את עצמו כבן הגזע הנחות. על פי עדויות של פלסטינים, שגם להן צריך להתייחס בזהירות, התקיפה בוצעה תוך כדי קריאות "מוות לערבים". לאחר מכן, טענה המשטרה, נעצרו שניים מן התוקפים כאשר הם מנסים להשליך את כלי הרצח, לבקשתו של הרוצח – מה שמעיד על תכנון, לפחות לאחר הרצח.

אף על פי כן, הפרקליטות מבקשת להעמיד את הדוקר לדין באשמת הריגה בלבד, לא רצח. העובדה שהוא פתח בקטטה בשל מוצאו של קורבנו, משום מה לא רלוונטית. העובדה שבניגוד לרוצחיו של אריק קרפ, הוא דווקא היה מצויד בכלי חד, גם היא לא רלוונטית. ראויה לציון העובדה שלמרות שחבריו סייעו לרוצח בתקיפה, וששניים מהם היו מעורבים בנסיון להעלמת כלי הרצח, לא מביאה לכך שהם יואשמו בסיוע לרצח – או אפילו באי מניעת פשע.

עכשיו, המשטרה טוענת שהתקיפה התחילה כהתקפה מכוונת והמשיכה כקטטה, ושהקטטה קדמה לדקירה. הטיעון הזה, ודאי, חל גם על תוקפיו של קרפ – אבל שם, כזכור, החליטה הפרקליטות שמדובר ברצח, וגם העמידה לדין את האנשים שלא היו מעורבים בתקיפה עצמה. אני לא משפטן, אבל ההגיון שלי אומר שאם אתה שולף סכין במהלך קטטה, אתה אמור לדעת שיש סיכוי שזה ייגמר במוות – סיכוי גדול משמעותית יותר מאשר בתקיפה באגרופים ובעיטות בלבד. ואף על פי כן, זו החלטת הפרקליטות. אכיפה סלקטיבית? עצימת עין לימין? ארור החושב אוון.

ראויה לציון גם התנהלות התקשורת הישראלית: הרצח של קרפ תואר כלינץ', ותואר כאירוע לאומני, אף שאין סיבה טובה להניח שהיה כזה. הרצח של רווידי תואר כ"קטטת שיכורים", אף שהיה בעליל פיגוע לאומני, והוא נעלם מהתקשורת במהירות שיא – אמנם, בחסות צו איסור פרסום ועל רקע אירועים בינלאומיים חשובים. ועדיין, אף אחד לא ניסה לברר מי החברות של ארבעת הפוגרומצ'יקים, וכנראה שלא יישמעו צקצוקי לשון מזועזעים על כך שהן יוצאות עם זבל אנושי כזה. ככה זה, כשאתה בן העם הנבחר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קודם כל, העובדות. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא היום את משה קצב אשם בשני מעשי אונס בא' ממשרד התיירות, במעשה מגונה והטרדה מינית של ל' מבית הנשיא ובהטרדה מינית של ה' מבית הנשיא. במילים אחרות, משה קצב הוא עבריין מין סדרתי. הוא גם שקרן ומשבש ראיות, אבל זה יחסית זניח.

אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. קצב ודאי שלא. בש"ס ודאי מקללים את הרגע שבו החליטו שהכלומניק חובש הכיפה הוא הזדמנות נאה לתקוע עוד אצבע בעינו של שמעון פרס ובחרו בו לנשיא.

הפרקליטות, שהביאה להרשעה חד משמעית של התולעת, גם היא יוצאת וביצה מרוחה על פרצופה: אחרי הכל, היא ניסתה להגיע להסכם טיעון עם קצב, במסגרתו היה מורשע בסעיפים חמורים הרבה פחות – ואחר כך עוד הגנה על ההסכם הזה בבית המשפט, כשהיא מכפישה את המתלוננות. אולי צריכים שם לאמץ את הלקח הזה: לא עוד הסכמי טיעון. כל חשד שמבשיל לכלל כתב אישום יעלה לדיון ויישפט על פי הראיות – אלא אם הנאשם מודה מראש בסעיפי האשמה החמורים, ומבקש את רחמי בית המשפט. אז יש מקום להתחשבות. אם אין אפשרות סבירה להרשעה של מישהו באונס, אז אסור שאונס יופיע בכתב האישום, כשכל מטרתו היא הטלת אימה על הנאשם כדי שיודה בסעיפים חמורים פחות. ואחרי כל זה, תהיה: מה היה קורה אלמלא היתה הפרקליטות מחליטה לפסול את עדותה של א' מבית הנשיא? מה היה קורה, אילו למזוז לא היתה רתיעה מפני אנשי שררה – אותה רתיעה שהביאה להחלטה המשונה, אם להיות מנומסים, בפרשת האי היווני?

במקרה הזה, ראוי לציין לרעה גם את עוכרי הדין של קצב, שעשו את כל התרגיל של קבלת הסכם טיעון וביטול שלו ברגע האחרון. זכור לרע ציון אמיר, שעליו כתבתי ביוני 2007 ש"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא נגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש"נעשה בו לינץ' תקשורתי", ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל. עורכי דין מסוגו של אמיר נוהגים, כאשר הם מגינים על אנס או רוצח, לטעון שהם מגנים בכך על עקרון מקודש: זכותו של כל אדם להגנה משפטית. אבל למאבק הציבורי שניהל אמיר אין דבר עם הגנה משפטית, גם אם האתנן שקיבל לשם כך נקרא רשמית "שכר טרחה". לשכירי חרב ומשכירות גופן יצא מזמן שם רע. הגיע הזמן שמשהו ממנו ידבק גם במשכירי לשונם."

ואחרי שהזכרנו את עוכרי הדין, לא נשכח את הרועצים התקשורתיים, ששיסו את קצב בתקשורת, מתוך מחשבה שזה מה שיציל את הלקוח שלהם – ולעזאזל האמת. זה לא כל כך עבד. מסתבר ששקרים לא מסוגלים לעשות הכל. עדיין לא.

אמרו היום הרבה פעמים שזהו "יום עצוב למדינת ישראל". ממש, ממש לא. מעשי האונס שבהם הורשע קצב נעשו בתקופה שהיה שר התיירות. הוא היה אנס עוד קודם לרגע שבו הפך למועמד הליכוד וש"ס לנשיאות. היום שבו כלומניק מנופח כזה, על כל כוחו וכל איומיו, מוצא את עצמו בדרך לכלא – וכפי שהדברים נראים, לשהות ארוכה שם – הוא יום של שמחה נדירה. אנחנו עוד לא איטליה, לא סין.

נחמה פורתא. אבל זה מה שיש.

(יוסי גורביץ)