טוב, זה כבר מדאיג. בדרך כלל דברים כאלה מתים תוך שבוע. לא הפעם.

ח"כ ישראל חסון (ישראל ביתנו) הגיש הצעת חוק, שתשבור את מטה לחמם של אלה שצה"ל ויתר עליהם. על פי הצעת החוק, ייאסר על כל גוף ממשלתי לממן מופעים או אירועים בהם מופיעים "משתמטים", הן מופעים בתשלום והן מופעים בחינם, בכלל זה גם אירועי ספורט. גם שידורם של אירועים מסוכנים כאלה ייאסר.

החוק הזה עומד, על פניו, בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. מה שלא יפריע, סביר להניח, לחברי הכנסת לאשר אותו. למעטים מהם, נער יספרם, יהיה את האומץ הציבורי לעמוד מול חוק השמירה על הזקפה הלאומית.

מה שאומר שיהיו עתירות לבג"צ, שפתאום ימצא את עצמו צריך להכריע לבטל האם חוק שנהנה מתמיכה עממית לוהטת. סביר להניח שהוא יידרש לכמה שנים כדי להחליט, אם בכלל. אחרי הכל, הוא נדרש לחמש שנים כדי להגיע למסקנה שאסור לצה"ל להשתמש במגנים אנושיים, ול-12 כדי לאסור על עינויים. כלומר, תוך כמה זמן ייאלצו אמרגנים ושירותי שידור למיניהם להתחיל להכין רשימות שחורות, שבהן יהיו שמותיהם של אלה שהופעתם אסורה ושהמוצא היחיד שנותר להם יהיה הסבת מקצוע כפויה. נהדר.

במקביל, הודיעו היום רבני ישיבות ההסדר שאם יעז הרמטכ"ל להאריך את שירותו של הנוער המשובח שלהם ל-22 חודשים במקום 16, כמקובל כרגע, הם לא יתגייסו בכלל. זה בכלל יופי של דיל: משרתים פחות ממחצית הזמן הנדרשת בחוק, משרתים על תנאי (כל זמן שהפקודה מקובלת פוליטית, אחרת יש מרד), משרתים יחד עם החבר'ה מהישיבה ולא איזה אספסוף רנדומלי ונחות, מפזרים סביבם ריח ורדים של "מיטב הנוער", ועוד מעיזים לאיים.

כל מחזור כזה של "מיטב הנוער" גובה מצה"ל הרבה יותר מכל סך כל זמן השירות של כל האמנים מאז הקמתו, אבל קשה להניח שבפגישה עם הרבנים העז אשכנזי לקרוא למשתמטים–למחצה הללו – שאין להם שום בעיות בריאות, שום בעיות נפשיות, שום תירוץ – להשפיל את מבטם.

כי אשכנזי, כמו כל רמטכ"ל, הוא קודם כל פוליטיקאי. והוא יודע שלמיליציות של הישיבות יש כוח פוליטי ושהם לא מהססים להשתמש בו. לספורטאים, שלא לדבר על האמנים, אין כל כוח או פטרון פוליטי, ובהם אפשר להכנס חופשי, על גבם אפשר לצבור נקודות בדעת הקהל.

אם אפשר לדבר בנשימה אחת על "דעה" ו"קהל" בהקשר לגל ההתלהמות הזה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

היום, לאחר שנגמרה הסאגה מסביב לסל התרופות ב"פשרה" שבה הועברו תקציבים על סמך תקציבי "השנה הבאה", נזכרו העיתונאים לדון בהיבט השכלתני של הארועים.

עיתונאים רבים בילו בשבועיים האחרונים שעות רבות בשיחות עם נתן זהבי ועם חולי הסרטן, כאשר הם מזדהים איתם בצורה כמעט מוחלטת. בו זמנית הם תקפו כל רופא או מומחה אחר שהעז לטעון כי אי אפשר לבנות תעדוף ציבורי על סמך דמעות.

היום, לאחר שראש הממשלה החליט להעביר תקציבים לנושא, נזכרו העיתונאים לדון בשאלה הבאה: האם ראוי כי כל קבוצה מאוגדת תוכל לשבות רעב ולקבל תקציבים, ומהי כמות הדמעות המינימלית שיש לבכות כדי שהאג'נדה של הבוכה תובא לדיון ציבורי.כשמסתכלים על זה מהצד, נראים עיתונאים אלו כבובה חשמלית שלה שני מצבי פעולה בלבד: הזדהות מוחלטת, או אחריות ממלכתית. באופן תמוה, נראה כי עיתונאים אלו אינם מסוגלים לעשות את הקישור בין הדרך הרגשנית שבה הוצג העניין בתקשורת, לבין הפתרון הרגשני שהתקבל. הם אינם מסוגלים להפנים שתרומתם לרדידות השיח הציבורי ולעובדה שאיש ציבור אינו יכול להציג עמדה מורכבת ללא שיותקף על ידי המראיין, היא שגורמת לכך שעניינים חשובים רבים מוכרעים לפי התדמית התקשורתית בלבד. זה כמובן לא מונע מעיתונאים אלו לתקוף את אותה רדידות שהם יצרו.וקל להתנבא שבשנה הבאה, כאשר ידרשו תקציבים חדשים לסל התרופות, ושוב יעלה הבכי (המוצדק שלעצמו, גם אם לא בתוצאותיו) של החולים לדיון הציבורי, תחזור הבובה למצב ההזדהות המוחלטת.אין לי ספק כי מבחינת פוליטיקאים רבים נוח המצב הקיים, וכי הם אינם מצפים בכיליון עיניים ליום שבו ידרשו להסביר ולנמק את ססמאותיהם. בשום פנים ואופן איני טוען כי העיתונאים אשמים בלעדית לרדידות השיח הציבורי אלא רק בכך שהם משמרים את המצב ולא מנצלים את העובדה כי המיקרופון כבר בידיהם ולכן ביכולתם לדרוש את התשובות הקשות לשאלות הקשות.

(עופר רון)