החברים של ג'ורג'

פרוייקט 300: הפוטש השקט

התקווה הלבנה הגדולה לשעבר, גבי אשכנזי, נחשד במעורבות בפוטש נגד הממשלה – ולא, לא בנושא ההדלפה לעיתונאים

זוכרים איך לפני כמה שנים, כשגבי אשכנזי יצא בחגיגות פרישה מצה”ל שנמשכו חצי שנה, דיברו בו כעל ראש הממשלה הבא? אז אוי לנו אם זה יהיה המצב. אפשר היה לדעת את זה עוד קודם, אבל בימים האחרונים הוגדשה הסיאה.

בימים אלה מתנהלות שתי חקירות כנגד מקורבי אשכנזי. האחת, שגרפה הרבה מאד כותרות, מדברת על כך שאשכנזי וחבר חנפיו הדליפו מידע סודי מאד לעיתונאים, כדי לקדם את שמו הטוב של הגנרליסימו. על אותו הדבר בדיוק, הלכה החפ”שית ענת קם לשנים ארוכות בכלא. אם אשכנזי אכן ניצל את מעמדו כדי להדליף מסמכים סודיים, אין שום סיבה שהוא יהיה בכלא פחות מקם. יתר על כן, יש לציין את התירוץ המעניין של שניים מחנפיו של אשכנזי, אבי בניהו והקולונל וינר: הם טענו שהם אכן החזיקו מסמכים מסווגים, בניגוד לנהלים, אבל שהסיווג של המסמכים היה עניין טכני בלבד. זו טענה יהירה בחוצפתה, שספק אם מישהו אחר היה מעז להעלות. אם אכן אשכנזי היה מעורב בהדלפת מסמכים מסווגים, יש להעמיד אותו לדין באשמת ריגול חמור. כל משהו שהוא פחות מכך הוא עילה לאובדן אמון הציבור בעקרון בסיסי של המשפט: לא תהדר פני גדול.

אבל הסיפור הזה הוא לא הסיפור המטריד באמת. התואר הזה שמור לפרשת אמיר קין. הלז משמש כמלמ”ב, אולי הגוף העלום והמטיל אימה ביותר משלל מנגנוני האופל שלנו. קודמו בתפקיד היה יחיאל חורב הידוע לשמצה, שהחזיק בתפקיד 21 שנים – מתכון קלאסי להסתאבות. המלמ”ב (ממונה לבטחון מערכת הבטחון) אחראי, ובכן, על בטחון המידע בתוך מערכת הבטחון. קין קיבל הודעה מנתניהו שהוא עומד לפתוח בחקירת שב”כ כנגד מדליפים ממערכת הבטחון בנושא איראן. על פי החשד, קין מיהר לעדכן את אשכנזי שחקירה כזו עומדת להתרחש.

במילים אחרות, קין – שידע שראש הממשלה שלו הורה על חקירה – שיבש את החקירה, והזהיר חשוד עיקרי בה, הרמטכ”ל; הוא סייע לרמטכ”ל לעקוף את הפיקוח האזרחי על הצבא, כמו גם להמלט מעונש על כך שהדליף מידע בניגוד לדעת ראש הממשלה.

קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר של מעילה באמון ושל חתירה מצד גורמי בטחון תחת הממשלה שלה לכאורה הם נשבעו אמונים. אם החשדות הללו יוכחו כנכונים, גבי אשכנזי צריך לשבת בכלא שנים ארוכות – לא לפני שהוא יודח מהצבא בטקס רשמי נוסח דרייפוס. מי שמגלה סלחנות כלפי התנהלות כזו של לובשי מדים כלפי הדרג האזרחי מזמין פוטש של ממש.

הדברים האלה, יש להזכיר, נכתבים בימים שבהם אנחנו רואים כיצד הרמטכ”ל המכהן מנהל מרד שקט בצבא, ומודיע על ביטול אימונים, בנסיון להפעיל את דעת הקהל נגד הממשלה המכהנת. אולי כדאי שאשכנזי יצטרף לגנץ, לאחר שזה יחנוך – מבפנים – את אגף האלופים החדש והמפואר בכלא שש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבל מספר שיא של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה – 13 מהן. אני רוצה להודות כאן בזאת לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

צה"ל משקר כהרגלו, גרסת העלילה של נגו"מ

צה"ל, בדמותו של אלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן, מיהר אמש (א') להצטרף לעלילה של ארגון ה-hasbara נגו מוניטור, על פיה המלט ששימש את החמאס לחפירת מנהרה לישראל הגיע מישראל. בנגו"מ ודאי מאושרים: לתפיסתם, אם צה"ל אומר משהו, הרי שהוא ודאי נכון.

או שלא. אוזניו של הח"מ הזדקפו כשהוא שם לב שכל כלי התקשורת מתייחסים למנהרה באותו האופן: "מנהרת הטרור." לא מסובך לזהות כאן את טביעות הזחלים של דובר צה"ל, כשהוא שולח לסוסים הטרוייאניים שלו בכלי התקשורת – הם מכונים "כתבים צבאיים", ואולי צריך היה לקרוא להם רשמים צבאיים – הודעה לפרסום "בשם הכתב." כלומר, הודעה שנכתבה על ידי דו"צ עצמו אבל כלי התקשורת נדרש לפרסם אותה כאילו נכתבה על ידיו.

אז צה"ל מצא מנהרה. הוא מצא אותה לפני כשבוע, אבל פרסם את הפרטים רק עכשיו. זה אפשר לרמטכ"ל לעשות תרגיל ערמומי: להודיע שבין תרחישי האימה של פתיחת המלחמה הבאה, אפשר לחשוב על מנהרה שתיחפר עד גן ילדים ותעלה אותו בסערה השמימה. וראה זה פלא: פחות משבוע לאחר דבריו של הרמטכ"ל, נמצאה מנהרה דומה מאד. הציבור שלא עוקב בקפידה אחרי המתרחש, עשוי לחשוב בטעות שהרמטכ"ל הוא סוג של נביא.

למה פתח הרמטכ"ל את לועו? או. אנחנו נמצאים בעיצומה של המערכה הקשה ביותר שניהל צה"ל מזה שנים ארוכות, כזו שבה נראה שאשכרה יש סיכוי שלא יגדילו את התקציב שלו. גנץ, מזכיר לנו הבוקר (ב') ראובן פדהצור, אומר זאת כמעט במפורש: "תקציב ביטחון… חייב אותנו לקחת סיכונים שקיוויתי שנוכל לנהל בצורה שקולה יותר… מציאות שכזו מחייבת אותנו לקשור את ביטחוננו למשאבים הראויים."

רואים מה קורה לכם כשאתם לא נותנים לצה"ל תקציב כמו שצריך? החמאס חופר מנהרה עד קיבוץ! ולא משנה עכשיו שהמנהרה הזו היא כשלון צה"לי מהדהד, שכן היא נחפרה כשנתיים, והעבודה עליה נגמרה לפני שלושה חודשים, בעוד שכוחותינו המצוינים עלו עליה רק לפני שבוע ופרסמו אותה רק אתמול, כדי ליצור את הרושם של גאונות הרמטכ"ל. טענת הנגד היא: אתם כאלה פאשלונרים, ויש לכם עוד חוצפה לבוא לבקש מאיתנו עוד כסף? הרי אם רצה החמאס לפוצץ את המנהרה מתחת לגן ילדים בחודשיים האחרונים, צה"ל לא היה מסוגל למנוע זאת.

זו בעיית יח"צ רצינית, אבל מיד נמצא לה פתרון: ספין שזורק את האשמה לבניית המנהרה, אמנם על צה"ל, אבל רק על טוב לבו – העובדה שהוא טורח לספק חומרי בניה לרצועת עזה. צה"ל מיהר להפסיק את אספקת חומרי הבניה למגזר הפרטי בעזה. וטראח, הדיון הולך למקום אחר לגמרי.

ושוב, אשפי הספין של המטכ"ל יודעים שרוב הציבור לא עוקב ולא יודע שהאספקה למגזר הפרטי החלה לפני חודש בלבד, כ"מחווה" לקראת נאומו של נתניהו באו"ם, ועל כן לא יכלה לשמש בניית המנהרה. הם יודעים שלציבור גם לא אכפת. והנה, נמצא השעיר לעזאזל – לא צה"ל נכשל בזיהוי מנהרה שנחפרה במשך שנתיים, אלא טוב לבם של ארגוני זכויות אדם. עלוב הפיקוד תורג'מן מיהר לטעון שהחאמס ניצל "את כוונותינו הטובות מהשבועות האחרונים להכניס חומרי בנייה לרצועה לטובת הסקטור הפרטי." או שתורג'מן לא יודע מה קורה בפיקוד שלו – תרחיש סביר למדי, בהתחשב בכך שהחמושים שלו לא גילו את המנהרה עד לשבוע שעבר – או שהוא מנסה למרוח את הציבור. בהתחשב בספין הקטן של גנץ, שאין להעלות על הדעת שתורג'מן לא היה מודע לו, אנחנו צריכים להניח שהתשובה השניה היא הנכונה.

ובכל זאת, נעמוד על העובדות. אם צה"ל רוצה לטעון – עד כה הוא לא עשה זאת בפה מלא – שהחמאס קיבל את המלט שלו מארגונים בינלאומיים, שאגב קנו אותו מישראל במחיר מופקע, יואיל נא ויספק ראיות לכך. לצה"ל, מי שכבר תפר לנו את העלילה שההתקפה סמו לאילת לפני שנתיים יצאה מרצועת עזה ולא מסיני, השתמש בכך כדי לצאת להתקפה על הרצועה ואחר כך נסוג מהשקר הזה בשקט, אין שום אשראי ציבורי. כל טענה שלו צריכה לקבל את ההתייחסות של דובר החמאס: טענה בלבד, שאם אין ראיה רצינית בצידה צריך להתייחס אליה כשקר. הספין של גנץ והשקר של תורג'מן מהפסקה הקודמת הם עוד סיבה לגלות ספקנות קיצונית כלפי טענות של צה"ל. אז, שוב, אם יש לצה"ל ראיות, הבה נראה אותן – ונקווה שהפעם הן תהיינה מרשימות יותר מהפעם ההיא שבה ניסה לשכנע אותנו שאלונקה היא קסאם. לא, לא שכחתי את העלילה ההיא.

שוב, מה מקור המלט? לא יודע. אני אשתמש בתער של אוקהאם. החמאס יכול להשיג מלט בשלוש דרכים: הוא יכול להביא אותו דרך המנהרות, הוא יכול לקנות אותו מארגונים בינלאומיים, והוא יכול לגנוב אותו מארגונים בינלאומיים. הדרך השניה יקרה מאד – הארגונים משלמים, כאמור, מחיר גבוה לישראל – ומסובכת, כי הארגונים לא ירצו לסכן את האספקה שלהם; והשלישית מורכבת וכרוכה בסיכון. הדרך הסבירה ביותר היא דרך המנהרות. כרגע, עקב המצור בצד המצרי, יש בעיה להעביר סחורות דרך המנהרות – אבל לפני שלושה חודשים, כשהחמאס סיים את בניית המנהרה, עוד לא היתה כזו. לפני שלושה חודשים, הדרך הסבירה ביותר להשיג מלט, אם אתה איש חמאס עם שאיפות בתחום ההנדסה, היתה להבריח אותו ממצרים. ישראל, אגב, מפעילה לחץ עדין על המצרים כדי לאפשר את חזרת ההברחות; היא יודעת שהמנהרות הן שסתום לחץ ושאם האוכלוסיה ברצועה תרעב או תמצא את עצמה בלי חומרי בניה, יכול לבוא פיצוץ. לישראל, בסופו של דבר, די נוח עם ממשלת החמאס; לך תדע מי יחליף אותה. וראה זה פלא, במקביל לכך שישראל מונעת הכנסת כניסת חומרי בניה לרצועה, מצרים שלחה 51 משאיות של חומרי בניה לרצועה. איזה צירוף מקרים.

לצה"ל היה שבוע להכין את המנהרה לתקשורת. הוא אפשר לגנץ לעשות את הספין שלו וצילם את האוכל שהשאירו אחריהם הכורים. ראיות למקור של המלט הוא לא טרח לאסוף או להפיץ.

אני חושב שאני יודע למה. ואתם?

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה נתניהו חזר הערב על הצ'יזבט הבטחוני המקובל, על פיו מדינותע רב שמחות על כך שישראל רוצה לצאת למלחמה עם איראן. כפי שהראתי לפני שנה וחצי, לבולשיט הזה – תעמולה נקיה של בית סעוד – אין בסיס במציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם לא תשלמו עבור הטנק הזה, נהרוג את הכלב

הארגון החזק ביותר במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, צה"ל, ממש לא אהב את הצעדים האחרונים שעליהם הכריזה הזרוע המדינית שלו, המכונה לעתים קרובות ממשלת ישראל. הם כללו קיצוץ בקתציב של כלל האוכלוסיה והעמדת פנים של קיצוץ בתקציב הצבא, כשבפועל מדובר לא בקיצוץ אלא בהקטנת העלאת התקציב שלו.

על פניו, לצה"ל לא היתה שום סיבה לדאוג. אחרי הכל, מבחינתו התקציב הוא רק המלצה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הזו, שפורסמה כאן לראשונה ביולי 2012, מאז 2006 לא היתה שנה שבה צה"ל לא חרג בתשעה מיליארדים לפחות מתקציבו. היבבה הנוכחית היא על קיצוץ של תוספת תקציב של ארבעה מיליארדים. כלומר, כל מה שגנץ היה צריך לעשות היה להנהן בדאגה, לומר שהוא מודע לכך שהמצב קשה ושאיכשהו נסתדר, ואחר כך להגיע עם הדרישות שלו לוועדת הכספים, ולצחוק כל הדרך אל הפנסיה שלו.

שנה

תקציב מקורי

תקציב בפועל

תקציב כלל המדינה

2006

45.3

59.4

294

2007

50

60

305.2

2008

51.1

60.8

326.3

2009

48.4

61.1

341.6

2010

53.1

65

353

אכל מקובל שהרמטכ"ל, בהיותו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע, עושה מדי פעם שרירים כלפי הממשלה, כדי להזכיר לה מי הבוס. זה ישמש אותו אחר כך, כשיפנה לקריירה הפוליטית שלו. בניגוד לסתם בוס של ועד עובדים, דמות שאוהבים להשמיץ, לרמטכ"ל אין שום בעיה לקבל תשומת לב תקשורתית. אתמול הוא הטיל פצצה: הצבא הודיע, דיווח "מעריב" הבוקר, לשרי הממשלה שאין ביכולתו לספק עוד "את מלוא הבטחון הנדרש." גנץ הודיע על קיצוץ בגיוס יחידות המילואים ובאימונים של יחידות הסדיר. קצינים דיברו קדורנית על כך שבמלחמה הבאה "יקוצר אורך הנשימה של ישראל", ושהיא תסתכן ב"מלחמה ארוכה יותר עד להכרעה."

וואלה. בכלל לא בטוח שלצבא כדאי ללכת על הטיעון הזה. בפעם האחרונה שהוא יצא למלחמה, הוא קיבל חודש וחצי לכתוש את לבנון ויצא משם, למרות יחסי כוחות יוצאי דופן לטובתו, בלי הכרעה. צה"ל נזקק לארבע שנים כדי להכריע את האינתיפאדה השניה, וגם את זה הוא הצליח לעשות משום שהעביר את עיקר נטל הנפגעים אל האוכלוסיה האזרחית. בלבנון הוא הובס ונמלט אחרי 18 שנות כיבוש, וב-1982 הוא לא הצליח להכריע את הצבא הסורי ולסלק אותו מכביש ביירות-דמשק. במלחמה האמיתית האחרונה שלו, ב-1973, הוא דווקא הגיע להכרעה – במחיר איום – תוך זמן קצר יחסית, 18 ימים. במלחמת ההתשה לא היתה הכרעה; במלחמת ששת הימים הושגה הכרעה, ובכן, תוך שישה ימים, ויש שיאמרו: מיד עם מתקפת הפתע של צה"ל.

צה"ל של אז היה קטן יותר, חלש יותר, וממומן פחות. ואף על פי כן, הוא ידע להשיג הרתעה. הסיבה לכך היתה פשוטה: עיקר הלחימה שלו אז היתה כנגד צבאות סדירים. כאלה אפשר להכריע בקלות יחסית, בהנתן יתרון מספיק בתחום הטכנולוגיה, הפיקוד והשליטה. מ-1982 והלאה, חלק עיקרי מהלחימה של צה"ל היא כנגד התנגדות עממית, לוחמת גרילה; כזו קשה הרבה יותר להכריע, לא בלי לנקוט באמצעים שיגרמו, פרדוקסלית, לתבוסה דיפלומטית טוטאלית. המצב הזה לא הולך להשתנות בקרוב: צה"ל עדיין נערך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות תנופה שיצריכו שימוש בשריון, אבל בפועל הוא לא צפוי לנהל מאבק במסגרת חזקה יותר מכיתה בעתיד הקרוב. וכשאני אומר "כיתה", אני מגזים לצורך הדיון: ב"עופרת יצוקה" לא התמודד צה"ל עם מסגרת שגדולה יותר מחוליה. סביב ישראל לא נותרו צבאות עוינים שיוכלו לאתגר ברצינות את צה"ל, ודאי לא כשברור לכל שישראל תתמך כמעט אוטומטית על ידי ארה"ב.

אבל על כל זה הפוליטיקאים, וודאי הקצינים, לא מדברים. הנושא המרכזי של תפקידו של הצבא, האם הוא מתאים את עצמו מחדש לסביבה בה הוא פועל, כמה כל זה עולה לנו – כל אלה הם נושאים שנמצאים תכופות על סדר היום של מדינות דמוקרטיות. למשל, כשקרסה ברית המועצות, מיהרו בארה"ב לדרוש "דיווידנד שלום", קרי צמצום ניכר בהוצאות הבטחון לאור קריסת האיום העיקרי. גם שם הצליחה התשלובת הצבאית-תעשייתית-פוליטית למנוע את הקיצוץ המתבקש הזה, אבל שם זה נושא שנמצא בעקביות על סדר היום. מהבחינה הזו, אגב, האכזבה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא עפר שלח. האיש שלפני עשור כתב את "המגש והכסף," על הצורך שבהפיכת צה"ל לצבא מקצועי וביטול הדרגתי של גיוס החובה, ממלא את פיו מים בכל הדיונים, ואין לו מה לומר בפומבי על, למשל, ההיסטריה המיוצרת של "שוויון בנטל."

לגנץ יש לא מעט אפשרויות אחרות לקיצוצים. הוא יכול להודיע על קיצוץ במשכורת ובתנאי הפנסיה המופרכים של הקצונה הבכירה (לא, לא הזוטרה, ולא הנגדים הזוטרים); הוא יכול להודיע שמעתה קצינים יצאו לפנסיה, כמקובל בצבאות מערביים שנמצאים בעימותים לא פחות סוערים מאלה של ישראל, בגיל 65 ולא בגיל 45. הוא יכול היה להודיע שהוא סוגר אוגדה או שתיים, משום שאין בהן עוד צורך ושכל סיבת קיומן היא הפטיש הלאומי לגיוס חובה, היסטריה שרק גואה ככל שחלום "צבא העם" הולך ומתרחק. אבל הוא לא עשה זאת: כל אחת מהאופציות הללו היתה מצריכה אומץ, וכמו כמעט כל קצין בכיר גנץ יכול להיות אמיץ בשדה הקרב, אבל הוא פחדן מופלג בתחום האזרחי. הוא העדיף לעשות את מה שעשה לפני פחות מחודשיים: לאיים על מי שאמורים להיות הבוסים שלו ועל הציבור. לזה היה לו די אומץ. וחלק ניכר מהתקשורת שיתף פעולה עם האיום הזה של ועד העובדים בירוק.

יש דברים שליליים לרוב לומר על דוד בן גוריון, הגמד הארסי שעיצב בכ-15 שנים של אוטוקרטיה את ישראל; בין השאר הוא היה מאדריכלי העסקה השקטה בין ההנהגה האזרחית ובין הצעירים הפרועים שהיו הנהגתה הצבאית, עסקה שמשמעה שהצעירים יכפיפו את עצמם ל"יהודים", כפי שכינה 20 שנה אחר כך יצחק רבין את ממשלת אשכול, והאחרונים בתמורה יתנו להם פחות או יותר את כל מבוקשם ויבנו את ישראל כמדינה שהצבא בליבה. כך, כנראה, ניצלה ישראל הצעירה מגורלה של כמעט כל מדינה שנולדה עם הדה-קולוניזציה: הפיכה צבאית.

אבל בן גוריון עמד תמיד על עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. כשהרמטכ"ל יגאל ידין – דמות שעשתה עבור צה"ל וישראל קצת יותר, חוששני, מבנימין גנץ – אמר שהוא לא יוכל להסכין עם קיצוץ בתקציב הבטחון, ראש הממשלה והשר שלו קיבל את פיטוריו ללא היסוסים.

אבל הוא, עם כל מגרעותיו העצומות, היה בן גוריון. הוא ידע להחליט. לרוע המזל, אנחנו צריכים להסתפק בתחליף זול של צ'רצ'יל בעיני עצמו עם תאווה לגלידת פיסטוק וסיגרים.

ועוד דבר אחד: פוסט חשוב מאד של נועם ר. עוסק במה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו: התנאים בבתי הכלא שלנו. כמקובל אצלו, זו קריאת חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ומקווה שהם לא ישלמו יותר מדי על מזימת הסחיטה של גנץ.

(יוסי גורביץ)

צוואר יפה יש לך, ממשלת ישראל, לא חראם?

הזרוע המדינית של צה"ל, המוכרת לציבור כממשלת ישראל, ספגה השבוע איום חד משמעי מבנימין גנץ, שהבהיר לה מי כאן הבוס. גנץ העניק לטמקא ראיון ערב יום העצמאות – שיותר ויותר הופך לחג הסגידה לצה"ל – ובו אמר דברים מעניינים ביחס. הוא שב לאיים על איראן, כשהוא אומר ש"לא בטוח" שאיראן תהיה מדינה גרעינית בסוף השנה, ומבקש מהמראיינים "שלא להגרר לתוך הפרטים המבצעיים."

אבל נראה שהרבה יותר מאיראן, גנץ מוטרד ממי שאמורים להיות הבוסים שלו, ממשלת ישראל, אלה שעומדים לקצץ את התקציב של הארגון שלו. גנץ, נזכיר, הוא קודם כל ראש ועד העובדים של אנשי הקבע. בניגוד לראשי ועדים אחרים, שיכולים לעצבן אותך בנתב"ג, לא לפרוק את הסחורה שלך בנמל, לא לפנות את הזבל שלך או, במקרה קיצוני, להוריד לך את השאלטר, גנץ יכול לאיים באפוקליפסה של ממש. לא רק על הישראלים, שממילא רגילים לכך שהצבא שלהם מודיע להם כמה הם מאוימים, אלא על מקבלי ההחלטות. עליהם הוא יכול לאיים בחיסול הקריירה, וזה גם מה שהוא עושה.

גנץ מודה ש"הסבירות ללחימה מתמרנת כפי שאנו מכירים מ-1973, בעת הזו, יותר נמוכה." בתרגום לשפת בני אדם, גנץ אומר שהסיכוי שצה"ל ייאלץ להתמודד עם צבא של ממש קטנה משמעותית יותר. מבט מהיר על המציאות מראה שמדובר בחתיכת אנדרסטייטמנט. במלחמת יום הכיפורים, התמודדה ישראל עם צבא מצרים, צבא סוריה, וכוחות משלוח ירדניים ועיראקיים. מצרים יצאה מזירת העימות, וגנץ עצמו נאלץ להודות לאחרונה ששיתוף הפעולה עם הצבא המצרי דווקא השתפר בתקופה שחלפה מאז נפילת משטר מובארק. צבא סוריה ירד לרמת מיליציה והיכולת שלו לבצע מתקפה רצינית כנגד ישראל, שלא היתה משמעותית החל מאמצע שנות התשעים, לא קיימת כעת בפועל. ירדן היא אחת השותפות הבטחוניות הבולטות של ישראל. הסיכוי שצבא עיראק יהווה איום על ישראל בעשרים השנים הקרובות נמוך מזה שיאיר לפיד ישמש כנציג למעמד הביניים הישראלי. לכל דבר ועניין, הסבירות שישראל תצטרך להתמודד עם משבר ברמה של מלחמת יום הכיפורים לא רק 'יותר נמוכה,' כדברי גנץ, היא לא קיימת. וזה עוד בלי שנדבר על כך שמלחמת היום הכיפורים התנהלה בעולם דו מעצמתי, ושאיום סובייטי בשימוש בנשק גרעיני היה אחת הסיבות להפסקת האש במלחמה ההיא. איש לא מעלה על דעתו איום כזה כיום. ברה"מ – אה, סליחה, רוסיה – היא עדיין פטרוניתה של סוריה, אבל היא מחויבת לה הרבה פחות משארה"ב, פטרוניתה של ישראל, מחויבת לה. הצעד המתבקש הוא להקטין משמעותית את צה"ל, ובמיוחד את יצור הטנקים שלו. כפי שנראה מיד, גנץ לא מוכן לזה.

עוד אומר גנץ ש"בצד זה יש גידול ניכר באתגרים בטחונים: מדינת ישראל מוקפת איום ירי תלול מסלול לכל אורכה. כדי להסיר האיום מהעורף צריך מערכות הגנה שיאפשרו לעורף לשרוד את המלחמה וצריך לאפשר לצה"ל יכולת מודיעין ויכולת התקפית בכל המימדים, על מנת שהוא יוכל לקצר המלחמה ולהכריעה במהירות." זה, במחילה, קשקוש. ירי תלול מסלול לא יגיע לא מירדן ולא מהגדה, וגם הסבירות לכך שיתבצע ירי טילים מסוריה נמוכה למדי. הסיכוי שחיזבאללה וחמאס יפעלו יחדיו לתקוף את ישראל גם היא נמוכה משהו – אלא אם ישראל תצא למתקפת פתע על הפטרונית לפרקים של שני הארגונים, איראן. אבל נו, נאום הפחדה מהסוג שהורגלנו בו. הרי אי אפשר לצפות מראש ועד העובדים של הצבא שיגיד שהכל למעשה הרבה יותר רגוע ושאפשר לקצץ במספר העובדים.

ועכשיו לעיקר. "כמה משאבים יוקדשו לכך?", תוהה גנץ, ומשיב: "זאת החלטת ממשלה. החלטה אחראית, כבדה, רבת משמעויות והשלכות. ואני מציע להקשיב בעניין זה לנשיא פרס שאמר כי בכל תחום המדינה משקיעה כמה שהיא יכולה, אבל בתחום הביטחון היא צריכה להשקיע כמה שהיא צריכה." כשהוא נשאל האם לא הגיע הזמן שצה"ל יתאים את עצמו למציאות החדשה, גנץ אומר ש"צה"ל נבנה לאורך השנים בתפיסה של מלחמה רחבה ומלאה. גודלו של צה"ל השתנה בהתאם להערכות המצב שבוצעו לאורך השנים. גם עתה נציע רפורמות אך אנו במציאות רב-זירתית ולכל אירוע שמתרחש במקום כלשהו יש השלכות פוטנציאליות דרמטיות על זירות אחרות. לכן יש להיזהר." בקיצור, תשכחו מזה שהצבא שלכם יתאים את עצמו למציאות המשתנה ויוריד מרשימת האיומים את צבאות סוריה, מצרים, עיראק וירדן. מה, אתם באמת רוצים שנעיף מבט במראה ונראה שאנחנו בעצם כוחות הדיכוי של הפלסטינים? בשביל זה נראה לכם שחתמתי קבע?

אבל זה לא הכל. גנץ אומר עוד ש"לסגור מסגרות אפשר בהחלטה אחת, קשה מאוד לבנות מחדש את מה שוויתרת עליו." זה נכון, אבל לא ברור מדוע גנץ לא מקבל את האמת הזו כשהיא מתייחסת לצבאות האויב. אחרי הכל, גם צבא סוריה לא יחזור בעתיד הנראה לעין להיות מה שהיה.

ואנחנו מגיעים לעיקר. "לא אכנס לפרטי הרפורמות. יש מקום לשינויים ואנו עובדים עליהם." או, במילים אחרות, מי אתם בכלל שתדרשו ממני מידע כזה. מה, אני עובד אצלכם? "אם נעשה צעדים נמהרים, ניפגש בועדת חקירה, שהיא כשלעצמה לא מטרידה אותי אלא המחיר שיביא אותנו לשם, ואותו אני לא מוכן לשלם." ההדגשה שלי.

וואו. מה אומר גנץ לממשלת ישראל? שמעו, חבר'ה, אם אתם חושבים לצאת לאיזשהי פעולה צבאית אחרי שתשפילו אותי מול העובדים שלי, תשכחו מזה. היא תכשל. אני מבטיח לכם שהיא תכשל, כי כידוע מה שמנצח מלחמות הם לא אימונים טובים יותר וטקטיקות טובות יותר, אלא הרבה יותר כסף. ואחר כך תהיה ועדת חקירה. ותדעו לכם, ועדת החקירה בכלל לא מטרידה אותי, כי איך שהיא תתחיל אני אזרוק עליכם את כל התיק. אני אומר לוועדת החקירה שזה שהחיילים שלי יודעים רק להקיף פלסטינים חמושים למחצה ושאת רוב הפעילות המבצעית שלהם הם מבלים בהתעללות באזרחים לא קשורה בכלל ליכולת הלחימה שלהם. גם העובדה שהנסיון הקרבי של כל קצין מדרגת אלוף משנה ומטה מורכב, לכל היותר, מהתכתשויות עם החיזבאללה לא רלוונטית כאן. גם לא העובדה שמאז מלחמת לבנון השניה אנחנו לא עוסקים בהשגת יעדים אלא בפינוי פצועים. אף אחד לא יזכור את זה. מה שכולם יזכרו זה שאני דרשתי עוד ועוד כסף, ואתם לא נתתם; ואני אומר לכם כאן ועכשיו שלכל הרוג אני אצמיד תגית מחיר, ואהדק אותה למצח שלכם. אני אארגן כאן כזו אגדת סכין בגב, שאריך לודנדורף יעלה מקברו כדי לומר לי תודה נרגשת. זוכרים מה קרה לאולמרט, שנתן לקצינים שלו לנהל את מלחמת לבנון? אז עוד לא ראיתם כלום. צוואר יפה יש לכם, לחלקכם עוד יש קריירות. לא חראם?

במדינה נורמלית, פקיד שהיה מאיים על הממשלה שלו בתקשורת בוועדת חקירה, היה עף מהשירות מהר מאד, כנראה אחרי שהיה עובר דרך בית דין משמעתי שהיה מקלף מעליו חלק מהפנסיה שלו. ישראל היא לא מדינה נורמלית, היא מדינת קסרקטין. מי יקרא לסדר את ראש ועד העובדים גנץ? השר שלו? בוגי "משה" יעלון, האיש והמסוקים, מי שניסה לטרפד את התכנית המדינית המרכזית של ראש הממשלה שלו? אל תצחיקו אותי. שר האוצר לפיד? זה ידרוש מצד אחד יותר שליטה במספרים משהוא מסוגל לה ומצד שני יאלץ אותו לצאת נגד החשוב שבסמלי האומה מעמדת הנחיתות של שר, ועוד שר האוצר. זה לא יקרה.

במדינה נורמלית, פקיד בכיר שהגיע למסקנה שהמדיניות הממשלתית מובילה לאסון שיגרור ועדת חקירה, היה מגיש את התפטרותו ויוצא לתקשורת. זה קרה אפילו בישראל, פעם: הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, התנגד לקיצוץ בתקציב הבטחון שדרש בן גוריון, ושם את הדרגות על השולחן. לשם שינוי, בן גוריון צדק, אבל ככה זה צריך לעבוד. אלא שגנץ יודע שבישראל, ברגע שאתה כבר לא רמטכ"ל, אתה הופך באחת לפוליטיקאי, בפועל או בכוח, מה שגוזר אוטומטית את מחלפות שערך ומשמשון אתה הופך מיידית לסתם עיוור שקשור לעמוד.

אחמד טיבי אמר פעם שהציבור הערבי נהג לפחד מהשב"כ ולייחס לו כוחות על, עד שכל מיני גדעון עזראים ואבי דיכטרים הפכו לפוליטיקאים ופתחו את הפה, והם הבינו עם מי יש להם עסק. הציבור היהודי בישראל עוד לא הצליח להבין שאם הרמטכ"ל הוא אוויל משריש באזרחות, כנראה שהוא לא היה מאור הגולה גם קודם. הוא עדיין מייחס לתפקיד כוח מאגי, כוח שהקצינים האוחזים בו מנצלים לטובתם.

הציבור מסומם, ולכן הציבור משלם. וימשיך לשלם. בדם ובדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זיוף חסוד

בשבוע שעבר התבשרנו שראש המטה הכללי של צה"ל, בני גנץ, התחייב שמעתה הוא ידווח נתוני שקר על מספר המתגייסים. מעשה שהיה כך היה: ראש מועצת אפרת החרים פגישה עם ראשת אכ"א, לאחר שזו החליטה לעשות את הדבר ההגיוני ולספור במניין המתגייסים לצה"ל רק – אתם יושבים? – את האנשים שאכן התגייסו לצה"ל. ראש המועצה, עודד רביבי, שאף ונשף ועשה לא מעט רעש, ובסופו של דבר גנץ נכנע.

מה רצה רביבי? אה, שום דבר יוצא דופן: רק לספור את בנות השירות הלאומי כאילו הן מתגייסות לצה"ל. הוא התקומם על כך שערים שבהן יש ציבור גדול של חובשי כיפות קיבלו ציון נמוך בדירוג הגיוס לצה"ל, רק בשל העובדה שרוב התושבים שבערים הללו, אה, לא התגייסו לצה"ל.

כלומר, כדי למצוא חן בעיני חובשי הכיפות, צה"ל, ברמות הבכירות ביותר, מודיע על כך שהוא יזייף את הנתונים שלו-עצמו. יש שורה של הבדלים בין שירות צבאי ובין שירות לאומי. נתחיל מכך שבנות דתיות מופלות לטובה: די בהצהרה שלהן על כך שהן דתיות, והן פטורות משירות צבאי. צעירה חילונית שמסרבת לשרת מטעמי מצפון תזכה כנראה לקבל את מבוקשה, אבל לא לפני שתזכה להכיר את הכלא מבפנים. כדי למרק את מצפונן, רבות מהבנות הדתיות מוכנות לשרת שירות לאומי שיכול להמשך שנה אחת או שנתיים. המדובר בעצם בעבודה קלה ביחס. בניגוד לחיילים, שחלק גדול מהם מרותקים לבסיס שלהם ועובדים שעות ארוכות על פי דרישת הצבא (שממילא לא מחויב לשלם להם משהו שמזכיר משכורת), בנות השירות הלאומי עובדות כשמונה שעות ואחר כך הולכות לביתן, ואם לא לביתן אז למשהו שמזכיר מגורי סטודנטיות. וכמובן, בנות השירות הלאומי לא כפופות לחוק הצבאי ובהתאם לא יכולות להכנס למחבוש כי הן עצבנו בן 19 מתוסכל, והן לא לובשות מדים ואינן מסכנות את חייהן.

מכל ההבדלים האלה היה מוכן גנץ להתעלם כדי לרצות את חובשי הכיפות. יש לכך סיבה פשוטה למדי: כתוצאה מהמשימות שבחר הצבא לעצמו ב-45 השנים האחרונות, הוא הצליח להרחיק מעל עצמו את הקבוצות שראו בו מטלה ראויה בעבר, האוכלוסיות העירוניות והקיבוצניקיות התרחקו ממנו. הם עדיין משרתים, במספרים גדולים הרבה יותר ממה שהתעמולה של צה"ל מפיצה, אבל – בהכללה גסה – הם לא מוכנים להתחייב לשירות קבע או שירות צבאי. במקביל, יצא המגזר של חובשי הכיפות הסרוגות במהלך מרוכז שמטרתו היא להטמיע כמה שיותר מאנשיו בצבא. האנשים שלו יוצאים יותר לקצונה, במספרים ניכרים, והם גם מתנדבים יותר לשירות קרבי. זה לא מקרי: ככל שהמשימות של צה"ל הופכות יותר ויותר להיות משימות של הגנה על המתנחלים, כך המתנחלים ותומכיהם משרתים בו יותר.

חלק ניכר מהם הם בעצם מה שהז'רגון הצבאי היה מכנה משתמטים: חיילי ישיבות ההסדר משרתים בפועל רק 16 חודש, כשרק 12 מהם הם שירות סדיר והשאר שירות מילואים. אלה רוכבים על גבם של חיילי המכינות, שהפכו בעשור האחרון לחוד החנית האמיתי של חובשי הכיפות, ואלה החיילים שהצבא באמת רוצה.

אז כדי לקבל את הקצינים שלו ממגזר חובשי הכיפות, צה"ל מוכן להתחנף אל המגזר ולתת לבנות שלו את התחושה המזויפת שגם הן משרתות בצה"ל. בהחלט יתכן שהמהלך הזה, אם יקבל מספיק תשומת לב, יחזור אל גנץ כבומרנג: כל חייל אמיתי, ודאי חייל קרבי, יחוש עלבון לדעת שמי ששימשה כמורה מחליפה לכמה שעות ביום בבית ספר ממלכתי דתי – השירות הלאומי הוא בור המתמלא מחולייתו, מזימה קלושה שמטרתה לשרת את צרכיו השונים המגזר – תיחשב כמי ששירתה שירות כמוהו.

וכרגיל, זה תרגיל שדופק את כל שאר האוכלוסיה. לרוב מוחלט של האוכלוסיה היהודית אין אפשרות לבקש שירות לאומי במקום שירות צבאי. זה צ'ופר של המגזר המצ'ופר מכולם. כאשר צעירים ישראלים-פלסטינים רצו לשרת שירות לאומי, נאמר להם שאין להם מקום – משרד האוצר לא מתקצב. לצעירות מהמגזר הדתי-לאומני דווקא היה מקום.

כל זה קורה על רקע השערוריה שבה הרמטכ"ל הניח דגל לא על קברו של ההרוג האחרון של צה"ל, אלא על קברו של ההרוג היהודי האחרון של צה"ל. והנהלים שפרסם צה"ל לאחר התקרית אומרים שהיה והחייל האחרון שנהרג במהלך השנה היה, לא עלינו, שלא מבני ברית, הרי שהרמטכ"ל יניח דגל גם על קברו של החייל היהודי האחרון שנהרג במהלך השנה. מאחר ובמסגרת ההסכמה השקטה על הכנסת גזענות לתקנות בישראל מקובל שהמילה "יהודי" לא תיאמר במפורש – ראו הכבישים שמותרים בכניסה למי שזכאים לעלות לישראל על פי חוק השבות – הרי שכאן, הנהלים מדברים על "החלקה המרכזית" בהר הרצל – זו שבה קבורים רק יהודים. זה לא מקרה; זה לא יכול להיות מקרה. חבר הכנסת עמר בר-לב (עבודה) הגדיר זאת "חטא על פשע." גם כאן, הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל קורצים לרבנים שהם לצידם.

ואם ככה מתנהל הצבא בימים שבתיקונם, בימים שהמגזר הדתי לאומי אפילו לא מאיים עליו; אם כך הוא מתנהג, כשהוא צריך לבצע פשרות שפוגעות בעצם הגדרתו (מצד אחד, הגדרת המשרת בצה"ל, מצד שני היחס לחייליו הנופלים שאינם יהודים) אני חושב שהוא נותן לנו מושג ברור מאד על האופן שבו הוא יתנהל כאשר המגזר שבפניו הוא בוחר להתרפס, תוך ויתור על שאר החברה הישראלית, יעמיד לו אולטימטום של ממש.

ועוד דבר אחד: לפני כשבוע, קם קול זעקה מרוצה מעצמו בישראל, אחרי שהחמאס מנע מירוץ מרתון ברצועת עזה, משום שהמרוץ כלל גם נשים. עכשיו מסתבר שישראל מסרבת לאפשר לרצים לרוץ, הפעם במירוץ שנערך בבית לחם. ישנם כ-21 ספורטאים שאמורים לעבור מהרצועה לבית לחם, וכעת ישראל היא זו שמונעת את מעברם – למרות העובדה שחלק מהם כבר נכנסו לישראל בעבר ולמרות שברור שכל המעבר יתבצע בכפוף לבדיקות בטחוניות קפדניות. אם אתם רוצים לומר לצה"ל מה אתם חושבים על זה, ולדרוש ממנו לאפשר את מעברם של הספורטאים, גישה מספקת את הפרטים הנדרשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ועם פרוס יום העצמאות לאחל לכלל הקוראים שנחיה בעוד שנה במדינה עצמאית, כזו שאיננה שולטת באחרים.

(יוסי גורביץ)

רוח צה"ל

מבקר המדינה פרסם אמש (א'), בחוסר רצון ניכר, את הדו"ח על פרשת אשכנזי, שנודעה בציבור שלא בצדק תחילה כפרשת מסמך גלנט ואח"כ כפרשת הרפז. המידע שעולה ממסמכי המבקר, שחלק ניכר ממנו מתבסס על ההקלטות של שיחותיו של אשכנזי עם מקורביו, מבהיר שהיה לנו כאן רמטכ”ל שהיה קרוב מאד לפוטש, שקשר נגד הממונים עליו, ושהכווין את הכפופים לו – ראש וראשון להם הרל"ש שלו, קולונל ארז וינר – לפעול נגד הדרג המדיני.

בצר לו, ניסה וינר, כמה ימים לפני פרסום הדו"ח, למנוע את פרסומו. הוא דרש מבג"צ לבטל את הביקורת עליו המופיעה בדו"ח. זה סוג של חוצפה – הדרישה לבטל מסמך ביקורת רשמי, שעמלו עליו זמן רב – ששמור כנראה רק לקולונלים ולגנרלים. עלוב פיקוד העורף בעת מלחמת לבנון השניה, יצחק ("ג'רי") גרשון, עתר לבג"צ כדי למנוע ממבקר המדינה לדרוש את הדחתו. גרשון סירב לפקודה של שר הבטחון עמיר פרץ לגייס את כוחות פיקוד העורף ולפרוס אותם בצפון. למרבה הצער, הוא לא הועמד בפני כיתת יורים בשל סירוב פקודה בזמן מלחמה, אבל הוא נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן.

היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שמשמש הרבה יותר כקונסיליירי משפחתי מאשר כיועץ שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור, הסתכסך בפומבי עם מבקר המדינה היוצא כאשר הלה דרש חקירה פלילית בפרשת אשכנזי. קשה לראות, בעקבות המידע שפורסם אמש, איך אפשר להמנע מחקירה כזו. אבל סמכו על ויינשטיין שיצליח למסמס אותה; בשביל זה מינו אותו.

ראשית, ישנה עדותו של הרפז עצמו. מדובר בנוכל, אבל לא בטיפש. כשהוא הבין שאשכנזי ו-ווינר מתכוונים להשאיר אותו לשאת לבד באחריות, הוא שינה את גרסתו. הוא כתב למבקר במאי 2012 ש"אספתי מידע על שר הביטחון, יוני קורן ועל האלוף גלנט… שיתפתי בקביעות את הרמטכ"ל אשכנזי, רעייתו ועוזרו אל"מ וינר. הם, באופן ישיר או באמצעות דובר צה"ל דאגו להעבירו לתקשורת… רצף האירועים… מוכיחים כי הרמטכ"ל רעייתו ואל"מ וינר הם שהפעילו, יזמו, היו מודעים באופן מלא לכל אחד מהנושאים והשלבים והיו מעורבים לעומק בביצוע, בניגוד מוחלט להיתממות שלהם כפי שמצוטטת בטיוטת הדו"ח לפיה היו פסיביים לחלוטין." זו טענה שכמובן יש להתייחס אליה בזהירות, אבל ראוי היה לחקור אותה היטב: להעניק להרפז מעמד של עד מדינה כדי שיוכל, חופשי מאימת הדין, לומר לנו בדיוק מה קרה כאן. וזה, כמובן, מה שוויינשטיין לא היה מוכן לעשות. רק זה היה חסר לו: חקירה פלילית נגד רמטכ"ל והרל"ש הנאמן שלו.

שנית, כל הפרטים מסתדרים היטב עם מה שכותב הרפז למבקר במאי 2012. יש די והותר ראיות לכך שהמעורבים ידעו שהם קושרים קשר. הרפז ו-ווינר מדברים בקודים על שימוש בתקשורת "נקיה" (מכשיר סלולר של וינר שלא יהיה מוכר למישהו אחר); אשכנזי עצמו הקפיד לא לבוא במגע ישיר עם הרפז, אבל אשתו רונית שלחה לו 984 מסרונים. ברגע השיא של הפרשה, כשהמסמך נחשף בתקשורת ומתחילה חקירת משטרה, אשכנזי יוצא מהלשכה, הולך לבית של חברים ומנהל משם שיחה בת 18 דקות עם הרפז – אחרי שרונית אשכנזי משיגה אותו. השיחה הזו לא הוקלטה, משום שלא בוצעה מהלשכה. במקביל, וינר מנהל שתי שיחות עם הרפז, באורך כ-25 דקות, שאינן מוקלטות, למרות שהן מתבצעות מלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי טוען שהוא בסך הכל אמר להרפז שהם הולכים למסור למשטרה את המסמך ושהרפז יצטרך לאשר את זה. לא יודע, אבל זה נשמע קצת קצר מדי בשביל 18 דקות. ולמה שתי השיחות, שבאופן חריג אינן מתועדות, בין וינר והרפז? זה זועק מתיאום ראיות.

וינר עצמו נתפס מוקלט כשהוא דוחק בהרפז להשיג מסמכים מפלילים כנגד השר שלו, ובשלב מסוים מבקש מידע מפליל על אלוף שנחשד כמי שעבר למחנה של השר. הרפז רומז שקצין אחר, שמתנגד לחונטה, נמצא בקשרים לא ראויים עם הרל"שית שלו, ו-ווינר – המועמד לתפקיד קצין חינוך ראשי, כן? – רוצה את החומר כדי שיוכל לשמש אותו, ככל הנראה לסחיטה.

אשכנזי טוען, כמובן, שהוא לא ידע ולא שמע, אבל הוא נתפס מוקלט משוחח עם וינר על אחד מנסיונות ההכפשה של האחרון כלפי הרל"ש של ברק, יוני קורן – וינר ניסה למכור לו את קורן כבכיר בקרן החדשה לישראל. עכשיו מתחיל וינר, שקולט שהוא הולך לאכול אותה וחזק, להגיד שהוא בסך הכל מילא פקודות. הוא הולך לטעון, נרמז בתקשורת, שהפקודות שקיבל מאשכנזי אולי לא היו חוקיות אבל חד משמעית לא היו בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הוא היה צריך לציית להן.

חמוד מצידו. הנהלים הצבאיים קובעים שחייל אכן צריך לציית לפקודה בלתי חוקית, אבל הוא חייב לדווח עליה. וינר לא רק לא דיווח, הוא היה מעורב אקטיבית בקנוניה נגד הממונים האזרחיים על הצבא. אשכנזי עצמו כבר נתפס בשקר, כשטען באוזני חברי המטכ"ל שהוא לא מכיר את הרפז, ושהלז איננו מבאי ביתו. הרפז ביקר בביתו של אשכנזי כמה וכמה פעמים.

מאחר והיועץ המשפטי למשפחה לא כשיר לחקור את הפרשה, ומאחר וראש הממשלה מתכוון לטרפד את היוזמה להקמת ועדת חקירה, נותר לצה"ל עצמו לחקור את הפרשה. את וינר צריך להעמיד למשפט צבאי, ובמינימום לזרוק לכלא לכמה שנים טובות ולשלול ממנו את דרגותיו. גם את אשכנזי יהיה צורך להעמיד לדין, אבל אני לא חושב שמישהו רואה את זה קורה.

המסמך הבסיסי של הצבא המוסרי יותר מהחמאס, "רוח צה"ל," שנכתב עבורו על ידי פילוסוף מדופלם, מכיל מספר ערכים רלוונטיים שהמעורבים עברו עליהם. אחריות: "החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו." אמינות: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות." דוגמא אישית: "החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה." ההדגשות שלי.

פעם, לא כל כך מזמן, "פאק באמינות", שקר קטן ככל שיהיה, היה מספיק בשביל להדיח צוער מבית הספר לקצינים. מי יודע, אולי הם עוד עדיין עושים את זה. אם הרמטכ"ל הנוכחי לא רוצה שמסמך הבסיס של הצבא שלו יהיה לשנינה וללעג, אם הוא לא רוצה שקציני בית הספר לקצינים יצטרכו לעבור קורס קומיקאים כדי לדבר על "פאק באמינות" בלי להתפוצץ מצחוק, אם הוא לא רוצה שכל טוראי יידע שיש דין אחד לחפ"ש ודין אחר לגנרל, הוא חייב להעמיד את הקצינים המעורבים – אשכנזי, וינר, הרפז, וכל קצין אחר שהיה מעורב בפרשה – בפני בית דין משמעתי ולזרוק אותם בקלון מהצבא. עם כל הטררם: טקס פומבי של תלישת דרגות. טקסים הם חלק מרכזי מהפעילות הצבאית, ממסדר בוקר ועד הצדעה לדגל. זו אחת הדרכים שלו להבהיר לאנשים שנמצאים במסגרתו שהם לא אזרחים.

אם גנץ לא יעשה את זה, וכאמור אני לא רואה אותו מגייס כמות כזו של אומץ לב אזרחי, אז כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהנהגת הצבא שלו רואה בזלזול בדרג האזרחי ובחתירה תחתיו התנהגות נורמטיבית, או על כל פנים לא כזו שיש להעניש עליה. צה"ל, במצב כזה, הופך רשמית לאויב של החברה האזרחית הישראלית, והאזרחים הישראלים – כל כמה שיש כאלה – צריכים להתייחס אליו בהתאם.

ועוד דבר אחד: עד היום לא ברור לי מה היו ההישגים של אשכנזי, אם אכן היו כאלה, אבל הפרשה חשפה את ערוותו של לפחות כתב צבאי אחד: רוני דניאל. הלז נתפס כשהוא מלחך את פנכתו של אשכנזי, מקדם את הגרסה של אשכנזי, ואפילו מתדרך אותו מה לומר לתקשורת. אתמול הוא הופיע בערוץ 2 כאילו כלום, ופרשן את הפרשה שהוא עצמו היה חלק ממנה. גם הוא צריך ללכת הביתה, וגם במקרה שלו הבוסים שלו לא יעזו.

(יוסי גורביץ)

הרס לשם הרס, האפליה הממוסדת של צה"ל, והטמטום של מייקל אורן: שלוש הערות על המצב

ברבריות חסרת תועלת: הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבעבר רמז כי הוא רוצה עונש מוות למי שהורשעו בבית דין צבאי ברצח משפחת פוגל, ואף הגדיר אותם כ"לא בני אדם", מכה שנית: בעוד נסיון לקושש לעצמו תמיכה ציבורית באספסוף הישראלי, גנץ הודיע שהוא רוצה להרוס את בתי משפחותיהם של המורשעים.

ודוק: את בתיהם של בני המשפחות של המורשעים. הם עצמם, כמובן, בכלא. הענישה הזו לא מופנית כלפיהם: כל מטרתה היא להעניש אנשים שלא פשעו. אם לשפוט על פי ההיסטוריה, בג"צ יאשר את התועבה הזו כפי שאישר כל בקשה להריסת בתים – או, אם לדייק, כפי שדחה כל עתירה נגד הריסת בתים. כאלו היו אלפים לאורך השנים. באף לא מקרה אחד, לא מצאו בתי המשפט הישראלים ששיקול דעתו של המפקד הצבאי שגוי.

זה קצת משונה, כי לפני שבע שנים מצאה המערכת הצבאית עצמה – ועדה שמונתה על הרמטכ"ל בוגי "צריבת תודעה" יעלון – שהריסת בתי משפחות לוחמים פלסטינים (הצבא נהג להרוס, באישור בג"צ, גם את בתיהם של פלסטינים שהרגו חיילי צה"ל) איננה מרתיעה, ולהיפך. כפי שיכול היה כל אדם שלבו לא נאטם ועינו לא התעוורה על ידי הדה-הומניזציה הכרוכה בכיבוש להבין, הריסת בתיהם של חפים מפשע רק עוררה את שנאתם ואת רצון הנקמה שלהם.

אז או שלגנץ וליועציו אין שמץ של זכרון ארגוני, והם לא זוכרים את מסקנות הוועדה ההיא, או שגנץ זוכר אותן היטב אבל מעדיף להתעלם מהן. למה? מותר לחשוד שהסיבה לכך היא שגנץ יודע שרמטכ"ל זולל-פלסטינים נראה טוב בציבוריות הישראלית, והוא כבר חושב על הקריירה הבאה שלו. מותר להניח שגם בג"צ יעלים עין מהעובדה הלא נוחה הזו, שקבע הצבא עצמו.

אז הנה טיעון אחר, שאולי יגרום לגנץ וחנפיו להסס: הריסת בתיהם של בני משפות המורשעים מוכיחה יותר מכל מהלך אחר שישראל מפעילה משטר אפרטהייד בגדה. אחרי הכל, לא גנץ ולא קודמיו אפילו העלו בדעתם להרוס את בתיהם של מחבלים יהודים. אותה טריטוריה, אותם פשעים, שתי מערכות חוק נפרדות – שאחת מהם כה מפלצתית עד שמנחם בגין הגדיר אותה בשעתו כגרועה מזו של הנאצים. אם מוסר אנושי בסיסי – הנפש החוטאת, היא תמות; בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן; צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה – כבר לא עובד בישראל, אולי הנזק למערכת ה-Hasbara יגרום לגנץ לשקול שוב.

מצפון? לא מכירים: נועם גור, סרבנית מצפון, נכלאה עד כה פעמיים בשל סירובה לשרת בבהמה הירוקה. היא צפויה להשפט שוב היום. היא אולצה ללבוש מדים, והיא נתקלה בקשיים לקבל מזון טבעוני.

הגבורה של אדם צעיר מול מערכת דורסנית מקבלת גוון אירוני, כשזוכרים שנשים שלא מוכנות לשרת את מפעל הכיבוש יכולות להשתחרר בקלות: הן רק צריכות להודיע שהן דתיות ושהצבא איננו תואם את אורח חייהן, וזהו: שקר קטן וזה נגמר. המפלגות הדתיות מקפידות לצמצם את היכולת של הבהמה לוודא את אמינות ההצהרה הזו.

כלומר, אם המצפון שלך אוסר עליך לשרת בצה"ל, המערכת תעשה הכל כדי לשבור אותך. אם, מצד שני, את אומרת שהחבר הדמיוני שלך – למרות שנראה שמערכת היחסים ביניכם עברה לשלב ה-it's complicated ושאת שוקלת נגדו צו הרחקה – אוסר עליך לעשות זאת, את מחליקה החוצה בלי שום בעיה. ככה זה במדינה היהודית שמעמידה פנים שהיא דמוקרטית: אין מצפון, יש רק דת.

מטומטם או שקרן? מייקל אורן, היהודי האמריקאי שהפך לשגרירנו בארה"ב, אמר בראיון ש"ישראל נלחמה למען זכויות גאים עוד קודם למלחמת 1967. אפילו כאשר טרוריסטים פוצצו את האוטובוסים ובתי הקפה שלנו, היה שוויון לגאים."

אם נתעלם עכשיו מהחלק השני והמפגר במיוחד של ההצהרה – מה לעזאזל הקשר בין פיגועים ובין זכויות גאים? האם אורן קושר בין גאים ובין פיגועים, כך שיש לשקול פגיעה בזכויותיהם בגלל פיגועים? – הבעיה היא עם החלק הראשון. הוא פשוט שקרי.

החוק הישראלי, בעקבות החוק הבריטי, הוציא יחסים הומוסקסואלים מחוץ לחוק, והוא בוטל רק ב-1988. אנגליה ו-וויילס, לשם השוואה, ביטלו אותו ב-1967 (סקוטלנד ביטלה אותו ב-1980, וצפון אירלנד ב-1982). כלומר, ישראל נזקקה ליותר מ-20 שנה אחרי אנגליה לביטול החוק. עכשיו, זה נכון שבשל הוראה הומניסטית של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, בתחילת שנות החמישים, הפרקליטות לא אכפה את החוק, אבל גאים הוטרדו על ידי המשטרה ונעצרו בשל מעשים כמו נשיקה בפומבי גם כמה שנים אחרי ביטול החוק.

ישראל כל כך נלחמת למען זכויות גאים, שהם לא יכולים להתחתן בה, והמשטרה שלה עומדת בחזית ההגנה על זכויותיהם עד כדי כך שהיא מנסה תדירות למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים. המערכת הציבורית הישראלית מביעה את תמיכתה במערכה על זכויותיהם בכך שהיא מממנת רבנים שקוראים, במישרין או בעקיפין, להריגתם של גאים או להגדרת הומוסקסואליות כפשע או מחלה.

טוב, נו, אורן מנסה לאחז את עיניהם של אמריקאים שלא כל כך מבינים מה קורה פה. מה לא עושים בשביל Hasbara, או, בלשונו של יצחק שמיר, "למען ארץ ישראל מותר לשקר."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בתום יום קרב וערבו

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

הפירמידה ההפוכה

עד מתי, לבני, תנצלי לרעה את סבלנותנו? ציפי לבני, אולי הפוליטיקאית המיותרת ביותר בישראל, מנהלת כעת קרב השרדות בקדימה, וההערכה היא שצפוי לה מאבק קשה במיוחד נגד שאול מופז. הלז, נזכיר, הוא אחד הפוליטיקאים הנלעגים וחסרי עמוד השדרה שהכירה ישראל מעודה: בשלהי 2005, הוא שלח מכתב למצביעי הליכוד שבו הכריז ש"הליכוד הוא הבית." זה היה ביום שישי. ביום ראשון, שבו קיבלו המצביעים את המכתב, מופז כבר ערק לקדימה. מאז, כשר תחבורה, הוא ניצח על הורדת הדירוג של נמל התעופה של ישראל למקביל לזה של זימבאבוואה. זה האיש שמאיים כל כך על לבני.

זו האחרונה הודיעה שהיא מסירה את הכפפות, ובהצהרה אומללה אמרה ש"מופז מפחד מאשה חזקה." היום, בעת הצבעת אי אמון בכנסת, היא הסירה עוד כפפה – בקצב הנוכחי, היא תשאר בלי אפידרמיס עד יום הפריימריז – ובנסיון נואש לחזר אחרי קולות החיילים, אמרה ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר."

זה היה נסיון ציני מצד לבני לרכב על מהלך ציני אחר: המהלך הקבוע של המטכ"ל, כשמאיימים לפגוע בתנאי החיים של הקצונה הבכירה ואנשי הקבע. פעם הם היו מודיעים שאין מה לעשות, אין להם ברירה אלא להפסיק להגן על ישראל. עכשיו, כשהם הבינו שהישראלים כבר אימצו את תפיסתה של לבני והם מוכנים להעלות את עצמם לעולה על מזבח הצבא, נקט המטכ"ל – מי אמר שהוא לא יודע להתכונן למלחמה הבאה? – בצעד ערמומי ובמקום לאיים על האזרחים, פגע בתנאים של החפ"שים.

על הסיפור של צה"ל והרכבות כתב עופר שלח את רוב מה שיש לומר. על זה יש להוסיף שלא יקרה שום דבר אם חיילים יגיעו באיחור לבסיסיהם: ממילא הם לא עושים שם שום דבר חשוב או יצרני. הציניות כאן היא של הצבא, שמאיים – ובו זמנית מכחיש את האיומים – להעניש חיילים שיאחרו. את הזעם יש להפנות לא כלפי הרכבת, שעושה כמיטב יכולתה הדלה, אלא כלפי הצבא, שעושה בנסיעות החפ"שים שימוש ציני. וכמובן, כלפי משרד האוצר, שהוא הסיבה העיקרית לכך שאין לנו מערכת תחבורה ציבורית מתפקדת. כאן המקום להזכיר שוב שבראש רכבת ישראל עומד אדם שתפקידו הוא להפריט אותה. חוסר התפקוד של הרכבת נובע מהשיטה הקבועה של האוצר: להרעיב שירות ציבורי עד שהוא לא מסוגל לתפקד כיאות, ואז לקונן כיתום שרצח את הוריו ולהודיע שאין מנוס אלא להפריט.

אבל נחזור ללבני ולאמירה האווילית שלה. כנראה שהיא לא הקשיבה יותר מדי בשיעורי אזרחות. אין זה תפקידה של המדינה לשרת את חייליה; תפקידם של החיילים הוא לשרת את המדינה. הלקח הבסיסי הזה נשכח, והתוצאה היא צבא לא מתפקד. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשצה"ל שכח גם את התמרון היחיד שהוא מכיר, ההסתערות. זו, מה לעשות, כרוכה באבדות. אי אפשר להשיג הישג צבאי בלי אבדות; אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד.

אבל צבא שכבר מזמן עסוק בעיקר בהגנה על עצמו, שממגן את חייליו לפני שהוא ממגן את האוכלוסיה האזרחית, שמודיע לאזרחים שמבחינתו הם יכולים למות, לא מסוגל לשאת באפשרות של אבדות. התוצאה היא העברת מחירן של הפעולות הצבאיות אל אוכלוסיית האויב: שימוש פחזני באש והענקת לגיטימציה לכל פשע שמבצעים החיילים, שמזמן עברו מאמצעי ליישום מדיניות למטרה מדינית בפני עצמה.

התוצאה הלוגית של דברי לבני היא שאם "החיילים קודמים לאזרחים בכל מקום" היא שכל חייל צריך לצאת לקרב כשהוא מצויד במגן אנושי. אחרי הכל, לא נרצה שיקרה לו משהו. הוא חייל. יש לציין שצה"ל כבר הצטייד בעבר במגנים אנושיים, אם כי אלה היו אזרחי אויב, ושבג"צ נזקק לשנים ארוכות מאד כדי לאסור זאת עליו – ושהחלטת בג"צ זכתה לקיתונות של זעם בציבור הישראלי. השאלה, במצב כזה, היא האם מחיר קיומם של חיילים לא גבוה מדי עבור האזרחים.

לבני אמרה את הדברים בעת הצעת אי אמון שהוגשה בשל מה שכונה נסיונו של ראש הממשלה לבחוש במינויים בצה"ל. ראש הממשלה נתניהו רוצה למנות אדם מסוים כמפקד חיל האוויר; הרמטכ"ל, בנימין גנץ, רוצה למנות אדם אחר. גנץ אמר אתמול שאסור לממשלה למנות קצינים ללא הסכמתו, להוציא סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

זה נראה באופן חשוד כמו נסיון להגניב את הרעיון של הרמטכ"ל כמפקד צה"ל, שניסה אשכנזי להגניב בעת כהונתו, דרך החלון. אבל המפקד של צה"ל איננו הרמטכ"ל. המפקד של צה"ל, על פי תחליף החוקה שלנו, הוא הממשלה. ולא: לא ראש הממשלה ושר הבטחון, אלא הממשלה כולה. הממשלה תמיד היתה מעורבת במינוים של אלופים, ולא פעם המינויים היו כרוכים בוויכוחים בתוך הממשלה. זה טיבה של המערכת. לא, היא לא מושלמת.

אבל מערכת שבה רק הרמטכ"ל ממנה את האלופים תהיה גרועה הרבה יותר. העובדה שבצה"ל יש כמה וכמה קליקות היא סוד צבאי קטן מאד. הרעיון שמישהו שהצליח להגיע לראש הערמה יוכל למנות את חנפיו ועושי דברו לתפקידים הבכירים ביותר בצה"ל צריכה להבהיל כל מי שיודע מה משמעה של חשיבה קבוצתית. כן, הממשלה צריכה לדון במינוים של הקצינים הבכירים ביותר – זו משמעה של שליטה אזרחית על הצבא. זה שהממשלות האחרונות היו גרועות מאד בכך, ונתנו לצבא לתעתע בהן – לא במקרה, הממשלה הגרועה ביותר היתה זו שבה לבני היתה שרת חוץ. – הוא עוד סימפטום לכוחו הגדול מדי של הצבא, כוח שצריך לצמצם, לא להרחיב.

לבני ליהגה גם על כך ש"הקצינים תמיד הגיעו כשהם נקיים מכל תלות. יכולנו לאהוב או לא לאהוב את מה שהם אומרים, אבל תמיד ידענו שהם באים מהמקום הכי נקי שבעולם." וואלה. כנראה שלבני חושבת שכבר שכחנו איך קצינים בכירים היו חלק מהחווה של הפטרון שלה, אריאל שרון. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט פתחו ערוץ פרטי משלהם, תוך שהם עוקפים את שר הבטחון פרץ. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הבוגד האלוף יצחק גרשון סירב פקודה להוראתו של פרץ לשלוח את אנשי פיקוד העורף לסייע לתושבי הצפון – סירוב פקודה שנשען על העלמת עין מצדו של חלוץ. כנראה שהיא שוכחת איך הצבא העלים מהממשלה מידע קריטי – כמו, למשל, שהוא ידע תוך שעות ששני החיילים הכביכול-חטופים היו מתים. יש, בעצם, שתי אפשרות מבהילות יותר מכך שלבני חושבת ששכחנו את זה: האחת היא שהיא לא יודעת על כל זה, האחרת היא שהיא עושה שימוש ציני בצבא שהיא יודעת שהוא פגום ומסוכן למשתמש כנגד ראש הממשלה הנבחר למען רווח פוליטי קצר מועד.

ובזמן שלבני מכרה את ישראל האזרחית בנזיד עדשים למטכ"ל, התנהל דיון מעניין למדי בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת. ראש אכ"א, האלופה אורנה ברביבאי, דרשה שם לגייס את כל האזרחים. מולה התייצב יוג'ין קנדל, שליחו של ראש הממשלה, שהסביר שאי אפשר לעשות את זה, כי צה"ל מגיע לגבול היכולת שלו לגייס חרדים. הדיון היה על חוק טל, ולדבריו של קנדל ב-2007 קיבל צה"ל מהמגזר החרדי 288 מתגייסים, ב-2008 הוא קיבל 387, ב-2009 731, ב-2010 908 וב-2011 1,282. זה, אומר קנדל, כל מה שצה"ל יכול לגייס; לחרדים יש דרישות כבדות. צה"ל לא יכול לקלוט יותר מהם.

שתי הטענות מקוממות. מצד אחד, ברביבאי דורשת גיוס כולל בשם אתוס צבא העם – גם כשהיא יודעת היטב שאין לה מה לעשות עם כל המגויסים האלה ושהצבא סובל מאבטלה לגמרי לא סמויה. קנדל, מצידו, דורש מהציבור החילוני להכיר בכך שהוא נחות אינהרנטית לעומת זה החרדי. אותו, אחרי הכל, לצה"ל אין שום בעיה לגייס.

הפתרון פשוט למדי. הקמת צבא מקצועי. לגייס רק את מי שהצבא צריך, ולשלם לו על כך שכר הולם. הבעיה היא שאירונית, העובדה שבישראל יש גיוס חובה היוותה תמריץ למדינה לא לפתח אתוס אזרחי של שירות ציבורי, כלומר ללמד את האזרחים שיש ערך בכך שאדם משרת את קהילתו ומדינתו. הכפיה החליפה את הערך, אלת לוכדי העריקים את הכרת התודה. התוצאה היא קהילה אנוכית לחלוטין בערכיה, שממשיכה לשרת בצבא משום שהיא חוששת מהתוצאות של סירוב, ומשום שהוא מאפשר לה להתנשא מעל האנשים שלא היו עבדי המדינה, תוך שהיא דורשת תנאי שירות לחיילים שלא קיימים בשום צבא נורמלי. הסר את שוט המשטרה הצבאית, אמור לישראלים שהם לא חייבים לשרת בצבא, רק מתבקשים לעשות זאת, וצה"ל צפוי למצוא את עצמו בלי מגויסים. אחרי הכל, המוטו הישראלי הוא "אל תהיה פראייר."

ואף על פי כן, את העבדות הצבאית יש לבטל. עבדות היא בלתי מוסרית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, השלמנו את המעבר לשרת החדש, ויש לקוות שהסיוט הארוך של דרימהוסט הסתיים.

(יוסי גורביץ)

גנץ וברק חושפים את ערוות הכתבים הצבאיים, רס"ן פטר לרנר טוען שדעה איננה דעה, בנק לאומי בעד "אם תרצו", והמלמ"ב מאיים על עובדי הקמ"ג: ארבע הערות על המצב

קול בכתב ערווה: השיחה בין הרמטכ"ל בני גנץ וקצין הקישור שלו מטעם הזרוע האזרחית של צה"ל, אהוד ברק, שאתר ynet חשף אמש באומץ, מרתקת. שני הקצינים הבכירים מתבדחים על חשבונן של נשים, ברק מציע שהעוזרת שלו – סליחה, "העוזרת של השר"; כתב על זה יפה שחר – והמח"ט, שקולט שהם מסתבכים, משליך את עצמו לקו האש וזורק הערה על כך "שכל זמן שהיא בלי מדים ועם בגדים, זה בסדר", כדי למשוך אש משני הבכירים ממנו.

הבעיה היא פחות בבדיחות השובניסטיות ובמה שמגיע אחר כך. גנץ מורה לכתבים באזור, אנשי גל"צ וערוץ 2, לא לדווח, ומאיים עליהם. הוא מבין שהוא וברק הסתבכו, אז הוא מנסה לרכך את האיום בחצי בדיחה על "זה יהיה הדיווח האחרון."

לא יודע בקשר אליכם, אני לא הייתי רואה את זה כבדיחה אלא כאיום מרוכך, כזה שמבוצע באופן שאפשר יהיה לסגת ממנו אחר כך. ומתסבר שאני לא היחיד שחושב שגנץ היה רציני לגמרי: גם דוברי צה"ל ומשרד הבטחון הבינו כלשונה את ההנחיה של גנץ, ופנו לאחר מעשה לכתבים הצבאיים, בכלל זה לכתבי סוכנות זרה, ודרשו מהם לצנזר את ה"בדיחה." הכתבים, כמובן, צייתו – עד ש-ynet שבר את אחדות השורות. בואו נאמר שיש לי הרגשה שהכתב הצבאי של ynet לא יקבל סקופים בקרוב. אבל עכשיו אנחנו יודעים מה היחס בין דובר צה"ל והכתבים הצבאיים: כזונות המפרכסות זו את זו.

ההתבדחות הזו על אחד הנושאים הרגישים מגיעה כיממה אחרי שברק דרש שסיעת העבודה תמשוך הצעת אי אמון שלה בנושא הדרת הנשים כי "היא תפגע בצה"ל." היא מגיעה אחרי שהקצינים של גנץ, בעידודו, גנזו בפועל את יישום דו"ח ועדת שגב, שקבע כי יש לשלב נשים בכל התפקידים בצה"ל, וזאת בשל התנגדותם של גורמים דתיים. בפעם הבאה שיגידו לכם שבחורי ישיבות עושים יותר משמעותי יותר מזה מחיילות, תזכירו להם שני דברים: קודם כל, שבחורי ישיבות ההסדר הם משתמטים ברשיון, שמשרתים בקושי 16 חודשים, כלומר פחות מחיילות; ושנית, שחיילות לא יכולות לעשות יותר משום שבחורי הישיבה והרבנים שלהם, בסיוע קצינים מוגי לב, מונעים מהן לעשות יותר.

במדינה נורמלית, גנרל שמאיים על עיתונאים היה, אם לא נבעט מתפקידו, עומד לדין על התנהגות שאיננה הולמת קצין. רק שבצה"ל אוכפים את המשמעת, במידה שבכלל אוכפים אותה, רק על חפ"שים וקצינים זוטרים. מה שמביא אותנו ל…

כשהבעת דעה היא לא הבעת דעה: הנשיא בדימוס קלינטון זכה לכמה וכמה קיתונות של לגלוג ארסי בפרשת לווינסקי, כשאחד מעוכרי הדין שלו הסביר ברצינות גמורה שהתשובה של קלינטון תלויה באופן שבו מגדיר את בית המשפט את המילה is. מסתבר שקצת מההתפתלויות האלה שמורות גם לדובר צה"ל.

לפני כשלושה שבועות כתבתי כאן על ההערות הפוליטיות שהרשה לעצמו רס"ן פטר לרנר, דובר פיקוד מרכז, בחשבון הטוויטר שלו. בין השאר, לרנר כתב על חוק העמותות – שהוא כזכור עדיין הצעת חוק – ש"לדעתי צריכה להיות חשיפה מלאה מצד הארגונים, כדי שאנשים ידעו," כלומר אימץ בפועל את העמדה של "אם תרצו." את הציוץ המקורי של לרנר אפשר לראות כאן.

למרות פניה לדובר צה"ל לפני שלושה שבועות בשאלה אילו צעדים הוא מתכוון לנקוט כלפי קצין שעבר על ההנחיות הברורות מאד שאוסרות על חיילים לנקוט עמדה פוליטית, לא התקבלה כל תשובה ממנו. בשבוע שעבר ניהלתי שיחה לבבית (במובן החריג של "שני הצדדים ניסו לעקור זה את ליבו של זה") נוספת עם דובר צה"ל, ללא תוצאה.

הבוקר ניהלתי דיון אישי בטוויטר עם לרנר עצמו. אפשר לראות את עיקריו כאן. לרנר טען שמדובר בחשבון הטוויטר האישי שלו, מה שיכול להיות אבל לא מתיר לו לנהל בו דיונים פוליטיים. יאיר נתניהו, שכתב הערות פוליטיות בדף הפייסבוק האישי לגמרי שלו, ננזף ואולץ למחוק את התוכן הפוליטי. מה שהיה מדהים בדיון עם לרנר הוא שהוא טען שהוא בכלל לא הביע דעה. כששאלתי אותו איך הוא מפרש את הביטוי "In my humble opinion there should be full disclosure" אם לא כהבעת דעה, הוא טען שאפשר לפרש את המשפט בכל צורה שהיא ("That could be interpreted any which way").

תדע כל אם עבריה, אפילו שרה נתניהו: אם הבן שלך מתכוון לעבור על הפקודות של צה"ל, כדאי שיהיה קצין בתפקיד בכיר, אחרת הוא יזומבר.

ומאחר ונכנסנו בצה"ל בעקביות בפוסט הזה, נהיה הוגנים ונזכיר לחיוב את בית המשפט הצבאי של יהודה, שזיכה נאשם פלסטיני מרוב האישומים נגדו מאחר והגיע למסקנה שהתנהגות חוקרי השב"כ שהוציאו ממנו הודאה "שללה את רצונו החופשי." השופטים לא העזו לכתוב מילה על עינויים, וכמובן לא הורו להעמיד לדין את החוקרים; בואו לא נסחף. הבלוג מאחל לשופטים הצבאיים צבי לקח, טל בנד ואמיר דהאן הצלחה בתפקידם החדש, שיהיה כנראה באיזו סדנת תיקון טנקים בנגב.

הבנק של אם תרצו: בנק לאומי, שההתמחות שלו היא גזל רכושם של ניצולי השואה, מי שטען שהמסמכים של הרכוש שלהם הושמדו אבל התברר שהם בעצם בבריטניה, עורך כעת תחרות שבמסגרתה הוא יחלק משהו כמו 0.3% מהרווחים שלו, כשני מיליון שקל, לעמותות שוחרות טוב. המטרה היא לגרום, איכשהו, למישהו לומר משהו טוב על הבנק.

התקנון של התחרות קובע במפורש ש"למען הסר ספק, הפרויקט איננו מיועד לעמותות בעלות מטרות פוליטיות". אבל, ראה זה פלא, אחת העמותות שמשתתפות בו ושאמורה לקבל 40 אלף שקלים היא מיודעתנו "אם תרצו."

עכשיו, "אם תרצו" מעולם לא טענה שהיא איננה פוליטית; היא טענה לכל היותר שהיא "תנועת מרכז", רק כזו שבמקרה הוקמה על ידי מתנחלים, שהיו"ר שלה היה יו"ר תא כתום ומועמד לכנסת מטעם מפלגה של מתנחלים, שמקבלת כספים מאנשי ימין מובהקים ושמתנהלת כמו זרוע של לשכת ראש הממשלה. עכשיו בנק לאומי מנסה לטעון שמדובר בעמותה לא פוליטית משום שהיא "לא מפלגתית." יכול להיות שכמו על ג'ון הייגי, גם על בנק לאומי מנסה "אם תרצו" לעבוד בתואנה שהיא עוסקת ב"חינוך", תוך הסתרת העובדה שהיא עוסקת בחינוך מחדש. הייגי נדפק על ידי "אם תרצו" פעמיים, אבל אחרי שהופנו זרקורים אל התנועה ואל העובדה שהיא השתמשה בסוכנות היהודית כצינור הזרמת הכספים שלה, הוא הפסיק לתרום.

אפשר לשכנע גם את בנק לאומי שזה לא רעיון טוב לתמוך בה. אחרי הכל, הוא יעביר לה לא רק כספים של ניצולי השואה, אלה ש"אם תרצו" עושים הכל כדי שישראל תדמה למדינות שמהם נמלטו, אלא גם את כספם של מחזיקי החשבון בבנק: כספי העמלות של בנק לאומי הולכים לממן את התנועה הפולקיסטית הזו, שכתבה במצע שלה שהיא תומכת ב"מדינה יהודית", עד שעדי אלקין הפנתה את תשומת הלב לכך שהיא השמיטה את "דמוקרטית." בואו לעמוד הבית של בנק לאומי ואמרו לו מה אתם חושבים.

אם תדברי, נשתיק אותך: היום העידה במשפטם של נפגעי הכור בדימונה ד"ר תלמה בירן, ומהממצאים שלה עולה כי עובדי הכור היו חשופים למנות קרינה יומיות שהחוק הישראלי מתיר במשך שנה.

זה לא היה כל מה שבירן העידה עליו: לדבריה, איש מלמ"ב – ארגון האופל ששומר על סודות הגרעין של ישראל, בחוסר הצלחה מרשים – התקשר אליה לאחר שהגישה את חוות הדעת שלה, ואיים עליה שהוא יעמיד אותה לדין בשל הפרה של חוק הצנזורה. כנראה שבניגוד לתרגילים קודמים של המלמ"ב, כמו העמדתו לדין של תא"ל יצחק יעקב, הפרקליטות לא קנתה הפעם את הבולשיט, כי איש המלמ"ב חזר בו מאיומיו.

חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש שאילתה למשרד הבטחון, בשאלת האיומים של אנשי המלמ"ב על בירן. הוא גם מזכיר שמדובר בכור ישן במיוחד, בן 50 שנה, וככזה הוא מסוכן – ויש לדון בהשלכות של המשך קיומו. ישראל, נזכיר, היא מדינה שרעידת אדמה קשה פוקדת אותה מדי כ-80 שנה. הכורים בפוקושימה, במדינה שאמונה מעט יותר מישראל על תחזוקה, לא עמדו ברעידת האדמה הקשה שם. הדבר האחרון שנצטרך כשנאסוף את עצמנו מבין ההריסות ויסתבר לנו ששירותי ההצלה לא עובדים כי אלי ישי שלח מזכרים לאוצר אבל לא עשה שום דבר, הוא גם לגלות שחטפנו קרינה. לידיעתכם/טיפולכם.

(יוסי גורביץ)