בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ח'דר עדנאן הפך היום, ובצדק, לגיבור לאומי פלסטיני. הוא הוריד את ממשלת נתניהו, ואת מנגנוני החושך הישראליים, על ברכיהם. בדיון שהוקדם לפתע בבית המשפט העליון, הציעה הפרקליטות לעורכי דינו של עדנאן עסקת "saving face" קלאסית: עדנאן ישוחרר לא יאוחר מה-17 באפריל, התאריך שבו אמור היה להסתיים המעצר המנהלי שלו, וכנראה עוד קודם – המדינה דיברה על קיזוז הימים שבהם ישב במעצר פלילי. כדי שלא ייראה שהיא מתפלשת בעפר, היא סייגה את זה בכך ש"לא יימצאו ראיות חדשות נגדו." כאילו שהיו לה ראיות ישנות. משרד ראש הממשלה היה הראשון שמיהר לדווח על העסקה, כך שכנראה שאחרי שהאיחוד האירופי התחיל להשמיע נזיפות קולניות, כנראה שהיא בושלה שם, בנסיון למנוע את אסון ה-Hasbara שהיה מתרחש עם מותו של עדנאן.

העסקה הזו מזכירה את המשפט הצבאי שמתאר דוד גרוסמן ב"זמן הצהוב": הסניגור מוכיח כי כתב האישום כנגד מרשו מופרך מהיסוד, והשופט – כדי לשמור על מעמדה של המערכת, שאם תובך פומבית יקרוס כל משטר הכיבוש – מרשיע את הנאשם בעבירה שבה כלל לא הואשם, גוזר עליו את הימים שכבר ישב בכלא, ומורה על שחרורו. הממשלה לא יכולה לשחרר את עדנאן סתם כך; הכבוד שלה יוטל לביוב. היא מתעקשת לשחרר אותו במועד שקבעה מראש.

אף אחד, חוץ מעדנאן, לא יוצא טוב מהסיפור הזה. בג"צ, שלא מצא לדיון זמן לפני מחרתיים עד שלפתע קבע דיון בהול היום – דיון שיש להניח שכונס כדי לאשר בכתב עסקה שכבר סוכמה – הפגין בהחלטתו הראשונית על מועד הדיון אי אכפתיות בוטה לחייו ולזכויות האזרח של עציר מנהלי פלסטיני, ובהחלטתו השניה עד כמה, כשמדובר במערכת הבטחון, הוא כלי של המשטר הציוני. זכרו את זה בפעם הבאה שאיזה שופט עליון ידקלם משהו על מחויבות בית המשפט לזכויות אדם. זכויות האדם נגמרות בכניסה למרתפי מערכת הבטחון.

הפרקליטות יוצאת גם היא וביצה מרוחה על פרצופה. השפחה החרופה של מערכת הבטחון, שלא נרתעה מלייצג כל מעשה עוול מול בתי המשפט, נאלצת להודות – בעצם הסכמתה למהלך הזה – שאין לה כל ראיות כנגד עדנאן. אילו היו כאלה, היא היתה דוחקת להגשת כתב אישום. אין לה מה להציג, אפילו לא לפרודיה של בתי הדין הצבאיים בגדה. על כך אמרה יפה האגודה לזכויות האזרח: "מצערת העובדה שרק לאחר שאדם שובת רעב ועומד על סף מוות, מודיעה המדינה שאין כוונה להוסיף ולהאריך עוד את תקופת מעצרו המינהלי הנוכחית. עם זאת, לא ברור מדוע אין משחררים את עדנאן כבר היום ממעצרו, אם אין כוונה להעמידו לדין. חשוב לזכור שמאות פלסטינים אחרים מוסיפים להיות כלואים באמצעות צווי מעצר מינהליים. לגבי כולם, האגודה לזכויות האזרח עומדת על אותה הדרישה: להעמיד לדין – או לשחרר." ההדגשה שלי.

עלובה במיוחד יוצאת מערכת הבטחון כולה. עדנאן הוכיח סופית שהכיבוש ניוון את מוחות הכובשים, שאינם מסוגלים לאסוף ראיות כנגד אנשים שאין להם שום זכויות להתנגד לאיסוף ראיות כזה: שבתיהם פרוצים לרווחה לכל קלגס, שלטלפונים שלהם אפשר להאזין ללא כל צו, שהמחשבים שלהם חשופים להחרמה בכל רגע, ושבפועל הם חשופים לעינויים ללא ענישה – אף בית משפט ישראלי לא מצא אף פעם שמישהו עונה על ידי השב"כ. כל שנותר להם הוא לעצור אותם ללא משפט, בתקווה שהעינוי של מעצר שאין לו סוף – שזו מהותו של המעצר המנהלי – ישבור את העצורים. בצלם מצא שאם בינואר 2011, החזיקה ישראל 219 פלסטינים במעצר מנהלי, בסוף ינואר 2012 עלה מספרם בכ-50% ועמד על 309. 26% מהעצורים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, 28.5% מהם בין שנה לשנתיים, 16 מן העצירים הוחזקו במעצר במשך שנתיים וארבע וחצי שנים, ועציר אחד הוחזק במשך יותר מחמש שנים. קרי, מעצרו המנהלי הוארך תשע (!) פעמים. החוק הבינלאומי מתיר שימוש במעצרים מנהליים כאמצעי אחרון; מי שמחזיק מאות בני אדם במעצר מנהלי לא יכול אפילו להתקרב לטיעון של מוצא אחרון.

דוברו העילג של ראש ממשלתנו, אופיר גנדלמן, טען בטוויטר ש"הוא ישוחרר משום שתקופת המעצר שלו תסתיים בקרוב, לא בגלל שהוא חף מפשע." אבל ודאי שעדנאן חף מפשע. כל אדם שלא הורשע בבית משפט הוא חף מפשע. זו ההגדרה. זה העקרון של חזקת החפות. עדנאן לא רק שלא הורשע, הוא גם לא הועמד לדין.

בזוי מכל יצא הציבור הישראלי, שעכשיו מקונן בהמוניו בטוקבקים על איך נתנו לטרוריסט לנצח ולמה לא נתנו לו למות. הציבור לא רוצה לדעת איך מנהלת מערכת הבטחון את השטחים הכבושים בשמו. הוא לא יעמוד בידיעה. הוא מעוור את עיניו ואוטם את לבו. הוא לא רוצה שיגידו לו מה קורה שם. כבר בשנות השבעים הוא לא רצה לדעת, ועבר בשתיקה על נסיון ימני להדיח את רפיק חלבי מרשות השידור בשל כתבה על החרבת בתים בגדה. עכשיו הוא מנסה כל תירוץ אפשרי: האיש היה מסוכן (ועל כן הוא ישוחרר בעוד חודשיים), היה עליו מידע מודיעיני מסווג (איך אתה יודע? ראית אותו?), הוא טרוריסט (בדיוק מה שמנגנוני החושך לא הצליחו להוכיח). רק כדי לא להתעמת עם מה שעושים בשמו. בצדק יוכלו המענים, החוטפים והחמושים לומר אחר כך שהם היו בסך הכל שליחי ציבור, שהם מימשו את רצונו הקולקטיבי של אספסוף אדיש ומבועת, שמוכן לסלוח להם גם על שימוש בילדים כמגנים אנושיים – אבל לא על ביזה. בזה מצפונו הבורגני לא יעמוד.

ח'דר עדנאן, יש לקוות, שבר את שיטת המעצרים המנהליים. עכשיו כל העולם מתחיל להסתכל. שורה של השתגים שקשורים לעדנאן כיכבו בטוויטר בשבוע האחרון, והמקרה של עדנאן קיבל הרבה מאד תשומת לב בינלאומית. עבדכם הנאמן צוטט בניו יורק טיימס באשר לטיבו של מעצר מנהלי, וכתבה אחרת של העיתון עסקה במערכת המשפט הצבאית בגדה. הסבלנות כלפי פשעיה של ישראל, תולדת רגשי האשמה של השואה, אוזלת סוף סוף, ארבעים שנה מאוחר מדי.

ועוד דבר אחד: דיווחנו כאן לפני כשבועיים על כך שלשכת ראש הממשלה מעסיקה את המסית אורי אליצור, ויש לציין שההעסקה הזו היא גם בעיה אתית ניכרת – אליצור עורך ב"מקור ראשון." חברת הכנסת ויו"ר מרצ זהבה גלאון הגישה שאילתה בנושא לראש הממשלה, ולהלן הטקסט שלה:

"על פי דיווח של לשכת ראש הממשלה, היא מקבלת שירותי עריכה ותרגום מאורי אליצור, המשמש כיום כעורך בעיתון מקור ראשון. מעבר לתהיה האתית העולה מעבודתו במקביל של אליצור בכלי תקשורת ארצי, הוא גם מוכר כמי שקרא לפגיעה בחיילים בזמן ההתנתקות וקרא לסרבנות.

רצוני לשאול:

1. מדוע מתקשרת לשכת רה"מ עם עורך בכלי תקשורת גדול, באופן היוצר הפרה לכאורה של כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות? מדוע, ולו רק עבור מראית עין, לא תתחייב הלשכה לא להעסיק בעלי תפקידים בעיתונות הישראלית?

2. מדוע מוצאת לנכון לשכת ראש הממשלה להעסיק ככותב נאומים עבור ראש הממשלה אדם שמצדיק שימוש באלימות נגד זרועות השלטון? האם לדעת ראש הממשלה התקשרות זו משדרת מסר ראוי של ממלכתיות וכיבוד שלטון החוק?"

נעדכן על ההתחמקות של נתניהו לכשתגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חדר ע'דנאן נכנס ליום שביתת הרעב ה-65 שלו, והיום הודיע בג"צ כי הוא ידון בעתירה הדחופה שהגישו עורכי דינו בעניינו – עתירה הדורשת כי ישוחרר או לחילופין יועמד לדין – רק ביום חמישי הקרוב. ביום הזה יהיה ע'דנאן ביום ה-69 לשביתת הרעב, ואין שום ערובה שהשופטים יואילו בטובם להגיע להחלטה באותו היום. זה יום חמישי, אתם יודעים. הסופ"ש בפתח. וזה רק פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי. ובטח לא עצרו אותו סתם. הגסיסה שאין ממנה חזרה מתחילה ביום ה-70.

כשצריך, בג"צ יודע לערוך דיונים מהירים. ערב פינוי המאחז עמונה, נערך בבג"צ דיון מרתוני עד שעות הבוקר המוקדמות, לפני שהתקבלה החלטה סופית. אבל זה היה מאחז בלתי חוקי על אדמה פרטית פלסטינית, הדיון היה על משהו חשוב כמו זכויות הגזילה של מתנחלים. לא על משהו פעוט כמו זכויותיו הבסיסיות ביותר של לא-יהודי.

אומרים לי: ע'דנאן יכול להפסיק את שביתת הרעב מתי שירצה. הרשות נתונה. זה נכון. הוא גם יכול בכלל לפתור לעצמו את כל הצרות ולחתום על מה שהחוקרים רוצים שיחתום. הוא רק צריך לעשות שקר בנפשו. מי שמעלה את הטענה הזו, אין לו מושג מהו כבוד האדם, זכותו הבסיסית שלא לחיות עם מגף על צווארו. או שהוא סבור שלפלסטינים אין צלם אנוש.

למעצרו של ע'דנאן אין כל תועלת מעשית. הוא לא נחקר כשהוא שוכב, כבול, בבית החולים. וגם אם ישוחרר עכשיו, לא יוכל להוות סכנה למישהו בעתיד הנראה לעין. הוא כבר סבל נזק בריאותי ניכר. אין עוד סיבה להחזיק אותו במעצר, להוציא אחת: שחרורו יביך את מערכת הבטחון. הוא יעיד על כך שלא היתה כל סיבה להחזיק אותו במעצר מלכתחילה. הוא ישים סימן שאלה גדול על כל מערכת המעצרים המנהליים.

אז עכשיו יש לנו תחרות השתנה בין מנגנון אופל, החזק ביותר בישראל ואולי גם במזרח התיכון כולו, ובין אדם חולה, גוסס, שכבול למיטה תחת משמר, שכל מה שיש לו הוא אמונתו. בג"צ היה אמור לעמוד בין האדם החלש ובין המנגנון ולהגן עליו. זו, אחרי הכל, האגדה שמספרים לנו על בג"צ: שופטים חכמים, יודעי כל, עומדים בלי חת להגנה על משמר זכויות האדם מול השלטון. הקו הדק של הגלימות השחורות.

בג"צ שיחק יפה מאד על האגדה הזו. הוא ניצל אותה לצרכיו במאבקים הפוליטיים של שנות התשעים והאלפיים. ולחלק קטן מתושבי ישראל הוא אפילו סייע. אבל הוא אף פעם לא הגן על הפלסטינים. לכל פלסטיני היתה אפשרות לעתור לבג"צ כנגד הריסת ביתו; בג"צ מעולם לא מנע הריסה כזו, שהיא ענישה קולקטיבית לכל דבר ועניין. בג"צ אישר מעצר מנהלי אחרי מעצר מנהלי, אף שהוא מחזיר אותנו לתקופה שלפני המאגנה כארטה. אפילו כשהחליטה מערכת הבטחון להגלות 400 חשודים בהשתייכות לחמאס ללבנון, בג"צ לא התערב (אם כי ניהל דיון מהיר בעתירה הדחופה.)

שופטי בג"צ יודעים היטב איפה הם יושבים. אם ידונו בעתירתו של ע'דנאן, הם גם יצטרכו להחליט. אם יחליטו לדחות את העתירה, דמו בראשם – במיוחד עכשיו, כשהאיחוד האירופי מתעורר. דחיה תהפוך את הביקורים התכופים של השופטים באירופה למאד לא נעימים. אם יקבלו אותה, מצד שני, הם ימצאו את עצמם מול זעפו של האספסוף הישראלי, שלא מבין מה כל הרעש על איזה ערבוש. אז הם דוחים את הדיון. אולי הכלב ימות בינתיים, אולי הפריץ – מערכת הבטחון – ימות בינתיים. אולי מישהו אחר יפתור להם את הבעיה.

וזו פחדנות מרושעת. וגם אותה צריך יהיה לזכור, בבוא משפטי השופטים.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד מסתמן יותר ויותר כילד שלא מבין לאיפה בדיוק הוא נקלע. איתמר שאלתיאל שאל אותו, בשם עמותת גישה, מה עמדתו בקשר לכך שצה"ל מונע מעבר של סטודנטיות מהרצועה לגדה. התשובה של לפיד גרמה לשמיטת לסתות כללית: "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון. צה"ל איננו 'מנגנון חושך' אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו." לפיד כנראה שכח שהוא מתמודד על תפקיד פוליטי, ושפוליטיקאים הם אלה שמפקחים על מערכת הבטחון. אם הוא "יתמוך תמיד" בעמדת מערכת הבטחון, כולל – יש להניח – בעמדתה התקציבית, אז בשביל מה בעצם אנחנו אמורים לשלם לו משכורת? נעביר את המושכות סופית למטכ"ל ונסגור עניין. זה חוסר רצינות שצריך להטריד גם את חסידיו השוטים של לפיד.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יעמוד אי פעם בין מערכת הבטחון ומערכת המשפט.

(יוסי גורביץ)

בבית משפט הצבאי בעופר התחילה אתמול (ד') פרשת ההגנה במשפטו של מוחמד עמירה, פעיל פלסטיני בלתי אלים מניעלין. ב-15 ביוני השתתף עמירה בהפגנה שנערכה בכפר סמוך, דיר קדיס, בנסיון למנוע את סלילתם של דרכים על אדמות של שני הכפרים, בסמוך להתנחלות נילי. אף שאין מחלוקת על כך שעמירה לא השתתף באלימות, ולמעשה הוא קרא להמנעות מאלימות (כפי שאפשר לראות בסרטון למטה, מדקה 0:45-0:50), ולמרות שהוא הפעיל התנגדות בלתי אלימה בלבד (ישיבה על כף של דחפור), הוא נעצר תוך הפעלת אלימות (רואים, בסביבות 0:49-0:50, השלכה של רימון הלם מטווח אפס על המפגינים). יתר על כן, כתב האישום נגדו מייחס לו עבירות של הפרעה לחייל, משום שהוא סירב להתפנות כשהורו לו לעשות כן – והסתה.

למה הסתה? כי הוא עבר על צו 101 מ-1967, שאוסר על כל סוג של התנגדות פלסטינית לא אלימה. הצו קובע כי מי שהשתתפו באסיפה (שמוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה", ואחת היא אם היא בפומבי או בבית פרטי), אפשר להאשימם בהסתה. התביעה הצבאית טוענת כי עמירה הוא שהנהיג את ההתנגדות הלא חוקית לפעולה חוקית של סלילת כביש.

התובע הצבאי נאלץ – אני נשען כאן על מסמכי המשפט כפי שנמסרו לי מבצלם; לצערי הם לא זמינים ברשת – להודות, בעת הבקשה השניה להארכת מעצרו של עמירה, ש"לשאלת בית המשפט, לא. אבל נזרקו אבנים לאחר שנעצר. אם לא היה שם, ייתכן ולא היה החיכוך הזה." כלומר, התובע הצבאי מאשים את עמירה בכך שבעצם מעצרו ("החיכוך הזה"), הוא גרם לכך שיושלכו אבנים על כוחות צה"ל. הנאשם אשם בכך שעצרו אותו, ושמעצרו גרר תגובה. מה היה קורה אם חמושי צה"ל לא היו עוצרים אותו?

כאן חשוב לציין שהסיבה שבכלל נערך משפט היא שבית המשפט הצבאי לא קנה את הטענה המשונה הזו של התובע הצבאי, וסירב להאריך את מעצרו של עמירה עד תום ההליכים, כפי שדרש התובע. בית המשפט הסתפק בהרחקתו של עמירה מדיר קדיס ובערבות של 3,000 ₪. אילו היה עמירה נעצר עד תום ההליכים, היה מופעל עליו לחץ עז להודות במה שלא עשה, כדי לקבל עסקת טיעון טובה יותר. כפי שציין דו"ח של בצלם בעבר, משפט יכול להמשך שנתיים; העונש על עבירת הסתה בדרך כלל נמוך הרבה יותר. מעצר עד תום ההליכים, שבתי המשפט הצבאיים משיתים לעתים קרובות מדי, הוא תמריץ להודאה באשמה ללא אשמה.

אבל רגע, הדרך הזו שעל סלילתה מחה עמירה ושבשלה הוא נעצר – האם היא בכלל היתה חוקית? לא, לא ממש. סא"ל צביקה (כך הוא מכונה בפרוטוקול) כהן, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי בגדה המערבית, הודה בחקירה נגדית אתמול שהסלילה לא בוצעה על ידי המנהל האזרחי אלא על ידי המועצה המקומית בנימין. בעתירה שהוגשה אתרי התקרית, קבע בג"צ באוקטובר האחרון (בג"צ 5098/11) כי הכבישים נסללו שלא על פי הנהלים, עובדה שמערכת הבטחון ומועצת בנימין לא ניסו לערער עליה. בנסיון לשמור על השלל שכבר חטפו, דרשו המועצה והצבא להכיר בכבישים שכבר נסללו כ"כבישי בטחון", והבטיחו שהאוגדונר יוציא פקודה שאוסרת להשתמש בכבישים הללו אלא במקרי חירום, ורק על ידי כוחות הצבא או "אנשי הבטחון של הישוב נילי." כלומר, קודם לפסיקה הזו, כל אחד יכול היה לנסוע בהם. בג"צ, כהרגלו, הכשיר את הגזילה, וקיבל את הצעת המתנחלים ומערכת הבטחון.

אז מה היה לנו פה: מועצה מקומית של מתנחלים פורצת דרך בין שני כפרים פלסטינים ללא סמכות; חמושי צה"ל מגינים על הפעולה הלא חוקית של המועצה; הם מפזרים באלימות פלסטינים שבאים למחות על הפעולה הלא חוקית; הם עוצרים פעיל שידוע בהתנגדותו לאלימות (ולא עוצרים אף מפגין אלים, למרות שלטענת החמושים היה ידוי אבנים במקום); הצבא מנסה לעצור אותו עד תום ההליכים ולמעשה לכפות עליו הודאה בפשע שלא ביצע; משנכשל, הוא מנסה להאשים אותו בהסתה; ובינתיים, המועצה המקומית ומערכת הבטחון מוכרים לבג"צ את הלוקש הרגיל של "צורך בטחוני"; בג"צ, שהנשיא שלו לשעבר ברק כבר אמר שמערכת הבטחון "סיבנה אותו" לא פעם ולא פעמיים, מקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה ומלבין את העבירות, מבלי לדרוש שהאחראים להן – האחראים האמיתיים לתקרית בדיר קדיס – ייענשו בדרך כלשהי.

והנה לכם, בסיפור קטן אחד, כל הכיבוש כולו, מן המעוול (המתנחלים), עבור בסייען (מערכת הבטחון), וכלה במכשיר את השרץ ביושבו כבג"צ. אלה גם אלה יצטרכו לתת בסופו של דבר את הדין, ובהחלט אפשר לטעון שחלקם של השופטים גרוע יותר. מהם, אחרי הכל, מצפים ליותר.

ועוד דבר אחד: לוחם החופש הפלסטיני חדר ע'דנאן נכנס ליום ה-62 לשביתת הרעב שלו. בספרות העולמית קוראים למצב שבו אדם מוחזק מבלי שאף יידע במה הוא חשוד "קפקאיות"; בישראל קוראים לו "מעצר מנהלי." עמותת רופאים לזכויות אדם הגישה אתמול (ד') עתירה דחופה לבג"צ בדרישה לשחרורו מן המעצר המנהלי. אם יפסוק בג"צ, תפארת המשפט הישראלי, על פי התקדימים, הוא צפוי למצוא שאין אי סבירות בהחלטת המפקד הצבאי – או, במילים אחרות, לקדש את מצבו של האזרח ק'.

על פי ההודעה של רופאים לזכויות אדם, ע'דנאן צפוי למוות. הרופא המלווה אותו מטעם רל"א כתב כך: "על סמך הספרות הרפואית ועל סמך יעוץ מומחים… נמצא בסכנת מוות מיידית. צום מוחלט מעל 50 יום גורם לפירוק השריר כולל שריר הלב ושריר הקיבה, ויצירת רעלים בגוף. המוות יכול להיות פתאומי עקב דום לב, או כתוצאה מזיהום בעקבות התמוטטות המערכת החיסונית. יתכן דמום בדרכי העיכול, איספיקת כליות או כבד. ניתן לצפות התדרדרות מצב ההכרה כתוצאה מחוסר ויטאמינים ומדימום תוך מוחי. צום מעל 70 יום אינו מאפשר חיים. עירוי נוזלים, תיקון המלחים, תוספת גלוקוז ווטיאמין אין בהם למנוע את המוות הבטוח עקב צום כל כך ארוך." ההדגשות במקור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יזדקקו לחסדיה של מערכת המשפט הישראלית.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי זה לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ה"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד כה, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע יגיע בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)

בג"צ קבע היום (א'), ללא ספק בסבר פנים נחוש, כי אין לאפשר עוד הפרדה בין גברים ונשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה מתבצעת למרות פסק דין קודם של בג"צ בנושא שהמשטרה לא טורחת לאכוף. מפקד מחוז ירושלים, ניצב ניסו "חרא עליהם, שישרפו" שחם, אמר שמדובר במראות מזעזעים, אבל ההבטחה שלו – שבשנה הבאה "נראה מראות פחות קשים מאלו" – לא בהכרח מעודדת. ראוי לציין שהשופטים לא הורו על ביטול ההפרדה מיד.

את המשטרה אפשר להבין. היא לא מעוניינת בשמירה על זכויות האזרח של נשים, או זכויות אזרח בכלל; היא מעוניינת שיהיה שקט, שמה הרבה יותר דגש על הסדר מאשר על החוק. מה היא צריכה עכשיו את הכאב ראש הזה, להתעמת עם הפלג היותר שואף אקשן ופחות שפוי של החרדים? המשטרה, נזכיר, גם התנגדה להפגנה במאה שערים בשנה שעברה, במחאה על אותה מדיניות הפרדה בדיוק.

את הפרקליטות, שמעוניינת ב"הדברות", כאילו תפקידה הוא לא אכיפת החוק, קצת קשה יותר להבין – עד שנזכרים שמדובר בפרקליטות של יעקב נאמן, שלוחו לדבר עבירה של אביגדור ליברמן, האיש שרוצה להעמיד פה את חוקי התלמוד. הפרקליטות הזו כבר אימצה את עמדת החרדים באשר לגיור, וכבר אמרה לבג"צ שיש להגן על החרדים "מפני המודרניות ואיומי ההשכלה."

בג"צ לא קיבל את דברי ההבל של הפרקליטות, וציין שחלה החמרה והקצנה במצב. הוא אפילו נשמע מוטרד מכך. לא מספיק עד כדי להורות על הסרת המחיצות עד הלילה, כמובן. הוא דחה את ההכרעה לשנה הבאה. בייניש לא תהיה שם כדי לקבל את ההכרעה.

הכניעה לחרדים – ההפרדה בקווי האוטובוס, הבריונות שאיש לא נענש עליה בבית שמש – לא נבלמת בירושלים וסביבתה. אף אחד לא בלם אותה, והיא הגיעה גם לפתח תקווה. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שלחה לי את הכרזה הבאה, לקראת הילולה של אדמו"ר בזוז בפתח תקווה. בקטן, למטה – אפשר לראות לפי ההדגשה הקלוקלת שלי – אפשר לראות שיש הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים במה שהוא, עדיין, שטח ציבורי בפתח תקווה. גברים מסלנט פינת הרצל, נשים מאחד העם פינת חפץ חיים.

לתשומת לב מיוחדת ראויים אורחי הכבוד: ראש העיריה יצחק אוחיון, שזה עוד סביר בערך, ו….מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו. גלאון אמרה על כך ש"ההחלטה של בג"צ האוסרת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא רק המלצה."

וכנראה לא המלצה חשובה כל כך, אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו להתעלם ממנה. נו, אתם יודעים – אלה רק נשים. רק מיעוט שולי של 51%.

(יוסי גורביץ)

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל הזה, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

יש קולונל ואיציק בר שמו, שפיקד פעם על חטיבת שומרון, שנורא נעלב מכל מיני כרוזים שנכתבו עליו. אז, מאחר ואת מפיצי הכרוזים די קשה למצוא, וגם אם היו מוצאים אותם זה היה מסבך את בר עם אוכלוסיה שנשיכתה קשה כנשיכת חמור – הבוסים האמיתיים שלו, המתנחלים – אז הוא החליט להתלבש על הכתב שפרסם את הידיעה, יהושע בריינר מוואלה. עכשיו בריינר נחקר בהאשמה של "העלבת עובד ציבור", כי פרסם ידיעה על כך שהעליבו עובד ציבור. מותר לחשוד במשטרה ובבר שהם נטפלו לבריינר דווקא כי הוא כתב וואלה, ארגון שכוחו התקשורתי מועט יחסית. בספק אם היו מעיזים, בינתיים, לעשות דבר כזה לכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, נניח.

כשזה מגיע לאנשי צבא, המערכת המשפטית – בתוך עמה היא חיה – נוטה להתכופף. לא שהיא זקופה כתומר בימים כתיקונם: מרב מיכאלי כתבה הבוקר דברים נכוחים בנושא, במאמר שאני מעז לומר שהוא הטוב ביותר שפורסם ב"הארץ" ב-2011. בג"צ, שנזקק לשנים ארוכות כדי לאסור שימוש במגנים אנושיים, הוא משענת קנה רצוץ לדמוקרטיה הישראלית.

הבוקר ימצאו את עצמם שלושה שופטי בג"צ במצב בלתי אפשרי: הם יצטרכו לקבוע האם העובדה שוועדת טירקל לא בחנה את המידע על שקריו ופעולותיו הבלתי חוקית של אחד, יואב גלנט, די בה כדי לדרוש דיון מחודש בהתאמתו למשרה הממשלתית הבאה שאליה מונה. אם גלנט היה ממונה לתפקיד שר, כנראה שלא היתה כאן בעיה גדולה מדי. אם יועץ משפטי היה מגיע לבג"צ עם הטענה המגוחכת שגלנט מגיע אליה – ועדת טירקל אישרה את מינויו בלי לשמוע את טענות הנגד, כי אהוד ברק אמר לה – השופטים היו מגלגלים אותו, בצדק, מכל המדרגות.

אבל יואב גלנט הוא אלוף פיקוד, שכבר נמשח לרמטכ"ל. הוא מיועד למשרה הבכירה ביותר בישראל, חשובה משמעותית יותר מזו של ראש הממשלה. זה האחרון הוא בסך הכל פוליטיקאי נאלח. הרמטכ"ל, מצד שני, מייצג את רחשי לבו של העם. דורון רוזנבלום כבר ערך פעם השוואה בין הטקסטים בעיתונות העברית בעת כניסתו לתפקידו של רמטכ"ל ובין דיווחי התקשורת הבריטית על הכתרה או על חתונה מלכותית. מעל לפוליטיקאים, מעל לחוק, מעל למוסר – הרמטכ"ל הוא המונארך הישראלי. אמש התייחסה כותרת בנרג לעתידו של גבי "מסמך הרפז" אשכנזי כך: "לאן יילך הרמטכ"ל הנערץ לאחר הפרישה?"

רמטכ"לים, כמובן, נשארים נערצים רק כשהם במדים. כשהם פושטים את המדים ונכנסים לפוליטיקה, רוב הזוהר נשאר מאחור. אבל כשהם במדים, אין שום דבר שעומד מולם. שלושה שופטי יתבקשו הבוקר לעשות דבר פעוט ביחס: להחזיר את מינויו של גלנט לוועדת טירקל ולומר לה שהפעם, במטותא, היא צריכה לשמוע לא רק את גלנט והבוס שלו, אלא גם את האנשים עם המסמכים שמעידים שגלנט הוא פושע וגנב.

ספק אם יהיה להם את האומץ לכך. סביר הרבה יותר שמה שנקבל הוא את הטקסט הבג"צי האופייני: אמירות חמורות סבר על כך שהדבר איננו ראוי, בלתי קביל וכו' – ואז אישור של המעשה שכבר נעשה. רק דוד בן גוריון הרשה לעצמו להסתכן בפיטורי רמטכ"ל, והמעמד של האחרון היה אז הרבה פחות מיתולוגי מכפי שהוא כיום. לדרוש זאת מבג"צ, בשעה שכל הצלחה כזו של עמידה במבחן החוק מכרסמת במעמדו הציבורי, יהיה מוגזם.

אבל אם גם לא את המעט הזה, אז בשביל מה, בעצם?  בשביל שישראל תוכל לנופף בעלה התאנה שלה?

(יוסי גורביץ)