איך התנדפו להם עשרה מיליארדים

אלא אם נתניהו מטורף יותר משנהוג לחשוב, ישראל לא תתקוף את איראן בעתיד הקרוב. עד לאחרונה, טען נתניהו בעקשנות שישראל חייבת לתקוף את איראן קודם לבחירות בארה"ב. זה היה נסיון מחושב להפעיל לחץ על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ולקדם את המועמד הרפובליקני, מיט רומני. המתקפה הפסיכולוגית הזו נכשלה: אובמה, קר כקרח, לא מצמץ; הוא הגדיר את דבריו של נתניהו כ"רעש רקע," סירב בעקשנות לשנות את עמדתו, ולנתניהו לא היתה ברירה אלא ללכת לקנוסה שלו, עצרת האו"ם ולשאת שם נאום נסיגה. הקשקוש על הפצצה עם הפתיל ("זו פצצה, וזה הפתיל" – אולי רגע השפל של ראשי הממשלה הישראלים לדורותיהם. זה יורשו של בן גוריון ובגין?), שמשך את תשומת הלב של כולם, הסתיר עובדה חשובה אחת: נתניהו הודיע שהוא דוחה את האיום בהתקפה על איראן לאביב או לקיץ. עד אז, מפלצת הספגטי המעופפת גדולה, וכנראה שנהיה כבר אחרי בחירות.

אז מתקפת העצבים של נתניהו נכשלה. צריך לשאול כמה היא עלתה לנו. יש, כמובן, כמה נתונים שאי אפשר לכמת: כמה נזק ייגרם לישראל מכך שנשיא אמריקאי שבחירתו מחדש נראית כעת בטוחה למדי ישים אותה, ואת ראש הממשלה, בתחתית סולם העדיפויות שלו; כמה נזק ייגרם לישראל בציבור הליברלי האמריקאי, כמו גם בציבור הכללי, כאשר יתחילו להבין שם שישראל היא לא בעל ברית אלא במקרה הטוב משקולת על ארה"ב ועל יחסיה במזרח התיכון. מזכיר ההגנה לשעבר של ארה"ב, רוברט גייטס, אמר בקיץ האחרון לאובמה שישראל היא "בעל ברית כפוי טובה." במסגרת מלחמת הצללים בין ממשל אובמה לנתניהו וברק, הודלף המידע הזה. גייטס אמר לאחרונה בנוסף שלא לישראל ולא לארה"ב יש את היכולת הצבאית לעצור את תכנית הגרעין של איראן, ויתר על כן שהתקפה כזו רק תחיש את בניית הפצצה האיראנית. החלק הראשון לא חדש – האמריקאים חשפו את ערוותה של ישראל כבר לפני חודשיים. בכך הוא, במקרה הטוב, מסמן טריטוריה עבור פלג בממשל שיתנגד להתקפה עתידית על איראן, ובמקרה הרע – מבחינתו של נתניהו; אני מתנגד למלחמה באיראן בלי התקפה איראנית גלויה על ישראל או ארה"ב – מתווה דרך לנשיא אובמה לסגת מהרעיון של תקיפה שם.

שנים אמרו לנו שנתניהו הוא מומחה לאמריקה, אבל שנים הוא נכשל בהבנת ארה"ב. טוב, נו, גם אמרו לנו שהוא היה שגריר מבריק באו"ם. אז אמרו לנו. מסתבר שהוא לא יכול לנאום שם בלי לנופף בשרטוט של פצצת קומיקס או של אושוויץ (קיטש ומוות, מישהו?), לכו תדעו מה הלך שם לפני 25 שנים, כשהוא היה השגריר. אף אחד לא שם לב. יש מצב שאנחנו צריכים לנשום אנחת רווחה על כך.

אז את הנזקים שגרם לנו נתניהו בציבור האמריקאי ובעולם קשה לכמת, אבל יש חישוב פחות מסובך: כמה עלתה לנו מתקפת העצבים שלו. עד כה, כתב עמוס הראל ב"הארץ," ישראל השקיעה בהכנות לתקיפת איראן – זה היה צריך להיראות אמיתי – עשרה מיליארדי שקלים. נחום ברנע, ב"מוסף לשבת" של שלשום (ו'), נוקב בסכום דומה: הוא כותב שנתניהו וברק השקיעו בהכנות למתקפה כ-11 מיליארדי שקלים, שהם כשלושה מיליארדי דולרים. הוא מקנח ב"אילו הייתי נשיא אמריקאי, הייתי מסיק שיש אירוניה מסוימת במדינה שמקבלת מאמריקה סיוע צבאי נדיב ומשקיעה אותו בהפעלת לחץ על אמריקה. מישהו עשוי להסיק שישראל נושכת את היד שמאכילה אותה."

אז ישראל הוציאה בין עשרה ל-11 מיליארדי שקלים על מתקפת העצבים. מאיפה הגיע הנתון? לא הראל ולא ברנע כותבים מה המקור שלהם, אבל אני אסתכן בניחוש זהיר ואומר שמדובר ב"מקבל ההחלטות" הידוע, אהוד ברק, שכהרגלו העקרבי עקץ את הצפרדע שנושאת אותו ועכשיו צריך לצאת למתקפת נגד בתקשורת.

כלומר, הוצאנו לפחות עשרה מיליארדי שקלים על כלום. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות , לחינוך, לתשתיות, נעלם כמו אדי דלק. תחת מעטה חשאיות שכנראה לעולם לא יוסר, כי אנחנו לא נדרוש בזעם שיסירו אותו, שיחקו בגורל שלנו בקזינו – משחק המלחמה של נתניהו וברק עשוי היה בקלות לצאת משליטה – והפסידו שם סכומים בל ייאמנו. ואף אחד לא יתן את הדין; מעט מאד אנשים בגלל ידרשו שיינתן דין, כי כשזה מגיע לבטחון, אנחנו נותנים לנבחרים שלנו צ'ק פתוח. צריך גם לומר שעשרת המיליארדים האלה הם אמנם כסף גדול, אבל קטן יחסית בהשוואה לסכומים שצה"ל דרש ב-20 השנים האחרונות כדי להתכונן למתקפה באיראן. גם מי שבזבז את הכספים האלה לא ייענש, וכנראה ייהנה מפנסיה שמנה על חשבוננו. כשהשרים רוצים להוציא כמה מיליונים עלובים על מכוניות פאר, המדינה רועשת. כשעשרה מיליארדים מתפוגגים וכל מה שנשאר מהם הוא נזק מדיני וחיזוק תדמיתה של ישראל ככלב שוטה, אף אחד לא דורש הסברים.

וכמובן, זה לא כל הכסף שהלך. שטייניץ חילק השבוע תופינים לחברות הענק: ועדת הכספים אישרה לפני כשבוע וחצי את הפטור ממס בסך 27 מיליארדי דולרים (ה"רווחים הכלואים") שדרש שר האוצר. כשזה מגיע להוצאות חינוך, בריאות ותשתית הניאו-ליברלים ששולטים בנו דורשים קיצוצים בלתי פוסקים – אבל כשזה מגיע לקופות של האוליגרכים, הם פתאום רחבי לב.

ההתנהלות הזו לא מוגבלת לפוליטיקאים: השופטת ורדה אלשיך, שרק לאחרונה עמדה על סף הדחה וניצלה באופן מפתיע בשל התערבות חריגה של שר המשפטים יעקב נאמן – שותף באחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים והמקושרים ביותר בישראל – אישרה לאוליגרך יצחק תשובה למחוק חוב לציבור של 1.4 מיליארדים. על התנהלותו של תשובה כתבה אלשיך ש"בעל השליטה, שנטען כלפיו כי הבטיח בעבר לתמוך בחברות בשליטתו, לא רק מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת. עוד עולות נגדו טענות קשות ביותר, של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת, כמעט בבחינת 'הפרדת הפרה החולה מן העדר.'" גבירתי השופטת, אנחנו לא מצפים ממך להיות פרשנית. את הג'וב הזה תשאירי לנו. לך יש סמכות ביצועית. אם השתכנעת שתשובה "מסתתר מאחורי עקרון הישות המשפטית הנפרדת," בעודו מחזיק – בין השאר – את עתודות הגז של ישראל, למה לעזאזל אישרת את העסקה? למה לא דרשת לבצע הליך של הרמת מסך? כן, הציגו לך הסכם – אבל אם הוא לא היה ראוי, למה אישרת אותו?

קשה שלא להסכים עם יגאל סרנה, שכתב היטב ש"לכן בכל פעם שיצעקו לכם: איראן! תצעקו בחזרה: ביזה. תזכרו כי צעקת 'איראן' של ביבי אינה למען הצל נפשכם או נפש ילדיכם, אלא להגנה על זכות הביזה. איראן היא רק קמפיין הסחת דעת שמתבצע בשיתוף פעולה מלא בין מר אחמניגא'ד למר נתניהו, שני פוליטיקאים פטפטנים- מסיתים- רבי- אנטרסים שלאחד יש זכייני משמרות המהפכה שהפכו עשירים כקורח, ולאחר, משמרות טייקונים וחברי מרכז. בשני הצדדים נגרף הון רב בחסות הסחת הדעת הלאומנית." ועל הסחת הדעת הזו אנחנו שילמנו. היא עלתה לנו עשרה מיליארדים.

והנה הנושא שצריך לעמוד במרכז מערכת הבחירות הקרובה: כמה עולה לנו ההפחדה שלך, נתניהו?

(יוסי גורביץ)

בשבועיים האחרונים רווחה בישראל קדחת מלחמה עם איראן, שלובתה על ידי שני מחרחרי המלחמה מהממשלה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ועל ידי סייעניהם בתקשורת. זכור לרע במיוחד ארי שביט, כתב " הארץ" לענייני אפוקליפסה, שקיבל לאחרונה טור קבוע לענייני הפצצת איראן (אני רציני לגמרי): הלז יצר מבלי משים פרודיה על עצמו, כשראיין בסוף השבוע את אהוד ברק, כשהלז מחופש לצרכיו של שביט כ"מקבל ההחלטות." לשביט יש רקורד רע במיוחד בחיזוי הנושא: מאז 2005 בערך הוא מכריז על כל שנה כ"שנת ההכרעה", הכרעה שלעולם איננה באה. על פי חישוביו של שביט, האיראנים כבר היו אמורים להחזיק בנשק גרעיני לפני ארבע שנים לפחות. איתמר שאלתיאל כתב היטב את שצריך לומר: "השנה זו שנת ההכרעה. אם ארי שביט לא יפוטר השנה, ישראל עלולה לצאת למלחמה עם איראן."

לשיא חדש של חוצפה הגיע חרחור המלחמה אתמול (ג'), כש"מעריב" פרסם ידיעה על כך שישראל הציבה לארה"ב אולטימטום: על ממשל אובמה להתחייב לתקוף את איראן עד יום כיפור, או שישראל תתקוף את איראן בעצמה. כאן המקום להזכיר שוב את העובדה שראש ממשלתנו ממומן חלקית על ידי אותו הטייקון חורש הרע שמממן גם את מיט רומני, יריבו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

מה קרה כאן בעצם? ישראל הודיעה שאם ארה"ב – מעצמה טיפה יותר גדולה ממנה – לא תתקוף מדינה שלישית, ישראל תתקוף את אותה המדינה. היא ניסתה, בקיצור, לגרור את ארה"ב בכוח ובגלוי למלחמה שהממשל האמריקאי כבר אמר שוב ושוב שהוא איננו רוצה בה.

אז האמריקאים בעטו חזרה, כי כמה כבר אפשר. הרמטכ"ל האמריקאי אמר אמש (ג') בגלוי את מה שכולם יודעים כבר שנתיים ויותר, ומה שאפילו ברק – בראיון המגוחך עם שביט; צריך לשאול אם הוא הגיע אליו מחופש לאשה – לא הכחיש: לישראל אין יכולת להפסיק את תכנית הגרעין האיראנית. היא מסוגלת לכל היותר לעכב אותה לשנה-שנתיים.

עד כה, הדברים נאמרו בעיקר מאחורי הקלעים, על ידי מומחים למיניהם. עכשיו הם נאמרים בגלוי, מבלי להתנצל, על ידי אישיות אמריקאית בכירה. העובדה הזו היא עכשיו חלק שאי אפשר להתעלם ממנו בדיון: לישראל אין אופציה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראנית. דמפסי קילף את המסכה מעל פניה של ישראל: הבריון השכונתי של המזרח התיכון, הוא אמר, חזק באיומים אבל לא בהרבה יותר מזה. קשה להאמין שהוא היה יוצא באמירה כזו מבלי עדכון של משרד ההגנה והבית הלבן; ראוי לציין גם את השתיקה הרשמית בקריה בנושא. המשחק נגמר, הבלוף נחשף. במהלכיהם, אילצו נתניהו וברק את ארה"ב לפגוע בהרתעה הישראלית.

אז עכשיו, כשברור לכולי עלמא שלישראל אין את היכולת שברק ונתניהו מדברים עליה שוב ושוב, צריך לשאול מה בעצם עשה הצבא עם כל הכסף שנתנו לו בנושא. איראן עומדת במוקד ההכנות הצבאיות הישראליות כבר 20 שנה. היא האויב האולטימטיבי. אגמים של כסף נשפכו על ההכנות להתקפה באיראן. כפי שכבר כתבתי, בין השנים 2006-2010 צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. חלק ניכר מהכסף הזה, צ'וזבט לנו, היה מיועד למלחמה באיראן. גם עכשיו, עם דיוני התקציב החדש, מיהרו במשרד הבטחון לנפנף שוב בדחליל האיראני. הם לא מוכנים לקצץ בתקציב – ובאופן חריג, ברק הורה לאנשי משרדו לא לנקוט במספרים, כי "הדיון הוא על המשימות."

צה"ל דפק אותנו 20 שנה ושתה את דמו של דור שלם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מתכונן למלחמה עתידית באיראן. כשמגיע הזמן, מסתבר שהצבא בעצם לא מסוגל לבצע את המשימה. עכשיו, אם הגנרלים שהיו אחראים להכנת הצבא לא ידעו שהם לא מסוגלים לבצע את המשימה, אז הם לא ראויים לתפקידם והם צריכים להיות מודחים. אם הם ידעו, ושתקו, אז הם צריכים לעמוד לדין על שיתוף פעולה עם אחד מתרגילי ההונאה הגדולים ביותר בהיסטוריה של ישראל.

אבל רק טיפש מושלם יניח עכשיו, אחרי שהנקודה הזו כבר הובהרה, לצה"ל ולאהוד ברק לכייס אותו שוב תוך שימוש בדחליל שרק אמש הוכרז פומבית ככזה. לא ברור אם אפשר לצפות מצה"ל שיחזיר לנו את הכסף שאבד לשווא, אבל ברור שאסור לתת לו עוד שקל אחד בכיוון הזה – ושהגיע הזמן לוועדת חקירה, שתברר איך, לאן ולמה אבד תקציב ציבורי גדול כל כך.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט כתב אתמול (ה') את הטור הקבוע שלו, שבו האשים את המערב בכך שהוא שוב משחק את תפקידו במשבר מינכן של 1938, ומוכר את ישראל – מעצמה אזורית כובשת, שמחזיקה בנשק גרעיני (על פי מקורות זרים, כמובן) ובצבא חמוש כדבעי – שבדמיונו הקודח של שביט היא צ'כוסלובקיה האומללה ניצבת מול מה שהיתה אולי המעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה. לתפקיד של גרמניה הנאצית, זו שהיה צריך שילוב זרועות של ברה"מ, ארה"ב ובריטניה כדי להביסה, ליהק שביט את איראן. זו שכמעט אין לה צבא ושלא ניהלה מלחמה תוקפנית ב-200 השנים האחרונות. נו, אני מניח שזה עדיף על הצבת הפלסטינים בתפקיד גרמניה במשוואה הזו.

המטרה, כמובן, היא לאותת לבית הלבן – שאדוניו מקווים שכבר הבין ששביט ממלא בישראל את התפקיד של תישרין בדמשק – שאם הוא לא יצהיר שהוא מתחייב למלחמה באיראן, לישראל לא תהיה ברירה אלא לתקוף את איראן כדי למנוע את מה ששביט מכנה בטוב טעם אופייני "שואה 2."

האמת העגומה היא שאין שום אפשרות למנוע מאיראן נשק גרעיני, אם משטר האייטולות השתכנע שהוא רוצה בו, אלא בהפצצה בלתי פוסקת או בכיבוש של איראן. חיל האוויר הישראלי מסוגל, לכל היותר, לדחות את הפצצה האיראנית בשנתיים. כל הדיבורים על התקפה על איראן צריכים לשכנע את המשטר האיראני לעשות את הדבר הרציונלי היחיד שאיננו כניעה: להגיע לפצצה כמה שיותר מהר. כשזה יקרה, איראן – כמו משטרים מלבבים פחות, כמו אלה שבצפון קוריאה ופקיסטן – תהיה חסינה מתקיפה. מלחמת הצללים תמשך, סביר להניח, אבל ישראל מנהלת אותה במלוא העוז כבר שנים.

האנלוגיה האהובה על שביט והימין היא זו של מינכן – נראה שהם לא מכירים שום אנלוגיה היסטורית אחרת. הנה אנלוגיה רלוונטית יותר: זו של הסכמי ורסאי. אם איראן תותקף, על לא עוול בכפה, כדי למנוע ממנה את מה שמותר למשטרים בעייתיים לא פחות (כמו המשטר הפקיסטני או המשטר הציוני, ששניהם עוינים במוצהר לאיראן), אז הכבוד האיראני הלאומי לא ישוקם עד שהמדינה תציג בגאון נשק גרעיני משלה. בדרך אליו, המשטר האיראני יזכה לתמיכה עממית מסיבית; הוא יתקשה לסגת מהדרך אל הפצצה משום שזו תהיה השפלה לאומית קשה. הכוחות הליברליים באיראן יספגו מהלומה קשה, והם יואשמו בבגידה. ואם המשטר האיראני יחזיק בפצצה גרעינית אחרי שישראל או ארה"ב (או שתיהן) תקפו אותו ללא קאסוס בלי מובהק, לא תהיה לו שום סיבה להמנע מאלימות מקסימלית כלפי שתי המעצמות הגרעיניות שתקפו אותו.

אחרי התקפה כזו, יש לציין, יהיה לאיראן קל יותר לרכוש נשק גרעיני, לא רק לפתח אותו. ואין להוציא מכלל אפשרות שאחרי מערכת הפצצה ממושכת, שתפיל מספר עצום של חללים בקרב אוכלוסייתה, איראן שואפת הנקם תשקול ברצינות מהלומה גרעינית כנגד המדינה שאחראית לגורלה, קרי ישראל.

אולי הדבר המגעיל ביותר בכל הסיפור הזה הוא האופן שבו ישראל משחקת בסטריאוטיפ אנטישמי קלאסי: היא רוצה שנערים אמריקאים ימיתו ונערים פרסים ימותו למען אינטרסים שהם במובהק שלה ולא של ארה"ב. היא מחרחרת מלחמה תוך בחישה בפוליטיקה האמריקאית באמצעות הון יהודי – ספק אם יש קריקטורה אנטישמית גרועה יותר משלדון אדלסון, האיש שעומד הן מאחורי ראש ממשלת ישראל הן מאחורי מועמד הימין בבחירות בארה"ב, מי שמצליח לשלב בדמות דוחה אחת את ההאשמה על נאמנות כפולה של יהודי ארה"ב ואת התפיסה על הכוח המשחית של ההון היהודי. אדלסון הופך במהירות לדמות השנואה ביותר על דור שלם של ליברלים בארה"ב, והעובדה הזו לבדה עוד תעמוד לישראל לרועץ. ודאי אם הלחץ הפוליטי המשולב של אדלסון ונתניהו אכן ישלח צעירים אמריקאים למות "במדינה רחוקה, שעליה איננו יודעים כמעט דבר." העובדות – שרוב יהודי ארה"ב הם ליברלים, שהתמיכה של אדלסון ברומני רק מחזקת את תמיכתם באובמה, שהם הציבור המתנגד ביותר למלחמות בארה"ב – ישחקו רק תפקיד שולי. יש מעט מאד שעובדות יכולות לעשות נגד מם מושרש היטב. ומבחינת נתניהו ואדלסון, גל אנטישמי בארה"ב ישחק לידיהם: אדלסון עצמו מוגן מכדי שיהיה פגיע להתקפה, ואם יהיה גל הגירה של יהודי ארה"ב לישראל, מה טוב. הציונות תמיד שגשגה על חורבן קהילות יהודיות.

ואם זה יקרה, הכתבלב של נתניהו וברק שוב ירחץ בנקיון כפיו. כמו אחרי המאמר ההוא באוגוסט 2006, שדחף את אולמרט להתקפה האחרונה, חסרת התוחלת והאיומה בלבנון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ב') את הצעת החוק (שם זמני: תקנת גזילת כבשת הרש) שתאסור על פליטים להוציא מישראל כסף שהרוויחו בה. בכוונת ועדת השרים לדחוף אותה עוד השבוע, כדי שהכנסת תספיק לדון בה עוד קודם שתצא לפגרה. זה כנראה בוער מאד. במקביל, הגיש משרד הפנים עוד הצעת חוק שמטרתה לבער את הרע מקרבנו, כלומר את הלא יהודים. על פי הצעת החוק, "מהגר עבודה" – מונח ה-Hasbara למבקש מקלט – לא יוכל לערער על החלטת משרד הפנים לגרש אותו, אלא רק לאחר שיגורש. אפשר לשמוע, מבעד למילים, את הצחקוק של המשפטן ערל הלב שכתב את ההצעה הזו. היה ויטען הפליט כי נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו, יחליט קצין ביקורת הגבולות על גורלו והאם מותר לו להגיש עתירה לבית משפט. במקביל, על פי הצעת החוק, יוכלו פקחי יחידת עוז – שנקראת כך כנראה משום שהשם "בריונים פחדנים" היה ארוך מדי – לעכב גם זרים שיש להם אשרות כדין, ולהפעיל נגדם כוח במידת הצורך. הרמז בוטה: עופו מכאן, לפני שפלוגות הסער ("לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם […] בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות") שלנו יתחילו להרביץ לכם ברחוב. ולא מעניין אותנו איזה אישורים אנחנו עצמנו נתנו לכם. והאספסוף היהודי מאושר.

ובעוד ממשלתנו רוצה לעקוף את בתי המשפט במאבקה להגנת טוהר הדם היהודי – אימת ה"התבוללות" מבצבצת מאחורי כמעט כל הצהרותיה בנושא – היא מבקשת מבג"צ לתת לה פטור מפינוי המאחז מגרון שבגדה המערבית. טוב, לא פטור: רק דחיה. עוד דחיה. אחת מיני רבות. התירוץ הפעם מקורי: מאחר והמדינה לא פינתה את מגרון בתאריך הפינוי המיועד, סוף מארס, היא טוענת שעכשיו רמדאן והחיילים שלה לא יכולים כי הם צמי… אה, לא, סליחה: היא טוענת שהיא חוששת שהמתנחלים "יתסיסו את השטח ב"תקופה רגישה." אבל השטח, הרי תמיד "רגיש". והמתנחלים תמיד מנסים להתסיס אותו. זה כל ההגיון של פוגרומי תג מחיר. מכאן עולה השאלה איך עלוב הפיקוד ידע רק עכשיו שהגיע הרמדאן, ומה זה אומר על שאר יכולות החיזוי שלו. בקיצור, אומרת הממשלה, אין לנו לא את היכולת ולא את הרצון לאכוף את פסיקות בית המשפט. בבקשה, וותרו לנו. אגב, במקביל – ובחשאי – העבירה הממשלה עוד 6.7 מיליונים כפיצוי לגנבי האדמות של מגרון. מעבר לעשרות המיליונים שהיא כבר העבירה להם, למקרה שהיה ספק.

ואם לצבא אין אומץ להתמודד עם מתנחלים, מסתבר שלהתמודד עם פלסטינים דווקא יש לו. שר הבטחון הורה על פינויים של שמונה כפרים בגדה המערבית. יש לו נימוק חדשני: חיילי צה"ל צריכים להתאמן, ואין להעלות על הדעת שהם יעשו את זה בשטחי האש הנרחבים שצה"ל כבר מחזיק – רוב הנגב, למשל – בישראל עצמה. הצבא ירשה, בחסדו, לתושבים לעבד את השטחים ולרעות צאן בזמן שבו החיילים אינם מתאמנים, כמו גם בשבתות, חגי ישראל, וחודש אחד נוסף.

גניבת האדמות הזו איננה חדשה. צה"ל ניסה לבצע אותה בשנות ה-90. הכפרים עמדו שם מאמצע המאה ה-19, ועד 1997 – כ-30 שנים אחרי שהפך לכוח כובש בגדה – לא ניסה הצבא לטעון שמדובר ב"כפרים לא חוקיים". להיפך, הוא הכיר בהם כדיירי קבע. פתאום, ב-1999, הכריז צה"ל שהם "שוהים לא חוקיים בשטח אש." בג"צ הוציא צווים שאישרו את שיבת התושבים לבתיהם, אבל בינתיים הספיק צה"ל להחריב את רוב המבנים, ואחר כך פירש את הצו באופן המצומצם ביותר שבאפשר, והניח רק לעותרים ולא לבני משפחותיהם לשוב לאדמותיהם. בשנת 2000, הזדרז המנהל האזרחי לקבוע ש"אין תושבי קבע באזור." זו שיטה ציונית ישנה, שבאמצעותה הוחרמו אדמות רבות בשנות החמישים: לאלץ תושבי אזור חקלאי לצאת ממנו לשנה – לעתים קרובות בתואנה של צורך באימונים צבאיים – ואז, אחרי שנה, להודיע שמדובר בשטח שלא ישבו בו כבר שנה, ולהלאים אותו. להלאים? סליחה, השטחים האלה הועברו תוך זמן קצר לקיבוצים וישובים אחרים, כפי שהאדמות בדרום הר חברון תהפוכנה תוך זמן קצר להתנחלויות.

ברק יודע שהוא יכול לעשות את זה דווקא עכשיו משום שהציבור הישראלי לא יתנגד לשום מעשה נבלה בשטחים, במיוחד אם יש לו תירוץ בטחוני מקליש, ומשום שהתקשורת עסוקה כרגע בסרחון שעולה מגווייתה הנרקבת של קדימה. התרגיל האחרון הונדס על ידי נתניהו וצחי הנגבי, מי שקשר יחד איתו בפרשת בראון-חברון. עליו יש לומר שני דברים בלבד: קודם כל, שכאשר בנימין נתניהו מנסה לפרק מפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות, הוא – כמאמרו של קווינטוס לוטאטיוס קטולוס על יוליוס קיסר – הוא כבר איננו חותר תחת יסודות המדינה, הוא תוקף אותה באיל ניגוח. לדמוקרטיה יש כללי משחק, ואותם משנים בזהירות רבה מאד.

מה שנתניהו אומר למצביעי המפלגה הגדולה ביותר בישראל פשוט מאד: אתם יכולים לבחור במי שתרצו, ואני יודע שההצבעה שלכם היתה מיועדת במיוחד נגדי, וזה לא ישנה שום דבר. אני אשחית כמה מהנבחרים שלכם ואפרק את המפלגה שבה בחרתם. הקול שלכם, שהיה הצבעה אסטרטגית נגדי, רק ישמש אותי לעשות בכם מעשה מגונה. מה צריכים המצביעים ההמומים של קדימה להבין ממה שקרה? בדיוק את מה שרוצה נתניהו שיבינו: אל תטרחו להגיע לקלפי. אין טעם. ספק אם יש מסר ארסי יותר למשטר דמוקרטי מן המסר הזה. וזה, התרגיל המסריח הזה, היה פחות או יותר כל מה שעשה נתניהו בכל שנות הקדנציה הנוכחית שלו. הוא התחיל בתרגיל המסריח, אולי המסריח מכל התרגילים המסריחים – כן, זה כשר, אל תטרחו לומר; אבל זה כל כך מסריח – כבר ב-2009. כל זה, כדי לשמר את עצמו בשלטון. הוא הרי לא עושה שום דבר.

מה שמוביל אותנו לצחי הנגבי. התולעת הורשע לא כל כך מזמן בעבירה שיש עמה קלון, והתפטר מהכנסת. ההרשעה לוותה בקולות נהי של פרשנים פוליטיים, שהנגבי – כמו חיים רמון, עוד עבריין שמנסה כעת לחזור לפוליטיקה – סיפק להם לא מעט מידע לאורך השנים. הם סיפרו לנו איך העבריין הצעיר, שתקף סטודנטים ערבים באוניברסיטה, ואחר כך התבצר באנדרטה בימית, ואחר כך הוביל את מסע ההתקפה על ההפגנה שבה נרצח אמיל גרינצווייג, ואחר כך הוביל את השיסוי כנגד יצחק רבין (הנגבי הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד במדינה פסוודו-דמוקרטית ששמו נקשר בשתי התנקשויות פוליטיות), ואחר כך קשר עם נתניהו ודרעי בפרשת בראון-חברון ושיקר לממשלה באשר לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון, ואחר כך הסתבך בפרשת מינויים פוליטיים עליהם השתחץ בעלון פנימי של הליכוד – ובכן, הם ניסו למכור לנו את בריון הקשקשים הזה בעניבה כפוליטיקאי שקול, מרוסן, שלמד את לקח נעוריו הפרועים; הם ניסו למכור לנו אותו כמנהיג המחר, וכהרגלם עם פוליטיקאים מורשעים שאהודים עליהם – שוב רמון, אהוד אולמרט – הם המעיטו במכוון בחשיבות ההרשעה שלו. נו, מה קרה? כולה עדות שקר. אני מקווה שאחרי התרגיל הזה, שחשף את הנגבי הישן והרע, הם יהיו מסוגלים להסתכל בעצמם במראה.

ואם היו חסרות סיבות לשמוח על התפגרותה של קדימה, מפלגה שנוצרה במפורש ללא אידיאולוגיה וככלי לחלוקת ג'ובים לאנשיה, הנה עוד אחת: הח"כ יובל צלנר שלה לא יהיה בכנסת הבאה. בראיון שהעניק ל"7 ימים" האחרון, טען צלנר שהוא ואשתו דפנה שחר גם יחד לא גומרים את החודש, שהם מעמד בינוני מתנדנד. עכשיו, צלנר הוא ח"כ. המשכורת שלו עומדת על כ-37,000 אלף ₪ ברוטו. בראיון אומרת שחר שהיא מרוויחה סכום דומה. כלומר, ביחד הם מכניסים כ-74 אלף ₪. כדי להיחשב בעשירון העליון בישראל, בית אב צריך הכנסה ברוטו של 45,123 ₪. צלנר ושחר נמצאים בעשירון העליון – ובמקום טוב בו – ואיכשהו לא מודעים לכך. מחבר כנסת הייתי מצפה שיהיה מחובר יותר לציבור. אבל, כאמור, זה בסדר: לא נצטרך לשאת את צלנר עוד זמן רב. צלנר, שכיהן חלק קצר מאד מהקדנציה, יוכל להתנחם במענק "ההסתגלות" שהוא יקבל עם פרישתו, בשווי של משכורת לכל שנת שירות בכנסת.

וכמובן, מעל לכל זה, ריחפו הלהבות. עד כה הציתו את עצמם כשבעה בני אדם. זה מלחיץ מאד את הממשלה. זו צורת המחאה האולטימטיבית, אחרי הכל, הצהרת אי האמון שאין גדולה ממנה. זו לא הצהרה של תקווה; זו הצהרה של יאוש. שנה אחרי קיץ התקווה, הצליח נתניהו לחסל אותה. אנשים התחילו להבין שהממשלה שלו בהחלט מסוגלת להתעלם מהם ומהעובדה שהיא אמורה לשרת אותם, וששום דבר לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. כל מה שנשאר להם הוא יריקת הבוז היוקדת האחרונה.

עכשיו, כמובן, אלה לא האנשים היחידים שמתאבדים מסיבות כלכליות. יש בישראל מדי שנה מספר גדול מאד של מתאבדים – קשה מאד להגיע לנתונים מדויקים הן בשל הסטיגמה הן בשל העובדה שישראל עדיין נשלטת במידה רבה על ידי רבנים, והם עשויים להקשות על קבורתו של אדם שנטל את נפשו בכפו. בדיקה שנערכה לאחרונה על ידי משרד הבריאות העלתה כי מספר ההתאבדויות גבוה בכ-22% מכפי שדווח. כמו רוב המתאבדים, המתאבדים מסיבה כלכלית – אין לדעת מה מספרם – עושים זאת בדרך כלל בצנעה. המתאבדים של הימים האחרונים לא מאפשרים לממשלה לטאטא אותם אל מתחת לשטיח. הם תובעים תגובה. והתגובה היא היסטרית: נתניהו הגדיר את ההצתה העצמית של משה סילמן כ"טרגדיה אישית", למרות שהיה מדובר באקט פוליטי מובהק. גם המציתים האחרים מעידים על כוונה פוליטית. היא אינה רצויה – רק החיים ישנו את המציאות – אבל את ממשלת happy-happy-joy-joy של נתניהו היא מבעיתה. היא שוברת את האשליה האחרונה שנותרה לנתניהו: הנוכל נוסח יוון עדיין שכנע חלק ניכר מהציבור (והתקשורת) שהוא אשף כלכלי. הלהבות מאירות את האמת, ואם יש משהו שהאשליין נתניהו לא עומד בו הוא האמת.

לפני כעשור, אחרי שבעלה הודח בפועל על ידי שרון, אמרה שרה נתניהו "למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תשרף." ובכן, היא נשרפת. במילותיו "הנוראות" של אוליבר קרומוול, שהוטחו מאות שנים אחר כך בפני נוויל צ'מברליין, "ישבתם כאן זמן רב יותר מכל תועלת שהבאתם לאחרונה… לכו, אני אומר, ודי לכם. בשם האל, לכו!"

(יוסי גורביץ)

כחודש לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, התרחש אחד האירועים המשונים ביותר בהיסטוריה של המלחמה: סגנו של היטלר, רודולף הס, טס על דעת עצמו לבריטניה וצנח מעל סקוטלנד. עד כמה שאפשר להבין – ויש פרשנויות רבות לסיפור הזה – המטרה של הס היתה להביא להסכם שלום בין בריטניה וגרמניה, כדי למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות. העמדה הנאצית הרשמית היתה שהס היה מטורף, מה שגרם לגבלס – שהיה צריך למכור את הלוקש הזה לציבור הגרמני – ללא מעט בעיות. איך מסבירים, הוא תהה, שמי שהיה עד לפני כמה שעות הסגן הנערץ של הפיהרר הפך תוך זמן קצר כל כך למשוגע מזיל ריר?

למזלו של גבלס, הוא נאלץ להתמודד עם הבעיה הזו רק פעם אחת. לרוע מזלו של נתניהו, הוא נתקל בה יותר מדי פעמים. זה התחיל עם מאיר דגן. ראש המוסד הוותיק תקף את בבת עינו של נתניהו, המלחמה המיועדת באיראן. הוא הוגדר במהירות "כמשוגע." אחר כך הגיע תורו של עוזי ארד, ראש המטה לבטחון לאומי, שהעז גם הוא לפתוח את הפה. את ארד קל היה להגדיר כמשוגע, משום שבמשך שנים הוא אכן בתקשורת תואר ככזה: כמין ד"ר סטריינג'לאב עם התמחות בפראנויה. חשוב, עם זאת, לזכור שעל פי ארד עצמו, חינו סר בעיני נתניהו כאשר הוא החל לעשות את תפקידו כראש המב"ל ולספק לשרים הערכה שונה מזו של נתניהו על המצב מול איראן.

עכשיו הגיע תורו של יובל דיסקין, ראש השב"כ הבעייתי מאד לשעבר, מי שהודיע לבל"ד שהשב"כ יעקוב גם אחרי פעולות חוקיות שלה ומי שהגדיר את ענת קם כמרגלת מסוכנת. דיסקין חורר את העמדות של ממשלת נתניהו בשתי נקודות: הראשונה, כרגיל, היא איראן. דיסקין ציין שבהחלט יתכן שהתקפה על איראן לא רק שלא תסכל את תכנית הגרעין האיראנית, אלא אף תדרבן אותה – כפי שקרה, למשל, לתכנית הגרעין העיראקית אחרי ההתקפה ב-1981. כאן ראוי לציין את הדברים האחרונים והזהירים מאד שאמר הרמטכ"ל גנץ לאחרונה בנושא: לדבריו, ההנהגה האיראנית טרם קיבלה החלטה על פיתוח פצצה גרעינית. בהחלט יתכן שגנץ טועה – הוא נשען על אמ"ן, אחרי הכל, שעם רקורד ההצלחות שלו אולי עדיף היה לנו לו נשען על פותח בקלפים – אבל הדברים האלה סותרים את מה שאומר נתניהו כבר עשור, כלומר שהשנה היא 1938 וגרמניה היא איראן. ולנתניהו עצמו אין כנראה על מה להסתמך.

הנקודה השניה, והחשובה לא פחות, בדבריו של דיסקין היא פיצוץ בועת ה-Hasbara שניפח נתניהו, על פיה האחראים להעדר שיחות השלום הם הפלסטינים. דיסקין אמר את מה שיודעים כולם: שממשלת נתניהו לא מנסה להגיע להסדר כי אם תגיע לכזה, היא תחדל להתקיים. המשמעות, שהפכנו אדישים כלפיה, היא שממשלת נתניהו מוכרת את עתידה של ישראל ואת הסיכוי האחרון שלנו להמנע ממדינה דו לאומית תמורת שרידותה-שלה.

כמו בסיבוב הקודם, מנסים עכשיו נתניהו והתוכיים שלו – הבולט שבהם הוא, כרגיל, דני דנון הבלתי נמנע – לשנות את הנושא. במקום לדון במה שאמר דיסקין, שעליו קצת קשה יותר לטעון שהוא משוגע, הם רוצים שנדון בשאלה האם מותר לו לומר אותם.

התשובה היא חד משמעית. לא רק שמותר לו, זו גם חובתו. דיסקין הוא משרת ציבור, לא משרתה של הממשלה (בניגוד, למשל, לאופן שבו תופס יהודה ווינשטיין את תפקידו). כל זמן שהוא בתפקיד, אסור לו למתוח ביקורת עליה בפומבי. לפקיד ממונה אין זכות כזו מול נבחר ציבור. אבל כשהשתחרר מתפקידו? אם הוא סבור שהממשלה מסכנת בפעולותיה את הציבור, הוא חייב לומר זאת, או שימעל באמון הציבור. הוא לא עבד אצל נתניהו; הוא עבד אצלנו. אנחנו שילמנו את משכורתו.

בן דרור ימיני, שסימן את כל מי שאומר שיש צדק בדברי הפלסטינים כאויבי ישראל, מקונן על כך שדבריו של דיסקין הם טורפדו במערכת ה-Hasbara, וש"מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים," אבל נאלץ להודות שכנראה שהוא צודק, רק שלא כדאי היה שיאמר את האמת. זו עמדה מדהימה לעיתונאי, שכנראה שכח שתפקידה של העיתונות הוא לדווח לציבור על מה שהממשלה עושה, לא לקדם את התעמולה שהיא מפיצה.

כתב חצר אחר, ארי שביט, משרתם של שני האדונים ברק ונתניהו, האשים את דיסקין בכך שהוא השתמש ב"משאית תופת פוליטית" כנגד הממשלה וביצע בה "סיכול תקשורתי ממוקד." שביט יוצר מצג שווא בדבריו כאילו דיסקין עדיין נמצא בתפקידו, אבל זה הרי כל ההבדל: הבעיה עם קצין בכיר שמדבר נגד הממשלה הנבחרת היא שהוא עשוי לסחוף חיילים כנגדה. הבעיה הזו לא קיימת כאשר מדובר במי שכבר פשט את מדיו או יצא מתפקידו, אבל שביט היה רוצה שתחשבו שכן.

שביט טוען עוד שדיסקין "פגע באופן מודע באסטרטגיה הלאומית של ישראל", הידועה בשמה "תחזיקו אותי." סליחה, אבל מי החליט שמדובר באסטרטגיה לאומית, ומתי? האמורה להחליט על כך היא הממשלה, שככל הידוע ולמרות כל הברברת, טרם התכנסה ולו לדיון אסטרטגי אחד על איראן. החלטות שמקבלים ברק ונתניהו בינם לבין עצמם אינן מחייבות – ועל אחת כמה וכמה אינן מחייבות פקידים לשעבר שחושבים שהציבור צריך לדעת שהעומדים בראשו מסכנים אותו.

המפחיד בכל זה הוא שנראה שדיסקין, דגן וארד מדברים כבר עכשיו מתוך מחשבה על ועדת החקירה העתידית, לכשתקום. אם הם מפחדים, אנחנו צריכים לפחד עוד יותר.

ועוד דבר אחד: השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה, הודה בהסכם טיעון כי הוא העביר לשר החוץ ליברמן חומר מחקירה משטרתית שנערכה נגדו, שעה שליברמן היה עדיין חבר כנסת. בן אריה מונה לתפקידו, על פי דיווחים, לאחר לחץ של ליברמן שעה שהלז עדיין היה שר התחבורה בממשלת שרון. זאת, לאחר שליברמן הפעיל לחץ לפתיחתה מחדש של השגרירות בבלארוס, שנסגרה מפאת קיצוצי תקציב. במדינה נורמלית, שר החוץ היה מודיע היום על התפטרותו. בישראל של נתניהו וליברמן, זה אפילו לא עולה על הדעת אלא כבדיחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') חיסל צה"ל מהאוויר את זוהיר אל קיסי, המזכ"ל של ועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה. יחד עם קיסי חוסל גם מחמוד חנאני, שבהודעת דובר צה"ל מתואר כ"סייענו." המהלך הזה הוא ששם קץ לשקט היחסי בגבול הדרום והוביל לירי הטילים לעבר הישובים שם. בהודעת דובר צה"ל נאמר בצדקנות ש"צה"ל אינו מעוניין בהסלמה אך ערוך ומוכן להגן על אזרחי מדינת ישראל ולהגיב בעוצמה ובנחישות כנגד כל ניסיון להוצאת פעילות טרור." אני שמח לשמוע שצה"ל איננו מעוניין בהסלמה, כי מהפעולות שלו אפשר לנחש את ההיפך.

יש בעיה רצינית עם הדיווח של דובר צה"ל: הוא מייחס לאל קיסי את תכנון הפיגוע באילת בקיץ שעבר, שבו נהרגו שמונה ישראלים. אבל כפי שכבר למדנו לדעת, ועדות ההתנגדות העממית לא היו מעורבות בפיגוע באילת. הוא בוצע על ידי חוליה של ג'יהאד איסלמי שהורכבה מתושבי סיני. זה לא הפריע לצה"ל ולאהוד ברק לחסל שישה ממנהיגי הארגון שעות ספורות לאחר הפיגוע, ולא הפריע לבנימין נתניהו להודיע ש"האחראים לפיגוע כבר נענשו." למעשה, זמן קצר אחרי החיסול של מנהיגי הוועדות, צה"ל החל לבצע תמרון לאחור שבו הוא התנתק מהטענה שהאחראים לפיגוע הגיעו מרצועת עזה. יתר על כן, בנובמבר עצרו המצרים חשוד בתכנון הפיגוע ההוא.

כל זה לא מפריע עכשיו לצה"ל לייחס, שוב, את הפיגוע ההוא לוועדות ההתנגדות העממיות. אחרי הכל, הוא יכול לסמוך על כך שאף אחד לא יזכור שהוא כבר נתפס בשקר בנושא. הכתבים הצבאיים שחוזרים עכשיו כתוכים על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע באילת ודאי לא יעשו זאת. על רקע השקרים העקביים של צה"ל בנושא, מותר לתהות אם גם הטענה האחרת לגבי אל קיסי – שהוא היה מעורב בתכנון פיגוע עתידי באזור גבול מצרים – אמינה באותה מידה. אחרי הכל, אין לנו שום סיבה להאמין למה שצה"ל טוען בנושא.

סביר להניח שיועלו תיאוריות קונספירציה על הסיבה להתקפה ברצועה דווקא עכשיו. לא צריך שום קונספירציות: זה פשוט ההרגל המותנה של צה"ל. אם יש לו הזדמנות לחיסול של מישהו שעצבן אותו – אל קיסי היה מעורב, או על כל פנים טען שהיה מעורב, בחטיפת גלעד שליט – הוא יעשה את זה, יהיו אשר יהיו התוצאות. שלום האזרחים, אחרי הכל, הוא אף פעם לא גורם בתכנון של הגוף ששותה מיליארדים מכספיהם כדי להגן עליהם.

ועוד דבר אחד: סימה קדמון דיווחה על תכך אווילי במיוחד בלשכת הרמטכ"ל בדימוס והאיש שזכה לרחוב על שמו בעודו בחיים, גבי אשכנזי. היא הציקה לאשכנזי בשעתו בבקשות לראיון, ואשכנזי ממש לא רצה. אחרי שאשכנזי ביטל שלוש פגישות, עלה אחד מחנפיו על תירוץ מצוין עבור קדמון: לשלוח את הבקשה לראיון לשר הבטחון ברק, שוודאי יסרב לה. החנף של אשכנזי מיהר להודיע לקדמון שברק הרשע דחה את הבקשה שאשכנזי האומלל רצה מאד להיעתר לה. המהלך היה אמור להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק מאשכנזי את מר הראיון, גם לסכסך בין קדמון ובין ברק. דא עקא, ששר הבטחון דווקא אישר את הראיון.

שמו של מלחך הפנכה, אליבא דקדמון? תת אלוף אבי בניהו. מי שהיה אז דובר צה"ל. האיש והאמינות. לפעם הבאה שדובר צה"ל רוצה שתאמינו לו במשהו.

(יוסי גורביץ)

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)

לרוע מזלה של מדינת ישראל, סרן צעיר בשם מתן וילנאי הנהיג פעם בהצלחה מבצע קומנדו נועז. זה היה בסוף 1969, הימים היו ימי מלחמת ההתשה – עוד אחת מהמלחמות שצה"ל מעדיף שנשכח. 367 חיילים ישראלים נהרגו ו-999 מהם נפצעו במה שהיה ההקדמה למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שקודשה על זכותה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה בסיני. על כל פנים, וילנאי – הוא היה אז בן 25 – הוביל מבצע נועז לגניבת מכ"מ מצרי. המבצע, כאמור, הצליח, ואנחנו נתקענו עם וילנאי.

זה היה לפני 42 שנים. אנחנו עדיין משלמים לסרן לשעבר וילנאי משכורת ציבורית. כן, הוא התקדם בסולם הדרגות, הגיע עד אלוף, ואז גילה שהוא לא יהיה רמטכ"ל, פרש לאזרחות ונפלט כלווייתן מת אל מפלגת העבודה ב-1999. ספק אם יש שני אנשים בארץ שיכולים לומר מה, בעצם, עשה וילנאי באותם 42 השנים האלה. אבל איכשהו, הוא תמיד היה שם. המלחמה ההיא נגמרה ונשכחה, גולדה וסאדאת, נאצר ואשכול כבר לא איתנו, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה; ומתן וילנאי, חייל שחור מכה חייל לבן, עוד מתקיים על פרשת הרדאר הנשכח ההוא. כמובן, היה יכול גרוע יותר: וילנאי לפחות הוביל את חייליו להצלחה. עמירם לוין, שכקצין זוטר בסיירת מטכ"ל הוכיח שאיננו יודע לספור עד שתיים ותקף את הקומה הלא-נכונה במעלות, מה שהעניק למחבלים זמן יקר לטבוח בתלמידים, הצליח למרות הפאשלה הקולוסאלית הזו להגיע עד לדרגת אלוף וסגן ראש המוסד.

וילנאי היה חלק מהקליקה של אהוד ברק שפרשה ממפלגת העבודה והקימה את תנועת הקיקיון "עצמאות", או כפי שברק עצמו מכנה אותה בלעג, "איסתקלל." עד לאחרונה הוא החזיק בתפקיד המיותר לחלוטין של השר להגנה על העורף. השבוע אישרה הממשלה את מינויו לשגריר בסין.

ספק אם בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית היה אדם ציני יותר מאהוד ברק. אחרי מלחמת לבנון השניה, מצא סקר אחד שהאהדה לאולמרט עומדת על שני אחוזים, ואפילו נסראללה קיבל יותר (ארבעה אחוזים). בדיחה שרצה אז אמרה שבהנתן שטעות הדגימה היתה שלושה אחוזים, יתכן שאולמרט נהנה מתמיכה שלילית. לברק אין אפילו שני אחוזי תמיכה. כל הסקרים מראים בעקביות שהוא נהנה מתמיכה של אפס אחוזים מהציבור.

אבל עדיין הוא שם, נאחז בקרנות המזבח. והוא מסדר ג'ובים לאנשי שלומו. וילנאי, שהחזיק בתפקיד שנוצר לראשונה של שר להגנת העורף, היה למעשה שר שני במשרד הבטחון, ובפועל ענה על מכתבים ושאילתות שלברק לא היה כוח לענות עליהן. התפקיד הזה, נזכיר, נתפר בימים שבהם צה"ל מתלונן – הוא משקר, כמובן – שמקצצים לו את התקציב, עד כדי כך שאוכל חינם אחר, תא"ל חליווה, אמר לאחרונה שאין לצבא כסף לטילים כי היתה מחאה חברתית. אז לצבא אין כסף לטילים, וכל יום הוא מאיים על פרויקט חיוני לכאורה אחר, אבל למשרד הבטחון יש, כמסתבר, כסף לעוד שר מיותר.

ועכשיו הוא בבייג'ינג, שגריר. הוא גנרל בדימוס שלא הותיר כל חותם, שמעולם לא שימש בתפקיד דיפלומטי, שאיננו דובר או קורא סינית ואם יש לו הבנה בתרבות או ההיסטוריה הסינית, זה יפתיע את כולם. סין היא מעצמה שיש לה זכות וטו במועצת הבטחון, והיא המדינה השניה בעוצמתה בעולם, שעתידה לפניה. היא בעיצומה של מהפכה תעשייתית נחושה וחסרת מעצורים, שצפויה להזניק אותה קדימה. כבר עכשיו, יש לה את מספר התושבים המחוברים הגבוה בעולם, והיא נחשבת למפעל שלו. לא צריך להיות אוהד של משטר הגולגלות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הרצחני ביותר בהיסטוריה הידועה, כדי להכיר בעובדות האלה. מדובר כנראה בתפקיד השלישי בחשיבותו במערך הדיפלומטי של ישראל, אחרי השגרירות בארה"ב והשגרירות באו"ם. ואנחנו שולחים לשם את מתן וילנאי, האיש ללא תכונות. מה לא עושים כדי לסדר לחבר בג'מעה של אהוד ברק ג'וב. אחרת, שומו שמיים, הוא יצטרך לחיות על הפנסיה הנדיבה למדי שלו, פנסיה של אלוף ושר, אבל בלי כל גינוני הכבוד.

קל למדי להפיל את הבזיון הזה על ברק. האיש הוא חור שחור של בושה: היא נבלעת ולא נודע כי באה אל קרבו. אבל זה לא מינוי של ברק, זה מינוי של הממשלה. של ממשלה שבראשה עומד אדם שהעז לדבר פעם על "האיש השמן," המגזר הציבורי, ש"רוכב על האיש הרזה," המגזר הפרטי. כשהוא אמר את זה, אגב, היה לצידו "שר במשרד האוצר" נוסף, מאיר שטרית. הממשלה שלו היא הגדולה והבזבזנית בהיסטוריה של ישראל. המינוי הזה נעשה בהסכמתו, או לפחות שלא בהתנגדותו, של שר החוץ. כנראה שיום אחד עוד נגלה איזה דיל נרקח כאן כדי שליברמן לא יטרפד את המינוי.

על האוליגרכיה השוקעת של רומא הרפובליקנית כתב סאלוסטיוס שהיא "העבירה את משרות השלטון מיד ליד." זה בדיוק מה שעושה האוליגרכיה השלטונית שלנו, כשהיא משוכנעת שיום הדין לא יגיע, שהיא יכולה להתעלם ממחאות עממיות ולהמשיך לנהוג בכספי הציבור ובמשרותיו כבשלה, כשהיא חותרת תחת יסודות אמון הציבור בה ובמשטר. אלה האנשים שמצפים מאיתנו שנאמין להם שהם יפעלו בכל כובד הראש הנדרש בשאלות מלחמה ושלום, שהם אומרים שיהיו לפתחנו בתוך זמן קצר.

את החונטה הזו, הצבאית-כלכלית, צריך להחליף, ולפני שתספק לנו עוד סיבות לבכי.

ועוד דבר אחד: העציר המנהלי ח'דר עדנאן נכנס מחר ליום ה-60 לשביתת הרעב שלו. השופט הצבאי אל"מ משה תירוש אישר את המשך המעצר המנהלי, כמקובל, תוך שהוא מוסיף מעשה נבלה קטן: הוא דחה את הדיון בעתירתו של עדנאן פעמיים. נשיא האגודה לזכויות האזרח, סמי מיכאל, פנה היום בבקשה דחופה לשר הבטחון ברק לשחרורו של עדנאן. על המעצר המנהלי העיר עופר רון, שכותב כאן מדי פעם, שהוא מחזיר אותנו לימים שלפני המאגנה כארטה, שהבטיחה את זכות ההבאס קורפוס, כלומר את חובתה של הממשלה להסביר מדוע היא מחזיקה אדם, לכל עצור. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל קורא לציבור להגיע להפגנת מחאה שתיערך הערב, בשעה 19:00, ברח' קפלן מול הקריה. הפגנות מקבילות תיערכנה בלונדון ובגלזגו , וייערכו הפגנות גם ברמאללה ועזה. על פי נתוני רופאים לזכויות אדם, לאחר היום ה-55 לשביתת רעב, השובת מתחיל בגסיסתו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קול בכתב ערווה: השיחה בין הרמטכ"ל בני גנץ וקצין הקישור שלו מטעם הזרוע האזרחית של צה"ל, אהוד ברק, שאתר ynet חשף אמש באומץ, מרתקת. שני הקצינים הבכירים מתבדחים על חשבונן של נשים, ברק מציע שהעוזרת שלו – סליחה, "העוזרת של השר"; כתב על זה יפה שחר – והמח"ט, שקולט שהם מסתבכים, משליך את עצמו לקו האש וזורק הערה על כך "שכל זמן שהיא בלי מדים ועם בגדים, זה בסדר", כדי למשוך אש משני הבכירים ממנו.

הבעיה היא פחות בבדיחות השובניסטיות ובמה שמגיע אחר כך. גנץ מורה לכתבים באזור, אנשי גל"צ וערוץ 2, לא לדווח, ומאיים עליהם. הוא מבין שהוא וברק הסתבכו, אז הוא מנסה לרכך את האיום בחצי בדיחה על "זה יהיה הדיווח האחרון."

לא יודע בקשר אליכם, אני לא הייתי רואה את זה כבדיחה אלא כאיום מרוכך, כזה שמבוצע באופן שאפשר יהיה לסגת ממנו אחר כך. ומתסבר שאני לא היחיד שחושב שגנץ היה רציני לגמרי: גם דוברי צה"ל ומשרד הבטחון הבינו כלשונה את ההנחיה של גנץ, ופנו לאחר מעשה לכתבים הצבאיים, בכלל זה לכתבי סוכנות זרה, ודרשו מהם לצנזר את ה"בדיחה." הכתבים, כמובן, צייתו – עד ש-ynet שבר את אחדות השורות. בואו נאמר שיש לי הרגשה שהכתב הצבאי של ynet לא יקבל סקופים בקרוב. אבל עכשיו אנחנו יודעים מה היחס בין דובר צה"ל והכתבים הצבאיים: כזונות המפרכסות זו את זו.

ההתבדחות הזו על אחד הנושאים הרגישים מגיעה כיממה אחרי שברק דרש שסיעת העבודה תמשוך הצעת אי אמון שלה בנושא הדרת הנשים כי "היא תפגע בצה"ל." היא מגיעה אחרי שהקצינים של גנץ, בעידודו, גנזו בפועל את יישום דו"ח ועדת שגב, שקבע כי יש לשלב נשים בכל התפקידים בצה"ל, וזאת בשל התנגדותם של גורמים דתיים. בפעם הבאה שיגידו לכם שבחורי ישיבות עושים יותר משמעותי יותר מזה מחיילות, תזכירו להם שני דברים: קודם כל, שבחורי ישיבות ההסדר הם משתמטים ברשיון, שמשרתים בקושי 16 חודשים, כלומר פחות מחיילות; ושנית, שחיילות לא יכולות לעשות יותר משום שבחורי הישיבה והרבנים שלהם, בסיוע קצינים מוגי לב, מונעים מהן לעשות יותר.

במדינה נורמלית, גנרל שמאיים על עיתונאים היה, אם לא נבעט מתפקידו, עומד לדין על התנהגות שאיננה הולמת קצין. רק שבצה"ל אוכפים את המשמעת, במידה שבכלל אוכפים אותה, רק על חפ"שים וקצינים זוטרים. מה שמביא אותנו ל…

כשהבעת דעה היא לא הבעת דעה: הנשיא בדימוס קלינטון זכה לכמה וכמה קיתונות של לגלוג ארסי בפרשת לווינסקי, כשאחד מעוכרי הדין שלו הסביר ברצינות גמורה שהתשובה של קלינטון תלויה באופן שבו מגדיר את בית המשפט את המילה is. מסתבר שקצת מההתפתלויות האלה שמורות גם לדובר צה"ל.

לפני כשלושה שבועות כתבתי כאן על ההערות הפוליטיות שהרשה לעצמו רס"ן פטר לרנר, דובר פיקוד מרכז, בחשבון הטוויטר שלו. בין השאר, לרנר כתב על חוק העמותות – שהוא כזכור עדיין הצעת חוק – ש"לדעתי צריכה להיות חשיפה מלאה מצד הארגונים, כדי שאנשים ידעו," כלומר אימץ בפועל את העמדה של "אם תרצו." את הציוץ המקורי של לרנר אפשר לראות כאן.

למרות פניה לדובר צה"ל לפני שלושה שבועות בשאלה אילו צעדים הוא מתכוון לנקוט כלפי קצין שעבר על ההנחיות הברורות מאד שאוסרות על חיילים לנקוט עמדה פוליטית, לא התקבלה כל תשובה ממנו. בשבוע שעבר ניהלתי שיחה לבבית (במובן החריג של "שני הצדדים ניסו לעקור זה את ליבו של זה") נוספת עם דובר צה"ל, ללא תוצאה.

הבוקר ניהלתי דיון אישי בטוויטר עם לרנר עצמו. אפשר לראות את עיקריו כאן. לרנר טען שמדובר בחשבון הטוויטר האישי שלו, מה שיכול להיות אבל לא מתיר לו לנהל בו דיונים פוליטיים. יאיר נתניהו, שכתב הערות פוליטיות בדף הפייסבוק האישי לגמרי שלו, ננזף ואולץ למחוק את התוכן הפוליטי. מה שהיה מדהים בדיון עם לרנר הוא שהוא טען שהוא בכלל לא הביע דעה. כששאלתי אותו איך הוא מפרש את הביטוי "In my humble opinion there should be full disclosure" אם לא כהבעת דעה, הוא טען שאפשר לפרש את המשפט בכל צורה שהיא ("That could be interpreted any which way").

תדע כל אם עבריה, אפילו שרה נתניהו: אם הבן שלך מתכוון לעבור על הפקודות של צה"ל, כדאי שיהיה קצין בתפקיד בכיר, אחרת הוא יזומבר.

ומאחר ונכנסנו בצה"ל בעקביות בפוסט הזה, נהיה הוגנים ונזכיר לחיוב את בית המשפט הצבאי של יהודה, שזיכה נאשם פלסטיני מרוב האישומים נגדו מאחר והגיע למסקנה שהתנהגות חוקרי השב"כ שהוציאו ממנו הודאה "שללה את רצונו החופשי." השופטים לא העזו לכתוב מילה על עינויים, וכמובן לא הורו להעמיד לדין את החוקרים; בואו לא נסחף. הבלוג מאחל לשופטים הצבאיים צבי לקח, טל בנד ואמיר דהאן הצלחה בתפקידם החדש, שיהיה כנראה באיזו סדנת תיקון טנקים בנגב.

הבנק של אם תרצו: בנק לאומי, שההתמחות שלו היא גזל רכושם של ניצולי השואה, מי שטען שהמסמכים של הרכוש שלהם הושמדו אבל התברר שהם בעצם בבריטניה, עורך כעת תחרות שבמסגרתה הוא יחלק משהו כמו 0.3% מהרווחים שלו, כשני מיליון שקל, לעמותות שוחרות טוב. המטרה היא לגרום, איכשהו, למישהו לומר משהו טוב על הבנק.

התקנון של התחרות קובע במפורש ש"למען הסר ספק, הפרויקט איננו מיועד לעמותות בעלות מטרות פוליטיות". אבל, ראה זה פלא, אחת העמותות שמשתתפות בו ושאמורה לקבל 40 אלף שקלים היא מיודעתנו "אם תרצו."

עכשיו, "אם תרצו" מעולם לא טענה שהיא איננה פוליטית; היא טענה לכל היותר שהיא "תנועת מרכז", רק כזו שבמקרה הוקמה על ידי מתנחלים, שהיו"ר שלה היה יו"ר תא כתום ומועמד לכנסת מטעם מפלגה של מתנחלים, שמקבלת כספים מאנשי ימין מובהקים ושמתנהלת כמו זרוע של לשכת ראש הממשלה. עכשיו בנק לאומי מנסה לטעון שמדובר בעמותה לא פוליטית משום שהיא "לא מפלגתית." יכול להיות שכמו על ג'ון הייגי, גם על בנק לאומי מנסה "אם תרצו" לעבוד בתואנה שהיא עוסקת ב"חינוך", תוך הסתרת העובדה שהיא עוסקת בחינוך מחדש. הייגי נדפק על ידי "אם תרצו" פעמיים, אבל אחרי שהופנו זרקורים אל התנועה ואל העובדה שהיא השתמשה בסוכנות היהודית כצינור הזרמת הכספים שלה, הוא הפסיק לתרום.

אפשר לשכנע גם את בנק לאומי שזה לא רעיון טוב לתמוך בה. אחרי הכל, הוא יעביר לה לא רק כספים של ניצולי השואה, אלה ש"אם תרצו" עושים הכל כדי שישראל תדמה למדינות שמהם נמלטו, אלא גם את כספם של מחזיקי החשבון בבנק: כספי העמלות של בנק לאומי הולכים לממן את התנועה הפולקיסטית הזו, שכתבה במצע שלה שהיא תומכת ב"מדינה יהודית", עד שעדי אלקין הפנתה את תשומת הלב לכך שהיא השמיטה את "דמוקרטית." בואו לעמוד הבית של בנק לאומי ואמרו לו מה אתם חושבים.

אם תדברי, נשתיק אותך: היום העידה במשפטם של נפגעי הכור בדימונה ד"ר תלמה בירן, ומהממצאים שלה עולה כי עובדי הכור היו חשופים למנות קרינה יומיות שהחוק הישראלי מתיר במשך שנה.

זה לא היה כל מה שבירן העידה עליו: לדבריה, איש מלמ"ב – ארגון האופל ששומר על סודות הגרעין של ישראל, בחוסר הצלחה מרשים – התקשר אליה לאחר שהגישה את חוות הדעת שלה, ואיים עליה שהוא יעמיד אותה לדין בשל הפרה של חוק הצנזורה. כנראה שבניגוד לתרגילים קודמים של המלמ"ב, כמו העמדתו לדין של תא"ל יצחק יעקב, הפרקליטות לא קנתה הפעם את הבולשיט, כי איש המלמ"ב חזר בו מאיומיו.

חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש שאילתה למשרד הבטחון, בשאלת האיומים של אנשי המלמ"ב על בירן. הוא גם מזכיר שמדובר בכור ישן במיוחד, בן 50 שנה, וככזה הוא מסוכן – ויש לדון בהשלכות של המשך קיומו. ישראל, נזכיר, היא מדינה שרעידת אדמה קשה פוקדת אותה מדי כ-80 שנה. הכורים בפוקושימה, במדינה שאמונה מעט יותר מישראל על תחזוקה, לא עמדו ברעידת האדמה הקשה שם. הדבר האחרון שנצטרך כשנאסוף את עצמנו מבין ההריסות ויסתבר לנו ששירותי ההצלה לא עובדים כי אלי ישי שלח מזכרים לאוצר אבל לא עשה שום דבר, הוא גם לגלות שחטפנו קרינה. לידיעתכם/טיפולכם.

(יוסי גורביץ)