מבקרי טלוויזיה וקולנוע אוהבים לכתוב שדברים מסמלים את התפוררות התא המשפחתי הקלאסי והסדר החברתי, זה כמעט חלק הכרחי של המקצוע: "מלחמת העולמות"? התפוררות תפקיד האב. "ביום שבו הארץ עמדה מלכת"? החיפוש להשלים את השילוש של אימא-בן-אבא. "העשב של השכן"? זה קל מדיי, אמריקה איבדה את ה'גבר' הלבן, ומאז היא איבדה את דרכה המוסרית. אז מה אפשר להגיד על זומבים?
זומבים?
זה נושא זה? זומבים? מה כבר יש להגיד על זומבים? סך הכל האחים החורגים והמיותרים של הערפדים. אבל, אם מוסף הארץ מרשה לעצמו לתת לנושא כפולה (מוסף הארץ 19.11.2010), אז אני חושב שלכולנו מותר להתייחס לזומבים בתור נושא ראוי. ה"עיתון לאנשים חושבים" מבטיח 1000 מילים לנושא, אני מוכן להשוות גדלים.
למה אנחנו מדברים על זומבים? כי זומבים זה IN, סדרות על זומבים, סרטי זומבים, זומביפסט בתל אביב, זומביקון בפסטיבל אייקון ואפילו גאווה ודעה קדומה וזומבים, אבל זומבים תמיד היו, למה עכשיו יש רעש? מה יש בתקופה הזאת שגורם לנו להרגיש הזדהות עם המושג הזה, זומבי?
אין ברירה, צריך לחזור אחורה, כדי לדבר על זומבים, צריך לדבר על ערפדים. איזה מזל שעל ערפדים אין בעיה לדבר.
ערפדים זה סקס, ערפדים זה מגניב, ערפדים זה האדם העליון של התקופה הרומנטית. ערפדים זה כל מה שאחנו, אבל בלי החברה שמגדירה אותנו. לא טוב היות האדם לבדו, אבל הערפד, הוא תמיד ערפד יחיד, הוא אינדיבידואל, הוא העל אדם שכל אחד חולם להיות.
אז מה קרה לו לערפד? למה סר חינו? ברור שזה לא הערפד שהשתנה אלא אנחנו, השינוי הוא שהערפד איבד את הייחוד, הערפד הפסיק להיות בפני עצמו. אפשר למתוח קו קולנועי בסרט BLADE. זה הרגע, בתרבות הפופולרית, שבו הערפד הפסיק להיות הנבל הרב מימדים והפך להיות החייל שלו. ווסלי סנייפס קוטל ערפדים על ימין ועל שמאל, באפי משמידה שני ערפדים לפני שיר הפתיחה, מה זה אומר על ערפדים, ואם הערפד הוא כבר לא מישהו מיוחד, דמות שמקבלת שם בקרדיטים, אז איך אנחנו יכולים להיות מיוחדים?
מיוחדים? כמה מיוחדים אנחנו בעצם? עוד לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, כבר אז היו סימנים לכך שאנחנו (בני התרבות המערבית אלה שתופסים עצמם כבני התרבות המערבית) לא באמת מיוחדים כמו שהאמנו עד אז. מה מייחד אותנו? לעבודה שלנו אפשר לעשות מיקוד חוץ, תואר ראשון והשכלה גבוהה כבר מזמן לא מספיקים למשכורת ממוצעת במשק, תחביבים זה לילדים קטנים ותחומי עניין זה לעשירים אקצנטריים, זה לא חלק מהחיים שלנו. מה נשאר? משפחה, חברים?
עשינו מאה שמונים מעלות מהערפד. האדם המיוחד והספציפי נעלם, מה שמחזיק אותנו זה אנשים אחרים, הם אלה שמגדירים אותנו. כדי להיות אדם, אדם אחר צריך לראות אותך, לגעת בך, להדביק אותך ולהזכיר לך שאתה לא רק מכונה.
שוב ערפדים, את הזומבי אי אפשר לתאר בלי הניגוד שלו, את המציאות לא ניתן לפרש בלי שחלמנו על עולם אחר. ערפדים הם בריאים, זקופים, מלאי חיות ואון. עד הרגע שבו הם הופכים לאבק הם התגלמות השלמות: הם קופצים, רוקדים, רוכבים על אופנועים ומשפריצים סקס בכל מקום. הזומבי בקושי זז, עיקר הפעילות שלו זה לאכול, אפילו כשהזומבי מחפש את הארוחה הבא, הוא לא באמת צד. לא הוא מגדיר את שטח הפעילות שלו, הטריטוריה מגדירה את הזומבי. בסרט "28 ימים של חושך", העיירה המדוברת היא עיירת נופש, מקום בילוי של ערפדים מכל הסביבה. רקון סיטי בסדרת resident evil היא הכלא של הזומבים, כל מה שצריך כדי לברוח זה להגיע ליציאה. אף ערפד לא היה מחוסר גפיים (במקרה הקיצוני, הערפד "התהדר" בצליעה אצילה), זה לא בסטייל של הפנטזיה האנושית על העל אדם. זומבי מתחיל כשהוא גורר רגליים, ומשם הוא רק מתדרדר: חור בחזה מכדור של שוטגאן, איבוד יד בגלל סכין מזדמנת, בספר מלחמת העולם Z הזומבים המסוכנים ביותר הם דווקא "נכים", אלה שכל מה שנשאר זה חזה וראש, זוחלים בדשא כמו נחש עד שברנש חסר מזל עובר לידם, אני עוד מעט אגיע לשם, אבל הפחד מהזומבי הנכה הוא תמצית הזומבי של פעם – הזר והשונה מסכן אותנו.
אחד האימאג'ים המשמעותיים ביותר של זומבים הוא מה שהם לובשים, שום דבר לא מעביר את תחושת האימה והטירוף של שבר מערכות כמו אובדן ההפרדה. בתי חולים הם לוקיישן אהוב לסרטי זומבים, יש בהם מסדרונות ארוכים, תעלות אוורור והרבה וילונות, יש בהם גם תמיד מגוון מעניין של הפסיפס האנושי. רופאים וחולים, זקנים וצעירים, מבקרים ועובדי משרד, ברגע אחד המחיצות בינהם נופלות, המדים שהם לובשים, השאריות לאנשים שהם פעם היו, מדגישים כמה הם נעשו זהים אחד לשני. מגיפת הזומבים החדשה מחזירה את האנושיות לזומבים: זומבי מעלה הצגה בתאטרון, זומבי מזמין מוח של קוף במסעדת גורמה, זומבי עובד בגינה.
לשים את הזומבי במרכז התמונה, משמעה לשנות פרדיגמה, על היות הערפד אדם אף אחד לא מערער. אבל קשה לשים להזדהות עם דמות בעלת יכולת על אנושית כשהאדם לא יכול לתת לעצמו ייחוד ותכלית. הפרדיגמה החדשה היא קריאת תיגר על ההשוואה התחרותית בין אדם לאדם, לזומבי אין כוח מיסטי, אין לו כוח פיזי מיוחד, ואפילו שם חדש אין לו. אבל יש לו עדיין זהות.
לפני עשרים שנה, "קץ ההיסטוריה", כל העולם עוד היה לפנינו. ארה"ב ניצחה במלחמה הקרה, הקומוניסטים הפסיקו להיות איום (ואיתם נעלמו הפחדים מהזומבים של "שחר המתים"), והעולם כולו הלך קדימה בצעדי ענק. זה היה החלום, הערפד שמזדקן אבל לא מאבד מהיופי שבו, כדור שלג שרק צובר גודל ותאוצה.
אבל המציאות ממשיכה בשלה. המכונית המעופפת שהבטיחו לנו עוד בשנות החמישים עדיין רחוקה. המזרח התיכון עדיין עסוק ב"תהליך השלום", הבלקן לא נהפך לחלק מהאיחוד האירופי כמו שאירופה הופכת להיות הבלקן החדש. על ארה"ב אין צורך להרחיב את הדיבור. בין אפגניסטן, עיראק, וול-סטריט וניו אורלינס, אף אחד לא מרגיש גאווה גדולה להיות עצמו. ועדיין, להיות עצמו זה הדבר היחיד שאדם מסוגל לעשות. בפרדיגמה החדשה, "למרות זאת" מחליף את "כדי". הניגוד בין המצב והתודעה מחליף את הסיבתיות בינהם.
פעם, אמרו על סרטי זומבים שהם משקפים את הפחד שלנו מאנשים אחרים, הזומבים היו "אחר" ששודד אותנו מכל מי שאנחנו. היום, אפשר להגיד בצורה ציורית, לא נשאר לאן לברוח, הזומביות של כולנו כבר נקבעה. הקדשנו כל כך הרבה זמן ומאמץ כדי להפריד את עצמנו מאחרים, חומות של "אני" ו"הם", וכל זה היה לשווא. ברגעים האחרונים של השפיות, אנחנו מנסים לשנות ההגדרות, "הם" זה לא רק ה"וירוס" שהופך אותם לזומבים, אפשר לפנות לזומבי בגוף שני, יש לו אישיות, שם שאנחנו מזהים אותו בו, ועוד מעט, אחרי שהזומבים ינשכו אותנו ונהפוך גם אנחנו להיות חלק מכולם, עדיין יישאר בנו חלק כלשהו, שפעם חלם להיות מישהו.

 

הבטחתי אלף מילים, אני אקיים.
בגיל הטינאייג'ריות הסתכלנו על ערפדים, על פוטנציאל צמיחה. עכשיו אנחנו מסתכלים על זומבים, על הכורח להמשיך לחיות, להחזיק את האנושיות, אפילו שזה בלתי אפשרי, להיאחז בה בשיניים. על מי נסתכל בעוד שלושים שנה? מישהו מוכן להרים את הכפפה ולכתוב את הקלאסיקה הבאה, על השלד שלא מסכים להישאר בקבר? שלד זקן, בלי בשר ובלי זהות, לא מכיר את העולם המודרני, אף אחד לא מכיר אותו. רק רוצים שהזקן הזה ייצא לנו מהפריים, תישאר במחלקה הסיעודית, אל תזכיר לנו שגם לעתיד יש עתיד.