תגית: תחריר

מוצ"ש, ה-30 ביולי, רחובות תל אביב. דם וירטואלי ויזע ממשי

"תחשוב מה זה לצאת להפגין כשאתה יודע שיירו בך, איזה אומץ לב צריך בשביל זה", אמר המפגין מאחוריי לחברו, בזמן שצעדנו בנחיל שפנה מאבן גבירול לשאול המלך, אפופים עשן מכתובת האש "העם קם", מוקפים שלטים מאולתרים וצעקות. "אל תדאג, בקצב הזה עוד כמה שנים גם אנחנו נדע איך זה", ענה לו מפגין מבוגר יותר, לפני שנבלע בהמון שרוצה צדק חברתי ומשהו קר לשתות.

 
מדי כמה דקות מתחיל גל של תשואות שמקורו לא ברור, כאילו מישהו החליט ששקט מדי. מדי כמה דקות פוצח מישהו בקריאות קצובות של "העם. רוצה. צדק חברתי" וכולם מצטרפים. במיוחד אם המישהו הזה עלה קודם על עמוד חשמל.

 
מעטים, כמעט לא קיימים הם ההולכים לבד. אנשים שהולכים לבד להפגנה בדרך כלל לא צועקים. יש בהם משהו אאוטסיידרי גם כשהם במרכז העניינים, ממש ליד השלט הענק של צ'ה גווארה העשוי כולו פקקי בירה. קריסת רשת הסלולר מנעה את חבירתי לכוחות נוספים (קנוניה טייקונית?) וכך ניצל גרוני. כשהרבה אנשים מתקבצים יחד ומתחילים לצעוק זה או מפחיד או מלהיב. הערב, כמו בכל השבועיים האחרונים, זה היה מלהיב, אין מה לעשות.

 
נתקנאנו בגויים. הרי משום כך, בין היתר, הומים הרחובות. "כיכר. תחריר. לא רק בקהיר", צעקו המפגינים. "המחירים בשמיים, ניאבק כמו במצרים". אני חשבתי על הסלוגן שאני הייתי תורמת לאירועים: "גם אני רוצה להיות בורגני". וזאת לא ביקורת.

 
בזמן שכולם שלפו מצלמות סלולר שלפתי אני את העט והנייר והתחלתי לכתוב. "תרשמי, תרשמי שהגענו", אומר לי מישהו ומנסה להציץ. בחור עם גיטרה ומגבר מנסה למשוך קהל להופעה צדדית.

 
שני דוסים עומדים על אי תנועה ואוחזים שלטים: "ביש"ע זול". מישהו מחבק אותם ומתווכח, מישהו צועק להם "בגלל שאצלכם זול אצלנו יקר, תתביישו". הרוב מצלמים או מתעלמים. בהמשך שלט מתכתב: "גם אני רוצה אבא מתנחל".

 
על עמוד חשמל סטיקר עם הפנים של אילן בן דב ועליו כתוב "לא פרטנר". מתוחכם. משהו מהשיח הפוליטי מחלחל, ולו ברמת הקופירייטריות. יותר פוליטי מזה לא רוצים כאן. יוצאים לרחובות להפגין למען עתיד ילדינו, כדי שיוכלו לחיות בארץ הזאת בדירה סבירה. אחרי הצבא כמובן, אחרי שיתרמו את חלקם למלחמה האינסופית שכבר נמאס לנו לשמוע ממנה ואנחנו שמחים שהצלחנו לחמוק ממנה, אל אפיקי מחאה חברתיים יותר.

 
ליד המקדונלד'ס נפתחת מיני צעדה נפרדת: "העם דורש אוכל טבעוני", "כלוב זה לא אוהל, שחררו את התרנגולות". מרחוק אני רואה שלט שצד את עיני: "ישראל זקוקה לטיפול נפשי". שמא זו מחאת הפסיכולוגים המתמחים שלא ממריאה? חבל, מה שהמערכת עושה להם הוא דוגמה ומופת לניצול של אנשים משכילים, חרוצים ומסורים.

 
"זכויות גם לצמחים", מצד אחד של השלט, "Legalize it (לגליזציה)" מהצד השני. אני חסה על הפרחים הנרמסים באי התנועה. אחר כך אני רואה גם כמה שמניפים כרוביות על מקלות או מחזיקים אותן בידיהן. המנהיג מסביר לי שלמנהיגים שלנו יש ראש כרובית.

 
"מפריטים את הבריאות, מי שלא עשיר ימות" היא סיסמה שזוכה להצלחה בקרב הקהל שלא הגיע לרחבת המוזיאון ומתקבץ סביב מכונית עמוסת רמקולים ודגלים אדומים. לידה אני גם רואה את השלט הראשון בערבית ומצליחה לראות את המילה יפו ו"ד = דאר" (בית). המכונית לא מפסיקה להפגיז סיסמאות. "דיור. ראוי. במחיר שפוי", "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כה". ואני חושבת על הקופירייטר של חברת קסטרו ("צאו לרחובות, צאו להפגין אהבה") שהפגין כושר ניתוח מעולה שאני מקווה שהביא לקידומו, או לפחות גרם לו להפוך לסוציולוג.

 
בדרך חזרה הצלחתי סוף סוף ליצור קשר עם א'. "שהממשלה תקרוס כמו הרשת של אורנג' בערב של הפגנה", גידפנו. א' ביקש שאכתוב שהוא שונא קפיטליזם כמו כולם, אבל לא מבין איך נעשה מהפכות בלי אייפון. לידינו כמה ח'ברה נושאים אלונקה שעליה חבר מחופש לנתניהו וצועקים שכבד להם. הם אוחזים שלט שעליו כתוב "מובארק, אסד, נתניהו". "ביבי אפס, העם אחד" היה עוד שלט פופולרי.

 
בדרך מהעצרת שהתפזרה למחאה המתהווה באבן גבירול פינת קפלן חלפנו שוב על פני הבחור עם המגבר והגיטרה. קהל גדול, רובו לבוש חולצות כחולות או נושא דגלים אדומים התגודד סביבו ורקד. הוא שר את "קלינקה" ברוסית.

התמונה: מכאן