צ'אנג מאי היא עיר תענוגות. היא ודאי לא נבנתה לשם כך, אבל במצבה היום היא שואבת את פרנסתה מסיפוק תענוגותיהם של בני המערב. בגסטהאוס יש חדר גדול עם שתי מיטות ומזגן. לצדו מרפסת. בהמשך הסמטה יש את הבר השכונתי, שמנגן כל מה שבן המערב מביא באייפוד שלו, ומגיש ג'ין טוניק לצד בירה צ'אנג, שהיא בעצם בירה טייבה. השכן של הבר זה המקום של האינטרנט. שתי סמטאות שמאלה יש שוק, שם אפשר לקנות דג צלוי בגריל, אורז וירקות, לארוחת ערב במרפסת. אם רוצים חוץ, יש שוק שפתוח כל יום כל היום, שמוכר, לצד הבדים השונים האהובים על בת המערב, גם סלט פפאיה, שאהוב מאד מאד על בת המערב הזו, ועוד כל מיני מאכל זולים וזריזים, ביניהם שיפודי ירקות צלויים מפתיעים באיכותם. ליד השוק נמצא איזור המלונות עם הבריכות, לתיירים הארד קור, ולצידם הברים המסורתיים, עם התאילנדיות המפתות והגברים המתפתים, ומועדון האגרוף התאילנדי, כדי שהגברים המתפתים יוכלו לבוא אלימים כראוי. כל סוף שבוע יש שוק ענקי, שהוא באמת חגיגה אינסופית, שבה כל העיר באה להציע את מרכולתה וכל העיר וגם התיירים באים כדי לקנות, להיראות ולאכול.
הבר השכונתי (צילום: נדב)
בתוך התפאורה הזו קראתי את "הכפיל" של דוסטויבסקי. כתוב באחרית הדבר, מאת עמינדב דיקמן, שהספר עוסק במוטיב שחוזר בתרבות של תאומים שמייצגים שני קטבים שנלחמים זה בזה (זה לא ציטוט, ואפילו כפראפזה זה רחוק, אבל הספר איננו עמי עוד). יכול להיות. לא אתווכח על זה. אני כאן כדי לספר מה הספר עושה: הוא עושה לך עקצוצים בעור. הוא מטיס אותך מן המיטה לכיסא במרפסת, ומן הכיסא אל הרצפה, ומן הרצפה אל בית הקפה. קרה במקומות הנמוכים הוא עושה לך, כמו שאמרו בהעולם הערב. כי גולדיאקין, זה הגיבור של הספר, פתאום מגלה שיש לו כפיל. והכפיל הזה חי את חייו לצדו של גולדיאקין המקורי. רק מלקרוא את רשימת הווריאציות שמצא דוסטויבסקי כדי להבדיל בין גולדיאקין א' לגולדיאקין ב' נהיית לך מצוקה. ואז אתה מתחיל לדמיין את עצמך, לו פתאום הכפיל שלך היה חי לצדך. ובכלל בא לך למות. ודוסטויבסקי לא מקל עליך. הוא חופר עמוק עמוק פנימה. אל תוך נפשו הדוויה של גולדיאקין. מפיל על ראשו האומלל עוד ועוד מעמדות מביכים. ואתה מת להעיף את הספר ולרכב על אפניך השכורים אל קניון האלקטרוניקה, אבל אתה לא יכול, כי אתה יודע שעד שלא תגמור לקרוא את הספר, גולדיאקין לא ישתחרר מייסוריו ואתה לא תדע איך לפתור את הבעיה לו תתקל בה בחייך שלך. ואז אתה גומר את הספר באנחת רווחה, בוכה קצת, וחוזר לחייך נטולי הכפיל. ובינתיים, בכל היומיים שעברו, הספרות הרסה לך את החיים.
"זה?" אתם ודאי אומרים, "זה עוד כלום. הספרות הרסה לי את החיים באפנים הרבה יותר עמוקים/מצחיקים/מקיפים/רלוונטיים מזה". גם לי! אז יאללה, פרוייקט. כך הרסה לי הספרות את החיים. 10 בספטמבר. אתם יודעים לאן לשלוח. ותודה לקרן על הרעיון המבריק.
