תגית: שמאל

איך הפכתי לברוך מרזל

avinunu Palestinians yearn for absolute, full, equality and universal human rights, but sadly there is no Israeli partner. #j14

המחאה, המאבק או – אם נעז לקוות – המהפכה הזו מתאפיינת בשינוי מערכת הבריתות בין הגורמים והקבוצות הנוגעים לנעשה באזור. על השינוי הזה כבר דובר רבות לאחרונה. גם אם לא בטוח שהוא יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות, בשטח מבחינים בו בנקל – היפים והיפסטרים, תושבי שכונת התיקווה וערבים מיפו, תושבי מרכז ופריפריה, מצביעי ליכוד, מרצ, חדש, לעיתים חרדים, כיפה סרוגה פה ושם – צועדים יחד למען מטרה משותפת, גם אם לא מוגדרת במיוחד.

אבל הסדר הישן נוכח, והדבר בולט דווקא בנקודות השבר שנוצרו. אינני יודע מה מידת החפיפה בין קוראי הבלוג וקהילת עוקבי ההאשטאג #J14 בטוויטר, אבל מי שאינו בעוקבים מוזמן לסור לשם ולבדוק. מרבית הסיכויים שייחזה בחטיפתו של הפיד הספציפי הזה על ידי מה שאכנה כאן "הבינלאומיים" למרות שכינוי גג זה כולל בתוכו פלסטינים ממקומות שונים בעולם, פעילי שמאל רדיקלי ישראליים ופעילי שלום למיניהם. ההאשטג שנועד לרכז את הפן הצייצני של המהפכה נהפך למקום די מתסכל לבקר בו. תחת דיבורי אסטרטגיה וטקטיקה, העלאת רעיונות, קישורים רלוונטיים וכדומה, מקבל המבקר מטח של לעג וזלזול לעצם המתרחש כאן. גרסאות מנוסחות בצורה שונה של האמירה הפשוטה: "כל מה שאתם עושים כאן – שווה לתחת". בין היתר, אגב, למדתי מהמעקב הזה על כך שקיבלתי בזרועות פתוחות את ברוך מרזל וחבורתו ושאני תומך בהגדלת ההתנחלויות. אז זהו, שלא.

יש כאן נקודת שבר, בהרגשה האישית שלי לפחות, סוג של ברית שהופרה. והעובדה שאני יכול להצביע על מקורות אפשריים להפרת הברית והסיבות שמאחוריה לא עוזרות לי במיוחד להתמודד עם זה. מהצד של הבינלאומיים קיים חשש, מוצדק מבחינתם, שבעלי הברית שפעלו בתוך ישראל למען אותה מטרה משותפת – הפסקת מדיניות ההפרדה והפריבילגיות המוענקות לחלק מיושבי הארץ על ידי רמיסת זכויות החלק השני – פשוט זנחו את המאבק ועברו להתמקד במאבק פנים יהודי; שהשמאל הישראלי יסתנוור ויסתפק בהשלמה עם הקונצנזוס הישראלי וישכח את אותה מטרה משותפת. מצד השמאל שחבר ל"תנועת המחאה" יש, לתחושתי, גם כן תחושה של בגידה, תחושה שאם סטית, ולו בסנטימטר מהתפקיד שמילאת במערך הכללי נהפכת באחת לחלק ממנגנון ההפרדה והכיבוש.

אין בכוונתי להצדיק את עצמי, או את המאבק, עייפתי. עייפתי מלשמוע שאני בעצם ברוך מרזל. עייפתי מלתהות האם העיוורון למורכבויות הוא מכוון. אני רוצה רק להצביע על שורשי השבר הזה ואולי לגרום לכל הצדדים להבין שכמו שהסיבות לשבר הזה מזוייפות אולי גם השבר עצמו מזוייף. הסיבה העיקרית לשבר הזה, משני הצדדים היא ההפרדה החולה, המלאכותית, בין ה"מדיני", ה"חברתי" וה"כלכלי". הפרדה שהוטמעה בתפישת הצדדים הנוגעים בעניין – משני הכיוונים – במשך שנים. ההפרדה הזו היא אחיזת עיניים. מבחינתי לפחות, הרצון לסיום דיכוי העם ה"אחר" והרצון לסיום דיכוי העם "שלי" נובעים מאותם עקרונות (כאן סיפקתי מקום להתלהם על כך שאני משווה בין הדיכויים).

רוצה לומר, מי שמבקש להתעלם מה"מדיני" וכי זהו רק מאבק "חברתי-כלכלי" פוגם במאבק. אינך יכול לטעון לצדק תוך התעלמות מהיחס בין הלאומים השונים בארצך, בין אם הם אזרחיה הרשמיים או סתם נתינים. מאידך, ההתמקדות ב"מדיני", כפי שדורשים המלעיזים, לא רק שאינה יעילה (תזכירו לי מה ניסינו בעשרות השנים האחרונות), לא רק שהיא מנכרת, היא גם מתעלמת מהבעייה הבסיסית – מההפרדה המלאכותית הזו יש כאלה שמרוויחים – והם לא אנחנו. אי אפשר לטעון לצורך לסיים את הכיבוש תוך התעלמות מוחלטת מהפנים הכלכליים שבו המאפשרים אותו והגורמים העיקריים לשימורו. הכיבוש וההפרדה מעבר להיותם לא מוסריים פוגעים כלכלית, הן בישראלים ובוודאי ובוודאי שבפלסטינים.

ibnezra: When #j14 passes, there will be serious questions to ask about the nature of the Israeli left and what exactly 'solidarity' means for all.

יש כאלה שלא מחכים לסיום. אני כבר התחלתי לחשוב על זה.

תמונת הלוגו: מכאן

התמונה באמצע: מכאן

על עדן אברג'יל ונשיכת האיש

אז עדן אברג'יל פרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונות מתקופת הצבא, כשהיא בחזית וברקע ניצבים פלסטינים כפותים ומכוסי-עיניים. התגובות שלה ושל חברתה (הצלמת) היו אדישות לנוכחות הפלסטינים  או לנסיבות שהביאו אותן למצב הזה, והתאפיינו בגוון משועשע וצורם. זה התפוצץ בבלוגים, בתקשורת המקוונת כאן ובעולם, והיום גם בכתובה. עד כאן העובדות.

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, איך אפשר להגיב על דבר כזה. קודם כל צריך לתת דרור לתחושת הקבס. צריך לראות את זה באותם גווני פאתוס עזים של המספר ב"השבוי" של יזהר. מקומם, דוחה ומקומם לראות את ההתעלמות מכבודם וחירותם של הגברים המבוגרים שנמצאים מטר ממנה ולא מאוד שונים מאבא וסבא שלה. כשארגוני זכויות האדם דיברו על הפקעת האנושיות מהעצורים, זו לא הייתה ביקורת בעלמא אלא אבחנה קונקרטית: הגברים מתפקדים שם כלא יותר ממוצג, שנכפה עליו להיות גרסה מקומית ומעוותת של הפנטומימאים לאורך שדרות הרמבלס.

זה ברור ומקובל, גם על דובר צה"ל (לא מובן מאליו). אבל חשוב גם לדחות בשתי ידיים את מליצי  היושר, שמיהרו לטעון שנלקח כאן מקרה מבודד, ובקטנוניות בלתי מייצגת הוכתם בו צבא שלם ומוסרי-בדרך-כלל. זה שקר, מי ששירת או מסתובב בשטחים יודע שאחת היא מה דעתך הפוליטית, המציאות שניבטה אלינו מדף הפייסבוק של אברג'יל היא שגרה. שגרה שהחריגים שלה גרועים בהרבה: בסקאלת הדברים שאני אישית הייתי עד להם בשירות, שאף אחד מהם לא היה מגיע לעיתונות לרבות שני מקרי הרג, התקרית לא הייתה חוצה את שנתות החומרה האחוריות (ואני אגב לא הייתי עד להרבה, כי סביבי ידעו שעדיף לחכות שאני אלך ויבוא מישהו יותר מבין עניין).

אם הייתי סטודנט טוב יותר, הייתי יודע להצביע גם על מגמות עומק שאפשר לזהות בתמונות המאלפות. על השפעת מנגנונים על הפרט, על תפיסת נשיות ותפיסת מיניות ("הכי סקסי לך ככה", כותבת החברה בתגובות, "עומד לו". "אני יודעת, איך הוא משלים לי את התמונה", מגיבה אברג'יל. "עומד לו עלייך"). אולי גם על עדתיות, בשירות הממסד. אבל נדמה שגם זה יהיה ברור מאליו לצופה הישר. שכל מה שנכתב עד עכשיו ריצד באופן זה או אחר במוחו של כל צופה ישר. שגם התובנות המעמיקות יותר הן בבחינת כלב נשך איש.

ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חבל לראות את המקרה התקשורתי הזה נעלם בעודו באבו, נעשה שקוף. חבל שכל כך מהר הסיפור עומד לשנות את טיבו, או את כותרתו, מ"עדות ספונטנית למה שקורה בשטחים", לנושאים אחרים, "רחבים" יותר: "הפרטיות מופקעת מהגולש", ומשם, אבסורדי עוד יותר אך באותו כיוון: "החיילת שהפכה קורבן".  ואחר כך לעוד כלי חסר פנים בהתנגחות הפוליטית הנצחית.

בעצם אולי זה כבר קרה. אולי אף שיחת סלון כבר לא תתמקד בשטחים, על המותר האסור והמקובל שם, אלא במה עשו לחיילת המסכנה, שסך הכל וואלק כן שירתה את מדינת ישראל וכן תרמה לביטחון, בניגוד לאלה שלכלכו עליה ככה. ובעקבות שיחות הסלון תבאנה כתבות מוסף השבת (ידיעות? מעריב? ישראל היום?) ויבואו טורי הדעה של חגי סגל או בן דרור ימיני או דן מרגלית, שבהם היוצרות כבר הפוכות- המקרבנת היא התקשורת ההיסטרית והמוטה, ששוב ירדה מהפסים.

מי שהאיץ בעיני את התהליך הזה בעיני אלה הם המגיבים המזדעזעים, מהירי החימה: "שרלילה בת שרלילה", "פרחה", "פרחה מצויה", "ערסית", ובעיקר, אולי המכעיס מכולם: "לא יודע מה אתם מזדעזעים, אני רואה בתמונה כמה ערבים קשורים וערביה אחת עושה פוזות למצלמה".

לא יודע מי אחראי לתגובות האלה (חוץ מהאחרונה) , אבל אני יודע למי הן ייוחסו: לשמאלנים, לאותה ישות ערטילאית שקשה להגדיר אבל קל לזהות כשאתה נתקל בה: בשייח ג'ראח, עם הבדואים, במדעי הרוח והחברה, עם העובדים הזרים, בבתי קפה, במצעד הגאווה, בימי שישי בבילעין ונעלין.

זה לא זניח כמו שזה אולי נראה מבחוץ, התגובות. דווקא האלמוניות שלהן הופכת אותן למעין חוכמה עממית, למקהלה שמפרשת את האירועים עבור הצופה. את המקהלה הזאת מאיישים כאמור "שמאלנים", או "יפי הנפש", ואליהם גם פונים המגיבים-שכנגד הזועמים. התגובות הן בעצם חלק מהמידע עצמו שנמסר מעליהן, הן הוראות הבימוי שלו, והן יישארו עם הקורא הרבה אחר כך. אני בטוח שלאיומים שהיא כבר קיבלה על חייה, על פי ידיעות אחרונות, יש לכך קשר הדוק. קשר עקיף יותר, אך קיים, יהיה לדעתי  למצטרפים  לשורות  אם  תרצו  וקמפיינים ניזוני -שנאה מבהילים אחרים. במלחמה כמו במלחמה.

בגלל זה, דווקא בסוף אוגוסט, דווקא כי זו אולי נטיית הלב והאצבעות, היה לי אישית חבל לראות את אופי  התגובות. קשה להתחמק מהאמירה המובלעת בהן: דעות פוליטיות 'נכונות' לחוד ותחושות בטן לחוד: כשהמקרה קל מספיק, כשמעצבנים אותי מספיק, אי אפשר להבדיל ביני לבין מי שאני שונא. אומנם חובה להתקומם ונימוסי השולחן פחות חשובים מהמסר, אבל כאן השולחן כבר הפוך. מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית.

על האמריקאים אומרים שהם צבועים, שהם יחייכו לך בפנים גם כשהם שונאים אותך מאחורי הגב. אני לא בטוח שזה פחות טוב, מבחינה ערכית ובמבחן התוצאה, מלהטיח את התגובה הראשונית ביותר בפנים לעיני כל. בסוף אוגוסט.

למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא היה מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה יהיה שם. משמאל – לחקור את ה"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?