תגית: שיח

3 סיבות לא להרוג את המם העברי

מי ממציא בדיחות? אני זוכר שהשאלה הזו הטרידה אותי בתור ילד. בימינו, כידוע, סטנדאפיסטים וקומיקאים כותבים לעצמם בדיחות, ולעיתים גם גונבים אותן זה מזה. אבל מי המציא את הבדיחה על הרבי והעז? או זאת עם השלג הספרדי? או ההיא עם השפן שאין לו כובע? או פילטר בסיגריה? איך בכלל ממציאים בדיחה?

כל השאלות האלה קפצו לי לראש כשהתחילה מלחמת החפירות הנוכחית, במסגרתה אלי לוין, שחר ואיתמר שאלתיאל, התחילו בדיון על יצירת ממים. הם בוודאי לא הראשונים לכתוב על כך, אבל במקרה שלהם זה מעניין במיוחד כי בניגוד לדיון מנקודת מבט חיצונית (כמו למשל מה שהיה למוטי פוגל ולמאיה קוי ולאחרים לומר), השיחה הזו יוצאת מממיסטים סדרתיים, ובחלקה גם מכוונת אליהם. במה שאלי כינה בלעג ידידותי "יורים ובוכים", איתמר ושחר שואלים את עצמם ואת קוראיהם מהו התפקיד החברתי שממלאים הממים בחיינו. לא פחות מכך הם תוהים באיזו מידה זו פעילות שמתלווה אליה אחריות מוסרית, שבסיכוי מסויים עשויה להיות עצומה, כמו במקרים שתיאר איתמר, שהפכו אנשים פרטיים לדמויות ציבוריות נלעגות.

נדמה לי שלולא הייתי עוסק בזה בעצמי, לא הייתי רואה טעם לכתוב פוסט על המשמעות של יצירת ממים בעיני, אבל כיוון שאני כן – אני כן.

סטטוסים זה כבר לא מה שהיה פעם

אחת לכמה זמן מתפרסמת רשימת הסטטוסים הכי מצחיקים, הציוצים הכי מפילים וכך הלאה. זה תמיד נחמד, אבל כמו כל טקסט, סטטוס דורש התקרבות מצד הקורא, ולא רק כי הפונט קטן. שורה או שתיים של טקסט דורשות הפעלה אחרת של הדמיון, והשנינה המגולמת בהם קשורה למילוליות שלהם, למשחקי מילים, ולצחוק שמונע מתחכום במקרה הטוב, או מהתחכמות במקרה הפחות טוב. לעומתם, תמונה עם טקסט נותנת לכל העסק איזהשהו גוון רגשי, והגיחוך עולה משיפולי הבטן. אם סטטוסים הם אמירה שנונה שנזרקת בחברה מהוגנת, ממים הם הבדיחה הגסה על ראש הממשלה, שבמיטבה מערבבת מסר פוליטי עם חוסר אונים ועוטפת אותם בצחוק משחרר שנובע מכך שמישהו אמר משהו שאסור להגיד.

המם כפעולה פוליטית

זה די מובן מאליו, אבל למרות שהרבה ממים נולדים בגלל שאנחנו רוצים להצחיק את עצמנו ואת החברים ולצבור פופולאריות בקרב הנוער, אחת ההצדקות שאני נותן לעצמי היא שזו דרכי לקחת חלק פעיל בזירה הציבורית. למרות שאני קורא לא מעט, אני ממעט לכתוב פוסטים כמו זה (!) כי בדרך כלל אני מרגיש שאין לי משהו מספיק מורכב להגיד. מנגד, אני מרגיש לעיתים קרובות שאני רוצה לתקוע את האצבע במקום מסויים ולהגיד – תסתכלו לכאן, זה חשוב! כוחו של מם, כשהוא פוגע בנקודה נכונה, גדול יותר משל פוסט בבלוג, רהוט ומחודד ככל שהפוסט יהיה, ולו מפני שבניגוד אליו, מם תובע כמעט אפס תשומת לב וריכוז. במקרה של מם טוב באמת, הוא עובר מיד ליד מהר ובקלות, והדאחקה המוצלחת תגרום גם לאלו שמפספסים את האירוניה להעביר אותו הלאה. יומרני ככל שזה יהיה, אני רוצה לחשוב שלמם הזה יש איזשהו קשר לתפוצה של סיפורו של סא"ל אייזנר והקת בשיניים. שלא תבינו אותי לא נכון, הסרטון המקורי היה העיקר, והסיפור הזה היה מופיע בכותרות כל העיתונים היום בבוקר גם לולא המם, אבל אני רוצה לקוות שהמם גרם לו להגיע לעוד ועוד אנשים לפני שהדבר קיבל מיסגור תקשורתי, והעמיד אותם מול מצב שבו הם צריכים לגבש דעה עצמאית מול סיפור חדשותי, גם כשלא כל העובדות ידועות. אפילו אם הדיון הוא על כך שלא כל העובדות ידועות, זה עדיין מעלה את השאלה המעניינת: מדוע כשזה מופיע בערוץ 2 אנחנו מניחים שדווקא כן כל העובדות ידועות? במה נעלות ההנחות שעושה רוני דניאל באולפן על אלו שעושה חבר הפייסבוק בתגובה מספר 12 לסרטון ששותף? אמרו את זה קודם, לפני: האנשים שיודעים מה הם ממים, ומזהים את ביץ' פליז ואת דושבאג סטיב, הם מיעוט מבוטל בציבור הישראלי. אבל זה לא משנה, זו האבן הקטנה שאני זורק למים, והמילה "אני" כאן היא חשובה.

כאן / בקרון הזה / בין הערסים לכלבתות

ממים, לצורך הדיון הזה, הם בדרך כלל צירוף כלשהו של תמונה וטקסט, אשר הדאחקה שעומדת ביסודם היא לעולם סוג של אינטרטקסטואליה שמדגדגת כאן וכאן באותו הזמן, וזה סוד הצלחתה. מאז שהדפוס הפך לנחלת הכלל, כמות המידע הנגיש תמיד היתה בלתי נתפשת. הדבר נכון עשרות מונים בתקופה הנוכחית, שבה אני מקבל ידיעות ישירות על הנעשה באיראן דרך הסטטוסים של ד"ר תמר עילם-גינדין, על סוריה דרך חברת פייסבוק אחרת, על טכנולוגיה ופמיניזם דרך בלוגים, ואין לזה סוף. אני פותח את הרידר שלי, שבמסגרתו אני מנוי רק למה שבאמת באמת באמת מעניין אותי, בניגוד לעיתון יומי, שקל לזרוק לפח אחרי שקראתי שתי ידיעות. ודווקא משום כך זו חוויה משתקת פי כמה לראות שיש 100 פוסטים שלא נקראו, ואני משוכנע שכולם מעניינים אותי ואני רוצה לדעת, ומרגיש צורך להישאר מעודכן. זה עולם שבתוכו הכנת מם היא פעילות שבמהלכה שטף המידע עוצר לרגע, ועכשיו אני זה שמייצר מידע ומצרף משמעויות. זה הרגע שבו אני אוסף את המידע שאני קולט, ובוחר ממנו שתיים-שלוש פיסות רלבנטיות. כשזה מצליח להצחיק עוד כמה אנשים, אני מרגיש שהצלחתי למקם את עצמי בתוך הרוח מחרישת האזניים של המידע, לעמוד לכמה שניות על קרקע בטוחה ולתקוע דגל. הוא יעוף עוד שניה אבל זין על זה. וכשאני מצליח להבין מם של מישהו אחר, גם זה אישרור למקום שלי, ואני חווה תקשורת עם מישהו אחר, שחולק איתי קשת של הקשרים תרבותיים, ואני קצת פחות לבד. רגע אחר כך הטקסטים, התמונות והוידאו מאיימים שוב להטביע את התחושה, שאני מסרב לוותר עליה, שאני פתית שלג מיוחד ומקורי. זה ילדותי לאללה, אבל זו אולי המשמעות העיקרית שיש ליצירת ממים בעבורי.

אז מי ממציא בדיחות?

היום כנראה שכולנו ממציאים בדיחות, לפחות מי שיש לו תוכנה לעיבוד תמונה וקצת מרץ, אנחנו האנשים האלה באינטרנט שלא מקבלים על זה כסף אבל חייבים עכשיו להיכנס ביאיר לפיד, אז יאללה בדיחה. אלו כמובן לא הבדיחות הנרטיביות שסיפר הדוד המצחיקול. אלו תמונות עם טקסט, קצת ציטוטים מתמונות-עם-טקסט אחרות, קריצה בצד למביני עניין, ופה ושם סלף רפרנס. זה קצת כמו בישול, וכשמכירים מספיק מרכיבים, זה הרבה יותר קל מלהמציא בדיחה מאפס. זה צירוף חפוז של דברים שמשמש להביע משהו אחר מהדברים עצמם, כמו פרשנות, או ביקורת, או סתם להצביע עם האצבע על נקודה ולהגיד – כאן זה כואב לי, תסתכלו, תעצרו רגע. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אמנות, באמת שלא.

שמישהו אחר יכתוב על זה פוסט.

צנטריפוגה ב'

תקציר הפרקים הקודמים: אחת, אבישג חייק, כתבה טור בנרג'. אחד, איתמר ש., קרא, התפלץ, וביקש מגולשי הסיפור להתמודד איתו. גולשי הסיפור טענו שזו פרודיה. איתמר ש. טען שלא. לא יצא מזה משהו מעניין. איתמר ש. מנסה שוב.

1.

הטקסט של חייק ריתק אותי כי קראתי אותו כמעט מיד כטקסט סימפטומטי, שפחות מעניין לדוש בכוונה שמאחוריו כמו בעולם שהנביע אותו, שבתוכו הוא אפשרי. עכשיו, כל טקסט הוא סימפטומטי, כמובן. כל טקסט מעיד על העולם שבתוכו הוא נוצר, אבל אין הרבה טקסטים כמו זה של חייק. אני נוטה להיזהר בקריאות סימפטומטיות של טקסטים. אלמנטים בטקסט יכולים לשרת מטרות רבות – עלילתיות, סמיוטיות, אינפורמציוניות – וקשה לי להכריע אם ניתן לנתק את האלמנט המסוים מתוך רשת המטרות שבה הוא שבוי, ולהתייחס אליו כדבר מה שמעיד על העולם או המחבר. לכן גם קשה לי מאוד עם קריאות פסיכואנליטיות, למשל, ועם הקלילות שבה רבות מהן מנתקות את חלקי הטקסט מהקשרם.

אבל הטקסט הזה, ספציפית, תובע בדיוק קריאה מהסוג הזה. מצד אחד, המטרות הרטוריות שלו שקופות לגמרי, ולכן פחות מעניין לדבר עליהן ויותר מעניין לדבר על מה שהן מייצגות. מצד שני, אפשר לומר את אותו הדבר בדיוק על כל טור דעה, ולא כל טור דעה זוכה לשני פוסטים ברצף בסיפור.

תשובה אחת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" הוא לא בדיוק טור דעה. הוא סיפור בדוי שרק בסופו, בתפירה גסה, הופך לטור דעה. כלומר, הוא סיפור שמטרותיו הרטוריות שקופות לחלוטין, ואין לו את ההידוק הרטורי שיש לסיפורים אחרים. הוא סיפור דידקטי, ולאלו יש נטייה לומר לנו משהו על העולם שבו הם נוצרו.

תשובה נוספת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" אינו באמת סימפטומטי. בפוסט הקודם, היה רוב לא קטן לטענה שזו פרודיה, ולא לחינם. אני קורא (עדיין) את "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ולמרות שהספר נהדר, אי אפשר להתעלם מהשוביניזם שלו. אבל הספר נכתב אי אז באמצע המאה העשרים, בשוויץ, והטענה שהספר סימפטומטי לחברה שממנה פריש בא שקולה, פחות או יותר, לטענה שפריש ובני תקופתו לא ראו את השוביניזם שאני רואה. כאשר אני טוען שניתן לקרוא יצירה כסימפטום לחברה, אני טוען שישנו מרחק קטן בלבד בין הנורמות שעולות ממנה לבין הנורמות של הקוראים והיוצרים באותה חברה. הטור של חייק אינו כזה. הוא בוטה מדי. כל הקישקע בחוץ. ולכן גם הוא נתפס כפרודיה, במידת מה.

אם כבר, קל יותר להתייחס לטקסט הזה כסימפטומטי לכותבת עצמה. כמו שטור דעה אמור לעשות, גם הטור הזה מבטא את מה שחייק חושבת. הפרודיה, אם ישנה, נמצאת בחייק עצמה, באופן שבו היא ממדלת את העולם. יותר מכל דבר אחר, נראה שחייק הטמיעה חלק מהנחות היסוד של השיח הישראלי והקצינה אותן. כך, אם אחמדינג'אד נתפס כאן כשונא ישראל, מובן מאליו שהוא גם אנטישמי. אם אחמדינג'אד אנטישמי, מובן מאליו שהוא מצדיע במועל יד, מובן מאליו שהוא מתגרה מהערות אנטישמיות.

2.

וכאמור, ממש לא בא לי לקשקש אנליזה פסיכולוגית, אבל הטקסט מתחנן לזה, באמת מתחנן. בין הכותבת לדמות קיים יחס ברור של דמיון, שמקבל גם ביטוי לשוני. בהתחלה זה נראה כמו טעות. "היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל). אחר כך, זה כבר נראה מכוון לגמרי: "לפתע היא מבחינה בגוש מתכתי זוהר על שולחנה. הנייד שלה מצלצל את צלצולו הצומרני כבר פעם עשירית. התעוררתי".

אז נכון, חייק מתארת חלום, ולכן החפיפה הזו נראית טבעית. אבל קשה מאוד להתכחש לאופי המיני של כל הסיטואציה. המרגלת שבסיפור שוכבת עירומה עם אחמדינג'אד באמבטיה, לעזאזל. ואי אפשר להתכחש שלצד כל המיניות הזו יש הרבה מדי גועל, מעבר להגיון. ואי אפשר להתכחש למהירות שבה מה שאמור היה להפוך לאקט מיני מותמר למין לאומי – חדירת מטוסי חיל האוויר לתחום הכור האטומי והפצצתו.

3.

ומצד שני, אי אפשר לדעת אילו מהאלמנטים בטקסט מכוונים. כי, בכל זאת, חייק מתארת חלום. האם "לועו המטונף פלט ריר ארסי" הוא פשוט חלק מעולם החלום, ואמור לרמוז לו? ואולי כך רואה חייק באמת את אחמדינג'אד? או גברים הלהוטים למין? ואולי גם וגם וגם?

ודווקא מכיוון שמדובר בטקסט, ובכן, לא טוב, קשה עוד יותר לדעת. כמה קרדיט אפשר לתת לחייק? ככל שנותנים יותר, כך ניתן יותר להניח שהאלמנטים בטקסט נועדו לשמש מטרות כלשהן. אבל עם הטקסט הזה, אי אפשר לדעת. כי, מצד אחד, אני לא מסוגל לחשוב על שום מטרה שהתפרצות סמיוטית כמו "ליאונרדו דה-וינ(א)צי" יכולה לשרת. ומצד שני, אני לא חושב שחייק פשוט השפריצה את הטקסט הזה. אז לא, לפחות בחלק מהמקרים, פשוט אי אפשר לדעת.

4.

הערת שוליים: כדאי לשים לב לשימוש החופשי במילה "צנטריפוגות". לא נראה שלכותבת יש מושג מה הן, הצנטריפוגות הנ"ל, אבל הן נקשרות אצלה לכורים גרעיניים. אני מניח שזה נכון לגבי רוב הישראלים. צנטריפוגות נכנסות לשדה הסמנטי של "גרעין" אם אתה קורא מספיק כותרות. אבל רק במעט מאוד טקסטים השימוש בצנטריפוגות הוא כל כך חופשי כמו אצל חייק. בטור הנ"ל, לאחר שהמרגלת ממוססת את אחמדינג'אד בחומצה, נכתב כך: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט". בטור אחר, טוענת חייק שהשמאל הרדיקלי מאמין שאם ניסוג מההתנחלויות, "אחמדיניג'אד יזמין אותנו לערב גבינות ברוטב צנטריפוגה ויין בניחוח גרעיני, באולם הכנסים המפואר בכור בבושהר".

ניתן להסביר בדוחק את הצנטריפוגות הללו כמשחקי מלים, אבל החזרה עליהן, שוב ושוב, היא כמו סיכום רדיקלי של כל הידיעות שהתפרסמו השנה על הגרעין האיראני. אם יש גרעין, יש גם צנטריפוגה, תהא זו אשר תהא.

5.

לצד תיאורי אחמדינג'אד, יש משהו מאוד מוכר בתיאור הצד הישראלי בסיפור. מוכר, בין היתר, משום שזו פנטזיית הריגול הקלאסית. אבל מוכר גם כי זו ישראל של סיפורי הילדים, שרק מחכה בצד מאז מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, כדי לחזור לזירה.

בעצם, אני חושד שזה מה שבאמת הטריד אותי בטקסט הזה, הקרבה המשונה בין העולם של ספרי הריגול לבין עולם הצללים של המוסד. הקרבה הזו מסומלת גם סגנונית: ריבוי התארים, למשל, המין הזול (מלכודת דבש, בספרי ריגול), כל ה"ליבה החל לפעום בחוזקה" ושאר הטררם.

רומן הריגול, אני חושב, הוא ז'אנר יחסית חדש, שנתפר למידות המלחמה הקרה. בעולם שבו כבר פסעו באנטרטיקה ובאפריקה, הריגול הצליח להחזיר קסם ומתח. חוקי הז'אנר תמיד היו נזילים יחסית, אבל כמו כל ז'אנר, גם הוא לקח מהעולם רק את מה שעובד עבורו. עלילות זקוקות למתח ולהפתעה, והמציאות לא תמיד מספקת אותם במינון הנכון. אז נוצר מעין עולם ממודל, שבנוי על העולם שלנו, אבל מוגבר: המרגלים נושאים אקדח, המפעילים שלהם צריכים להוציא אותם במהירות ממזרח גרמניה, וכולם מתנקשים בכולם. זה לא נכון לגבי כל רומן ריגול, אבל זה בהחלט נכון לגבי הזולים שבהם. ספרי הריגול, שנבנו בהתבסס על מציאות המלחמה הקרה, הפכו להיות חלק ממנה. הם תיארו את פנטזיות הניצחון האפשריות היחידות בעולם שבו יש גרעין, והתיאור, מוגזם ומעובד ככל שיהיה, חלחל.

גם טורי דעה ממדלים עולם כלשהו, אבל העולם הזה צריך להיתפס לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה כאקוויוולנטי לעולם האמיתי. אבישג חייק טורפת את שני העולמות הללו ליצירה אחת, במסווה דק של חלום. עולם ספרי הריגול הזולים הופך להצעה אופרטיבית. והוא יכול להפוך לכזה רק משום שהוא דומה באופן מחשיד לדרך שבה ישראל אוהבת להסתכל על עצמה. הפנטזיה של חייק, מגלומנית ככל שתהא, היא פנטזיה קטנה מאוד. היא מקבילה לפנטזיות הישנות שלנו, על ישראל זעירה וחכמה, פנטזיות שהצמיחו לנו רעיונות מבריקים כמו חיזוק החמאס. הגרעין האיראני מחזיר אותנו לשם. כי אם יש לאיראנים גרעין, אי אפשר עוד לשלוח את השריון. מוטב כבר, אם כן, שנלך בקטנות.

ועכשיו תורכם. אני הולך להתקלח.

על עדן אברג'יל ונשיכת האיש

אז עדן אברג'יל פרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונות מתקופת הצבא, כשהיא בחזית וברקע ניצבים פלסטינים כפותים ומכוסי-עיניים. התגובות שלה ושל חברתה (הצלמת) היו אדישות לנוכחות הפלסטינים  או לנסיבות שהביאו אותן למצב הזה, והתאפיינו בגוון משועשע וצורם. זה התפוצץ בבלוגים, בתקשורת המקוונת כאן ובעולם, והיום גם בכתובה. עד כאן העובדות.

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, איך אפשר להגיב על דבר כזה. קודם כל צריך לתת דרור לתחושת הקבס. צריך לראות את זה באותם גווני פאתוס עזים של המספר ב"השבוי" של יזהר. מקומם, דוחה ומקומם לראות את ההתעלמות מכבודם וחירותם של הגברים המבוגרים שנמצאים מטר ממנה ולא מאוד שונים מאבא וסבא שלה. כשארגוני זכויות האדם דיברו על הפקעת האנושיות מהעצורים, זו לא הייתה ביקורת בעלמא אלא אבחנה קונקרטית: הגברים מתפקדים שם כלא יותר ממוצג, שנכפה עליו להיות גרסה מקומית ומעוותת של הפנטומימאים לאורך שדרות הרמבלס.

זה ברור ומקובל, גם על דובר צה"ל (לא מובן מאליו). אבל חשוב גם לדחות בשתי ידיים את מליצי  היושר, שמיהרו לטעון שנלקח כאן מקרה מבודד, ובקטנוניות בלתי מייצגת הוכתם בו צבא שלם ומוסרי-בדרך-כלל. זה שקר, מי ששירת או מסתובב בשטחים יודע שאחת היא מה דעתך הפוליטית, המציאות שניבטה אלינו מדף הפייסבוק של אברג'יל היא שגרה. שגרה שהחריגים שלה גרועים בהרבה: בסקאלת הדברים שאני אישית הייתי עד להם בשירות, שאף אחד מהם לא היה מגיע לעיתונות לרבות שני מקרי הרג, התקרית לא הייתה חוצה את שנתות החומרה האחוריות (ואני אגב לא הייתי עד להרבה, כי סביבי ידעו שעדיף לחכות שאני אלך ויבוא מישהו יותר מבין עניין).

אם הייתי סטודנט טוב יותר, הייתי יודע להצביע גם על מגמות עומק שאפשר לזהות בתמונות המאלפות. על השפעת מנגנונים על הפרט, על תפיסת נשיות ותפיסת מיניות ("הכי סקסי לך ככה", כותבת החברה בתגובות, "עומד לו". "אני יודעת, איך הוא משלים לי את התמונה", מגיבה אברג'יל. "עומד לו עלייך"). אולי גם על עדתיות, בשירות הממסד. אבל נדמה שגם זה יהיה ברור מאליו לצופה הישר. שכל מה שנכתב עד עכשיו ריצד באופן זה או אחר במוחו של כל צופה ישר. שגם התובנות המעמיקות יותר הן בבחינת כלב נשך איש.

ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חבל לראות את המקרה התקשורתי הזה נעלם בעודו באבו, נעשה שקוף. חבל שכל כך מהר הסיפור עומד לשנות את טיבו, או את כותרתו, מ"עדות ספונטנית למה שקורה בשטחים", לנושאים אחרים, "רחבים" יותר: "הפרטיות מופקעת מהגולש", ומשם, אבסורדי עוד יותר אך באותו כיוון: "החיילת שהפכה קורבן".  ואחר כך לעוד כלי חסר פנים בהתנגחות הפוליטית הנצחית.

בעצם אולי זה כבר קרה. אולי אף שיחת סלון כבר לא תתמקד בשטחים, על המותר האסור והמקובל שם, אלא במה עשו לחיילת המסכנה, שסך הכל וואלק כן שירתה את מדינת ישראל וכן תרמה לביטחון, בניגוד לאלה שלכלכו עליה ככה. ובעקבות שיחות הסלון תבאנה כתבות מוסף השבת (ידיעות? מעריב? ישראל היום?) ויבואו טורי הדעה של חגי סגל או בן דרור ימיני או דן מרגלית, שבהם היוצרות כבר הפוכות- המקרבנת היא התקשורת ההיסטרית והמוטה, ששוב ירדה מהפסים.

מי שהאיץ בעיני את התהליך הזה בעיני אלה הם המגיבים המזדעזעים, מהירי החימה: "שרלילה בת שרלילה", "פרחה", "פרחה מצויה", "ערסית", ובעיקר, אולי המכעיס מכולם: "לא יודע מה אתם מזדעזעים, אני רואה בתמונה כמה ערבים קשורים וערביה אחת עושה פוזות למצלמה".

לא יודע מי אחראי לתגובות האלה (חוץ מהאחרונה) , אבל אני יודע למי הן ייוחסו: לשמאלנים, לאותה ישות ערטילאית שקשה להגדיר אבל קל לזהות כשאתה נתקל בה: בשייח ג'ראח, עם הבדואים, במדעי הרוח והחברה, עם העובדים הזרים, בבתי קפה, במצעד הגאווה, בימי שישי בבילעין ונעלין.

זה לא זניח כמו שזה אולי נראה מבחוץ, התגובות. דווקא האלמוניות שלהן הופכת אותן למעין חוכמה עממית, למקהלה שמפרשת את האירועים עבור הצופה. את המקהלה הזאת מאיישים כאמור "שמאלנים", או "יפי הנפש", ואליהם גם פונים המגיבים-שכנגד הזועמים. התגובות הן בעצם חלק מהמידע עצמו שנמסר מעליהן, הן הוראות הבימוי שלו, והן יישארו עם הקורא הרבה אחר כך. אני בטוח שלאיומים שהיא כבר קיבלה על חייה, על פי ידיעות אחרונות, יש לכך קשר הדוק. קשר עקיף יותר, אך קיים, יהיה לדעתי  למצטרפים  לשורות  אם  תרצו  וקמפיינים ניזוני -שנאה מבהילים אחרים. במלחמה כמו במלחמה.

בגלל זה, דווקא בסוף אוגוסט, דווקא כי זו אולי נטיית הלב והאצבעות, היה לי אישית חבל לראות את אופי  התגובות. קשה להתחמק מהאמירה המובלעת בהן: דעות פוליטיות 'נכונות' לחוד ותחושות בטן לחוד: כשהמקרה קל מספיק, כשמעצבנים אותי מספיק, אי אפשר להבדיל ביני לבין מי שאני שונא. אומנם חובה להתקומם ונימוסי השולחן פחות חשובים מהמסר, אבל כאן השולחן כבר הפוך. מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית.

על האמריקאים אומרים שהם צבועים, שהם יחייכו לך בפנים גם כשהם שונאים אותך מאחורי הגב. אני לא בטוח שזה פחות טוב, מבחינה ערכית ובמבחן התוצאה, מלהטיח את התגובה הראשונית ביותר בפנים לעיני כל. בסוף אוגוסט.