תגית: רעש

על חבל דק

 

קפיצה קטנה. מהסוג שהייתי עושה כל הזמן כששיחקתי כדורסל. קפיצה אחת קטנה, וזה רק אתה מול העולם. יש לך חמש שניות להחליט: קופץ או לא קופץ. מסביבך הנוף עובר להילוך אטי, קירות הנקיק נמתחים ומתכווצים, הראש הולם. בבטן, התחושה המוכרת של האדרנלין שמשתחרר בנפנופי כנפי פרפר מעולם לא הייתה חזקה יותר. לידי עומד איזה פול אחד, ניו זילנדי גדול ומזוקן, נותן לי הנחיות אחרונות. בקפיצה השניה למעלה צריך למשוך בחבל לכיוון שמאל. הרתמה תשתחרר ואני אעבור למצב ישיבה. אחר כך הם ימשכו אותי חזרה למעלה. קפיצה גדולה, הוא אומר, ידיים קדימה. מוכן?

יש מצבים בחיים שחייבים להחליט. אבא שלי לימד אותי להמנע ממצבים כאלה, לשמור על אופציות פתוחות, להחליט רק כשכבר אין ברירה. השיעור הזה מסבך אותי עם בנות זוג כל הזמן. "לאן הולכים?" היא שואלת אותי. "לא יודע, נחליט באוטו. נחליט בצומת. נחליט כשנהיה מוכרחים". וכשאני אומר "נחליט", אני מתכוון שאת תחליטי, כי אותי לימדו לא להחליט, להשאיר אופציות פתוחות. "אולי נעבור לגור יחד?" הציעה לי האחרונה. אולי. בינתיים אני לא חייב להחליט. אז היא החליטה, והיום היא גרה איתו. אבל לא הייתי תלמיד מוצלח במיוחד. מדי פעם, אני עדיין מוצא את עצמי במצב שבו אני חייב להחליט. צריך לוותר על אלטרנטיבות, לסגור אופציות – להחליט.

הכדור קופץ על הטבעת ונופל החוצה, ישר לידיים שלי. צריך להחליט, וצריך להחליט עכשיו. זורק או מוסר. שתי שניות על השעון. אני עולה לזריקה מחצי מרחק, עדיין לא בטוח שהחלטתי, העיניים מחפשות מסירה, הידיים כבר זורקות. אחד היתרונות הגדולים בזה שמאמנים אותך, כמו שנוטים לעשות בארץ, לשחק עם הגב לסל, זה שאתה לא ממש צריך לראות את הסל. יש לך את המרחב המצומצם שלך, ואתה מכיר כמו כת כף ידך. אני זורק. יש שתי אפשרויות, פנימה או החוצה, נצחון או הפסד. אחד הדברים שאני שונא לגבי החלטות הוא שברגע שהחלטתי משהו, האפשרויות לא משתנות, האופציות לא מתבטלות – הן פשוט כבר לא תלויות בי.

פול סופר אחורה מחמש, מהר. כשהוא מגיע לאפס אני צריך לקפוץ. או לא לקפוץ. הבחור לפניי פחד לקפוץ. חמישה נסיונות, בסוף הוא – אם להודות על האמת, יותר מעד מאשר קפץ. אני עוצם את העיניים, לוקח נשימה עמוקה וקופץ. כי אם חייבים להחליט, אני מתכוון לעשות את זה עד הסוף, עם הראש קדימה ובלי מורא. לפעמים הכדור יוצא החוצה, לפעמים אני מפסיד, לפעמים אני נוחת על הראש – אבל אם כבר חייבים להחליט, אין טעם למתוח את זה, ותמיד צריך ללכת על ההחלטה המפחידה יותר. בבת אחת העולם מסביבי משתנה. הזמן מאט לכדי עצירה, והמרחב מאץ. קירות הנקיק הם לא יותר מטשטוש אפור-חום-ירוק, הרוח – פתאום כל כך זריזה שאפשר לראות אותה – מעוותת את העולם ומכה בי, ורק הקרקעית של הקניון, כמאה מטרים מתחתיי, מתקרבת בצעקה. או אולי אני צעקתי. בדי.וי.די זה נשמע כמו הקול שלי.

ואז שקט. הרוח סותמת את האזניים, וכל מה שנשאר זה הקרקע ואני. ובפעם הראשונה מאז החורף של 1999, זה שקרה במקומות הרגישים, אני לא שומע את הרעש שהראש שלי מייצר כל הזמן, מין זמזום עמום וחזק שמזכיר לי שחלומות לא תמיד מתגשמים. בפעם הראשונה מאז 1999 אני שומע את עצמי חושב, נקי, בלי הפרעה, וזה לא נשמע כל כך נורא. אני נזכר איך הראיתי לה את הצלקת, בלילה ההוא שבו, בפעם הראשונה. בעצם, זו לא הייתה הפעם הראשונה. הפעם הראשונה הייתה תשע שנים קודם, במגרש הכדורסל, עם החלאה מאחוריי, מושך לי בשיער, מצלק אותי ביותר ממובן אחד.

יש לך מרחב אחד שאתה מכיר, ואתה חייב להכיר אותו הכי טוב, כי אתה חייב ללמוד איך משחקים עם הגב לסל, כשהשומר שלך נלחץ מאחוריך, ואסור לך לבכות.

בפעם הראשונה בחמש שנים אני יכול לחשוב בשקט, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על מה שגרם לרעש מלכתחילה. העולם שמאט מסביבי והלחץ על הרגליים אומרים לי שלא נשאר הרבה זמן של שקט. אם החבל היה נקרע עכשיו, האם הייתי שמח? אם היה לי סכין, האם הייתי חותך את החבל?

לא פספסתי את הקליעה ההיא. הכדור קפץ על הטבעת, והחליט ליפול פנימה, וניצחנו. כולם מחבקים אותי. כולם אוהבים אותי. האנשים בקהל – הם באו מרצונם החופשי, לא שחררו אותם מלימודים בשביל המשחק הזה, הוא היה אחר הצהריים – צועקים. חמישה מטרים מימיני, מאחורי הקו, יש ספסל, ספסל שהכרתי מקרוב, קרוב מדי, תשע שנים קודם. כולם אוהבים אותי עכשיו. חוץ ממנה.

ההאטה של העולם נעשית בקצב כמעט לא מורגש. אולי החבל השתחרר? אולי זהו, אולי אני לא אאט יותר, אולי כאן ועכשיו – בשקט המבורך הזה – אולי כאן ועכשיו זה נגמר?

כשהחבל נמתח עד הסוף, ונוריתי למעלה במהירות, לא הצטערתי. אני עדיין לא מצטער. רגעים של שקט הם מבורכים. אני מודה עליהם.