תגית: רונית מטלון

על הייאוש

1.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.
 
2.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.
 
3.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.
 
4.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.
 
5.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.

6.
ואנחנו? מה אנחנו עושים? מייצרים עוד מלל.

"קל מדי וגם לא ראוי"

"[…]קל מדי וגם לא ראוי לתאר את התהליך הזה, אם הוא אכן מתרחש, רק במונחי ההתיישרות לפי טעם הקהל; יש "מקרים" כאלה אבל הם לא מעניינים. מעניינים שיתופי הפעולה המורכבים ומלאי הניגודים בין כותב לבין קהל קוראיו […] מעניינת האחידות של "הסצינה הספרותית" (לא אחידות של קולות אבל של התכוונות ז'אנרית), שמתמרכזת ברובה סביב הרומן, ששואפת למרכז שמזוהה עם הרומן, ושאין בה כמעט שוליים שהשפעתם והקנתם ניכרת, ושה"מרכז" מקיים אתם דיאלוג (שוליים של ז'אנרים פחות "חזקים", כמו שירה, סיפורים קצרים, מסות, כתיבה ביקורתית של סופרים על סופרים)". (רונית מטלון, סוף הסיפור?)

המרכאות הן מסימני הזמן (ורב הפיתוי למסגר "זמן" או "מסימני הזמן" במרכאות גם כן). מטלון לא מצליחה, במסה (היפה באמת) שלה, לכתוב את הפסקה שלעיל מבלי להשתמש בארבעה סימני ציטוט. יש בהן משהו יפה, קלות הדעת שבחוסר המוכנות להתחייב. זה לא אני, אומרת מטלון, שמשתמשת במלים "סצינה ספרותית", אלה הם. אני רק שואלת מהם מילה, דעו ששאלתי, אלו מלים שאולות, לא מילותי שלי. אבל אלו כן מילותיה. אין פה אירוניה, או איזה יחס מעניין אחר, בין המלים המצוטטות לבין המצטטת. זו סתם פאניקה. זה סתם איזה "דעו, אפשר להשתמש גם במלים אחרות". רק חסר שנתחייב פעם אחת לעמדה ברורה.

נ.ב.

אפשר גם לקרוא פוסט זה עם מרכאות סביב המלים הבאות: פיתוי, באמת, יפה, אני, הם, מלים, אירוניה, מעניין, עמדה, ברורה.

נ.ב.נ.

אבל הציור, הציור מדהים ממש. אדוארד הופר. שולט.