תגית: קשת בענן

להיות ישראלית

לחיות בישראל, כלומר להיות ישראלית, אומר להשלים עם כך שיש נתח כלשהו, לא מבוטל, באוכלוסיה שהוא לוחם בעברו. זה קל לשכוח את זה כשבחיים שלך יש חבורת רכי מבט ועזי מוסר. כלומר, נגיד איתמר. הוא כאן רק כדוגמה נוחה, כמובן. כי אני, וגם אתם, יכולים להיות בטוחים שיש לו מוסר ללא רבב. ועם זאת, לו הייתם מדברים אתו על הצבא, כמו שאני עשיתי, הייתם יכולים לדעת שגם הוא שירת בצה"ל, ועל אף שלא היה כנראה לוחם דגול, ובוודאי לא הסתובב בעיר שבה גדל ביום שישי כשמדיו המגוהצים למשעי לגופו, מתישהו הוא חזר מהצבא, ביום שישי, עייף, ובן 18, ורובה נחבט באחוריו, ותורת הלחימה והצה"ליות הכללית במוחו.
האיתמר הזה, ובואו נניח לרגע לזה הספציפי ונלך לאיתמר הכללי, משתחרר מהצבא ומתחיל את החיים האזרחיים שלו. הוא יכול לעשות הכל. לנסוע. לחזור. לעבוד. להתבטל. ובתוך כל זה, רבים מן האיתמרים, על אף שהם אזרחים, בראש שלהם הם חיילים לשעבר. ובגלל שהם היו חיילים בצה"ל הספציפי, יש סיכוי של 20% לערך שמדובר באנשים בוגרים שמתישהו, בין גיל 18 ל-21, עמדו בפני דילמות מוסריות קשות ונכחו בסיטואציות נוראיות. הם שכחו את זה. או לא שכחו את זה אבל לא חושבים על זה. או חושבים על זה אבל זה זיכרון רחוק. או זה זיכרון חי מאד אבל אין מה לעשות אתו. לא יודעת איך זה עובד, המנגנון הזה. אני בחורה. רובנו זוכרות בעיקר משרדים מכוערים וטירונות אידיוטית. אבל בראש של הלוחמים ביניהם, אי שם, יש כפר כנא או חומת מגן או קשת בענן.

מווינט: מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

ובראש שלך, בראש של הבחורה שלך, אין כלום. מעבר למה שמראים בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט, אפילו העיתונות הזרה, אפילו הסיפורים האישיים, מעבר לזה יש לך ריק. ערפל. את לא יודעת איך נראה ערב בעזה. את לא יודעת איך זה להיות במארב. את לא יודעת איך זה להיכנס לבית של פלסטיני ולחפש שם נשק. לא יודעת כלום מזה. וגם את שוכחת מזה.

מנענע: מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

ואז את רואה "ואלס עם באשיר" או קוראת פוסט כזה. ואת אומרת לעצמך, אלוהים אדירים, היא צודקת. ואז, חצי שעה אחר כך, ג'ני מוסיפה את זה. ומתברר לך שלא רק שהיא צודקת, זה גם דבר ידוע. ופתאום את חושבת על איתמר, הכללי, כן?, עומד שם בזמן שהמפקד שלו מספר לו על "נוהל חניבעל", והוא, שהיה ילד בן 18 אווילי ולהוט לגמור עם זה ולהגיע לאזרחות, בדיוק כמוך, צריך, משל היה לוחם גרילה עם מוסר של מערב פרוע, להנהן ולדעת שבמקרה שחייל נחטף, עוד איתמר אחד, הוא אמור להרוג אותו, כדי שצה"ל, הספציפי, כן?, לא יצטרך לשבור את הראש הקטן והיפה שלו על איך להתמודד עם החטיפה.


מנרג': מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

וזה רק קצה הקרחון, כמובן. כי חיילים חוטפים מעט, אבל פעילות מבצעית בשטחים עושים הרבה. ואת עומדת שם, חסרת אונים, וחושבת לעצמך, אלוהים אדירים, מה הם עושים, כל האיתמרים המשוחררים האלו, איך הם מתמודדים עם זה? איך זה עובד? איך עובדת החברה הזאת עם כל האיתמרים בתוכה? ואיך, כל מבצע מחדש, נכנסים עוד איתמרים למעגל הזה, ואיש לא סופר את זה כנזק מלחמה?

—–

לעיון נוסף:

חייל מספר על קשת בענן באתר שוברים שתיקה

—–