תגית: קסם

רעב סמיוטי קטן

במובנים מסוימים, נדב, שחר ותמר כבר דיברו על זה, כלומר על הספרות והחיים, או על היחס בין הספרות לחיים, או על חיוורון החיים מול הספרות. ואני מכיר את זה גם. להעדיף את החורף כי השמש שלו מסנוורת פחות, כמו פילטר רך על צילום יער אמריקני. או למשוך מעט עצבות שתספיק לבירה, או לחפש קפה זול של מק'דונלד כתחליף לדייינר.

המציאות לא רק חיוורת מזו שבספרים, היא איכשהו דלילה יותר. מאות שנות ספרים מסגרו כל סיטואציה אנושית, במגוון ז'אנרים אפילו. וכאשר אתה כבר דורך לרגע על סיטואציה שמוסגרה, תמיד חסר משהו. אי אפשר להשיג כאן דיינר, ולא דאגת להכין מראש ג'אז שילך עם הבירה שהולכת עם התוגה, שלא מסתדרת עם אלף מחשבות אחרות שנאבקות למצוא בך מקום. לא דלילה יותר, בעצם. אולי ישירה פחות, פחות כבולה. פחות פונקציונלית? אולי. אבל פחות.

כי בזה העניין: יש אמת בספרים. ומרוב אמת, קל לשכוח את השקר, את הסילופים הגדולים. לא רק התחלה וסיום וגיבור, שכבודם במקומם וכו'. אלא שקר הכבילות. כמו הדרך הזו שבה מלים מתאימות למשקל, חרוז ומשמעות, שנראית, ברגעיה הטובים, כמו כישוף. כי זה לא הגיוני, כי איך זה מנגן אצלו, כי השפה לא מתמסרת ככה. ויש שקר דומה, האפיפניה של ג'ויס, שניתן למצוא צללים דהויים שלה בסרטי ילדים – הרע צוחק, ברקע זוהר ברק. והאפיפניה, ההתאמה המושלמת של תפאורה למצב רגשי, של מצב רגשי לתמה, של תמה למלים בדיאלוג, האפיפניה, רציתי לומר, האפיפיניה אוכלת בי בכל פה.

ובהערת שוליים, הקסם האסתטי שבה לא שונה מזה של משקל וחריזה. הוא תוצר היחס שבין האומניפוטנציה של המחבר לאימפוטנציה שלו. המחבר הוא כל יכול, אולם מרגע שבחר, מרגע שהכניס דבר מה, הוא נכבל. המחבר, אם תרצו, יוצר תמיד אבנים שאין ביכולתו להרים. וכשהוא מצליח להרים אותן, להשליך מעלה ולג'אגל, זה כישוף.

החיים לא עובדים כך, אולי לפרקים. אין תמה אלא במוח האנושי, ואין סיפור אלא במספר, ואין סמלים אלא בעין המזוינת בשפה. הדהרמה בנויה אחרת, באפיפניה אחת, בסדרי גודל אחרים לגמרי. ואפשר, אני חושב, לראות זאת, מדי פעם, או לגעת בכך, או לדמיין שנגעת. אפשר, אבל אנחנו לא. כי הספרות תפרה לנו עולם לפי מידות בני אנוש. ואלו צרות מאוד.

ינקתי חוויות עוד לפני שהתקרבתי אליהן. הבנתי כיצד צריכה להיראות אומללות. וכשזו באה, ידעתי שאם אסדר אותה נכון, לפי כל הכללים, אתענג ממנה. האומללות הזו, הפעם, תפעל נכון. צריך רק להתאים את העולם לַרגע, ואז הוא יסתנכרן אליו כמו פסקול לסרט. אתה מזדיין, והמוח רץ על “אני מזדיין”. אתה חי בין העולם לבין רגעים כבולים קטנים שאספת, סיטואציות ממוסגרות שאתה מנסה לקלוע אליהן, ואם לא הצלחת, ואם לא ניסית, משהו לוחש חוסר. רעב סמיוטי קטן.

מין הוא דוגמא נהדרת. אמנויות אינן יודעות לספר על הגוף. הן לא מספרות ריח, או את ההבדל שבין מגע שפתיים למגע יד. הן לא גילו לי ששפתיים יכולות לרעוב, ועור יכול להתגעגע. הן, כמעט מעולם, לא דיברו בשבח הפגמים. וכמה זה מצחיק. או עצוב.

כך הרסה הספרות את חיי. היא גרמה לי לחפש ספרות היכן שיש לחפש חיים. לצלוע לעבר אפיפניות מסדר שני, מעט “הרגעים המושלמים” שחולקו לנו. בעוד ששפתיים יכולות לרעוב.

התמונה: מכאן

הרסה, בטח הרסה

בהתחלה חשבתי שאין לי מה להגיד. כי הספרות באמת לא הרסה לי את החיים. היא לא. ואז מיטל אמרה את זה בעצמה וחשבתי: בבקשה. איזה הרסה. מורות לספרות, נגיד, זה יש לי מה לומר. אבל הספרות? נהה.

נגיד "נשים קטנות". תמיד היה ברור שאני ג'ו. מכל מיני סיבות, אבל גם, בעיקר, בגלל שג'ו היא הקוראת-הכותבת של המשפחה. בגלל שהיא זו שמסתגרת בעליית הגג עם תריסר תפוחים אדומים ומזילה דמעות על ספר. נו, בגלל הקראנות הזו שלה, וגם קצת בגלל התפוחים.

(רק אחרי כמה זמן גדלתי וגיליתי להוותי שכולם מזדהים עם ג'ו. שזו לא רק אני, עם הטום-בויות והפה ג'ורה. גם בנות הרבה יותר – אה, נקרא לזה עדינות – ממני הזדהו עם ג'ו, פשוט כי היא הייתה הגיבורה האמיתית).

אהבתי להיות ג'ו הקראנית. ואהבתי להיות זאת עם המילים. ואהבתי את אסלן ואת מומו, ממש. כמו חברים. בקיצור, לא היה לי מה להגיד כי הספרות לא הרסה לי את החיים.

***

לפני כמה ימים קראתי את "כמו אבלאר, כמו אלואיז". כן, בפעם הראשונה, לא הסתייע קודם. עכשיו נהיה לי מלא זמן פנוי בלי שום תיאוריה לקרוא ואני קוראת ספרים, שזה סוג של חידוש. קריא מאוד, נסעתי עם זה שתי נסיעות ארוכות מצד אחד לשני של העיר וקצת על הספה בשישי אחרי צהרים ונגמר. בדמעות אפילו.

ואז הבנתי שבכל זאת קצת נהרסו לי החיים מזה. כי אני מאמינה. מאמינה באהבות כאלה, הכי-הכי. מאמינה שיש אנשים כאלה, כמו מרים נאמטי, גם דוסית וגם בת שמונה-עשרה וגם ציצים יפים וגם הכי חכמה ונבונה והולמת בכח ובפראות על כל החושים.

אבל גם הרבה לפני שגיליתי את האמת על האהבות, שאין אמת בפרסום וזה. הרבה קודם. מאמינה באסלן, מאמינה שהגמדים הם צורפים מופלאים, מאמינה שיש את הענבים האלה, מ"הנסיך כספיאן", הכי מתפוצצים בפה והכי טעימים. שאם ישנים, כמו יוסטס סקרב, במערה של דרקון וחולמים מחשבות דרקוניות – הופכים לדרקון. מאמינה שיש מקום כזה ממלכת חשבון ושם מגישים מרק חיסור (לא משביע), ושיש שוק מילים שבו מוכרים אותיות – ה-א' מתוקה וה-ע' עפיצה ועצית, בגלל זה כל כך הרבה אנשים מחליפים אותה ב-א'. לא קראתם "המגדל הפורח באוויר"? זה אזל בהוצאה, האמת. חבל.

שום התבגרות לא תעזור, שום ידיעה שזה לא באמת לא יכולה להציל מהאמונה הזו, שקרתה כל כך מוקדם וכל כך עמוק. שום קריאה מאוחרת של נרניה, שום הבנה איזה "לא-מתקדם" זה, איזה ספר נוצרי-צדקני ומנופח זה, לא תשנה את זה.

מאמינה – בואו נקרא לזה בשם המפורש – בקסמים. גם בגרסה הילדית של זה, נגיד הסירופ של מרי פופינס (הרבה יותר אנטיפטית בספר), וגם בגרסה הכאילו יותר אמיתית של זה, נגיד אהבה.

לא סתם מאמינה. זה בזיכרון שלי. ממשי כמו שרק זיכרון יכול להיות. הטעם של ה-א' ושל ה-י' בשוק במילוניה, השוקו שמומו שותה אצל מאסטרו מינוטוס סקונדוס הורה. הצבע הלילכי המבהיק של טבליית השוקולד ההיא של צ'ארלי. גם הראשונה, המאכזבת, וגם השנייה, עם הכרטיס המוזהב. זה צבע אחד ויחיד וראיתי אותו בעיניי. הוא תמיד יהיה, קודם כל, הצבע הזה.

או השמלה המפרשית של אריאן ב"נאווה לאדון". היא תמיד היתה לפני הבגדים האחרים, שלפעמים מזכירים אותה ב"מפרשיות" שלהם. מה זה מפרשיות? אם הייתם קוראים הייתם יודעים. השמלה המפרשית, נו.

***

עכשיו, מדובר פה באדם מבוגר, כן? עם משפחה ועבודה מסודרת וטרחות של גדולים. וכבר אני יודעת דבר אחד או שניים על דבר אחד או שניים, ובעיקר כבר יצא לי להינגף פעם-פעמיים במציאות ולגלות שהחיים זה לא מה שחשבתי. אני יודעת שאין באמת שום אסלן ושום מאסטרו ופרחי שעות ושום דרקון-מזל. שאי אפשר להיכנס לספר כמו בסטיאן ולהיות גם שם וגם כאן. אבל זה לא עוזר. זה לא עוזר לזה שהעולם שלי הוא תמיד גם-שם. שתמיד ככה אני מבינה את העולם. שתמיד קודם היה הסיפור, ולו אני מאמינה יותר.

החצר של בית הספר היסודי ברחובות תמיד תהיה קודם כל זו של "אליפים" ו"אורי". המרתף של הדוד מצרפת יהיה קודם כל זה של "הכלבים מאחוזת ווילובי". נו, הרי יש את המשחק הזה, אני בטוחה שכל מי שחולה בזה משחק בו: "איפה זה היה". ראיתם את זה כשזה קרה, הסיפור, זה קרה במקום שאתם מכירים מהחיים. לוליטה משתזפת בחצר? הרחבה שמול המעבדה לביולוגיה בבית הספר במרסיי. עליית הגג של בסטיאן? בתיכון, כמה קומות מעל הספריה שממנה לקחתי ולא החזרתי את "הסיפור שאינו נגמר". וגם הרבה יותר מאוחר, הספרים מהתזה, אלוהים: השכונה של "שואה שלנו", כולל העצים? במטבח הישן של ההורים שלי.

זה הכתים לי את החיים, זה מה שזה עשה.

***

אבל יותר מזה, זו פשוט רמאות.

נגיד כשל המהמר, האמונה השגויה שמתישהו חייבים לנצח. זה לא נכון, הרי. סטטיסטית יכול לצאת פלי מיליון פעמים, כי בכל זריקה יש את אותם חמישים אחוז. אבל זה מה שגורם לך להמשיך להמר.

כלומר, תיאורטית צ'ארלי יכול היה לפתוח את החפיסה השניה הזו ושוב הייתה מתגלגלת לו טבלייה מבהיקה בצבע לילך, והיא שוב היתה הכי טעימה ומנחמת, אבל לא היה בה כרטיס מוזהב. הוא היה חוזר הביתה לסבא יוסף וסבתא יוספינה וסבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה ולאביו מבריג-המכסים-על-שפורפרות-משחת-שיניים וזהו. והסיפור עובד עלייך כך שלרגע מבוהל את מאמינה שזה עוד עשוי לקרות. זו רמאות מספר 1, ה"קלה", נגיד.

זו רמאות כי אני הרי יודעת. כי זו תחילת הסיפור ויש עוד מלא עמודים, וצ'ארלי הוא הגיבור –ובכלל, ככה קוראים לסיפור, אז ברור שהוא חייב להיכנס למפעל.

וזו, הידיעה הזו, האמונה הזו, זו הרמאות הקשה באמת.

כי בחיים זה פשוט לא קורה. בחיים אין שום מפעל ושום ממתקים מגניבים. לא בגלל השוקולד, שזה אף פעם לא היה הקטע שלי. מעופפלית הזכוכית היתה מוצלחת בהרבה, אבל גם זה אין. אין. החיים קשים, כל הזמן עובדים בהם, ואין בהם שום קוסמות ושום התרגשויות. לא כאלה. כל האהבות מתעייפות ונהיות רגילות, ולא נגמרות בכלל בסיפור קצר עם תינוק-מלאך כמו ב"כמו אבלאר". החיים זה החיים. יש בהם מוות וחולי ועצבונות, וגם אלה לא מרגשים ודרמטיים ומלנכוליים ומלאי תובנה כמו בספרים, אלא סתם, עלובים ובנאליים ומצערים-סתם.

***

וזה מה שנורא באמת. כי לאן מוליכים את הידיעה הברורה, בגוף, כמו שאלה שמאמינים באלוהים יודעים – שיש? שדווקא כן? שבאמת?

מה עושים עם הגעגוע הזה, כמעט-פיזי (או לא כמעט. פיזי, כמו לאהבה שנגמרה-אבל-היתה), למקומות שהיית בהם באמת, שלא תגידו לי אחרת – נרניה הצעירה, כשעוד אפשר היה לקבור באדמה שלה סוכריות טופי ולגלות למחרת עץ עם הפירות הכי מוזרים והכי טעימים?

מה עושים עם ההכי-הכי הזה של האהבות ושל ההתרגשויות? ומה עושים עם זה שאפילו את האכזבה מהן כבר קראתם הכי-הכי, והיא היתה הרבה יותר ממשית ומרגשת מהאכזבה הבנאלית, אכזבת-החולין (כמעט אמרתי "פרוזאית") שהיא סופן של כל האהבות האמיתיות?

אלוהים, איזה דיכאון.

התמונה: מכאן