תגית: קטגוריזציה

גוגל, דלישס והרשת הסמאנטית

ב-html יש סוג של תוספתן שנקרא מטא-תג. התג הנ"ל מאפשר ליוצר האתר לכתוב כמה מילות מפתח אודות האתר כדי לסייע למנועי החיפוש לפענח ולקטלג את האתר. מנועי החיפוש הראשונים שהסתייעו בתג היו Infoseek ו-AltaVista. שני מנועי חיפוש אחרים הצטרפו אליהם בסביבות 1996, אבל כבר ב-1997 גוועה הפריחה הקצרה הזו, וכיום אין לי מושג מי משתמש בו. כותב המאמר החמוד הזה טוען שמנוע החיפוש Inktomi, שלא הצלחתי למצוא אליו לינק, הוא מנוע החיפוש האחרון שמשתמש עדיין בתג, לאחר שאלטוויסטה הודיעה "לא מזמן" שגם מוותרת על שירותיו. המאמר הזה נכתב ב-2002.

לא קשה לנחש למה מנועי החיפוש מתעלמים מהתג. אנשי SEO (Search Engine Optamization), שהתפתו לשחק עם הצד האפל של הכוח, דחפו לתג המון מלים שונות מתחומים שונים, שרובן לא הופיעו באתר כלל, כדי לקדם את דירוג האתר במנועי חיפוש.

אני מנחש שהאנשים שהמציאו את התג קיוו שיהיה לו עתיד בהיר יותר. המשמעות של החלטת מנועי החיפוש להוריד את התג היא פשוטה – מנועי החיפוש לא סומכים עליכם, לא עוד. 

קליי שירקי, אינטלקטואל רשת שכותב יפה כמו אנגלי, כתב מאמר מקסים באמת על קטגוריזציה ותיוג. למרות שכדאי לקרוא, אסכם בקצרה כמה מהנקודות העיקריות שלו ואגנוב כמה דוגמאות. הכל לשם שמים:

קטגוריות הן דבר די מוכר. הקבצים במחשב, למשל, מסודרים במעין קטגוריות – קובץ בתוך תיקיה שבתוך תיקיה; הספרים בספרייה מסודרים כך גם כן. זה יכול להיות מאוד יעיל. אם, למשל, אתם רוצים למצוא ספר, כל שעליכם לדעת זה על מה הוא, ואז ללכת למדף שמכיל ספרים בתחום זה.

ההיגיון שעומד מאחורי השיטה הוא קיומו הפיזי של הספר. ישנו ספר, והוא לא יכול להימצא בכמה מקומות בו זמנית. לכן, אנחנו נחליט מהו נושא הספר, ונשים אותו במדף המתאים. ואם הספר עוסק בכמה נושאים? נקווה שיש לנו, בין היתר, גם קטגוריה כללית מספיק כדי שהספר יתאים. ואם הוא לא מתאים? יהיה בסדר.

מי עובד ככה? וואלה. מדריך האתרים של וואלה מחולק לקטגוריות, וכל קטגוריה מחולקת לתת-קטגוריות. אם, לדוגמא, אכנס ל"פנאי ובידור" אני אראה שם רשימה של תתי-הקטגוריות שמסתעפות מקטגוריה זו. בין "תחביבים" ל"אופנה" אני אמצא גם "תיאטרון". בצד ימין למילה "תיאטרון" אפשר לראות סימן @ קטן. הסימן הזה מציין ש"תיאטרון" הוא לא חלק מ"פנאי ובידור". "תיאטרון" הוא בכלל חלק מ"אמנות".

בוואלה, שגנבו את ההיגיון מיאהו (שלא יזכו ללינק ממני – ודלישס זה לא יאהו!), אומרים לגולש שתיאטרון זה לא באמת פנאי ובידור. תיאטרון הוא אמנות. הם פשוט שמו את הקישור לתיאטרון למקרה שאתה, הגולש, התבלבלת והלכת לקטגוריה הלא נכונה. כי תיאטרון הוא אמנות. לא בידור.

אבל תיאטרון הוא לפעמים בידורי בהחלט, לפעמים אפילו יותר בידורי מאמנותי, והעולם לא מתחלק יפה לקטגוריות קבועות מראש. יותר מכך, לפעמים קטגוריות פשוט מאבדות את תוקפן. בספריית הקונגרס האמריקנית יש קטגוריה בשם "Former Soviet Union". לפני 1991 ה-"Former" לא היה שם.

תגיות, לעומת זאת, אינן מוציאות זו את זו. תגיות הן הדבר הזה שמשתמשים בו ב-youtube, Flickr, ודלישס (אני יודע. כולם של יאהו, מלבד יוטיוב. זה לא מצחיק). אני יכול לתייג את אותה כתובת אינטרנט גם כ"תיאטרון" גם כ"בידור" וגם כ-"Fucking_Internet". הקישור הוא לא ספר, הוא יכול להיות ביותר ממקום אחד. דבר נוסף: אין היררכיה. מבחינת דלישס, אני האתר המסוים שתייגתי הוא "תיאטרון" בדיוק כפי שהוא "בידור" או "פאקינג אינטרנט".

והיו במאמר הזה עוד דברים. הרבה דברים. כדאי מאוד.

הסיבה שדלישס ממכר כל כך היא שהוא פותח בפניך את האינטרנט. אתה יכול לעשות לך מנוי RSS על תג מסוים, ולקבל עדכון בכל פעם שמישהו מעלה אתר שתויג בתג זה. את המאמר של שירקי מצאתי כשעשיתי RSS על "categorization". לחצו על הקישור הזה. סביר להניח שתראו את המאמר של שירקי חוזר שוב ושוב, בין כל שאר הקישורים.

אפשר גם לשלב בין תגים. לחפש תג יחד עם תגים אחרים. אפשר לנוע מתג לתג. אתה רק בוחר לך נושא, ומתחיל ללחוץ על לינקים. אנשים כבר עשו את החיפוש בשבילך, תייגו בשבילך, וכל שנותר לעשות זה להקליק.

אבל זה לא מושלם. היחס בין התג לבין האתר המתויג משתנה. בתיוג, למשל, של סרטון סאות'-פארק אני יכול להכניס את התגיות "סאות'פארק", "יוטיוב", "סרט" ו-"מצחיק". כל אחד מתאר משהו שונה אודות הסרטון. למעשה, מה שאני רוצה להגיד הוא משהו כמו "זה סרט מצחיק של סאות'פארק, שמופיע ביוטיוב". במקום זאת, אני בוחר סדרת תגים, והאתר שתייגתי יופיע בכל אחד מהתגים הללו ראשון, כי זה עתה תייגתי אותו.

בכל הנוגע לתיוג אוהבים לדבר על ההיגיון של ההמון. ההמון הורג סטיות תקן. הוא בוחר, בממוצע, לתאר באותם התגים את אותם האתרים, אותן התמונות, אותם הסרטונים. ובכל זאת, מי שעשה מנוי RSS על "סרט" יקבל פתאום את הקישור שלי. ואני בכלל רציתי לכתוב "סדרה". 

האמת היא שתגים זה לא דבר חדש כל כך. גוגל עלו העסק, בערך, מן ההתחלה. "Google Bombing" הוא סלנג שמציין, על פי ויקיפדיה, ניסיון להטות את התוצאות של גוגל באמצעות קישורים. כלומר, אם המון אתרים שונים מקשרים את המלים "אידיוט מושלם" לאתר הבית של ג'ורג' בוש, האתר יופיע במקום גבוה בחיפוש "אידיוט מושלם" בגוגל. העובדה הזו אומרת לנו משהו על האופן שבו פייג'רנק, אלגוריתם החיפוש של גוגל, עובד – הוא מתייחס, בין היתר, לטקסט של הקישור. גוגל מניח, במידה רבה של צדק, שאם הרבה אנשים קישרו את המלים "אידיוט מושלם" לאתר מסוים, יש לכך סיבה טובה. קצת כמו תגיות, כאמור.

ואנשים באמת נוטים לציין למה הם מקשרים. אם תביטו בפסקה הקודמת תראו שכל הקישורים, למעט האחרון, מציינים פרט כלשהו אודות האתר המקושר. הקישור האחרון, ה"סיבה טובה" שלי, גם הוא בעל מובן, אבל כדי לדעת את זה צריך ללחוץ עליו. מבחינת גוגל, "סיבה טובה" הוא סטיית תקן. ההיגיון של ההמון וכו'. היינו שם.

וחוצמזה, האלגוריתם של גוגל מתחשב בעוד לא מעט דברים: תגי title, h1, מפת האתר, הטקסט וכו'. כנ"ל דלישס. כדי לאזן את סטיות התקן, מאפשרים בדלישס לראות מה התגיות הפופולריות ביותר, שבהן השתמשו אנשים אחרים שתייגו את האתר. בנוסף, אם התחלת לכתוב תג, יציעו לך בדלישס את כל התגים האחרים, שבהם השתמשת, שמתחילים באותן אותיות של תג זה. ראו תמונה.

וזה מקום מרתק, המקום שבו הניסיון להפוך את הרשת ל"רשת סמאנטית" מתחבר עם שימושיות. אף אחד בדלישס לא יאמר לך איזה תג לכתוב, אבל הם בהחלט מוכנים לרמוז, למקרה שאולי שכחת תג הולם.

ההמון מקטלג, והקטלוג עוזר לנו למצוא דברים, שזה בעצם העניין כולו – למצוא. ברשת, היכן שמידע הוא אופן הקיום היחיד, האיש שעושה סדר הוא המלך. אז ההמון מקטלג, ובדלישס מנצלים את הקטגוריות של ההמון. כמו בגוגל. וכמו בגוגל, בדלישס (ובפליקר וביוטיוב וכו') מתחכמים. היום כבר אף אחד לא מבקש מבעלי האתרים לתאר את האתר שלהם. במקום זאת, אנחנו, הגולשים, מתארים את הרשת בשביל מנועי החיפוש. ואנחנו עושים את זה בהתנדבות, בין אם בקישורים ובין אם בתגיות. ולכן בדלישס יוצאים מעורם כדי לעזור.

ושוב, מאחר שהגולשים מתייגים בחינם ומאחר שאף אחד לא מלמד אותם איך לתייג "נכון" (כמו שבוואלה "נכון" לשים את "תיאטרון" תחת "אמנות" דווקא), קשה לדרוש מהם לתייג באופן מורכב מדי.

חשבו על המצב הבא: במקום שדה אחד שבו ממלאים תגים, יהיו שני שדות. הגולש ידרש להכניס בשדה הראשון רק שמות עצם ובשני שמות תואר. אפשר להוסיף גם שדה נוסף שמתאר את סוג הדבר שמוצג -בלוג, רשימת קישורים, סרטון, מאמר – ובשדה הראשון להכניס את המושא – במה האתר עוסק.

אף אחד לא יגע בזה.

אבל יש גם דרכים אחרות. אני חשבתי, בין השאר (ואני מאוד גאה), לתת לכל תגית ערך מספרי שונה על פי הסדר שבו נכתבו התגיות. קחו, למשל, את צירוף התגיות הבא: מאמר, דלישס, תגיות, גוגל, חיפוש, קטגוריזציה, ארוך מדי, וואלה, רשת סמאנטית. עכשיו נניח ששלוש המלים הראשונות (מאמר, דלישס, תגיות) מקבלות את הערך "1", שלוש המלים הבאות מקבלות את הערך "2", והמלים הבאות מקבלות את הערכים "3", "4", "5" וכן הלאה. ונניח שבשיטה שלנו ככל שהמספר נמוך יותר כך הוא גם שווה יותר, כלומר המלים "מאמר", "דלישס" ו"תגיות" שוות יותר מ"וואלה", "רשת סמאנטית" ו"חיפוש". מה פירוש שוות יותר? ובכן, אפשר לומר שהאתר המתויג הוא יותר "דלישס" ו"תגיות" מאשר "רשת סמאנטית". זאת, כמובן, תחת ההנחה שהמלים הראשונות שהגולש יתייג בהן אתר הן פרוטוטיפיות יותר, הולמות יותר, את האתר. הגולש לא צריך לעשות שום דבר נוסף, רק לתייג. כאשר הוא ילחץ על תג מסוים, נניח "דלישס" הוא יקבל אפשרות לראות את האתרים לא רק על פי הסדר שבו תייגו אותם (כאשר האתר שמופיע למעלה הוא האתר האחרון שהתווסף) אלא גם על פי הערך של התג. כלומר, התוצאות הראשונות שיתקבלו יהיו של אתרים ש"דלישס" היתה אחת המלים הראשונות שבהן הם תויגו.

דרך אחרת, שאותה מציע שירקי, היא לתייג את המתייגים. כיום ניתן לראות את רשימת האתרים שתויגו באופן מסוים על ידי משתמש אחד או על ידי כל המשתמשים. כך, אתם יכולים לראות מה אני תייגתי כ"דלישס" ומה כל הגולשים תייגו כ"דלישס". תארו לכם שיתווסף אמצע, שתוכלו לראות מה תייגה קבוצה מסוימת של גולשים תחת תג מסוים.

השיטה שלי מגניבה יותר.

כל זה טוב, כאמור, בשביל החיפוש. מי שמצליח למצוא נעשה עשיר, מי שמצליח להימצא נעשה קיים. אבל מאחר שבשני הצדדים של המשוואה יש כסף, אי אפשר לסמוך על אף אחד. בדלישס, למשל, משתמשים במה שמכונה "link condoms". מוסיפים לתג הקישור את המלים "rel=nofollow", ורובוטי החיפוש של גוגל לא מתייחסים ללינק. לשמור את הספאמרים בחוץ.

הספאמרים ומקדמי האתרים (לא כל מקדמי האתרים, רק המרושעים שבהם) הם האנשים שהרגו את המטא-תג, והאנשים שהכריחו את גוגל, דלישס ואתרים אחרים להתחכם. כי זה, בעצם, מה שהם עושים. במקום לסמוך על האתר הם סומכים על האנשים שמקשרים, והם סומכים עליהם פחות ופחות.

הספאמרים, בעצם, יצרו את השינוי המרכזי ביותר בסמאנטיקה של הרשת, שאפשר להקביל אותו בצורה צולעת למעבר מהאונטולוגי לאפיסטמולוגי. במקום לקבל את עדות האתר על עצמו (אם על ידי מטא-תגים ואם על ידי הטקסט שבאתר), אנחנו משתמשים עתה בעדויותיהם של אחרים. כאשר אתם מגגלים מילה מסוימת בגוגל התוצאות הראשונות שתקבלו יורכבו בחלקן ממידע שנאסף מהאתרים עצמם ובחלקם, בחלק מרכזי שלהם (שקובע, בין השאר, את מיקום האתר בתוצאות החיפוש), ממידע אודות האופן שבו האתרים הללו נתפסים.

יוצא שאנחנו מגגלים קצת בתוך התודעה הקולקטיבית. חפשו ב-Google-Images אחר המילה "jew". לא ברור מה היחס בין הציורים האנטישמיים לבין הקטגוריה הקולקטיבית "יהודי", אבל ברור שהציורים הללו נמצאים שם, ונמצאים במקום גבוה (לאו דווקא בגלל אנטישמיות, אגב. יתכן שהסיבה לכך היא שקריקטורות אנטישמיות הן פשוט תמונות שמקשרים אליהן יותר מאשר לתמונות אחרות של יהודים או ש"יהודי" היא מילה שמופיעה בהן יותר).

דלישס אינו שונה בהרבה, אם כי הוא עדיין יעיל פחות. ובינתיים, עד שהחיפוש יהפוך למותאם אישית, וגוגל ודלישס יביאו לי את האתרים שמתאימים לי במיוחד, הסמאנטיקה של הרשת היא הסמאנטיקה של ההמון. וזה די מדהים, ומקדמי האתרים המרושעים הופכים את כל זה למעניין עוד יותר. כי המאבק על הרשת הסמאנטית, מימי המטא-תג ועד עכשיו, הוא מירוץ החימוש שבין המחפשים לאלו שרוצים להימצא; והמאבק הוא מאבק על הגדרות, שהולך והופך את הרשת למוח אחד מפלצתי, שמדבר בשפה שמשתנה תמיד, בקטגוריות שמחזיקות כמה ימים בלבד, עד הלינק הבא.

בכוכב הקופים

הגורילז הם להקה וירטואלית, שהוקמה על ידי דמון אלברן מבלר וג'ימי יולט (Hewlett), הצייר של "טנק גירל". שאר חברי הלהקה, ככל הידוע לי, אינם ידועים. יש, כמובן, קסם אדיר ומובן מאליו במסתורין שהגורילז עטו על עצמם. קסם סאלינג'רי של האמן הפורש מן העולם. אבל הגורילז לא פרשו מן העולם, הם עשו משהו אחר, עם מקדם מגניבות סמיוטי מטורף: הם החליפו מסמן במסמן. הגוף שלנו משמש, בין השאר, כמסמן, שהמסומן שלו הוא אנחנו. אני לא מכיר, למשל, את פלאי. לא באמת. יש לי תוכן תודעתי מסוים, שמאוחסן תחת הקטגוריה "פלאי גרייצר". התוכן התודעתי הנ"ל מוצמד, בין השאר, לאיך שפלאי נראה. הגוף והפנים משמשים כמסמן, שהמסומן שלו הוא מי שאנו חושבים שהוא אותו אדם. יש כל מיני סיבות לכך שאנחנו לא באמת חושבים על הגוף כעל מסמן: הגוף הוא האם-אמא של השרירותי, קצת קשה להחליף אותו, ואנחנו יודעים שיש לו מטרות נוספות מלבד לעזור לנו לזהות את פלאי ברחוב. סיבה נוספת, קשורה לכל זה, היא העובדה שהגוף לא נתפס, עד רמה מסוימת, כמשמש לתקשורת. אנחנו לא מכניסים את האופן שבו בנאדם נראה לתוך היגיון תקשורתי. אנחנו לא שואלים לגביו שאלות מהסוג שנשאל לגבי מסמנים אחרים. לא נשאל למה בחר א' דווקא בגוף הזה, ואיזו מטרה תקשורתית הוא מנסה להשיג לגבי נמען מסוים. אבל חישבו רגע על מישהו שהחליף את גופו לגופהּ, והופ – תקשורת. (הערה ביבליוגרפית: אני מניח שאני לא חשבתי על זה ראשון, ושיש אי שם מישהו/י שחשבו על זה לפני, כתבו, חתמו, ועכשיו נשללו מקרדיט. מצד שני, אני לא מכיר אותם. הפניה תתקבל בברכה. אלא אם כן מדובר בקריסטבה) עכשיו, נסו לדמיין איזה לאונרד כהן. לאונרד כהן נותן ריאיון, לאונרד כהן הולך לים, לאונרד כהן במדורי הרכילות. בעצם, עזבו את לאונרד כהן. בואו נלך על בריטני ספירס. בריטני נותנת ריאיון (תקשורת), מישהו מצלם את בריטני חשופת חזה בים (תקשורת?), בריטני במדורי הרכילות (תקשורת? – תלוי ביחצן). אנחנו מרכיבים בריטני דימיונית, מושג בריטני, ומעדכנים אותו על פי המידע שאנחנו מקבלים. כאשר אנחנו זוכים לראות צילומי פפרצ'י של בריטני חשופת חזה, אנו עומדים בפני שתי אפשרויות: א. לומר – זה החזה של בריטני. ב. לומר – למה בריטני רצתה שנראה את חזה? ומה עשו הגורילז? הם החליפו מסמן, שלא משמש לתקשורת, במסמן תקשורתי לגמרי, מצויר. הם בוחרים איך הם נראים. הם בחרו את הכינויים שלהם. אי אפשר לצלם את מורדוק, חזהו מתבדר ברוח, אלא אם מישהו יצייר אותו כך. הגוף שנתן למורדוק אלוהים (קרי, יולט) אמור לומר לנו משהו על האופן שיש לתפוס בו את מורדוק. מורדוק נראה כפי שיש לתפוס אותו. D-2, מורדוק, נודל וראסל הם פיקציה, שהולכת ונרקמת, ומקבלת נוכחות מאיפה שהם מופיעים – קליפים, סרטוני אנימציה קצרים (וגרועים), פוסטרים ואתרי אינטרנט. אנחנו מרכיבים אותם מתוך כל הפאזל הגדול הזה. זה נכון, כמובן, גם לגבי יוצרים אחרים. אלא שכאן הפאזל תקשורתי כולו. אם, כאשר ספירס מופיעה בדפי הרכילות, אנו יכולים עוד להנות ממותרות הספק, ולהניח שאולי כאן היא נתפסה באמת, האופציה הזו לא קיימת לגבי הגורילז. המשחק בין היוצר ליצירה הוא לא משהו חדש מדי. כל מיני משוררים רומנטיים, מאוסים יותר או פחות, בדו לעצמם ביוגרפיה, שהשירים היו חלק בלתי נפרד ממנה. לקרוא את השירים שלהם מבלי לדעת משהו על היוצר (בעיקר מה שהוא רצה שנדע), פירושו להתעלם מההקשר הרלוונטי ליצירה. פירושו אנכרוניזם. ההבדל הוא, כמובן, שבמקרה של הגורילז (ולהקות וירטואליות אחרות), קשה לטעון לביוגרפיה אמיתית. הכל מומצא. היצירה ממציאה את היוצר, שממציא את היצירה. ומי שיגיד ראשון "פרננדו פסואה" מקבל שקל. בגלל זה מגניב כל כך לראות את הקליפים של הלהקה הזו, ופחות מגניב לשמוע את השירים. הקליפים הם חלק בלתי נפרד לא רק מהשיר, אלא גם מהלהקה. הם הלהקה. והקליפים שלהם מגניבים עוד יותר בגלל שהם קליפים לכל דבר. כלומר, במקום לספק קליפ, שבו נראה חלק מחייו העגומים של D-2, קיבלנו קליפ-קליפ. קיבלנו גורילות מרקדות. עכשיו לך תדע אם הגורילות ריקדו באמת במציאות הבידיונית, שבה קיימים חברי הגורילז, או שמא חברי הלהקה הבידיונית עשו קליפ, שבו רואים גורילות מרקדות. לך תדע מה בקליפ אמור להיות רלוונטי לבניית המושג "נודל", ומה אמור להיות חלק מהקליפ. התפרעות סמיוטית לכל דורש. אבל מה שמגניב באמת, ושהוא כנראה (די בבירור) רק התפרעות פרשנית שלי, הוא איך שהם מצוירים. עם העיניים החלולות והאפים הקופיים. הקופיות הזו היא חווייה מתקנת. לראות אחד מהקליפים שלהם ולצאת לאוטובוס, לא עושה טוב לאהבת האדם שבך. אם מביטים יותר מדי, קשה להביט אח"כ בנהג, להביט במראה, מבלי להרגיש בכוכב הקופים. ואם מביטים יותר מדי, קשה להמשיך להביט. כי אחרי זמן מה, אתה מוצא את עצמך בוהה בקליפ שבו קופים שרים לקופים במקצב שעושה לקופים נעים בבטן. וכל ההתלהמות הסמיוטית שלעיל נראית איכשהו פחות רלוונטית. (התמונות: מוויקיפדיה)

הסמיוטיקה של העישון (או) מבעד לנרטיב המטונימיות

1. בפעם הראשונה שהפסקתי לעשן, עוד בצבא, הפסקתי לשבועיים. לאחר שבועיים שלחו אותי לאבט"ש ליד ג'נין. היה יכול להיות כיף, היה רע. התכסחתי עם אחד השומרים, וכשמילואימניק עבר ליד השער, ביקשתי ממנו סיגריה (מרלבורו לייט. מילואימניק, אחרי הכל). בפעם השניה שהפסקתי לעשן, הפסקתי לארבעה ימים. לאחר ארבעה ימים שלחתי את עצמי למכולת, וקניתי חפיסה. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים? בפעם השלישית וכו', הפסקתי לפחות מיום. לאחר פחות מיום וכו', וגו'. 2. יש את הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של אחרי האוכל, הסיגריה שעם הקפה, והסיגריה שאחרי. יש את הסיגריות שבין הסיגריות הללו. העישון אינו נדבק למצב עניינים, הוא נדבק למושג של מצב עניינים. מרגע מסוים, המושג "בוקר" נעשה קרוב יותר לאידיאה שלו – לבוקר כפי שבוקר אמור להיות – אם יש בו סיגריה. המעבר מ"קפה" לסיגריה הוא כבר מטונימי כל כך, עד ששני אלו כבר קיבלו צורת סמיכות בלשון: "קפה וסיגריה". חודש ושבוע ללא סיגריה. בירידה מהאוטובוס הרעב לסיגריה גדול יותר. לפני שהפסקתי, היה בזה היגיון. הרי האוטובוס הוא הפסקת עישון כפויה. עכשיו, הירידה מהאוטובוס, המושג של ירידה מהאוטובוס, מלווה בצורך. 3. ביום הראשון להפסקת העישון הזו הייתי בעיקר רעב. הרעב לעשן עבר מקנה לוושט. הצורך מסמן את עצמו, ולא תמיד במדויק. 4. עכשיו, אחרי כמה וכמה ימים ללא סיגריה, נדמה לי שהסיבה להתעלקות הזו של העישון על מושגי הזמן שלי היא מסובכת יותר משחשבתי קודם. המהלך הראשוני הוא פיזי לחלוטין: העישון בורא צורך בעישון, הצורך בעישון גורר אחריו עישון, שגורר בתורו סיפוק. השאר זה כבר עניין לפסיכוסמיוטיקה הקטנה שלי. העישון והסיפוק מהעישון נצמדים זה לזה במהלך כפול: מקשר של סיבה ותוצאה לקשר של דמיון. הסיגריה, במיוחד כשהיא לא ברשותך, נעשית הסיפוק מהסיגריה. כך או כך, הבוקר כבר לא מלווה רק בזיכרון הסיגריה, אלא גם בזיכרון הסיפוק ממנה. 5. ואולי זה לא כך. כשאני שוכב על הדשא, אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעשן בגלל שאני נהנה מלשכב על הדשא, והנאה נקשרה אצלי לסיגריה, או בגלל שהמושג "לשכב על הדשא" היה מלווה במשך זמן רב כל כך בעישון, ועתה, בלעדיו, חסר כאן משהו. אולי אני פשוט עדיין צריך ניקוטין. 6. באשר למושג "מושג": אם לצטט מעשן ידוע (אולי שמעתם עליו), "חוקר רנסנס ידוע (אולי שמעתם עליו), ק.ס. לואיס", הגדיר את המיתוס כ(מהזיכרון אני מצטט, והזיכרון לקוי)"חתיכת העלילה הבסיסית, שהופשטה מסממניה הקונקרטיים, שיש לה השפעה עלינו". לפני שיקומו לתקן אותי – אנא, קומו לתקן אותי – אנהיר לדוגמא, ש"האודיסיאה", בבסיסה, היא סיפור השיבה. לסיפור השיבה, כסיפור שיבה, יש אפקט בסיסי עלינו, גם מבלי שנדע דבר על אודיסיאוס. גם אם לא מסכימים עם לואיס (מבחינתי השאלה היא לשם מה אנו מגדירים מראש), עדיין מעניין הצמצום הזה של האודיסיאה לשלד עלילה מופשט כל כך, מופשט מספיק בשביל שיוכל להשמין בעוד ועוד נרטיבים. הפכנו עלילה למושג, למסומן. 7. כבר כתבתי את זה כאן פעם: כלב הוא חיה עם 4 רגלים, אבל אנחנו נקבל ככלב גם חיה עם 3 רגלים בלבד. הקטגוריות שאנחנו משתמשים בהן נזילות למדי, אפשר להשמיט או לשנות חלק מהתכונות שלהן. (אגב, במוסף "מאה שנות מדע" של "הארץ" מתאר אחד הכתבים ויכוח מצחיק בין מדענים בעניין ה"מהו אדם?") חוקרת בשם אלינור ראש ערכה כמה ניסויים בעניין, והצליחה להראות שישנן תכונות ואיברים מהותיים יותר לקטגוריה מאשר תכונות או איברים אחרים. היא קראה להן "תכונות פרוטוטיפיות". כך, קיווי יהיה פחות פרוטוטיפי בקטגוריה "ציפורים" מאשר "דרור". אפשר לתאר זאת מכיוון אחר – תכונות מסוימות מהותיות מספיק לקטגוריה על מנת לסמן אותה. "דרור" יסמן ביתר קלות את הקטגוריה "ציפורים" מאשר קיווי. הידד. 8. הנה, אני מגיע לעניין עצמו: אני מעשן, ומוליך את הסיגריה במעלה היררכיית התכונות בכל קטגוריה וקטגוריה, בקטגוריות של זמן ושל עלילה. בוקר עם קפה וסיגריה נעשה פרוטוטיפי יותר, מייצג יותר, מאשר בוקר ללא שני אלה. "עישון" אינו הכרחי באף אחת מקטגוריות הזמן שלי, גם היום – סיגריה לא מסמנת "בוקר" יותר מכפי שהיא מסמנת "צהריים". אבל "הסיגריה של הבוקר" קיימת, ואתה מגלה פתאום שחיית את הבקרים שלך באנלוגיה לבקרים קודמים, כדי למצוא איזה מיתוס, בוקר פרוטוטיפי, הבוקר של הבקרים כולם. 9. ובזה העניין נגמר. (והתמונה: רויטרס)