תגית: קונצנזוס

מות המחבר, הולדת החבר'ה

(מחשבות על החדגוניות של הטוקבק, בסוג של טוקבק מורחב לאיתמר)


א.

הטוקבק הזה מרגש אותי.

הוא לא נראה כמו טוקבק. יש בו שמות אישיים. יש בו פנייה ישירה אל מישהו מסוים. במונחי איתמר: זה טוקבק שצועק "אני לא-טוקבק".

אז הוא קצת מרגש אותי, הטוקבק הזה. אחר כך אני מושכת בכתף, מנערת את זה הלאה, מזכירה לעצמי שזה טוקבק, כלומר, לא באמת תומר, לא באמת שירלי. בקיצור: פחחח.

ב.

אני קוראת טוקבקים.

אני קוראת את האנשים שמקללים את גדעון לוי ומבקשים ממנו בכל שבוע לעזוב את המדינה. אני קוראת את הדיאלוג האפלטוני בין "העוף לשבת" ו"העוף המוזר" בתחזית מזג האוויר של הארץ, אני קוראת את עמדתו של "השף המשפשף" ביחס ללגליזציה של מריחואנה. בתקופה הקצרה שעבדתי בנענע10, לא היה טוקבק אליי שלא קראתי.

אז יוצא שאני קוראת את ה-אחד (שמבין), ואת הירושלמי, ואת ההיא מלונדון. כולם שווים בפני נקישות העכבר שלי. אומרים לי כנסו-כנסו, ואני, ובכן, נכנסת-נכנסת.

ולמה, בעצם, אני קוראת טוקבקים? מתוך מה נובע הצורך (או יותר נכון: ההכרח), לשוב ולהקליק על המשפטים הכחלחלים האלה, שרובם עילגים, אלימים, שטחיים, מיותרים, והו-כה-צפויים-מראש?

ג.

"בעעע", שרה המקהלה לאדיפוס כשהוא מצליח למצוא את האיש שבאמת רצח את אבא, "אתה קורבן הידיעה והמקרה/ חבל שהכרתי אותך!" אדיפוס מוכרז כבזוי, אדיפוס הופך לבזוי, כי הוא מוכרז ככזה על ידי המקהלה.

המקהלה בתאטרון היווני נמצאת על הבמה. אין לה "דמות", היא לא אינדוודואל מובחן, היא לא מחויבת לגבול אחד של גוף או קול. המקהלה היא הפוליס, היא הקהילה, היא העולם החברתי.

כשאני קוראת תאטרון יווני, אני חושבת על זה שמה שהגיבור אומר, או עושה, אינו עומד לעולם בבידודו, אלא מתוך האינטראקציה הזו. במובן זה, הקהילה מייצרת, דרך התגובות וההשגות שלה, את המשמעות והפרשנות של מעשי הגיבור. קריאות הבוז וההיידד אינן משהו שמודח למאחורי-הקלעים או לשיחות הסלון של אחרי, קריאות הבוז וההידד הן חלק מהפעולה הדרמטית, ובאופן כה עמוק שלא ניתן לנתק בין השניים.

אתה זה הפרפורמנס שלך, והפרפורמנס שלך, על הבמה הזו, הוא, במידה רבה, הקהל.

ד.

יכול להיות שמשהו בבו-זמניות של הטוקבקים הצליח ליצור את זה מחדש. לא מדובר יותר בסתם מטרד שמופיע מתחת לטקסט, מדובר במשהו ששייך אליו. מדובר בקהילה שצורכת את הטקסט הזה ומייצרת אותו שוב. הרי הכותבים מתייחסים לטוקבקיסטים כבר במאמר, וכל הקוראים קוראים את הטוקבקים, ושתיים מגיב לשלוש עשרה. והכותב קורא גם הוא את הטיקבוקים שהוא מעורר, מספיק לקרוא פעם אחת בני ציפר ולהבין עד כמה שהוא קורא אותם. המשחק נהיה מורכב.

ויכול להיות שגם עכשיו הגיבור הדרמטי הוא לא סולן, אלא סך התגובות שהוא מגייס מהקהילה שלו. זה אומר שאולי יש עוד משהו שהופך טקסט ב"הארץ" לשונה מטקסט בYNET, או בנענע10. קביעה כזו יכולה אולי להסביר לי למה אני קוראת כל כך הרבה טוקבקים. הם חלק מהמופע. מה שהיא לא בדיוק מסבירה לי זה למה הם מרגישים לי, בסופו של יום, בדיוק אותו הדבר.

ה.

ואולי זה קשור לזה שהמקהלה היא לא באמת הפוליס, והטוקבקים הם לא באמת הקהילה.

המקהלה היא ייצוג בימתי של עולם חברתי. היא מראה לא את הקהילה, אלא את איך שהקהילה אמורה להגיב. והייצוג, כרגיל, הרבה יותר סדור מהמיוצג. כי יש לו עמדה מוסרית אחידה. כי יש לו צורה רהוטה להסביר אותה. כי הרעיונות שלו מאורגנים במשקל וחרוז, לעזאזל.

אם חושבים על זה ככה, אפשר לראות את המקהלה כפוליפוניה מכוונת של צליל אחד, שמייצג, נניח, המוסכמה האחידה לגבי איזושהי נורמה של קהילה.

ז.

מעניין אותי האופן בו גם הטוקבקים, בעיקר לאחר קריאה מצטברת שלהם, מגיעים לאחדות מסויימת. במבט ראשון זה נראה רעיון מופרך. מה פתאום לקשור יחד את המהלל והמשבח, את בית שמאי ובית הילל, את ה"תודה לך על האומץ" וה"לכי להזדיין יא שרמוטה".

במבט שני, ובעיקר מתוך קריאה רציפה, כמותית ולאו דווקא איכותית של טוקבקים, זה מתחיל להיראות קצת ככה. אולי זה המוסכמה לאנונימיות, או לזהות בדויה, שהטוקבק שהצגתי בפתיחה קצת סודק. אולי זו החד-פעמיות של הזהות הבדויה, אם הומצאה (בשונה נגיד, מתגובה בפורום, או בבלוג, שמייצרת זהות שהכותב נעשה מחויב אליה). אולי זו הנורמה של אורך הכתיבה. אולי זו הגסות.

באיזה אופן הטוקבק רוצה, או נכון, או מוכרח, להיות אחד-מבין-רבים? באילו מקרים הוא מנסה שלא לעשות זאת?

האם זה אקט מכוון? (כלומר, את בוחרת לרתום את קולך האישי לאקט המוני במובהק, דרך הירתמות לטופוסים לשוניים של בעעע ופחחח ול"ת. כמו ללכת להפגנה. אני לא רוצה שמישהו ישב וישמע מה יש לי לומר. אני רוצה לצעוד עם "הצד שלי", כלומר, אני רואה את עצמי כחלק מסטטיסטיקה, כחלק מהערכות-המשטרה, כידיעה בעיתון)

או שאולי יש טוקבקים שדווקא מנסים שלא לשיר את הקול האחיד הזה, אבל מוכרחים לתוכו, בשל עצם היותם חלק מזרם, מז'אנר, ממוסכמת ייצוג של "המון"?

אני לא בטוחה אם באמת-תומר, אני לא יודעת אם באמת-שירלי. אין לי שום דרך לבדוק. אני רק יודעת שהרגש שהטוקבק הזה עורר בי נמחק מיד לעבר מחוזות הפחחח.