המניפסט לכתיבה משתהה הוא נחמד בעיניי. הוא היה נחמד כשהוא נכתב, ב-2008, כשהאויב העיקרי של ההשתהות היה הציווי של גוגל לכתוב עוד ולכתוב מהר, והוא עוד יותר נחמד ב-2010, עם טוויטר ופייסבוק ואפילו טמבלר (אהוב נפשי! אני מתה על טמבלר!), עם הפיד האינסופי הזה, שאתה יכול לבהות בו שעות, וכל הזמן קורה בו משהו, מישהו אומר משהו, מישהו מגיב מישהו שם תמונה, שולח לינק למקום אחר, ואתה נסחף שם פסיבי על הנהר הלכאורה סוער הזה (וזוש כתבה על זה יפה מאד).
מצד שני, להתנגד לכך שדינמיקת הרשת משתנה לכיון טקסטים קצרים יותר מרגיש לי אנכרוניסטי. כן, אפשר לצרוך טקסטים כאלו. אפשר להתמכר לטוויטר. אפשר לרפרש את פייסבוק. אבל הרשות לגמרי נתונה. אנשים עדיין כותבים בלוגים עם פוסטים ארוכים. ונכון שפחות ופחות בארץ, אבל בעולם עדיין יש עיתונות איכותית. עדיין יש רומנים מופלאים עם מאות עמודים. שלא לדבר על סדרות טלוויזיה, הרומן החדש. ולהתנגד להתחדשות זה כמו למות.
ובכל זאת, תרגמתי אותו לעברית. תרגמתי אותו כי הרגע הזה שבו מישהו צועק: עמודו, הוא רגע חיוני, במיוחד כי הוא רגע או מספר רגעים בודדים שנמצאים מול הזרם האינסופי שפוסע לכיוון אחר. במיוחד כשהוא מתנגד לתרבות שנעה בקצב באמת משוגע.
וזה קצה אחד של המחשבה שלי על השתהות. אסור לשכוח אותה, את ההשתהות.
כשהייתי בברלין, קניתי ספר שיחות עם מרינה אברמוביץ, אמנית המיצג שהיא אולי האימא של כל אמניות המיצג (אפשר לקרוא עליה עוד בעיר האושר). בספר היא מדברת שוב ושוב על כמיהתה לעבודות long duration. כלומר, לא עבודות שנמשכות חצי שעה או שעה, כמקובל בתחום הנימוס וקוצר הקשב, או אפילו כמה שעות, כמקובל בשוליה האוונגרדיים של האמנות, אלא עבודות שנמשכות ימים על גבי ימים או שבועות על גבי שבועות. לשיטתה, העבודות האלו מסייעות בידה להעביר לקהל את הרעיון המרכזי שלה: הכי חשוב זה גוף, וגוף זה משהו שקיים בכאן ועכשיו. רק אם מתנתקים מהעולם מספיק זמן אפשר להתנתק מהשאון הכללי ולחזור להקשיב לגוף.
העבודה האחרונה של אברמוביץ היא עבודה כזו, long duration, כמו שהיא חלמה עליה. קוראים לה the artist is present, ובמהלכה יושבת מרינה במוזיאון המומה בניו-יורק. היא יושבת ליד שולחן, מוקפת באלומת אור, ומולה יש כיסא ריק. כל מי שרוצה מוזמן לשבת מולה כמה זמן שהוא רוצה, כל עוד הוא נשאר בשקט ומביט בעיניה. זה אומר שבמשך כמה חודשים היא ישבה במוזיאון מתחילת היום ועד סופו. והיא גאה בזה מאד:
The piece I'm doing now in MoMA, during museum opening times, is going to be 586 hours. Every day. 10 hours on Friday and 7.5 hours on the rest of the days! Tuesdays are closed. I think I might even have to do Tuesdays, because sometimes it's opened for disabled people.
ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה. אני לא מצליחה להבין את ההתעקשות על איטיות. את ההפיכה של האיטיות למשהו שהוא ערך בפני עצמו. למשהו שהוא תנאי מקדים להיפתחות התודעה. את הרגע הזה שבו אומרים: רק אם נעמוד ונתנגד בכוונה לקצב של העולם, נתנגד לשם ההתנגדות, ונעבור את הרגע הזה ביחד, רק אז נוכל להתחיל להגיע למקומות אחרים, שעד עכשיו לא הצלחנו להגיע אליהם.
וזה הקצה השני של המחשבה שלי על השתהות: אסור להמליך אותה, את ההשתהות.
וביניהם, היא מעסיקה את מחשבתי רבות: האיטיות. ההשתהות. וכמה ממנה צריך או רצוי או כדאי ועד כמה היא חשובה כלשעצמה וכמה היא חשובה רק כהתנגדות וכמה היא תמיד רק נציגה של התנגדות לשינוי.
מצד שני, להתנגד לכך שדינמיקת הרשת משתנה לכיון טקסטים קצרים יותר מרגיש לי אנכרוניסטי. כן, אפשר לצרוך טקסטים כאלו. אפשר להתמכר לטוויטר. אפשר לרפרש את פייסבוק. אבל הרשות לגמרי נתונה. אנשים עדיין כותבים בלוגים עם פוסטים ארוכים. ונכון שפחות ופחות בארץ, אבל בעולם עדיין יש עיתונות איכותית. עדיין יש רומנים מופלאים עם מאות עמודים. שלא לדבר על סדרות טלוויזיה, הרומן החדש. ולהתנגד להתחדשות זה כמו למות.
ובכל זאת, תרגמתי אותו לעברית. תרגמתי אותו כי הרגע הזה שבו מישהו צועק: עמודו, הוא רגע חיוני, במיוחד כי הוא רגע או מספר רגעים בודדים שנמצאים מול הזרם האינסופי שפוסע לכיוון אחר. במיוחד כשהוא מתנגד לתרבות שנעה בקצב באמת משוגע.
וזה קצה אחד של המחשבה שלי על השתהות. אסור לשכוח אותה, את ההשתהות.
כשהייתי בברלין, קניתי ספר שיחות עם מרינה אברמוביץ, אמנית המיצג שהיא אולי האימא של כל אמניות המיצג (אפשר לקרוא עליה עוד בעיר האושר). בספר היא מדברת שוב ושוב על כמיהתה לעבודות long duration. כלומר, לא עבודות שנמשכות חצי שעה או שעה, כמקובל בתחום הנימוס וקוצר הקשב, או אפילו כמה שעות, כמקובל בשוליה האוונגרדיים של האמנות, אלא עבודות שנמשכות ימים על גבי ימים או שבועות על גבי שבועות. לשיטתה, העבודות האלו מסייעות בידה להעביר לקהל את הרעיון המרכזי שלה: הכי חשוב זה גוף, וגוף זה משהו שקיים בכאן ועכשיו. רק אם מתנתקים מהעולם מספיק זמן אפשר להתנתק מהשאון הכללי ולחזור להקשיב לגוף.
העבודה האחרונה של אברמוביץ היא עבודה כזו, long duration, כמו שהיא חלמה עליה. קוראים לה the artist is present, ובמהלכה יושבת מרינה במוזיאון המומה בניו-יורק. היא יושבת ליד שולחן, מוקפת באלומת אור, ומולה יש כיסא ריק. כל מי שרוצה מוזמן לשבת מולה כמה זמן שהוא רוצה, כל עוד הוא נשאר בשקט ומביט בעיניה. זה אומר שבמשך כמה חודשים היא ישבה במוזיאון מתחילת היום ועד סופו. והיא גאה בזה מאד:
The piece I'm doing now in MoMA, during museum opening times, is going to be 586 hours. Every day. 10 hours on Friday and 7.5 hours on the rest of the days! Tuesdays are closed. I think I might even have to do Tuesdays, because sometimes it's opened for disabled people.
ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה. אני לא מצליחה להבין את ההתעקשות על איטיות. את ההפיכה של האיטיות למשהו שהוא ערך בפני עצמו. למשהו שהוא תנאי מקדים להיפתחות התודעה. את הרגע הזה שבו אומרים: רק אם נעמוד ונתנגד בכוונה לקצב של העולם, נתנגד לשם ההתנגדות, ונעבור את הרגע הזה ביחד, רק אז נוכל להתחיל להגיע למקומות אחרים, שעד עכשיו לא הצלחנו להגיע אליהם.
וזה הקצה השני של המחשבה שלי על השתהות: אסור להמליך אותה, את ההשתהות.
וביניהם, היא מעסיקה את מחשבתי רבות: האיטיות. ההשתהות. וכמה ממנה צריך או רצוי או כדאי ועד כמה היא חשובה כלשעצמה וכמה היא חשובה רק כהתנגדות וכמה היא תמיד רק נציגה של התנגדות לשינוי.