תגית: צייטגייסט

האופריצ'ניקים של עמונה

עמונה. התמונה מכאן

1.

הסוסים עשו את עמונה. ואפילו לא הסוסים. צילומי הסוסים. או, נכון יותר, צילומי הפרשים, פרשי המשטרה, עודי שחורים, חבושי קסדות. הצילומים, שהתפרסמו בכל העיתונים הגדולים, שרבים מהם הוזרמו לסוכנויות הידיעות, הציגו כמעט תמיד פרש גדול, שחור, רכוב, ומתחתיו המון אדם, גוש אדם, בתנוחת נסוג-אחור.

רבאק, זה המוות הרכוב. Death Rides a Pale Horse. אני מחליט לכתוב את הפוסט הזה, מגגל "מוות" ו"סוס", אבל הציורים – ציורים מדיאוולים של הקוצר הרכוב – לא באמת דומים. ציור אחד, של המילטון מורטימר, דווקא דומה. הפרספקטיבה דומה. פני הסוס שלוחים קדימה, והפרש מביט על גוש האדם, ראשים וגפיים, שמתחתיו. בציור אחר, The Vision of Death, של גוסטב דורה, מופיע המוות ומופיע הסוס, אבל אין קהל, רק צבא שדים ממעל.

אבל זה לא הציור שעלה לי בראש. אני חשבתי דווקא על "ניצחון המוות" של ברויחל. רק ששם הפרספקטיבה שונה לגמרי. המוות רכוב, אך למרחוק, בקטן, פרט אחד מתוך רבים. לא פינוי עמונה.

2.

מתוך כל האפשרויות, דווקא זו שפחות סבירה היא שהצלמים עשו זאת בכוונה; שהם חיפשו את הזווית המתאימה כדי לצלם פרש משטרה שיראה כמו הפרש ההוא, מימי המגיפה השחורה. אפשרות אחרת, שנשמעת סבירה קצת יותר, היא שהם פשוט צילמו. היו שם פרשים בשחור, והם פשוט חיפשו את הזווית המתאימה, בדיוק כפי שציירים קודמים חיפשו את הזווית הנכונה, זו שתפעל על הצופה באופן מקסימלי.

ואם כך הדבר, קיבלנו כאן אינטרטקסטואליות אוטומטית, מעצם הצילום/ציור של אותם אלמנטים, בערך. פרש, עדיף בשחור, הוא תמיד הקוצר ההוא. ככה זה. היצירה, מרגע ששוחררה לחלל האוויר, כבר נאבקת לתפוס מקום בין יצירה א' ליצירה ב', שדומות לה בצורה כזו או אחרת. ויצירה א' וב' דומות רק בגלל שככה זה. יותר אפקטיבי לצייר, לצלם, כך ולא אחרת.

אבל יש גם אפשרות שלישית. אני האשם. ראיתי פרש, ראיתי שחור, ראיתי סוס, וזיווגתי זיווג. בשבילי, פרש שחור הוא תמיד הקוצר. ככה זה.

וזה מורטימר. המילטון בשבילכם

3.

בסרט "The Ogre" משחק ג'ון מלקוביץ' חייל צרפתי, הסובל מפיגור קל, שנופל בשבי הגרמני. הוא מגיע איכשהו להיות האיש שאוסף ילדים לפנימייה צבאית. הוא רוכב על סוס שחור, שני כלבים שחורים, כבולים ברצועות, רצים משני צדדיו, והוא אוסף כך את הילדים שנמלטים מפניו.

אז אולי זה לא רק אני. איוואן האיום הקים צבא פרטי, האופריצ'ניקים. מלבד הטלת טרור וביזת ביזה, נהג כל אופריצ'ניק ללבוש שחור, לעלות על סוס שחור, ולשאת סמל של ראש כלב עקוד על מטאטא. קטע.

4.

על האופריצ'ניקים בכלל למדתי מאיזו תכנית טלוויזיה בערוץ ההיסטוריה. מזמן מזמן, אי שם אצל ההורים, כשעוד היתה לי טלוויזיה. סביר להניח שהייתי שוכח אותם לגמרי לולא הייתי רואה, מזמן מזמן, את "The Ogre", שהזכיר זיכרון, וזיווגתי זיווג.

דורה. מהאתר הנהדר הזה

5.

פרופ' זיוה בן פורת העלתה פעם השערה מעניינת. יתכן, לדבריה, שהידע של הדור הזה הוא הרבה יותר סינכרוני מאשר דיאכרוני. יש בזה משהו. קל יותר, היום, לדעת המון על המון משני העשורים האחרונים. נדיר יותר למצוא אנשים שמכירים יצירות תרבותיות מרכזיות לאורך ההיסטוריה.

אם זה נכון, סביר שלא הסוסים ולא הפרשים עשו את עמונה, אלא הילדים הפצועים, והתמונה ההיא של אפי איתם, שראשו מדמם, והוא נראה בדיוק כמו ישו של מל גיבסון, שבכלל נראה כמו אלפי ישויים אחרים.

ואם אלה בכל זאת הפרשים, זה רק בגלל שפרש, הפרש עצמו, לבוש השחורים, הוא אפקטיבי. אותה סיבה שבשלה, אולי, ציירו מלכתחילה את המוות החיוור כשהוא רכוב.

6.

ב"איש בלא תכונות" מוצג הגיבור, אולריך ("אינטלקטואל ווינאי מבריק", אומרים במאחורה), כמי שמנותק, איכשהו, משטף המאורעות. אבל למרות שהוא לא באמת שם, חלק מכל הרחש הזה, עדיין עולה מכל שורה ריח הגלים של הצייטגייסט.

אני מנותק גם כן. מאז שעזבתי את נענע אני כבר כמעט שלא שומע רדיו, ורק מדי פעם נכנס כדי לרפרף על הכותרת באתר "הארץ". אני שומע על סרטים חדשים מכרזות ברחוב. אני, ז'ניה, לא מעודכן בעליל. סינכרונית ודיאכרונית.

7.

יצא לי לקרוא לאחרונה המון כתבות על פרסום. הן כולן מודאגות. יש יותר מדי פרסומות, ביותר מדי מדיות, והצרכן כבר לא מקשיב. במרוץ החימוש הזה אף מדיה כבר לא מספיקה. אז המציאו לנו "תוכן שיווקי" והמציאו אמנות שיווקית. המאבק, כמובן, הוא על תשומת לב.

התמונות האלו מעמונה, אמרה לי מיטל (מצטטת מישהי, לא זוכר מי), לא נאבקות על מקום רק בין ציורי המוות של דורה והאופריצ'ניק של מלקוביץ', אלא גם בין כל הפרסומות האלו, שקמות ופגות באותה מהירות. יכול להיות שזה נכון. אני חושב שלא. רוב המידע הזה מנופה. אבל אולי אני טועה.

אני לא באמת יודע את מי ציטטו הצלמים בעמונה, אם היה שם בכלל ציטוט. הצייטגייסט, אני מרגיש, עובד לצדי. נדמה כאילו שנים לא חשתי שיש סרט שחייבים ללכת לראות; שנים לא רציתי נורא לקנות דיסק או ספר חדש; מריבות המשוררים העכשוויות מעניינות, כך נראה לי, רק את הנצים עצמם. פלאי אמר לי פעם שהוא חש כי שירה נעשתה תחביב הדומה לאוסף בולים. הקוראים הם הכותבים, והכותבים הם הקוראים. אולי. אולי יום אחד תצולם נינט רכובה על סוס. "כמו בעמונה", יגיד מישהו.

על המיאוס

לאשר טוקבקרים יכול לעלות לך לראש. בהתחלה אתה מזדעזע, חשיפת היתר צורבת ממש, ואתה פוסע בעור אדמומי במשך חודש. אחר כך מתרגלים. אני לא זוכר מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים, מוקדם למדי, הטוקבקרים נעלמו, והפכו למעין בִּיצה עכורה, שאפשר לנגן בה כרצונך. שינוי מילה מוציא מהם אדוות זעם, התפעלות, או את ה"חחח" הנמתח הזה. לא אנשים, אלא דעות, שמצאו להם אנשים שידבררו אותם. אתה כבר יודע את כל המהלכים מראש, אתה רואה אותם מקפיצים את הסיסמאות שלהם, ואז עונים לעצמם בסיסמאות מנוגדות, חגים בבטלה סביב איזה אירוע, ואומרים עליו את כל מה שכבר אמרו עליו, כאשר הוא התרחש בעבר – אירועים תמיד כבר קרו בעבר, בווריאציה זו או אחרת – וכל מה שעוד יאמרו עליו כאשר הוא יתרחש שוב. חסרה לי מטאפורה. לא בִּיצה, כי אם גירוסקופ, שלעולם אינו יוצא מהקווים. מכל אירוע ניתן תמיד לצאת לאותם מהלכים לוגיים, רטוריים, אמוציונלים, שלעולם אין לחרוג מהם. ואז אתה מגלה שהטוקבקרים לא שונים בהרבה משאר אנשי מדור הדעות. הם עושים זאת בפחות עידון אמנם, אבל המהלכים אותם המהלכים, הדוגמאות אותן דוגמאות, ההנחות אותן הנחות. הגירוסקופ חג סביב עצמו, וגבולות הדיבור נותרים כשהיו. מחר יכתבו במדור הדעות בעיתון על ועדת החקירה הפרלמנטרית שאמורה להיאבק בשחיתות השלטונית. לא בגלל שיש לה חשיבות, אלא בגלל שהיא אירוע, אירוע מהסוג שמותר לכתוב עליו. בין השאר, יכתוב מישהו שאין לה חשיבות. אחד אחר יכתוב שזו לפחות התחלה. מישהו, הטיפש שבהם, יהלל. ביום אחר יקום אמסטף, ויכה באיזו אביבית גנות, ובמשך שבועיים נשמע על אמסטפים. לא רק במדורי הדעות, אלא גן בחדשות עצמן: אמסטפים לאין מספר יקומו וינשכו, ויבעלו, ויזילו דמעות פיט-בול. אחר כך זה ישעמם, ואיזה חייל יכריח פלסטיני לנגן בכינור במחסום, ואנו נוצף בכתבות על התעללות חיילים בפלסטינים במחסומים, כמו התאחדו חיילי צבא ההגנה, וקמו על הפלסטינים לכלותם, רק היום, פתאומיים לעד. * אבל המיאוס לא שם. שם מותר, אפשר לסבול. המיאוס זע במוספי התרבות, בוויכוחי הסרק הממוחזרים, בשיחות גילמן אינטלקטואליות למחצה. "הארץ" התהדר בפולמוס על "הו" לאחרונה. הירשפלד ומנור התכתשו, ומהר מאוד מה שנותר מהוויכוח הזה הוא ויכוח סרק ישן, שממאן לגווע, על משקל, טוב ורע. זה לא פולמוס, זה חיקוי של פולמוס, ויכוח שהיה מגוחך עוד לפני מאה שנה, וככל שהוא חוזר כך הוא נראה יותר לגיטימי, מקבל הצדקה מעצם החזרה. אם מישהו מתווכח, הרי שוודאי יש בכל זה טעם. הוויכוח אותו ויכוח, רק השמות התחלפו. ואי שם, בהתחלה, מישהו אמר משהו עם טעם. מישהו העלה נקודה שיש לדון בה. אבל הבִּיצה התעוררה, והחלה לכסות. גירוסקופ באיזון מושלם. אלה לא אנשים שמדברים שם, אלה דעות שחיפשו להם בני אדם; שברי רוחות ממלמלות את הצייטגייסט. ואולי אני צריך חופש. [התמונה: גוגל]