תגית: פרסומת

המאוים

» מעין המשך, מבולבל ולא קוהרנטי, לפוסט הזה

"חברים" מפחידה אותי. נדמה לי שפלאי אמר לי את זה פעם, אבל היא מפחידה אותי כבר זמן רב. משהו בעולם של הסדרה הזו מרגיש לא נכון, כאילו אני מציץ לשיחת סלון צבועה, ובכל רגע המסכות ינשרו. המסכות ינשרו, והחדר יתמלא בחייזרים עוינים. זה כך, למען האמת, גם בקומדיות מצבים אחרות. יש איזו מוקפדות, איזו היחפזות לפאנץ'-ליין, שממלאת אותי בתחושת מאוימוּת,ב-unheimlich אסתטי.

אני יודע, אלו הם כללי הז'אנר. אני יודע, אנחנו מוכנים לוותר על היגיון וסבירות בתמורה לחופן אפקטים רטוריים. אז אולי "חברים" מפחידה אותי כי האפקטים הרטוריים לא ממש פועלים, כי היא לא מצחיקה כל כך, וכל מה שנותר זה רק מודל העולם המשונה הזה, שבו לכל משפט יש תגובה מנוגדת לו, השווה לו בעוצמתה; לכל שיחה שמור הכוח להביך את בעליה; לכל מבוכה בין שני אנשים יש עד נוסף, שבדיוק התפרץ – הם תמיד מתפרצים – לחדר; שבו התספורת של רייצ'ל מוקפדת תמיד, למעט במקרים שבהם היא אינה מוקפדת, ואז היא אינה מוקפדת בהקפדה יתרה.

מרתה סטיוארט מפחידה אותי יותר. גם אודטה. יום אחד צפיתי בחמישייה הקאמרית אצל סבתא שלי. היא קראה לי לאכול, ומשום שאצל סבתא לא אוכלים ליד הטלוויזיה, זנחתי את החמישייה. עברו כמה דקות עד שהבנתי שאני לא שומע את החמישייה עוד, אלא את אודטה. זו לא החמישייה שעשתה חיקוי מדויק, זו אודטה שנעה לפי הכללים של החמישייה. אלו כללי המציאות של תוכניות האירוח, זו הפיזיקה המיוחדת שלהן. כל שיחה תתארך כפי שקבע פתיל החיים שהוקצב לה מראש; כל בדיחה תיענה בצחוק, כל אנקדוטה בעיניים צמאות. הגיהינום אינו הזולת, הגיהינום הוא הזולת בתכנית של אודטה.

בסלון של סטיוארט

ב"חברים" יש ז'אנר, ויש לו כללים ואפקטים, והעולם מתעקם אליהם כמו אל חור שחור קטן. כללי הז'אנר אינם מערכת חוקים שמולבשת על החוקים של העולם, כללי הז'אנר הם חלק מהעולם עצמו. כך גם בסלון של סטיוארט ואודטה, רק ששם ישנה יומרה לאמת. בסרטון הזה, אם תצליחו לשרוד אותו, מרתה סטיוארט מכינה ידיים מגבס. באמצע ההכנה היא מצביעה על אחד מאנשי הצוות, שמחזיק שלט: "מהרי". אי אפשר לזרז את התהליך הזה, היא מצחקקת. אשליית המציאות נשברת, אך רק כדי לחזק אותה שוב. יש מאחורי הקלעים, מסכימה סטיוארט, אבל אצלנו בתכנית האמת חשובה יותר.

אבל מרתה סטיוארט היא מיתוס, משוחק בידי אדם. תחקירנים קטנים אוספים טיפים ליצירת עוגות ופיצ'פקס, וסטיוארט מעלימה אותם, הופכת אותם לקול אחד, מדברר. נורא מכך, סטיוארט, עקרת הבית המושלמת, אינה קיימת. היא פנטזיה, געגוע לימים אחרים, שבהם עקרות בית מושלמות חלקו מתכונים ופיצ'פקס זו עם זו, במקום לצפות באחרות עושות זאת בטלוויזיה.

אין לי הוכחה, והניסוח המדויק חומק ממני. יש רק את התחושה הזו, שעקרת הבית המושלמת לא היתה צופה במרתה סטיוארט. בדומה לספרי מנהלים, מרתה סטיוארט אינה מוכרת מידע, היא מוכרת את האפשרות להידמות לה; כמו התחושה שאוחזת גברים כשהם נכנסים ל"אייס קנה ובנה", הידיעה שאם תקנה את פטיש האוויר הזה, אולי יום אחד גם תשתמש בו.

הניסוח המדויק חומק ממני. עקרות בית מושלמות, אני חש, לא מזיעות לקראת מושלמותן. סטיוארט היא כולה זיעה, זיעתם של תחקירנים; היא אידיאה מושלמת מדי של מה שאמור, בתפיסה הציבורית, להיעשות בטבעיות. מרתה סטיוארט היא געגוע כה מרוכז, שהיא הפכה לסירופ. ואם שתית מהסירופ, לא תוכל לזכור טעמו של פטל.

דבר מה מת

ואיכשהו, נדמה לי שמדובר במוטיב חוזר. הפרסומת של אורנג', למשל, היא שיר הלל לאיזו אחווה אנושית, כלל עולמית, שיכולה להתקיים רק בעולם אחר, מחוסר טלפונים סלולריים. לא לחינם הפרסומת מתחילה בכפר נידח. רק במקום מהסוג הזה אנחנו עוד מסוגלים לדמיין אחווה כזו. אנשים שם מכירים אחד את השני, מכירים אחד את השני בפניהם. ורק אחרי שהוצג הכפר, אפשר לעבור לטוקיו. שם, בין מאות הפרצופים המחייכים, פתאום משהו ברקמת הסיבתיות נקרע. פתאום אפשר לראות את ההגזמה שביסוד הפרסומת הזו, את חוסר היתכנותה.

חסר הוכחות אנוכי. אבל אני רואה פרסומות, ואיני רואה את אותו "חוסר קשר" מפורסם שבין המוצר לבין הפרסומת. אני רואה, אני מרגיש, קשר הדוק: מוצר שנבנה על געגוע לדבר מה מת; געגוע לדבר מה שאינו יכול להתקיים בעולם שבו מתקיים אותו מוצר, הוא והפרסומת שלו.

ואני חושב על עולמות אפשריים. כיצד אנחנו מעלים בועות עולם בכל דיבור, בכל מחשבה, בכל פרסומת. וכיצד הבועות הללו משקפות את העולם שלנו ומשתקפות בו. ואני חושב על פאול צלאן, שטען שהנאצים השחיתו את הגרמנית, ואז חושב על הפרסום, וכיצד הוא השחית לנו כל כך הרבה עולמות אפשריים; כיצד כל פרסומת שמנסה לנגן על רגש מסוים, על אחווה ועל קשר ועל מבוכה ועל שנינות, ועושה זאת באמצעות סיטואציה מסוימת, גוזרת את עלינו לעד. שוב אי אפשר להשתמש באותה סיטואציה, באותו רגש, בצורה נקיה. נעשינו תרבות של שירי הלל, קטנים ומחוכמים, ועתה לכל סיטואציה מוצמד מוצר, ולכל רגש – מותג. ולכל בועה כזו מנגנון קטן ומסובך, כמעט שקוף, ומפחיד מאוד.

ולווטון קטון

מאיה ערד, בין היתר, כתבה כבר שלושה ספרים. האם זה גרם לה להיקרא סופרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. רועי רוזן, בין היתר, כתב חמישה ספרי פרוזה. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. שמעון אדף, בין היתר, כתב ארבעה ספרים. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. אתם יודעים מי נקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? נעם קצב. מי זה? כמה ספרים הוא כתב? הוא נחשב סופר ותיק ומוערך? האיש כתב ספר אחד שיצא לאור ב-2005. כנראה שככה זה שלאבא שלך קוראים משה. ובכן, בעמוד הראשי של הארץ ביום שישי האחרון משכה את תשומת לבי הכותרת "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא ועל כוחה של העיתונות להרע", שהפנתה למוסף המדובר ב"הארץ". שמחתי שבמוסף של בני ציפר, האיש והאינטלקטואל הצרפתי שבמקרה חי פה, יכול מישהו שעוד נשמה באפו להיקרא סופר, ועוד ככה, בריש גלי. מייד הלכתי לקרוא.

אין לי שום דבר בעד או נגד נעם קצב.מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה שלושה קטעים מחזיקה "הטרילוגיה הצ'כית" של קצב ג'וניור, שמדברים על שני סיפורים של קפקא, וסיפור אחד של קארל צ'אפק. כיוון שהבן של קצב הוא איש נוח לבריות, הוא מסכם למעננו כל אחד מהקטעים בפסקה חוצבת להבות. 1."אפשר לנחש שההגינות היא שהיתה בעוכריה של המכונה המשומנת. היא סותרת את עצם קיומה, היא מפרקת אותה לגורמים. ובכל זאת תמיד יש לנו תקווה וציפייה אחת, לא מן התקשורת אלא מן האנשים שמפעילים אותה, "היו הוגנים!"” 2.הלב נכמר על גרגור סמסה, שלאט-לאט נהפך בעיני הקורא מאדם בעור של חיה לשרץ טהור. כל אחד מאתנו זוכר ימים שבהם הוא הסתגר בחדרו בגלל מחלה. אבל רק מעטים עשו זאת מפאת הבושה. והיא כואבת לפעמים יותר מכל פגיעה גופנית, במיוחד כשאתה יודע שאתה חף מכל אשמה, חף מכל אשמה, חף מכל אשמה. 3.כלומר, מי שמחפש אנושיות ותבונה יירד נא ממסדרונות העיתונים הממוזגים אל הרחוב ההומה. כיוון שגם אני אדם נוח לבריות, אסכם שוב את מה שסיכם קצב: יש לצפות מהאנשים שמפעילים את התקשורת להיות הוגנים, גם אם הציפיה הזו היא קלושה. יש לזכור כי האשמות שמטיחים אותם אנשים שמפעילים את התקשורת הן האשמות שווא. משום שברור שאתה יודע שאתה חף מכל אשמה *3. אי לכך ובהתאם לזאת, את האנושיות והתבונה עליך לחפש ברחוב, ולא אצל אותם אנשים, שכאמור, מפעילים את התקשורת.


דודו בוסי הוציא לאחרונה לאור את ספרו "אמא מתגעגעת למילים". דודו בוסי כותב, החל מפברואר שנה זו, טור קבוע בעיתון "העיר". בטור הוא נפגש עם מיני דמויות "אורבניות" ומספר את סיפורן. הטור השבוע הוקדש לדמות מעניינת במיוחד – דודו בוסי – שחווה ייסורי פוסט הוצאה לאור.

אין לי שום דבר בעד או נגד דודו בוסי. באדיבות יוסי גורביץ

מתחת לטור, מתנוססת פרסומת. ככה זה בעיתון – יש תכנים עיתונאים ויש תכנים פרסומיים. אם לא היו פרסומות, לא היה כסף להוציא עיתון. את זה כולם יודעים. הפרסומת היא לספר אחד, שנקרא "אמא מתגעגעת למילים". מדובר, לטענת הפרסומת, ב"רומן חכם, רגיש ומרתק". כתב אותו אדם אחד, דודו בוסי שמו.


מוסר השכל מעיתוני השבוע: יש אנשים שהם חפים מפשע, גם אם אנשי תקשורת לא הוגנים הוציאו דיבתם רעה. יש גם אנשים שמוציאים ספרים. ובכל זאת, את האנושיות וההגינות תמצאו אצל האיש ברחוב. אותו איש, מסעוד מבאר שבע אם תרצו, שלו אפשר למכור הכל, כי לו אין מושג. אין מה לומר – שלי יחימוביץ' באמת הגזימה הפעם.