כלכלה
כבר הרבה זמן אני מסתובבת בהרגשה שיש יותר מדי כלכלה בחיים. בכותרות העיתונים. ובדרך ניתוח החיים. ובדרך ההסתכלות על האינטרנט. יותר מדי החזר השקעה, ושוק דובי ואדוורדס ובאנר בלינדנס. יותר מדי אנשים קוראים עיתוני כלכלה. יותר מדי אנשים מבינים מה זה אומר, המונחים האלו. וזה הרסני. כי זו דרך הסתכלות צרה. לא הכל עובר דרך הכסף. אפילו בתקופה שבה כולם נלחמים על הפרנסה שלהם. אפילו בתקופה שבה אין הפקות טלוויזיה וקולנוע. אפילו בתקופה שבה קיומו של ספר תלוי במסע השיווק שעושים לו. אפילו בתקופה שבה יש רק האח הגדול. זה הרסני. כי יש דברים שהם מעבר לזה. וזה בסדר שיש אנשים מתעסקים בזה. אבל השאר צריכים לנסות להתעלם. לא להיות בורים. לדעת ולהכיר ולהבין את דרך הניתוח הזו. אבל להתנגד לה. לא לקרוא את כלכליסט. ולא לקרוא את דה מרקר. ולהתנגד לנתח ההולך וגדל של מדורי הכלכה ומוספי הכלכלה בעיתונות.
ניפגש בכיכר
חגיגות המאה של העיר תל אביב מדכאות אותי קצת. כי זה נכון, מה שאומרים אנשי "עיר לכולנו" ותומכיהם. העיר לא נולדה מן החולות בהגרלת הצדפים המפורסמת, כפי שטוענת עיריית תל אביב בפמפלט המהודר שהוציאה בהפקת טיים אאוט. התמונה שמייצגת את תל אביב לא יכולה להיות זו שבה כמה עשרות בעלי מאה קובעים את גורלם של החולות הריקים לכאורה שמצדדיהם. יש יפו. ויש שכונות דרומיות. וזה הרסני להתעלם מהם. אז על אף שהדברים המשוגעים שעושים בכיכר בימים האחרונים כהכנה לחגיגות הם מהממים בבזבזנות המשוגעת שלהם, ועושים חשק להצטרף לחגיגה ולשכוח מהכל, אז זו טעות לעשות את זה.
הלכה לי המדינה
בשבועות האחרונים אני קוראת בתמיהה גוברת את סדרת הכתבות המצויינת ב"העיר" על התחנה המרכזית החדשה. שבע כתבות היו בסדרה, וכולן ניתחו את התופעה הנדלנית, התחבורתית והחברתית שיצרה ההחלטה ליצור תחנה מרכזית ענקית ולבנות את הקניון הגדול במזרח התיכון או משהו כזה. זו סדרת כתבות מצויינת, שנלחמת בתופעה חברתית וכלכלית במיטב דרכיה של העיתונות: חשיפת הדברים שלא כולם יודעים, שלא כולם יכולים לדעת, כי לא לרשות כולם יש תחקירניות וגישה למקורות מידע.
בשבוע האחרון קראתי בתמיהה את הטור המצויין של איתמר בן כנען שנקרא "הלכה לי המדינה" ב"העיר", שבו הוא מבכה את מותה של מדינת תל אביב, שנכנעה לוולגריות, לקונפורמיות ולרדיפת הממון והריגושים הבורגנית של יתר מדינת ישראל. באמת טור יפה, ומרגש פי כמה מכל דיווח על אורגיה בשירותים של הקנטינה שקראתי אצלו עד היום.
זה התור שלנו
והשילוב של השניים, זה הדיכאון ממה שקורה, והתמיהה מזה שיש אנשים שעושים נגד זה משהו, גרמו לי להבין שזה התור שלנו. זה בסדר להיות מדוכאים ממצב הספרות והעיתונות והתרבות הפוליטית והמדינה. אבל להיות מדוכאים זה לא מספיק. צריך לקחת את המקלדות והידיים והרגליים ולעשות דברים. לקרוא על מהפכות אחרות. לקנא באנשים שהביאו את אובמה לשלטון. להתכנס בבתים ולהתבכיין. ללכת להופעות של להקות שוליים. ולתמוך במחול אוונגרדי. לכתוב פוסטים. לייצר עיתונים. להתנדב. ללכת להפגין. להתנגד. בין אדם לקירותיו ולמסך הטלוויזיה שלו. ובין אדם לחבריו ולכיכר הקטנה שביניהם. ובין אדם למדינתו ולאמצעי התקשורת הזמינים לו. להתנגד. כי האנשים שעשו את "העיר" בשנות התשעים, לא היו להם יותר אמצעים מאשר שיש לנו. והם עשו את שינקין. ועכשיו זה התור שלנו ליצור את מה שבא אחרי שינקין, ואחרי הפוסט מודרניזם ואחרי הקיבוץ העירוני ואחרי עגלות הילדים המפוארות. זה לא משנה בן כמה אתה, ומה אתה יודע לעשות, אם המצב מדכא אותך, אתה צריך לעשות ככל שעולה בידך כדי לשנות. כי האופציה האחרת היא להיכנע. ולהיכנע זו לא באמת אופציה.