תגית: פובית הה'

האם אתה סובל מהבמבלדאווג?

 א. מקורות ביבליוגרפיים
אחד הפוסטים הכי הכי משמחים בבלוג הזה נכתבו דווקא ללא עזרת תיאוריה, על ידי האדם שהבטחתי לשאת את ילדו, לו היה רוצה, ששמו אסא וולפסון. אני מדברת כמובן על הפוסט האלמותי יראת הגוואדלבמבה.
 
וכך תיאר אסא את הבעיה: גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה.
 
ב. היפוך מעניין
עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה, שנכתבת בלשון נקבה מטעמי הזדהות עצמית בלבד: את עומדת במסיבה. ביד שמאל בירה, וביד ימין סיגריה, אם התמזל מזלך ואת נמצאת במסיבה באחד מן המוסדות שאינם מצייתים לאפו של המחוקק שנמצא עמוק עמוק בתחת ובריאות שלך. את לבושה באחת מתלבושות המסיבות שלך, שלנצח יכללו לפחות פריט אחד מגניב ושכבות, כדי שתוכלי להחליף למשהו קליל יותר, במקרה הצורך.
 
יש מוזיקה לא משהו, אבל לא משהו נורא. משהו כזה שאפשר להנהן בשקט לצליליו. מכל עברייך אנשים. את מוצאת שם את האחד או השתיים שיכולות לעשות לך את זה, אם תתעקשי. אבל לא מתחשק לך להתעקש, ובמצב הזה הם יצטרכו לפנות אלייך בעצמם. החברה שבאת איתה גם היא לא איזו הברקה. היא נחמדה והכל, ומדי פעם אתן מוצאות מסיבות ממש מוצלחות, אבל הפעם, איך לומר, פושר.
 
את אומרת לעצמך: מה יחשוב עליי אסא לו אלך עכשיו? ואת צועדת לצד השני של המקום, מחפשת אקשן; בחורה שרוקדת כלבבך או בחור עם הלוק הנכון. את אפילו אומרת לעצמך: ארקוד מעט, ודאי התנועה תשפר את מצב רוחי. ואת מתחילה לרקוד, אבל איכשהו הבירה והסיגריה לא מסתדרות, ולאט לאט הברכיים מתיישרות ולא מתכופפות שוב.
 
ואז, או אז, את אומרת לעצמך: גוואדלבמבה על הזין שלי! את חושבת על ההר ההוא בצ'ילה, שכולם אמרו לך שחייבים לטפס עליו, שמי שלא עלה עליו כאילו לא היה בדרום אמריקה, שמי שחולף בצדו התחתון מבלי להגיע לצידו העליון משול למת. את נזכרת ברגע המדויק, שבו התיישבת על הקרח, כאחרונת הפקאצות, בערך באמצע הדרך בין סיום הרכבל לפסגה, דוקרני הקרח בידייך ולרגלייך נעליים שהגרביים החליקו עמוק בתוכן, ואמרת למדריך הצ'ליאני החתיך: לא זזה מפה. אתה רוצה, אתה מוזמן לקחת אותי על הידיים. ומאז את כבר יודעת: הגוואדלבמבה לא תמיד תהיה שלך. זה בסדר, תמיד יש את האינטרנט.
 
ואז, את הולכת.
 
ג. האמנם נירוונה?
לכאורה, את בודהה. אבל את טועה, כי הדבר היחיד שנמלטת ממנו הוא פוביית הגוואדלבמבה. כעת, מה שניצבת מולך, לבנה כהר בצ'ילה, היא יראת ההבמבלדאווג. המסיבה, להזכירך, לא נגמרת ברגע שיצאת מהדלת; המסיבה נגמרת רק ברגע שסיימו לדבר עליה. שהלא, לא לבד את בעולם. מכרייך, חברייך, מוקירייך, אשתך, כולם ישאלו אותך איך היה במסיבה ויחלקו עימך את חוויותיהם שלהם.
 
ואת, מה את יודעת? היה לך פושר. היה בסדר. היה לא משהו. אבל תמיד ייתכן כי באיזשהו מקום במסיבה היה ממש טוב. בחורות התפשטו, בחורים חילקו ג'וינטים וג'ין טוניק ומניפסטים גופניים חדשים התנסחו בלהט. ייתכן אפילו כי באחת מן הקומות הייתה מוזיקה מעולה, ושאיזה די.ג'יי חרך את רחבת הריקודים (זה כל כך גלגלצ שבא למות) בסט מן הגיהנום.
 
פוביית הה', כפי שמכנים אותה המקצוענים, מתחילה רק עכשיו לפעול עלייך במלוא עוצמתה. לחברייך הקרובים את יכולה אולי לומר את האמת; הם אוהבים אותך גם כשאת לוזרית. אבל מכל היתר עלייך להיזהר. אל תפני להם את הגב ואל תספרי להם איך היה במסיבה. היעזרי בכל הנמצא תחת ידייך: חירשות סלקטיבית, תשובות מעורפלות, שאלות רטוריות, אירוניה, צחקוקים. הכל, רק אל תספרי להם את דעתך.
 
כי את יודעת בדיוק מה יהיה השלב הבא, אחרי שתחליטי לזלזל גם ביראת ההבמבלדאווג. את תגידי: "היה לא משהו", רק כדי שמישהו אחר יגיד "לא ראית? צילמו סרט פורנו אלטרנטיבי בצד השני." ואז את תיזכרי שאמנם ראית איזו מצלמה וכמה בחורות עם ביריות, אבל חשבת לעצמך ששוב מצלמים סרט סטודנטים על ניכור אורבני ועל חפצון נשים, ולא היה לך כוח לזוז בכיוון. או שאת תגידי: "חרא מוזיקה", ומישהו אחר יגיד, "מה קורה איתך? זה היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכבודו ובעצמו שם למעלה". ואת תיזכרי שהוא באמת נראה לך מוכר, והיו לו בגדים משונים, אבל חשבת לעצמך שזה סתם איזה ילד מתלהב שמנסה להגניב את עצמו.
 
כי יראת ההבמבלדאווג מקורה בפרשנות מוטעית, בניגוד ליראת הגוואדלבמבה, שמקורה בהתרחשות מוחמצת. זו, גם זו, נוטות לתקוף בעיקר בשעת דיבור בציבור, ועף אל פי שהן שונות, חומרתן זהה. ולכן, את, יותר טוב לך לשתוק, פן תחשפי את תחתונייך עם ה-L הגדולה המוטבעת בהם בפני כולם.