תגית: סרט

פסקול חיינו

בשיחה לפני עידן ועידנים, אמר איתמר דבר מה שנאחז בתודעתי ולא הרפה עד שהתפתח לרעיון אחר לגמרי. הואא מר את זה בעל פה ולא באינטרנט ולכן אי אפשר לקשר לשם.

 

כה אמר איתמר (בקווים כלליים, שכן, כאמור, עברו כבר כמה שנים מאז): כשאנחנו אומרים מילים באנגלית, אנחנו למעשה מקשרים את הסיטואציה/הלך רוחנו באותה נקודת זמן לסרט אמריקאי. יעני, אנו מזדהים עם סנטימנט מסויים אליו נחשפנו בנסיבות הוליוודיות מפוקפקות באמצעות השימוש שלנו באנגלית.  

 

זה נשמע סביר, אז ועכשיו. אנחנו צורכים יותר ויותר אמריקנה וגם לו היינו רוצים לסנן אותה, ספק אם היינו מצליחים. בעידן בו כבר לא מנסים למצוא תרגומים הולמים למילים מיובאות מתרבות ההיי-טק והפרסום (לְקַסְטֵם, היא ללא ספק הדוגמא המחרידה מכולן), אני לגמרי מקבלת את ההנחה שתאוותנו לסינרגיה מוחלטת עם עצם התרבות עשויה להביא לתוצאות משונות.

 

במקום אחר ובזמן אחר – דברים נהדרים עוברים על תעשיית פסי-הקול בשנים האחרונות. קולנוע, בכלל, נהיה מושחז יותר, צבעוני יותר, נועז יותר – הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תכנית. השיממון המנוכר של שנות ה-80 (שלא לדבר על סרטי פנטזיה עתירי גבישים וחרבות מנייר כסף) התחלף בתוכן מעמיק, מחפש ת'צמו, low production cost של דור ה-X שבתורו, פינה את מקומו לתעלולים סינמטוגראפיים, אפוקליפסות בשפע ומודעות עצמית מופרזת. ופסי הקול באו כשקראו להם.

 

לפסקול יש תפקיד מכריע בקביעת הלך הרוח של הסרט. מסורת בת עשורים רבים הכתיבה פסקול שמוצמד לעלילה, עולה ויורד אתה, נותן בראש עם כלי המיתר בקטעים המפחידים, כדי לזרז את הדופק ולהזהיר אותנו מפני מפנה דרמטי בעלילה ומשחיל את האבּוּבים בקטעים ההומוריסטיים, כדי לגרות אותנו לצחוק כשהגיבור מוצא את עצמו מכוסה בבוץ באישון הלילה, בצד הלא נכון של הגבול עם מקסיקו. המוכשרים שבמלחינים הצליחו לייצר תימות מטרידות ומדירות מנוחה ולהסוות אותן תחת עשרות וריאציות לאורך היצירה. פס הקול של הפסנתר מצטיין בזאת וגם זה של השעות, או כל דבר אחר שפיליפ גלאס נגע בו עם מקל. פסי קול מולחנים הם, למעשה OST – Original Sound Track, להבדיל מאוסף של שירים קיימים שנאסף בזהירות על מנת לנהל את אווירת הסרט ואם הוא מספיק מוצלח, יש לו זכות קיום כאלבום בפני עצמו (ע"ע פס הקול המופתי של לגעת ביופי, כמו גם אלו של תקוות גדולות, המזכירה, Shortbus המצויין, Garden State שזכה למעמד מיתולוגי משהו וכיו"ב).

 עם הקידמה באה הקידמה, לרווחתנו. מעצבי פסי קול עלו על טריק מגניב: כשפס הקול בדיסוננס מוחלט עם מה שמתנהל על המסך, התוצאה פנומנאלית ובלתי נסבלת באחת. כך המוסיקה שברקע עדיין מכתיבה את האווירה, אבל בניגוד לאיזו הרמוניה שאמורה להתקיים בינה ובין התנהלותו הכללית של הסרט וגירוי תגובות הצופים בהתאם, היא יוצרת בלבול, מאפשרת פרשנות אחרת לגמרי ותורמת לתחושת הסוריאליזם. פסי הקול של שמש נצחית בראש צלול, Elizabethtown ושל הסדרה Weeds הם דוגמאות מצויינות לתופעה הזו, שקורצות לניכור הקברטי המושלם של ברכט ווייל.

 

אבל אותו דור X הנזכר לעיל טבע את חותמו קצת יותר מדי טוב. בשנות ה-90, כזכור, נקלענו לעידן ממושך של קומדיות-קולג'-רומנטיות-מרירות-מתוקות, סרטי אינדי-למחצה אפופי הרהורים ואינטרוספקציות, בוסטון בסתיו, 'פריסקו (העיר, לא התומר) באביב, קווצות שיער חינניות ובצבוצי מטרוסקסואליזם, במיטב מסורת ז'אנר ה"מחפש ת'צמו". בדקה ה-102 של כל סרט נתון בז'אנר, הגיבורה, פרודה בנסיבות מצערות מבחי"לה בעל המבט החודרני, נוסעת באוטובוס או מהלכת בשבילי הקמפוס, שקועה בנוסטלגיה-בטרם-עת, לצלילי גיטרה מיוסרת וטקסט מיואש של כוכב האינדי התורן. נטלי מרצ'נט, איימי מאן, ווילקו, קולדפליי – הם וחבריהם פשוט זלגו אל הרובריקה המתאימה והשתלטו כליל על הגדרת הרומנטיקה, הבדידות וההתבגרות שלנו.

 

וכך, בלא משים, נקבע פס הקול הקולקטיבי של דור שלם.

 

בימינו אנו, נגן ה-MP צרוּר בפק"ל-יציאה-מהבית, יחד עם הארנק, המפתחות, הסלולרי, הפאלם/סיגריות/גלולות. פס הקול שלנו, לבחירתנו, זמין לנו בשלוף בכל עת שנחפוץ. כבר לא צריך להתחיל ולהתעסק עם נרתיק הדיסקים בתור לאוטובוס או לשקוד על קומפילציות בבית מבעוד מועד. אלוהים יודע כמה מאות שעות של תרפיה רוויתי מהנגן שלי בנסיעות הלוך ושוב מהר הצופים, על קו 19 הארור (לפני ששינו את המסלול שלו). ופסי הקול הללו, כפי שספגנו אותם ישר לקרקעית התודעה, מעבירים אותנו לחוויית הסרט שממנו קוששנו את פס הקול. החוויה שהוכתבה כשעלילה ודמויות ריצדו מול עינינו ניתנת לשחזור באמצעות הצלילים, הלוא הם אותם הצלילים המכוננים.

 

וכך, כמו החוויה האסקפיסטית שמספקים לנו המסכים, קטן כגדול, פס הקול המתמיד שלנו מאפשר יצירה של מעין מציאות אלטרנטיבית: בדומה לאינטראקציה סלולרית, שמנתקת את המחובר (לאוזניה) מסביבתו ומאפשרת לו קיום הרמטי ונפרד עם אחר, כך פס הקול שלנו מפריד אותנו מסביבתנו ואורג סביבנו את העולם ההוא, שבו אנו מהלכים ברחובות סגריריים ופואטיים ומתייסרים נוכח אהבה ספק-אפשרית שתבוא על פתרונה 10 דק' גג לפני הכתוביות.

   

*הערת זנב למיטל ולאיתמר – נורא רציתי להיות ההם-ית טובה ולתייג את הרשימה. אפעס, התגית היחידה שמצאתי שגם נשמעה רלוונטית לענייננו היתה "סרט", אז תליתי אותה. That said, אציין שנמלאתי רצון אדיר לסמן את "סמיוטיקה" או "מיכאל בחטין". ברצינות.

יש סיבה

למרבה המזל, לחלק מן הדברים בעולם יש עדיין סיבה.

סימפסון – הסרט הוא מצחיק. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של הומור משובח יותר או פחות, נשכני יותר או פחות, ואינפנטילי יותר או פחות הכשירו את כותבי הסדרה ליריית ארבע בדיחות בדקה. והם עושים את זה היטב.

סימפסון – הסרט הוא כמו פרק ארוך. יש לזה סיבה. תשע מאות שנה של כתיבה בפורמט אחד לא עוברות רק כי הרבה אנשים משקיעים בך הרבה זמן וכסף. ואפילו לא אם אתה מודע לעצמך ברמה שבה יוצרי הסימפסון מודעים לעצמם. אז במקום ציר עלילתי מרכזי בגודל רבע עוף עם עוד שלוש עלילות משנה מופרכות, אתה ממציא ציר עלילה מרכזי בגודל המבורגר מוזס וסביבו שש עלילות משנה מופרכות. הערבים אותם ערבים והים אותו הים.



יוצרי סימפסון – הסרט לא יודעים לספר סיפור. יש לזה סיבה. הם לא צריכים לספר סיפור. הם צריכים להצחיק. סיפור זה דבר עם התחלה אמצע וסוף. האמצע הוא לרוב לא מצחיק. הוא דורש סבלנות. בעולם הצהוב אין סבלנות. יש עכשיו.

בסימפסון – הסרט יש אלף קצוות בלתי גמורים. יש לזה סיבה. החזיר שהומר כל כך אהב, לאן הוא נעלם? והנבואה שהתגשמה, מה קרה איתה? ואלסקה, אפיזודה חולפת. וכל זה למה? כי צריך להצחיק. כי מותר לברוא עולם ולהרוג אותו רבע שנייה אחרי שהפאנצ' ליין חלף. זה כל כך בדיחת הבננה, שאחריה אתה נשאר לתהות מה קרה לאיש שהחליק עליה, שזה נשמע כמעט מכוון שאלוהים עשה את הבננה צהובה.

סימפסון – הסרט הוא משעמם. יש לזה סיבה. מה שמספיק כדי להחזיק אותך חצי שעה מול הטלוויזיה בבית לא מספיק כדי לגרום לך לעבור שעה וחצי מהנות בקולנוע. קצת כמו ההבדל בין סיפור קצר לרומן, הגימיק כאן צריך להיות חלק מהדבר ולא במקומו.

ייתכן שתיכף יבואו כאן תגובות זועמות על זה שאני סתם קרצייה, ושזה אחלה סרט קיץ. יש לזה סיבה. לפעמים, דבר הוא רק דבר. סרט מצחיק הוא רק סרט מצחיק. הוא לא צריך צידוקים הגיוניים, עלילתיים או אפילו איכותיים. הוא צריך להיות הסרט של הסימפסונס. צהוב. וגדול.

אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים

אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים

הילדים של מחר הוא סרט טוב. איך יודעים את זה? אפשר לדבר על זה הרבה, אבל אפשר לתמצת את כל הדיבור על הסרט לשלושה דברים:

1. הסרט מתרחש ב-2027, בזמן שהאנושות סובלת 19 שנה ללא לידה אחת לרפואה. כל הנשים עקרות, וזה מכניס את כל העולם לתוהו ובוהו. כולם נלחמים בכולם, לונדון מלאה בפיצוצים, בפיגועים ובבגרפיטי, ופליטים מכל העולם מוכנסים למחנות מחוץ לעיר ולכלובי אדם בתוך העיר. בתוך כל זה עומד המשרד לאיסוף אמנות, או משהו כזה, ואוסף יצירות אמנות מכל העולם.

תיאו, גיבור הסרט, שהוא אקטיביסט מריר שהפך לפקיד מדינה, נכנס למקום הזה כדי לבקש טובה מקרוב משפחה שלו. מולו ניצב פסל דוד. בחדר הסמוך תלויה הגרניקה. ובתוך כל זה מתנהלת שיחה שבה הוא מבקש מקרוב המשפחה שלו טובה שתאפשר לו לקבל כרטיסי מעבר אל מחוץ למדינה.

ככה כולנו, כל האקטיביסטים בפועל ובמחשבה שבינינו, מדמיינים את העתיד.

2. אנחנו הרחק במחצית השנייה של הסרט. תיאו נלחם בכולם וכולם נלחמים בו. הוא כבר שכח שהוא הפסיק להיות אקטיביסט. אין לו ברירה, כי הגרסה העגומה של הבחורה היפה תלויה בו שיציל אותה. הוא, כמו גבר של העולם החדש, עושה זאת בלי שרירים ובלי כדור אקדח אחד לרפואה. פשוט משום שהוא מכיר את ההיפי המזדקן הנכון שיחביא אותם ויתן להם לעשן גראס מסוג ”שיעול תות“.

בקיצור, אנחנו במחנה הפליטים. הכדורים שורקים מימין ומשמאל. ופתאום, בירייה אחת המצלמה מתמלאת בדם. במשך חמש דקות אנחנו רואים את הסרט מבעד לטיפות הדם הזולגות לאיטן, בחינניות מחושבת, על המסך. מקסים.

אין דבר שאקטיביסטים לשעבר שונאים יותר משמפוצצים להם את הקפה

3. כאמור, תיאו הוא אקטיביסט לשעבר. אלא ששני דברים קורים בסמוך מאד אחד לשני: הראשון הוא שהוא עד לפיצוץ שמתרחש סמוך למקום שבו הוא קונה את הקפה שלו. זה מזכיר לו – הרבה יותר מכלובי האדם ומהאבנים שנזרקות לעבר הרכבת בה הוא נוסע – שהעולם זקוק לו. השני הוא שהאקסית היפה שלו אומרת לו שיפסיק לשחק אותה בורגני. זה עושה את העבודה.

ברגע שתיאו מבין שאין לו ברירה אלא לפעול למען האנושות, הוא מאבד את הנעליים הבורגניות שלו. הוא נשאר בגרביים מעט זמן, ואז מגיע להיפי, וכראוי מקבל כפכפים. הוא מסתובב בכפכפים, למען השם, באנגליה האפורה מתמיד. בשיאו של המתח בסרט, כשעוד לא ברור מה יעלה בגורלו, יוצר המטאפורה הזו מגדיל לעשות וגורם לו לפציעה ברגל. עכשיו הוא גם בכפכפים וגם קצת צולע. אבל תיכף הכל יסתדר. זה ברור, כי תיאו זוכה לנעלי ספורט, ההנעלה של האקטיביסטים השבעים.

אבל מה?
”הילדים של מחר“ היה יכול להיות סרט מעולה, לו לא היה יוצא מנקודת המבט הכי בעייתית שאפשר: אם לא יהיו ילדים, כל העולם ייחרב. צחוק הילדים, אומר הסרט שמבוסס על רומן מאת פ.ד. ג‘יימס, הוא זה שמציל את העולם. לא באמת, אני לא צוחקת. זו לא איזו פרשנות מופרכת שאני המצאתי. בלי צחוק ילדים, אנחנו מקבלים טרוריסטים, פליטים וכפכפים.

וכמו שדודה שלי זהבה הייתה אומרת: “את לא רוצה ילדים??? את עוד תתבגרי!”