תגית: סין סיטי

הפסיביות מן השטן

אחרי הפוסט הזה, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, זה לקח זמן. בכל זאת, ג'יגה וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין זה נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט הזה. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג זה בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט הזה אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר הזה הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ה"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי הזה ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)

והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.

פלפול היא מילה מצחיקה עוד יותר

הפוסט של איתמר עורר ויכוח בתגובות. אני ואיתמר התווכחנו גם במסנג'ר. לפניכם קטע. me: יש פה עניין של ביקורת ביצוע תחשוב על זה כעל פיצה (אני רעבה) נגיד שאני אומרת שהרוטב מצויין ורוטב מצויין הוא בסיס מעולה לפיצה כפי שחוקי ז'אנר מוגזמים הם בסיס מעולה לסרט ובכל זאת, הגבינה פוזרה בקמצנות כך גם שבירת החוקים המגדריים זה לא אומר שזה הדבר המרכזי בסרט זה פשוט אומר: הצלחת מאד בא', פישלת בב'. itamar: אחלה אנלוגיה. אבל (באמת אחלה אנלוגיה) me: ~קדה בתודה~ itamar: שניה, חשתי שלא ראית את הסרט? me: אמרתי את זה כן, לא ראיתי itamar: אוקיי, זה קצת להתווכח על הריח של הדלק, אבל יאללה itamar: אני טוען: ההגזמה והאינטרטקסטואליות המופגנת מסמנות שיש בסרט הזה יותר מכפי שנראה לעין. מצד אחד הוא "שטוח" מאוד, במופגן (עלילה, דמויות וכו'), מצד שני יש בו עומק אסתטי מרהיב באמת. itamar: עכשיו, אפשר לבוא ולטעון "הסרט שטוח" אבל יפה, ואפשר לטעון שהיופי הזה ביחד עם השטיחות המוגזמת, מסמנים לקורא, שיש בסרט יותר מכפי שנראה על פני השטח. בבירור, לא כל הקוראים קלטו או קנו את הסימון הזה. בבירור, חלק מהקוראים כן. השאלה היא מה עושים עכשיו. me: אני מסכימה שהסרט יש זו יותר משטיחות ועכשיו, אנחנו פונים היישר לקוראים המתוחכמים ואז, אנחנו משחקים עם החוקים עד כאן נכון? itamar: נכון נכון, סוקרטס me: LOL itamar: me: ובכן, אנחנו בוחרים עם אילו חוקים לשחק נגיד, יכולנו לקחת נשים שישחקו את הגברים ולהיפך. זו עדיין הייתה פרודיה וזה עדיין היה סרט יפה – חשוב על נשים חשופות חזה בחולצות לבנות קרועות עד כאן נכון? itamar: נכון מאוד me: אני אומרת: הפרודיה הזו יפה חבל שלא שיחקת עם חוקים ז'אנררים אחרים זהו itamar: או. בשביל זה הכותרת של הפוסט שלי היתה הכותרת של הפוסט שלי. אני חושב שהסרט הזה הוא לא פרודיה באמת, הוא פסטיש. ואני חושב שפסטיש אינו "חיקוי ריק", כמו שאוהבים להציג אותו, אלא שיש בו הצהרה לגבי אמנות וסגנון. דווקא אם היו עושים את מה שהצעת, ומחליפים את הגברים בנשים, האמירה של הסרט היתה מתפספסת (מעבר לזה, מילר לא היה מאפשר לצלם אותו). דווקא הייצוג הכאילו מדויק של ייצוג כאילו מדוייק הופך את הסרט הזה לחזק כל כך.

פסטיש היא מילה מצחיקה

מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל הנה תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה". מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, זה הזמן הנכון. אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה כה רצינית. להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט הזה, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי. ובעצם, זה לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. "סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי. מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה הנעה, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס. אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא. ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי. הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר הזה הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו חג כל זה. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום. מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ז'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד כה מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ז'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית. אני לא חושב שהסרט הזה שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. כי מהלך הציטוט הכפול הזה לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל זה רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.