תגית: סיבתיות

פינוקים הם

1.

מגדלי סטארק לא גמורים עדיין, אבל בלילה הם זוהרים בגאון. פיליפ סטארק לא חסך בהוצאות. עוד לפני שהושלמו, הפיגומים הם פרסומת למה שיהיה כאן, בתל אביב, קצת אחרי רכבת צפון. מגדלי הדירות של סטארק הגיעו תל אביבה. דעו.

2.

ולא רק אורות. הפיגומים מגודרים היטב, ועל כל גדר אמרת כנף, סטארק-אפוריזמים. בהתחלה היה כתוב בגדול, שחור על לבן, "פינוקים הם לא מותרות". מתחת לכיתוב הודפסה חתימה: פיליפ סטארק. וכבר אפשר היה לחשוב שאם רק תלך לאחד הסטימצקים, תוכל לצאת משם, ידיך מצמידות לחזה ספר סטארק קטן. מעין "סטארק: ציטוטים".

אבל זה לא שרד. מישהו צבע בלבן את ה"לא", ונותר רק "פינוקים הם מותרות (פיליפ סטארק)". השלט הוחלף.

3.

אגב, לחשוב שיש משפטים כאלה, שאי אפשר באמת לשפר. הנה, הפרדוקסליות הקלילה של סטארק התקדרה לפולניות חצי-טאוטולוגית.

4.

השלטים הוחלפו בשלטים אחרים. מדגם:

"Warning: design affects your life"

"It’s not a stark apartment, it’s your apartment"

"Be realistic: dream"

הפונטים מתחלפים, מלים צבועות אדום מומרות במלים בשחור. סטארק אוהב סתירות למחצה. הוא "מזהיר" מפני הטריוויאלי; הוא מתכחש למגע ידיו, רק כדי להפוך אותו למשמעותי (זו לא " a stark apartment", זו הדירה שלך, שיכול להרשות לעצמו דירה של סטארק); הוא חולם, לריאליסטים שבינינו.

5.

ב"הפואטיקה", אריסטו מגדיר קשר סיבתי כקשר של "סבירות או הכרח". אריסטו לא מדבר באמת על קשרים סיבתיים, הוא מדבר על קשרים שנתפסים כסיבתיים, ומכאן ה"סבירות". כלומר, על מנת שקשר בין שני אירועים בעולם יראה כקשר סיבתי על אירוע א' להוביל לאירוע ב' באופן סביר או הכרחי.

הדירות של סטארק אינן מיועדות לשכמותי. הן מיועדות לאנשים שיכולים. לאנשים, שבין חלומותיהם לבין המציאות מתקיים תמיד קשר היפותטי של סבירות או הכרח.

6.

"ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" (בראשית פרק א', פס' ג')

בין האמירה האלוהית לבין השינוי בעולם מפרידה רק ו'. כמו בהרבה מקרים אחרים בתנ"ך, מה שנראה כקשר אדטיבי, קשר של הוספה, הוא למעשה קשר סיבתי מובלע. הקורא לא יודע כמה זמן עבר בין הציווי לבין התוצאה, אבל מותר להניח שלא היה זה זמן רב מדי. כמה זמן עבר בין החלום האלוהי לבין הציווי, קשה לנחש. אבל אלוהים חלם, ואלוהים החליט, ואלוהים אמר, ויהי אור.

7.

שנה שעברה גרתי בנווה שרת. איפשהו בצפון תל אביב, 5 דקות הליכה מצהלה. תל אביב קטנה, ובחמש דקות אתה יכול לעבור מהנרקומנים והדוסים לילדות השמנת החמוצה. סטארק לא מדבר אל העניים, אבל הוא בהחלט מדבר לידם.

8.

אגב, סטארק מעדיף לדבר באנגלית.

9.

כאשר רבשקה מגיע לשכנע את בני ישראל להיכנע למלך אשור, רבשקה נושא נאום בעברית אל מול חומות ירושלים. השרים מבקשים ממנו לדבר ארמית. הם מבינים:

"דבר נא אל עבדיך ארמית כי שמעים אנחנו; ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החמה. ויאמר אליהם רבשקה העל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה; הלא על האנשים הישבים על החמה לאכל את חריהם ולשתות את שניהם עמכם" (מלכים ב' פרק יח', פסוקים כו'-כז')

10.

בקשר של סבירות להכרח, חלומותיך גדלים ביחס ישר לקשר הסבירות שבינם לבין יכולת הביצוע שלהם. ואז אתה חולם איך תממן טיפול שיניים לילד או איך תמצא את הזמן לחופש של סופ"ש באיזה בית מלון בטבריה או אילת (לא מומלץ, למי שמתעניין). אבל סטארק לא מדבר אל האנשים האלו, הוא מדבר לידם ולאנשים אחרים. הוא מדגדג להם את אותו מקום שיכול להרשות לעצמו לחלום על דירת-סטארק. ואלו שיושבים על החומה, שידברו יהודית, שיחלמו ריאליסטית.

[התמונות כולן: יוסי גורביץ]

Flowers in a Vase

סיימתי את "אל המגדלור" (וירג'יניה וולף. תרגום: מאיר ויזלטיר) כבר לפני זמן לא מועט, אבל – מלבד סופרלטיבים – לא הצלחתי לנסח מה שאני חש כלפיו. מאחר שהספר קשור באופן הדוק לעבודה שאני עושה על המונולוג (שזו, בעצם, הסיבה שבשלה התחלתי לקרוא אותו מלכתחילה. גם זה צריך להיאמר לזכות האקדמיה), יצא לי לנתח חלקים ממנו בהרחבה יחסית. יצא לי לחשוב עליו הרבה. חישבו רגע על המונולוג של מולי בלום, שחותם את "יוליסס". הוא מתחיל כך (תרגמה את זה יפה יעל רנן): "כן כי אף פעם הוא לא עשה דבר כזה קודם לבקש פתאום ארוחת בוקר למיטה עם שתי ביצים מאז שגרנו במלון 'סיטי ארמס' כשהוא היה עושה את עצמו חולה עם קול של מסכן משחק את הוד-מעלתו בשביל לעשות רושם על הנודניקית הזקנה ההיא גב' ריורדאן שהיה נדמה לו שהוא מסובב אותה על האצבע אבל בסוף גרוש היא לא השאירה לנו הכל בשביל מיסות לכבוד ולכבוד נשמתה כזאת קמצנית בחיים לא ראיתי אפילו בשביל הספירט שלה היה לה חבל להוציא 4 פני עם כל הסיפורים על המחלות שלה לא מפסיקה לקשקש על פוליטיקה ועל רעידות אדמה ועל סוף העולם צריך קצת ליהנות מהחיים קודם איזה צורה היתה לעולם אם כל הנשים היו כמוה נגד בגדי ים ונגד מחשופים ממילא אף אחד לא רצה שהיא תלבש אני בטוחה שהיא נעשתה כזאת צדיקה רק בגלל שאף גבר לא היה מוכן להסתכל עליה פעמיים נקווה שאני אף פעם לא אהיה כזאת פלא שהיא לא רצתה שנכסה גם את הפנים אבל היא היתה דווקא אישה משכילה בסך הכל וכל הקשקושים שלה אדון ריורדאן פה אדון ריורדאן שם מתארת לעצמי שהוא די שמח להיפטר ממנה […]". עצרו, והביטו בין המשפטים. אם מתאמצים מספיק, אפשר לשרטט את הקשר שבין משפט למשפט. לרוב, מדובר בקשרים אנלוגיים או מטונימיים. אבל, כמו שטענתי בפוסט אחר, זה יותר מכך. כל קשר מטונימי או אנלוגי שכזה הוא גם קשר סיבתי. משפט ב' נאמר כי משפט א' העלה אותו אצל מולי, באופן מטונימי (נניח). ומהקשרים הללו, שבין זיכרון לזיכרון, אפשר לדעת הרבה אודות מולי. אפשר כמעט לגעת במפת המושגים שלה, לראות איך מושג אחד מעיר מושג אחר, שמעיר זיכרון, שמעיר תגובה, שמעוררת את גברת ריורדאן הזקנה. הפער שבין משפט למשפט (למרות היעדר סימני הפיסוק, אפשר להבדיל בקלות יחסית בין המשפטים) הוא המקום שבו השדר מכלה את האינרציה הפנימית שלו, מתפוגג, ומשאיר מקום למולי, שתבחר את השדר הבא. ב"אל המגדלור" זה אחרת. אריך אוארבך, ב"מימזיס" (תרגם את זה איום ונורא ברוך קרוא. קנו את הגרסה האנגלית, היא אמורה להיות קריאה), בוחר להתייחס לפרק החמישי בחלק הראשון של הספר. הוא עושה זאת, לדעתי מהסיבות הלא נכונות, אבל זו בחירה נכונה לגמרי. מרת רמסיי יושבת ומודדת לג'יימס, בנה, גרב, כדי שתוכל להביא אותה במתנה לבן של שומר המגדלור. ג'יימס, יש לומר, לא מרוצה מהעניין, ונע בעצבנות. הפרק כולו ממוסגר במדידת הגרב הזו. באמצע יש הרבה מרת רמסיי, וקצת אנשים אחרים. היא חושבת על הדלתות, ועל הבית הפרוץ, ועל המשרתת השוויצרית, שאביה לוקה בליבו. העצבות הזו שלה היא הד לעצבנות של ג'יימס. אתה יכול לשרטט את המערך הסיבתי, שמוביל ממחשבה למחשבה. באמת אפשר. אבל אי אפשר לדעת עד כמה המחשבות הללו מושפעות מהתנועות הבלתי פוסקות של בנה, וממר טנסלי, שהתעקש שאי אפשר יהיה לצאת למגדלור מחר. זו כבר לא תבנית השלם האריסטוטלית, שרשרת סיבתית שבה א' מוליך לב', אלא מעין רשת, שבה ב' נובע מא', ג', ו-ד', ומנביע אינספור מחשבות אחרות. קשה להפריד. וכאן נתקעתי. אני לא בטוח שאני יודע על מה, בעצם הספר הזה. יש רק תחושה עמומה שהוא לא על הדמויות ולא על המונולוגים, הוא על מה שביניהן, שקשה להפריד. לעתים, מה שביניהם נעשה מודגש כל כך עד שקשה לנשום. פרק 17 בחלק הראשון, הארוחה המשפחתית, הוא כזה. אפשר לראות את זה מתניע, את ערימת המונולוגים הזו מתקבצת בפוליפוניה באכטינית, ואז, לאט, בחריקות, נעשית הרמונית. אבל את זה אני לא יודע להגדיר. אין לי אפיגרם. ** תכננתי גם רשומה אחרת, על Book-a-Minute ועל הפרודיה. האתר מסכם באופן פרודי – ופעמים רבות גם מבריק – יצירות ספרות. בינתיים, נראה כי בניגוד למה שחשבתי, אין לי באמת שום דבר חדש לומר על זה. עם זאת, יש שם סיכום של כל יצירותיה של וירג'יניה וולף במשפט אחד, שנראה עכשיו כמו האפיגרם הראוי היחיד: "Life is beautiful and tragic. Let's put flowers in a vase". [התמונה: כריכת הספר באנגלית בהוצאת פינגווין. עלה לי 75 שקלים בדיונון. אני עדיין עצבני]

קנאה ירוקה ישנה בזעם

אני לא זוכר הרבה מ"ספר האי-נחת". שני קטעים בלבד. אחד מהם מטאפיזי – שמלת נוסעת ברכבת, שאינה רק שמלה, אלא השרשור הסיבתי שהוביל לשמלה, ושנגלה ברגע אפיפני לעיני פסואה. את הקטע השני אני זוכר פחות. פסואה מתאר אושר, זעיר אמנם, שצף בו בקריאה בקלאסיקן זה או אחר. אותו קלאסיקן מחבר שם עצם מטאפיזי עם שם עצם גשמי (אני זוכר נכון? אולי), ופסואה מתרגש, מבלי שביכולתו להסביר, בעצם, את הסיבות לכך. בשיחה גילמנאית עם אצבכר, שהחלה במרקסיזם, התדלדלה לאמת וקטגוריזציה, וחזרה למרקסיזם – ההילוך הרגיל, קאנט יכול היה לכוון שעונו לפי שיחות בגילמן – דיברנו על אמת וקטגוריזציה. כבר כתבתי את זה. טענתי אז, ואני טוען עדיין, ש"אמת", בשימוש הרגיל שאנו עושים במילה, פירושה שיפוט, שבוחן אקוויוולנטיות של אמירה למציאות. דיברנו, אם כן, על המציאות. טענתי אז – רק את טענותי אני זוכר – שהמשפט "זו מאפרה", המלווה בהצבעה על מאפרה, הוא אמיתי, אולם רק במסגרת שיח מסוימת. מאפרה אינה "מאפרה" יותר משהיא כלי קיבול, והיא אינה כלי קיבול יותר משהיא עצם, והיא אינה עצם במנותק מעצמים אחרים. ההסכמה "זו מאפרה" פירושה ההסכמה על התכלית החברתית שהוענקה לעצם זה. בקבלת ההסכמה הזו, אנו מקבלים גם את מסגרת השיחה. בבירוקרטית, אפשר לנסח זאת כך: "זו מאפרה, וזו מסגרת השיחה המקבלת את העצם הנ"ל כמאפרה". אולי דיבררתי את ויטגנשטיין. איני מוכן להתחייב. באחד הרחובות בתל אביב עומד כיסא על כן. מעטים יושבים עליו. זה אינו כיסא, זה ייצוג של מקטרת. העצם אותו עצם, תכליתו שונה. מלים הן ערפל מצונצן. ב-"The Tree of Knowledge" של הנרי ג'יימס אפשר לעקוב כמעט במדויק אחר גלגולה של “to judge” מתיאור של שיפוט אתי לתיאור של שיפוט אסתטי, וההפך. מלים הן ערפל מצונצן, וההקשר פותח מעט את מכסה הצנצנת, ומוזג ערפל לערפל. אני לא זוכר היטב את הקטע ההוא של פסואה. אולי לא היה זה שם עצם, אולי תואר. אבל אני מבין למה הוא התרגש, ומקנא בו.