תגית: סטטיסטיקה

להשמיד את הסטטיסטיקה באינטרנט

בשלושת החודשים האחרונים היה אדם אחד שחיפש את המחרוזת עזית הכלבה הצנחנית מיטל שרון.
באותו זמן היו ארבעה אנשים שחיפשו בודריאר מיטל שרון.
בזמן שכל זה קרה חיפשו 18 אנשים תמימים את המחרוזת איתמר שאלתיאל טלפון ו-14 אנשים חיפשו סתם איתמר שאלתיאל.
ה-bounce rate של כל אחת מהמחרוזות האלו היה אפס.

למה אני יודעת את כל זה?
כי יש לנו גוגל אנליטיקס.

מה אני יכולה להסיק מזה?
הרבה דברים.
שהיה איש אחד ששכח שזה היה בכלל יואב שכתב על עזית.
שאיתמר יוצא עם מלא בחורות שרק מגגלות כל היום את השם שלו בתקווה למצוא את הטלפון הנחשק.
שבודריאר חשוב יותר מעזית הכלבה הצנחנית.
שאנשים חיפשו את המחרוזות האלו במיוחד כדי להגיע אלינו.

אבל למה שיהיה לי איכפת מכל זה?
לא, באמת.
למה שיהיה לי איכפת?

יוניק יוזרס. אבסולוט יוניק יוזרס. פייג' ויוס. נתיבי כניסה. נתיבי יציאה. טופ קונטנט. באונס רייט. מילות מפתח. דפי מטרה. דפי נחיתה. זמן שהייה באתר.

רעש. המון רעש. רעש כאילו הכרחי. כמו האוטוזבל בחמש בבוקר שעובר את שינקין לאט לאט ומכריח אותך להתעורר. ככה זה באינטרנט, הם אומרים. הכל בו מדיד. הכל כסף. צריך למדוד. כדי לעשות כסף. צריך למדוד כדי לדעת איך אתה בהשוואה לאחרים. איך האחרים בהשוואה אליך. סטטיסטיקה זה טוב לך. האוטוזבל אמנם מרעיש, אבל הוא עושה את העבודה שלו.

ובכן, לא עוד. אני מכריזה על קמפיין חדש להשמדת הסטטיסטיקה באינטרנט. טובי המוחות יעבדו בו. הוא ימריץ את הכלכלה. יעודד את הלמידה. יפתח את האינטרנט. כולם יהיו מרוצים ממנו, אני מבטיחה.

והקמפיין הולך ככה:
קודם כל ניתן לכולם סטטיסטיקה יותר טובה. אנחנו לא נדע רק שהיו ארבעה אנשים שהתעניינו בקשר ביני לבין בודריאר. אני אוכל לדעת את כל הפרופיל שלהם בגוגל. מה היוזר שלהם. מה הם חיפשו. איפה הם היו. מה הפרסומות שהוצגו להם. איזו מוזיקה הם קנו. מה הפריטים שהם חיפשו באיביי.

אחר כך יהיו הצלבות. כמה מבין אלו שחיפשו דארת ווידר באיביי חיפשו בודריאר בסיפור האמיתי. כמה מבין אלה שחיפשו את הטלפון של איתמר חיפשו גם את אגודת משחקי התפקידים. כמה זמן הם שהו באתר אגודת משחקי התפקידים. לאן הם הלכו משם. מה הם אמרו בצ'אט על מה שהם מצאו שם. הכל.

ויהיו גם גרפים קוויים. על הגרפיים הקוויים יהיו עיגולים בכל מיני צבעים וגדלים. על העיגולים הצבעוניים שעל הקווים יהיו גם מספרים מדוייקים. ליד המספרים המדוייקים שעל העיגולים הצבעוניים שעל הגרפים הקווים יהיו גם אחוזים. כל לחיצה תגדיל עיגול. כל עיגול יפתח עולם. כל עולם יוסיף עוד דיוק לסרגל שבו אני ואיתמר מודדים את הזין המשותף שלנו.

ואז יהיו גם אנשי מקצוע. לא כל אחד יכול ללחוץ על העיגול ולקרוא את העולם. צריך לדעת. להכיר את התיאוריה. לפענח כשורה. ובכלל, מי יכול להבין משהו מהעיגולים והקווים והאחוזים והמספרים?

ואז תבוא האקדמיה. ותדרוש את חלקה. היא תרצה להיות זו שמכשירה. שמלמדת. שממליכה.

ואז ייפתח חוג חדש. אינטרדיספלינרי. יקראו לו סטטיסטיקה וירטואלית יישומית. בהתחלה רק אנשים משונים יירשמו אליו. אחר כך כל כלכלן שמחזיק מעצמו ירצה ללמד בו. אחר כך זה יהיה כמו בי.איי כללי, רק בבנין של מנהל עסקים.

ואז, או אז, הסטטיסטיקה תעלם לאט לאט מהאינטרנט ותשב לה בנחת במגדל השן האקדמי.

בום בום. הושמד.

פאקינג אינטרנט

1.

את הביטוי "פאקינג אינטרנט" שאלתי מהדוד סאמי, אוּשייה שהסתובבה אי אז בפורומים של IOL. כדרכם של ביטויים, אף אחד לא טרח להסביר מה הוא בעצם אומר, אבל כנראה שלא היה בכך צורך. "פאקינג אינטרנט" הוא ביטוי שלוכד פליאה והשלמה, "ככה זה" שהזדווג עם "וואו", ואין ממש צורך לתמלל זאת.

2.

נהוג לומר שהטלוויזיה היפנית גרועה מהטלוויזיה האיטלקית, ויש לא מעט תימוכין להשערה הזו. הטלוויזיה היפנית היא, כנראה, סקסיסטית, מטורפת ומלאה בכל כך הרבה הבלים, עד שיהיה צורך לפתוח אינטרנט נוסף כדי להכניס לשם את כולם.

מצד שני, אנחנו צופים בזה. רוב האתרים הגדולים מעלים לפחות טור אחד שמלקט סרטוני רשת דביליים, וכמעט בכל טור כזה יש פינה שמוקדשת ליפנים. היפנים, מצדם, טורחים לספק חומרים למכביר, ושני הצדדים יוצאים מרוצים.

במלים אחרות, אנחנו נהנים מהתוצרת היפנית, רק מעדיפים שמישהו אחר ייצר אותה. זה מאפשר לנו לצפות באותו הזבל שהיפנים צופים בו, יחד עם הבונוס של התנשאות על עם אחר. להבלים היפנים יש שוק גם כאן, והסיבה היחידה שהוא מאוכלס בתוכניות זרות היא שמרנותם של מרבית המפיקים.

הטלוויזיה היפנית מלאה בזבל – קשה להתכחש לכך – אך רובו לא נחות יותר ממה שמשודר אצלנו (ישנן, עם זאת, כמה וכמה דוגמאות נגד בולטות). מה כן יש להם שאין לנו? יצירתיות. היפנים מוכנים לבדוק מה קורה כאשר יורים כדור במהירות 100 קמ"ש מגב רכב שנוסע במהירות של 100 קמ"ש (הוא נופל); הם מייצרים טטריס אנושי; הם משחקים במטריקס. זה זבל, אבל זה זבל מגניב.

3.

אחד הדברים שהיפנים עושים הכי טוב הוא לבדוק מה היה קורה אם. הכדור שנורה מהרכב הוא דוגמא אחת, ואיפשהו הם גם בדקו איך יכול אדם לנצח דיונון. מה היה קורה אם הוא אחד החומרים שמהם עשוי הפאקינג אינטרנט.

ביסוד הפאקינג אינטרנט מונחת שאלה: מישהו עשה מה?!

4.

האינטרנט מורכב מדיבורים. דיבורים אינם חייבים להתנסח במילים, הם יכולים להיות אנימציית גיף, סרטון או שיר. זה לא משנה. מה שמשנה הוא שזה כל מה שיש ברשת – אנשים שמדברים על דברים ואנשים שמדברים על דיבורים.

רוב הדיבורים זהים זה לזה. אנחנו נתקלים באותן המחשבות, באותם הניסוחים. אבל כאשר מאות אלפי אנשים חושבים על משהו, משהו חדש חייב לצאת. אפשר, לכן, לראות את הרשת כולה כתיעוד מוטציות החשיבה של בני האדם. אדם נתקל בדבר. הוא מדבר. אדם אחר נתקל באותו דבר, ומדבר גם. באיש ה-500 הדיבור כבר יראה מעט אחרת. מדי יום אנשים חדשים חושבים על אותם הדברים, ודיבוריהם מתרבים ברשת. בשלב מסוים, אתם תראו את אותו הדיבור, על אותו הדבר, רק הפעם בחזקת עשרת אלפים, ותקבלו יפני.

5.

מישהו העלה ליוטיוב קליפ קצר בשם "אנשי האינטרנט". הוא מציג, כפי שמתבקש משמו, חלק מהדמויות שהפכו למיתולוגיה ברשת, מילד מלחמת הכוכבים ועד ל-goatse. לרוב הדמויות הללו יש מאפיין משותף אחד – הפאקינג אינטרנט.

האינטרנט הוא קריוקי אחד ארוך, שבו ביצוע רודף ביצוע. ככל שהביצועים מתרבים, כך הם נעשים מופרכים וייחודיים יותר. וכשאנחנו מתפעמים, אנחנו לא מתפעמים רק מהייחודיות של הדבר, אנחנו מתפעמים מהגודל של הרשת שאכלסה אותו. קל להיתפס על היפנים, מכיוון שהזרות התרבותית שלהם גדולה מספיק כדי ליצור את האפקט הנ"ל על כמעט כל דבר שהם נוגעים בו, אך גם ללא היפנים היינו זוכים לאותה כמות של ביזאר קשה. הרשת פשוט גדולה מספיק.

ככל שהסרטון מופרך יותר, כך אנו מרגישים את גודלה האדיר של הרשת, את כמות האנשים שליהגו וליהגו עד שנוצר הסרטון הנ"ל. כאשר אנחנו רואים עוד ליפסינק, עוד מנטוס נשפך לקולה, עוד goatse – אנחנו מביטים, למעשה, בדיבור בחזקת עשרת אלפים. אנחנו מביטים במחשבה שנחשבה על ידי כל כך הרבה אנשים, עד שהיא נעשתה מעוותת, ייחודית. ואיפשהו, אולי, אנו חשים ביראה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

רשתות חברתיות והחוש השישי

מלבד חמשת החושים המוכרים יש לבני האדם חוש נוסף – Proprioception (שאפשר אולי לתרגם כ"חוש העצמי"). זה החוש שמסייע לנו להבין את מיקומם היחסי של האיברים בגוף, לחוש את עצמנו כיצור שלם ואחדותי.

חשבתי על זה היום בהקשר של "קפה דה-מרקר" ו-livejournal, שבשניהם יש לי פרופיל משתמש. LJ הוא סוג של רשת חברתית מדור קודם והקפה הוא רשת חברתית פר-אקסלנס. קשה להשוות ביניהם: LJ הוא, קודם כל, פלטפורמת בלוגים ואילו הקפה מכיל גם מערכת פורומים, מסנג'ר ותיבת דואר מקומית. ובכל זאת, שניהם מרגישים כמו רשת חברתית. הם מפעילים בך, המשתמש, איזו תודעה של מיקומך במרחב, תחושה ברורה שאתה חלק ממשהו גדול יותר. נדמה לי ש-Proprioception היא מטאפורה לא רעה בשביל התחושה הזו.

נסו להיכנס פעם לבלוג ב-LJ. רובם מכוערים נורא. הסיבה לכך היא שהבלוגים הללו נקראים דרך דף החברים, שמרכז את כל הפוסטים האחרונים של האנשים שמוגדרים כחברים שלך. מרגע שאתה מבין שכך קוראים אותך, אין לך שום סיבה לייפייף את הבלוג. אתה כבר לא יוצר אזור באינטרנט, מקום עם עיצוב ותחושה משלו. במקום זאת, אתה יוצר תוכן, שנצרך ונצפה דרך דפי חברים שונים.

כך פועלים גם בקפה, ואפילו ביתר אגרסיביות. עיקר המודולים שמוצבים בפרופיל המשתמש שלך אינם אלא מערכת קישורים פנימית – רשימת חברים מהקפה, פרופיל, תכנים שיצרת ותכנים שלהם הגבת. ההגבלות על העיצוב (חשבת שפרופיל המשתמש שלך מכוער? רק נסה לעצב מחדש), שמחייבות את כולם לעמוד בקוד התלבושת האחידה, מדגדגות אף הן את ה- Proprioception. אינך אחד, אתה חלק מכוורת. אתה הבּוֹרג. רזיסטנס איז פיוטייל.

כדאי להשוות לישראבלוג או בלוגלי. אוהבים לצחוק על כיעורם הנורא של בלוגי הפקאצות בישראבלוג, והם אכן מכוערים. אבל הצוחקים שוכחים שאותן פקאצות מתייחסות לבלוג כמו אל החדר שלהן. הן מקשטות את המקום שלהן ברשת; הן חותמות את שמן בכל רקע ורוד ובכל כפתור מנצנץ. בישראבלוג ובבלוגי יש, כמובן, גם קישורים לעמוד הבית. "נענע" מתנוסס מעל כל בלוג בישראבלוג, אך הקישור הנ"ל לעולם לא יהיה דומיננטי כמו מערכת הקישורים המסועפת בקפה דה-מרקר, שפולשת לך לתוך פרופיל המשתמש.

אולי זו אחת הסיבות לתאווה לסטטיסטיקות – Proprioception, מיקומך היחסי בעולם. בישראבלוג אתה זוכה למספרים בלבד ולרשימת האימיילים של אלו שמנויים עליך; בדה-מרקר אתה כבר יכול לראות מי ביקר אצלך (אבל רק אם הוא רשום, כמובן). בזה אתה תחנת שידור עצמאית, שפונה לעולם, ובזה אתה תחנה שמשדרת, אך בעיקר לחברי הקהילה.

מהטקסט עולה טון ביקורתי מדי, שלא כל כך תכננתי. אין רע בקפה או ב-LJ. להפך. אני פשוט תוהה מה ההשפעה שתהיה לתחושה הזו על הכותבים במקומות האלה. ב-LJ בחרו רבים מהכותבים לכתוב יומן אישי. הם משתמשים בפלטפורמה הזו ככלי לשמור על קשר עם חברים. גם רבים מהכותבים בישראבלוג עושים זאת, אך ישנו מספר לא מבוטל של כותבים שמתייחסים לבלוג שלהם כאל מדיה עצמאית. ראיתי שם פעם בלוג של "מוכרת בסטימצקי". כותבת הבלוג לא רצתה לספר על החיים שלה, היא רצתה לספר על חייה כמוכרת ספרים, להפוך את האנקדוטלי למייצג.

אין חשש שהקפה יהפוך לאסופת יומנים אישיים. יש יותר מדי גורמים שמונעים מדינמיקה כזו להתפתח, ובראשם הניסיון של מנהלי הקפה להפוך אותו ל-LinkedIn ישראלי. כבר עכשיו הרבה מהרשומות של אנשי הקפה הן אסופת מלים מוקפדת אודות תחומי העיסוק שלהם. הרשומה הזו, שאפרסם גם בקפה, אינה שונה (ראו אנשים, אני מבין באינטרנט! הציעו לי עבודה שבה ארוויח מיליונים!). השאלה היא רק האם תחושת ה-Proprioception תחלחל גם אל הפוסטים הללו. סביר להניח שכן, אני פשוט לא מצליח עדיין לנחש איך.