לא מזמן היה יום עצמאות שייצר בי תחושות שלמרות שהן מוכרות מאוד לא היו ברורות לי עד הסוף, תחושות מרכזיות לחוויה שלי (ואני מנחש ששל עוד אנשים) של חגים.
יום העצמאות הוא חג עם לאומיות חזקה מאוד, ובהקשר הזה הוא, וחגים רבים אחרים, בעייתיים פוליטית מסיבות שכולנו מכירים, או לפחות הכולנו שלי מכירים. אבל יש בו, ובחגים אחרים, יחס לקולקטיבים רבים. חגים מייצרים ציווים להשתייכות לקולקטיבים מסוגים שונים – לאומיות היא אחד מהם, אבל יש גם אחרים, מסוג שונה, כאלה שאינם מדומיינים או שמדומיינים פחות, שהחגים פועלים בנוגע להם באופן שונה. נראה לי שרוב הדבר המוכר ולא ברור מההתחלה הוא שהם מעמידים במבחן את יכולת התפקוד החברתית שלנו.
דוגמא (שנבחרה כי היא מוכרת לי הכי טוב, אבל היא לא בהכרח הכי טובה): לרוב, ימים של חגיגות קולקטיביות קוראים לי החוצה בכח מפתיע. אני יודע שאיפה שהוא, בפאב או באיזו מסיבה פרטית של חברים של חברים שלי שכולם בה חברים של חברים שלי וקצת יפים יותר, מסובכים פחות ומעניינים פחות, כל האקשן קורה. וזה העניין, זה הקול שמשתלט על הסיטואציה – הכל קורה עכשיו במקום אחר, וצריך למצוא דרך להיות חלק מה"הכל קורה" כי זאת הזדמנות וזה מבחן, וכי שם נמצאים כולם: כולם חוגגים עכשיו, כולם חוגגים עכשיו ביחד, וחווים את החוויה המדהימה של הביחד החד פעמי, חוויה שהאפשרות שלה ידועה גם למי שלא מממש אותה והייחודיות של האפשרות הזאת (אי אפשר תמיד, אפשר עכשיו וצריך לנצל את האפשרות כל עוד אפשר) ידועה היטב גם היא.
לעוצמה חזקה כל כך של ציווי לפעול חייבת להתלוות תחושה של חד פעמיות. פספוס וכורח לא יכולים להתלוות למשהו יומיומי. אם יהיה חג גם מחר, אז לא נורא, לא יצאתי, נצא מחר, שטויות. חייבים להרגיש כאילו זה אירוע נדיר. ומה שמדהים שאכן החגיגות הקולקטיביות האלה מציגות את עצמן תמיד כאירוע של "פעם ב..", כזמנים נדירים שבהם ורק בהם הכל קורה – "פורים פעם בשנה – ואתה יושב בבית ? ", וזה למרות שבפועל, הן מתרחשות אחת לחודשיים בערך, כי גם "סילבסטר פעם בשנה – ואתה יושב בבית" וכן, גם "יום העצמאות פעם בשנה – ואתה יושב בבית" ויש עוד רבים (הבא הוא ל"ג בעומר).
מיפוי
אם אנסה רגע למפות חגיגות קולקטיביות, סוגי קולקטיבים, ואת הקשרים ביניהם בהתאם להכרות שלי עם העולם, יוצא משהו כזה (שמיד אחרי שאציג אותו אסייג):
- הזוג. החגים הרלבנטיים הם טו באב, ולנטיינז דיי, סילבסטר ואולי יש עוד כאלה. כזוג, אני, וכמעט כל מי שאני מכיר, לא עושה בהם כלום, אבל כלבד, הם גורמים כמעט לכולם להרגיש רע בלא בזוגיות שלנו.
- המשפחה המצומצמת והרחבה. החגים הרלבנטיים ביותר הם פסח וראש השנה. אני, והרבה מאלה שחייבים ללכת עם המשפחה, מתבאסים עליהם לעתים קרובות, אבל מי שאין לו לאן ללכת, בייחוד כשהם ההורים, לרוב מרגישים רע מאוד.
- החברים הקרובים וקשרים חברתיים חלשים יותר, שבנפרד מהווים תנאי הכרחי למשהו מעניין:
3.א. היכולת להשתייך לקבוצה רחבה של אנשים שאני מכיר חלק מהם אבל לא את כולם – קולקטיב חצי מדומיין – בו את אלה שלא מכירים, לא מכירים בצורה הרצויה. זה הקולקטיב שמרכיב את האנשים שאני רוצה להיות איתם באותו אירוע. אנחנו לא מכירים אחד את השניה אבל יש לנו אנחנו חזק והנה אנחנו נמצאים במקום שכולנו בו.
יש כאן עניין חזק של יכולת תפקוד: האם אני מוזמן לאירועים, כמה אנשים אני מכיר שם, האם נח לי שם, האם אני יודע לדבר עם האנשים הלא מוכרים בצורה רצויה, האם הם לא מוכרים לחלוטין או שיש הכרות קטנה, מה יש יותר, אנשים שאני לא מכיר אבל מזהה או אנשים שלא מכירים אותי אבל מזהים אותי ואפשר לחשוב על שאלות נוספות.
הערת שוליים: אני חושב שהקולקטיב הרלבנטי עבורי, שאני (והרבה שמשויכים אליו) ביחסים אמביולנטיים מאוד איתו הוא תל אביבים-שמאלנים-אקדמיים-אמנים- צרכני תרבות. שפה יש כמו תמיד ניואנסים שאפילו אני לא מבין. אני לא אוהב לחשוב על עצמי כחלק מאף אחת מהקבוצות האלה. אני לא יושב אף פעם בפרוזדור, אבל שם נמצאים חברים שלי וחברים של חברים שלי ואני נראה ומתנהג בדיוק כמוהם. יש פה הבדלה שפועלת בלי שאני מצליח להעניק לה תוכן.
הקולקטיבים של החברים מקושרים להמון חגים, הבולטים הם יום העצמאות, סוכות, ל"ג בעומר, יום כיפור, פורים. אבל כנראה שרלבנטי גם לכל השאר, לפחות חברים קרובים רלבנטיים גם לכל השאר.
הבהרה: בנוגע לקולקטיבים, בולט בהעדרו הקולקטיב הלאומי. הדגש שלי הוא על הקולקטיבים שאנחנו מצווים לתפעל ובוחנים את עצמנו על סמך היכולת שלנו לתפעל אותם ועל סמך המיקום שלנו בהם, אני לא חושב שהלאומיות עונה לדבר הזה. טקס יום השואה או יום הזיכרון יכול להיות רלבנטי כשהוא מתרחש בתוך בי"ס או בקיבוץ, אבל לא בעולם שלי, הוא פשוט לא מפעיל אותי ככה, הוא לא מעמיד את הרשת החברתית שלי במבחן. אם זה הקריטריון, אני חושב שאלה הקולקטיביים המרכזיים.
.
הסתייגות: השיוך בין החגים לסוגי הקולקטיב לא מדויק לחלוטין, רובם קשורים בצורה קצת שונה לכל אחת מהקבוצות וליותר מאחת מהן – סילבסטר גם קשור לרשתות חברתיות, יום כיפור קשור גם למשפחה המצומצמת, ערבי פסח וראש השנה קשורים גם הם לרשתות חברתיות, ל"ג בעומר קשור לזוגיות ואפשר להמשיך. שמתי כל חג איפה שנראה לי שהוא פועל הכי חזק.
תוכן הציווי (ממסדי או אלטרנטיבי) ופעולת הציווי
לאנשים שמתפקדים חברתית מצוין, החגים האלה חסרי משמעות כמעט. זה נכון גם, ולא פחות, אם הם מתפקדים חברתית בכיוונים אלטרנטיביים חתרניים, שהם בעצם, בהקשר הזה, לא אלטרנטיביים ולא חתרניים (וממש לא בטוח שכדאי להיות אלטרנטיביים וחתרניים במובן העמוק של המילה כי לא ברור אם אפשר לייצר אלטרנטיבה שמחה מהסוג הזה). הטקסים האלטרנטיביים מחליפים את התוכן של הטקס אבל שומרים על הצורה. ככה גם אפשר להבין למה לכל טקס לאומי יש טקס אלטרנטיבי באותו יום. בעקרון, הייתי חושב (ואפילו הייתי) שאם הטקס לא מייצר את תחושת הקולקטיביות הרצויה, פשוט לא תרצה להשתתף בו. למה לערוך טקס אלטרנטיבי באותו הזמן ? אז ההצדקה היא גם פוליטית, אבל פוליטית לא בטוח שנכון לערוך טקס אלטרנטיבי באותו יום בדיוק – אולי כן, אולי לא, לא יודע, ובטח שאין סיבה פוליטית לקיים אירוע חברתי בפסח או בערב יום העצמאות.
אבל אי אפשר פשוט לא לרצות, באמת לא לרצות, זה קשה, זה דורש המון כח, כח שקל לשאוב קולקטיבית, וטקסים אלטרנטיביים יכולים לספק אותו, אבל קשה מאוד להשיג לבד. הציווי לתפקוד חברתי חזק מאוד והוא נשאר (או תחושת הכישלון נשארת) גם אם יש חוסר הזדהות עם קולקטיב מסוים נפוץ, הכישלון\הצלחה הוא כשלון\הצלחה צורני של האישיות החברתית.
בכל אופן, לאנשים שמתפקדים חברתית מצוין בכל המישורים – זוגיות, חברים קרובים ורחוקים, משפחה מצומצמת ורחבה, החגים האלה לרוב יהיו יום כיף אבל הם קורים ועוברים, לא ביג דיל. הם פועלים חזק הרבה יותר על המתקשים חברתית. או אז מופיעה הסנקציה – אם הציווי לא נענה, ואני לא מאשר מיקום חברתי עוצמתי ואפשרויות חברתיות רבות, תחושת כשלון חזקה עוטפת אותי מבפנים.
זאת בעצם טענה שהחג מייצר ציווי לאשר קומפטנטיות החברתית, שהעולם החברתי שלנו מעוצב בצורה כזאתי שאנשים שלא חלק, ידרשו להרגיש את זה, כל כמה זמן. מס אי שיתוף פעולה, מס קשיים חברתיים. וזאת הסיבה שבחגים האלה הלבד נוכח יותר. ושוב בולט שמדובר בציווי לצורה: אפילו לא צריך לרצות לחוות את החוויה המשותפת המקובלת, לא צריך שיהיה העדר של משהו ספציפי רצוי בשביל להרגיש רע, גם אם אני מוזמן למסיבה ולא הולך כי אני יודע שלא הייתי נהנה בה, וגם אם יש אפשרות ללכת לאירוע פוליטי לציון הנכבה ואני לא בוחר בה, הכישלון מורגש, לא הצלחתי להפוך לקולקטיב ברגע של ציווי לכך (כמובן שיש פה היררכיה, יכול ולא רוצה הרבה יותר טוב מלא רוצה ולא יכול, שהוא הרבה יותר טוב מרוצה ולא יכול), כלומר, הישות החברתית שלי אינה קומפטנטית. התוכן האפשרי שנדחה לא משנה את העובדה שאף תוכן לא נבחר.
אפשר להסתכל על זה גם מהצד ההפוך – "חגים מעצבים ומתחזקים את המבנה החברתי שקיים בתודעה וברצונות של פרטים", וזה באמת גם ככה, אבל נראה לי שבאופן גורף הם גם גורמים להרגיש רע, כי בעצם, מעטים האנשים שמתפקדים חברתית מצוין בכל המישורים, אני לא מכיר כאלה.
יחסים בין עצמי לקולקטיביים
אני כותב פה מתוך נקודת המבט שלי וזה מורגש, מה שלי תמיד היה קל זה משפחה מצומצמת וחברים קרובים. זוגיות ורשת חברתית רחבה היו קשים יותר. בשנות התיכון וקצת אחרי קשה מאוד, ואז החגים האלה היו מבאסים ממש. עם הזמן השתפרתי מאוד בשני האתרים האלה ואפשר להגיד שאני מתפקד יופי, אבל בכל זאת, שניהם לא תמיד פשוטים לי.
היחסים שנוצרים בין העצמי לקולקטיבים השונים מעניינים ומשתנים. עבורי כיום, הזוגיות היא הצורה החזקה ביותר במשחק הפוקר של הציוויים הקולקטיביים. כשיש לי ביחד של זוגיות אני יכול לסרב לציווים ליצירת קולקטיבים אחרים בלי תחושת כשלון (לדוגמא עכשיו ממש ביום העצמאות המדובר). וזה לא תלוי בכך שאני אהיה עם בת הזוג בזמן שהייתי אמור להתחבר ולהפעיל את הרשת החברתית שלי. מספיק לי להיות איש בזוגיות בשביל להיות מוגן. אני יכול להרגיש (וזאת מילת המפתח פה) שאני לא מתיישר והופך לחלק מקולקטיב שכרגע קראו לי להיות, אבל שזה לא נורא (אולי כי אני כן חלק מהקולקטיב המקודש ביותר).
אבל זה מאוד משתנה, זה לא תמיד היה ככה, היו זוגיות שלא הגנו עלי. היו זמנים שכל שאיפתי היתה רשתות חברתיות מפותחות וזמנים אחרים שבהם היו רשתות חברתיות מפותחות שרציתי שייעלמו, היו פעמים שחברים קרובים הגנו על העדר זוגיות, היו הרבה יחסים שונים לקולקטיבים האלה, כאשר תמיד אלה שהתפקוד בהם לא משהו, עוברים רמה מסוימת של פטישיזציה.
אני מנחש שאצל אחרים היחסים רבים ומעניינים, אני מכיר אנשים שכל אחד מהקולקטיבים האלה פשוט ומסובך להם ברמות שונות, מעניין לראות איך החגים פועלים על אנשים באופן שונה.
