הפחחח, כמו "אני ראשון", זכה עד עתה בעיקר להרמת אף. כאחד מנציגיה המובהקים של תרבות הדיבור הטוקבקרית, לא היה לפחחח סיכוי אמיתי לקבל תשומת לב חיובית. ודווקא מגיע לו, לפחחח.
כי זאת יש לדעת, הפחחח הוא אי, קרקע מוצקה, שמסביבו מימי הפוסט-מודרניזם גועשים מרה. כאשר הכל מוטל בספק, נבחן מחדש, נקרע לגזרים, נותר הפחחח כעדות אחרונה לאמונה בייתכנותו של המופרך. אמרת 'פחחח', שילבת 'מגוחך' ו'אינו ראוי לדיון' בארבעה עיצורים עוקבים. הפחחח, אם תרצו, הוא אונומטופיאה של בוז, כך בוז נשמע כשהוא גולש מן הקרביים אל החיך. בדקו נא, כך זה נשמע בדיוק.
ומי שמגלה את נפלאות הפחחח, קשה לו הגמילה. כי הפחחח מאפשר לנו לראות מעבר לצד השני של המטבע, מעבר לעמק השווה, והיישר אל עבר המובן מאליו. וישנם דברים שאמורים היו להיות מובנים מאליהם, גם אם זה אינו המצב בנוגע לכל בני האדם. לבטל את מצעד הגאווה בירושלים? פחחח. אהוד ברק לראשות הממשלה? פחחח. זיהוי ביומטרי למבוגרים? פחחח ופחחח ופחחח.
ולומר יותר מכך זה לומר יותר מדי.