תגית: מנחם פרי

ילדים, היזהרו מ

"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.

ימי הבילדונג

בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם הזה, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את החניכה הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה הזה, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה הזה, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את זה. אתה נהנה מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. זה, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות גג. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. זה לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל זה כדאי מאוד.

ערבי שירה

ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם זה לא זה ולא זה, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל זה, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה כזה. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים זה מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ככה. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין זה לבין מה שזה אמור להיות. לא כך זה אמור היה להיראות.

אפילוג

"כשאני כותב את זה אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו הכי תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. כי אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את זה בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את זה, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה כזה – אתה כבר איש תרבות – כי אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".

לופט-גשעפט

כ-60 "אנשי ספרות צעירים", בניסוח הקולע של "הארץ", חתמו על עצומה נגד המלחמה, שארגן איש ספרות צעיר בשם ניר ברעם. הניסוח של "הארץ" קלע גם לדעתו של ברעם, שסירב בתוקף להכניס לעצומה אנשי ספרות ותיקים יותר, כולל טיפוסים לא קשישים מדי כמו רונית מטלון או אתגר קרת. המלחמה בלבנון, כך נראה, חשובה לברעם פחות מהמלחמה בבית, הפנים-ספרותית.

עסק משתלם, העצומה הזו. ייצרת קטגוריה, איש ספרות צעיר, והשתחלת לתוכה בהינף חתימה. לא כל מי שחתום על העצומה התכוון לכך, אבל נראה כי לפחות חלק מהם ידעו טוב לאן הם חותרים, ותחת מה.

אז אפשר להגיד כל מיני דברים בעניין, אבל עם המלחמה הזו ברקע זה מרגיש ילדותי אפילו להתעצבן על זה. ובכלל, דיבורים שלמים לקחה המלחמה הזו, והפכה לבנאליים ברגע. אז נוותר, ובמילא מיטל נסחה זאת טוב יותר קודם.

בגיליון השני של "סימן קריאה", שיצא במאי 1973, כתב יפה מנחם פרי (ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי להודות בכך) על מאבקים ספרותיים:

"בתל אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות-ספרותיות 'גדולות'? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ה'קנון' הספרותי המקודש? […] דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב-צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט זה לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשריות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפות השום. שלום ושלווה ושיממון".

הדברים תקפים עדיין, ואין כל כך מה להוסיף עליהם. רק דבר אחד: הנה, חזרו המאבקים הפנים-ספרותיים, סופרים ישנים וסופרים חדשים, בעד ונגד. אבל ספרות עדיין אין. אם בעבר נדרש זך, כדי להרים ראשו, לכתוב רצנזיה על שירת אלתרמן, היום שיטות היח"צ של ברעם כבר אינן קשורות לספרות, וגם לא למלחמה, רק ליח"צ, ולו בלבד.