תגית: מלים

החיים כמשל

נחשו מי. ויקיפדיה תמיד קראתי ברצינות. פעם יותר. אולי אין אף אחד שיכול לקרוא ביתר רצינות מילד בן חמש. אבל הקריאה הרצינית שלי החלה רק בתיכון, עם "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. התרגום היה ישן וקשה, והייתי צריך לעבור כמה עמודים עד שהעברית נראתה הגיונית פתאום. אני זוכר שחשבתי כך גם אז. כלומר, שהופתעתי מההתרגלות, מהדרך שבה השפה הפכה לטבעית. זה נראה כמו כרטיס כניסה זול – קרא מעט, והספר כבר יבוא אליך.

וזה גם היה מתגמל. מתגמל באמת, במובן הישן שבו מדברים על ספרות מתגמלת. אני זוכר עד היום חלקים מהתיאור של המגיפה השחורה בספר, ואני זוכר כמה הם הפעימו אותי, כתיאורים, לא כעלילה.

מחירים ומתנות

הקריאה בבורדייה גורמת לי להרגיש אבוד. קשה לי ליישב בין ההסכמה, המוחלטת כמעט, לניתוח שלו לשדה הספרות, לבין כמה מהחוויות שעצבו אותי וגרמו לי מלכתחילה להיכנס לשדה הזה, גם אם רק לעמדת השוליים הקטנה והמפוארת הזו. בתיכון ישנם מעט מאוד כוחות חברתיים, אם בכלל, שמעודדים אותך לקרוא. כלומר, הקריאה אצלי היתה למרות, ולא בגלל, מכניקות הדחייה והמשיכה של חברת בני האדם.

ובעצם, גם זה לא לגמרי נכון. קבוצת ההתייחסות שלי קראה. הם קראו הרבה. ובעצם, גם זה לא מדויק. כי עם הרמן הסה התחלתי בהתנתקות איטית גם מהאנשים שהקיפו אותי, ושקראו בעיקר מד"ב. במשך זמן רב אחר כך, מד"ב היה מה שרובם המשיכו לקרוא. כך שבתיכון קראתי, ובתיכון קראתי את מה שמבחינה חברתית כנראה שלא היה טעם לקרוא. הקריאה היתה מתגמלת, והמחיר היחיד שיכולתי לראות היה כרטיס הכניסה ההוא, הקושי שבלהתחיל. מחיר נוסף, פעוט: האפשרות להתאכזב מספר.

דיגרסיות תאורטיות קלות

אחד מהרגעים החזקים של תפיסת השדות של בורדייה הוא הדרך שבה בכל שדה מתקיים הון משלו, שכל שדה מגדיר, ושהופך, מרגע שאתה בתוך השדה, להגיוני, למעין אקסיומה שבדיעבד. כלומר, ההון ספציפי לשדה. כלומר, ההון אינו בר המרה להון בשדות אחרים. כלומר, ההון של שדה מסוים נראה הגיוני, טבעי, מרגע שאתה בתוך השדה. ומרגע שההון הגיוני, פועלת עליך גם הדינמיקה הרגילה של השדה – המרוץ אחר ההון – וגורמת לך לקבל את חוקי המשחק הייחודיים של אותו שדה היפותטי.

הבעיה היא, אם כן, כיצד אדם נכנס לשדה. או, בניסוח אחר, מה גורם לאדם לרצות להתחרות בשדה מסוים, לשלם את מחיר הכניסה לשדה, ולהתחיל בו מאפס? ולמרות שאני משוכנע שאי אפשר למצוא לכך תשובה שלא יהיה לה גם פן חברתי, נדמה לי שהפן החברתי אינו היחיד.

המאחורה

בגיל 17, אני חושב, קראתי את "מלים" של יותם ראובני, והחלטתי שאני רוצה לכתוב. כתבתי גם בעבר, אבל לא מתוך אותה רצינות. יותר כשעשוע. לקחתי את "מלים" מהספרייה של ההורים שלי, בגלל הכריכה האחורית. זה היה ספר לבן, צנום יחסית, שאת מקום הטקסט של "המאחורה" תפסה סדרת מספרים. התחלתי לקרוא. אני זוכר את ההפתעה. אני זוכר שחשבתי – במלים הללו – "מותר לכתוב ככה?".

אלו מלים מוזרות, ויכול להיות שלא בהן חשבתי. אבל אלו המלים שבהן סיפרתי את האנקדוטה הזו מאז. אי אפשר להבין אותן בלי ציטוט מהספר. הפרק, שנקרא "למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו", מתחיל במלים הללו:

"נולדתי לתוך עולם מהיר מדי, מלוכלך ובלי מוצא. עולם מחפיר כדי כך, שאף לרחם עליו אין טעם. במשך שנים, אולי חמש או שבע, ישבתי בכל מיני מקומות (בעצם, רק במקום אחד שהשתנה בלי הרף), וכתבתי כמו משוגע, מסוגר כמו מצורע, כאילו יש בכך תשועה".

הוא נגמר, אגב, עמוד אחר כך, במלים הללו:

"החשיבה הלילית דומה לינשוף. אין לה עיניים. אני תוהה לפעמים אם הייתי מוכרח לבוא לארץ הזאת. אני שואל מה היה מתרחש אלמלא באתי. מוות מרחף כאן בעננים. אני רואה שלא אמרתי שום דבר על זכריה סטנקו, ורציתי, באמת, לומר עלו כמה מלים".

מותר

"מותר לכתוב ככה" היא שאלה מוזרה, ולא בגלל שברור שמותר, אלא בגלל שהיא מניחה אפשרות של איסור. לא הנחתי, אני חושב, איסור מפורש, אלא יותר אפשרות מובלעת, טמונה בתוך סדר הדברים הטבעי של מי יוציא את הספר ומי יקרא אותו. אחר כך גיליתי שמדובר בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים, מה שמסביר את עצם קיומו. אבל ה"ככה" בשאלה ההיא מעניין לא פחות. כי הכתיבה הזו, הכתיבה עצמה, עשתה עלי אפקט. שפטתי אותה ביחס לכל דבר אחר שקראתי – זה ברור – אבל לא היה שיפוט ללא ה"ככה", ללא הטקסט עצמו. ובעצם, זה די מובן מאליו.

וחזרה לתיאוריה

גם אם אנו מפשיטים מהעולם הכל, ומותירים בו רק את המשחק החברתי, לא יתכן שלהון בשדה אחד אין ערך בשדה אחר. לא יתכן. אחרת, איש לא היה מוצא טעם להיכנס לשדה, ולשלם את מחירו. אני מניח שגם בורדייה היה מסכים עם זה; למרות שלא ראיתי עדיין אמירה מפורשת שלו בעניין יש מספיק רמזים לכך. אבל אין צורך בבורדייה, צריך רק לראות את גרוסמן מדבר על אולמרט, את א.ב. יהושע מדבר על הזהות היהודית, את עוז כותב על ילדותו בישראל. ודאי שיש להון שלהם ערך. יותר מכך, יש ערך לנקודה המסוימת שלהם בתוך השדה הספרותי. כלומר, לא רק לכמות ההון בשדה, אלא לכך שהטריומוורט הנ"ל מיצב את עצמו (בניגוד נניח לאתגר קרת, ליותם ראובני, להופמן) כסופרים של הישראליות, תהא זו אשר תהא.

ואני מניח, כאמור, שגם בורדייה היה מסכים עם זה, ואולי פשוט לא הספקתי לקרוא משהו שלו שמדבר על האופן שבו שדות מתממשקים זה עם זה, הופכים, זה לצד ובתוך זה, לדבר מה בסדר גודל של מדינה, עם, זהות לאומית.

אפשר גם לפרוט זאת לפרוטות. ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על התפקיד של מערכת החינוך בהענקת לגיטימציה ליצירות וסופרים בתוך השדה הספרותי. אבל אותה לגיטימציה היא חזקה כל כך, בדיוק משום שהיא אינה מכוונת לשחקנים בשדה עצמם; העיתונות משחקת תפקיד דומה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה ערכו הכללי, הלאומי, של הון בשדה מסוים על פי מספר וגודל הראיונות עם שחקנים באותו שדה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה שער ההמרה של אותו הון משדה אחד לשדה אחר, על פי סוג הדברים שמותר לשחקן בשדה מסוים לומר על שדה אחר. בגדול, לסופרים יש הון פוליטי רב יותר מלמשוררים, וההון הפוליטי של שניהם גדול מזה שיש לציירים, למשל. אפשר להמשיך, שכן לאמנים, נראה לי, יש הון פוליטי גדול יותר מלזה של מרפאים בדיקור סיני. ואפשר גם להראות שהון פוליטי מסוים יש לכולם, כנראה, להבדיל מהון בשדות אחרים. עמוס עוז לא יחלק עצות על נגרות (ומאידך, אולי תשמעו אותו מקונן על מצב הפסיכולוגיה).

ובאשר להסה

ועדיין, יש את העניין הזה עם הרמן הסה. ואני לא חושב שהוא פתיר בשפה בורדזיאנית. נרקיס וגולדמונד היה הספר המושלם לקרוא בגיל 16. וכן, בגלל היחס בין מה שכתוב בו לבין סוג העמדה החברתית שיש לבני 16 בעולם (בידוד יחסי משדות אחרים, תקופה של השהיה לימינלית וכו' וכו' וכו'). אבל אלף ספרים אחרים, מושלמים לא פחות מבחינה זו, לא היו עושים עלי את אותו אפקט.

וגם זה מובן מאליו, בעצם.

ועוד דיגרסיה תאורטית, לקראת סיום

ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על שני סוגי כותבים – אלו שכותבים ל"שדה הייצור המצומצם" ואלו שכותבים ל"שדה הייצור הרחב". הכותבים בשדה הייצור המצומצם כותבים, למעשה, לאנשים אחרים בשדה הייצור המצומצם. קהל היעד שלהם הוא סופרים אחרים, מבקרים, אנשי אקדמיה. הם במשחק של בידול מתמיד, בניסיון למצוא מקום משלהם באותו שדה, ויצירותיהם הן הדרך שבה הם מבדלים את עצמם. כותבים בשדה הייצור הרחב מכוונים לקהל גדול יותר, לקהל שאינו מורכב רק משחקנים באותו שדה. יצירתם, כמו גם האופן שבו הם תופסים את תהליך הכתיבה, מושפעים מכך.

וזה נראה לי נכון, בגדול. אבל לא רק. עצת הכתיבה הטובה ביותר ששמעתי מעודי היתה של סימור גלאס, ב"הרימו את קורת הגג, נגרים". כתוב את מה שהיית רוצה לקרוא, הוא אמר. והעצה הזו, שנשמעה לי מדויקת בפעם הראשונה, נעשתה ברורה יותר ויותר עם הזמן. כי אחד ממכשולי הכתיבה העיקריים, בעיני, הוא הניסיון לכתוב אל כל הקולות המדומיינים ההם, של המבקרים והכותבים והחברים ומחברי הביוגרפיה העתידית שלך. זה קיים. אנשים כותבים כך. נוצרים כך אלף ספרים שעוסקים ב"בני מיעוטים" וב"תל אביב הנהנתנית" ובעוד ז'אנרים שהמרכאות יפות להם. אבל זו לא הכתיבה היחידה, ולעתים נדירות היא שווה משהו.

וזה מוזר לי, כי אני הולך ונוטש את כל תיאוריות התקשורת שהחזקתי בהן בעבר, וכתיבה כבר לא נראית לי כמו אקט תקשורתי במיוחד. אני חושב שכתיבה היא שילוב מוזר בין תקשורת עם נמענים מדומיינים לבין פעולה הרגלית, מודעת למחצה, מתוך ההביטוס הכותב שלך, כאשר היחס ביניהם משתנה מאוד מכותב לכותב ומרגע כתיבה אחד למשנהו. המונח הזה, הביטוס כותב, נראה לי הולם. כלומר, כתיבה מתוך העמדה שלך בשדה, אבל לא כתיבה שמכוונת לשפר את מעמדך בשדה. וכנראה שגם עם זה בורדייה היה מסכים, אם זה לא חצוף מדי לטעון, גם אם זה פחות משתמע מ"שוק הנכסים הסמליים". ואולי לא. אבל זה מה שאני צריך, כרגע, כדי להיות מסוגל לחיות עם התיאוריה שלו, ולהבין למה אני מסכים עמה כל כך, ולמה, לפעמים, כל כך לא.

היקום האונומטופאי

הייתי בפריז וגם ברומא, אילפתי אריות ונמרים, גרתי בתוך עצמי וגו'. מרחבים ריבוא גמעתי, ועדיין יש מרחב גדול אחד בו לא ביקרתי מעולם, וכל אימת שמתגנבת שמועה לאוזני או גלויה לפתחי אני נמלא קנאה מאכלת, מרירה. זהו השטח הלא נודע המשתרע בין המחשבה והמילה. אני מוכרח לסייג מראש שאנשים יותר חכמים ו-ודאי יותר משכילים ממני כבר כתבו על הנושא הזה מזווית מדעית/פילוסופית הרבה יותר רצינית, אבל הפוסט הזה לא מדבר בפילוסופית. הוא לא יכול. חסרה לו חוליה. כאמור, אף פעם לא ביקרתי במרחב שבין המחשבה והמילה. כשהייתי צעיר יותר, צעיר ממש, ושרידים של הוויה טרום-מילולית עדיין קרקשו לי בתת המודע, הייתי מנסח את השאלה בערך ככה: איך תינוק חושב? התמיהה היתה בדבר הצורה שמחשבה מתגלגלת אליה בדעתו של תינוק שעדיין לא רכש שפה. רק שנים אחר כך הבנתי שבעיני הרבה אנשים הסוגיה בכלל לא רלוונטית – התודעה שלהם ממשיכה להתקיים במרחבים לא מילוליים. המילים הן גלגול מאוחר, מטמורפוזה שהמחשבה נאלצת לעבור בדרך לתקשורת עם העולם החיצון. אשר לתודעה – – – ובכן, יש לה את דרכיה המרומזות לתקשר עם עצמה.

אבל אני פשוט לא מכיר את הדרכים האלה. חיפשתי וחיפשתי ולבסוף נכנעתי והבנתי שגבולות ההכרה שלי תוחמים כך את העולם, שתודעה וטקסט אחד הם. את ההפרדה העמוקה בין האידיאה של רעיון ובין הנוסח אני לא מסוגל לעשות – מבחינתי זה לא יותר מאשר הפער בין נוסח כושל לבין נוסח אחר, "אידיאי". יתר על כן, זה כבר כמה שנים, מאז הבנתי שמשהו כנראה חסר לי שם, שאני מבחין בתופעה משונה במיוחד: תובנות באות לי דרך קבע בצורת שיחות-מדומיינות, בהן אני כבר מתאר את התובנה. זה יכול להיות עם חברים, בראיון לעיתון או אפילו בלי נמען ספציפי. פשוט, במקום להבין משהו וללכת לתאר אותו, אני מתאר משהו בדמיוני ודרך כך מבין אותו.

גם הפוסט הזה, אגב, נולד כפוסט. בתוך הראש שלי. הוא היה מוכרח להיכתב בדמיוני כדי להנביט את המחשבה שהוא מבטא.

ואני מתעצבן כשאני שומע אנשים מדברים על תחושות שאי אפשר לבטא במילים. אם זה לא אולקוס – שגם בשבילו יש מילה – אני כנראה לא מכיר את זה. אני מתעצבן כשאנשים מגיבים לדבריי ב"זה כל כך אנליטי", או משהו; בהתחלה אני מתעצבן כי אני חושב שהם מעמידים פנים, ואחר כך מתעצבן יותר, כי אני מבין שהם כנראה מכירים משהו שאני לא.

אני כותב את השורות האלה ומבין תוך כדי שזה לא מדויק, שזאת הגזמה. קורה, אפילו קורה הרבה, שאני מרגיש משהו ולא יודע מה זה. אבל כשאני לא יודע, אני אשכרה לא יודע. לא "מתקשה להסביר", לא "לא מוצא מילים", פשוט לא יודע. לכן כנראה שווה לחדד ולומר שהאחדות מתקיימת לא בין המחשבה/תחושה/הרגשה והמילה, כי אם בין הידיעה והמילה. וכאן, בעצם, אני יכול גם לתחום, בגבולות ברורים, את המרחב הזה שעיני טרם שזפו: שם, בין ההרגשה והמילה, עוד קילומטר אחד שאנשים צריכים לגמוע, כשכבר יש להם הבנה פנימית מלאה של מצב מנטלי אבל עדיין אין להם טקסט בשבילו. במילים אחרות, יש שם, במקום ההוא, זן אחר של הכרה. זן שלא נתקלתי בו; המחשבות שלי פשוט לא הולכות בדרך הזאת. הן תמיד קופצות דרך איזו פרצה בגדר מ"סימן שאלה" היישר אל "תיאור ורבלי". המדבר שבאמצע הוא מיסטיות גמורה מבחינתי. אני לא מסוגל לדמיין אותו כמו שהגיבורים של "שקיעה" לא מסוגלים לדמיין את היקום – זה פשוט מעבר לגבולות המוחלטים של התפיסה שלי. אז אם מישהו מכם נוסע לשם בקרוב, אני אשמח מאוד לטרמפ. ואם הרכב מלא, אני מוכן להסתתר בתא המטען.

מילים, מילים, מילים

כבר היו כאן כמה רשומות שעסקו בג'ורג' אורוול בדרך כזו או אחרת. אני רציתי לכתוב גם משהו בנושא, אבל, בהבזק של טמטום, החזרתי את "מתחת לאף שלך" לאסא. כאמור, מדובר בספר מרשים, מכמה וכמה בחינות, אבל מבחינה אחת, לטעמי, הוא מרשים במיוחד. אורוול כן. הוא הצליח לשכלל צורת כתיבה שהיא גם סוחפת וגם – איך לומר? – אחראית. קריאה בו היא חוויה חזקה כל כך לא רק בגלל ה"כנות" שבה (בהעדר מונח טוב יותר), אלא גם בגלל שהיא מבליטה עד כמה חסרת כנות, חסרת אחריות, היא כתיבתם של אחרים. וב"אחרים" אני מונה גם את עצמי.

סיבה עיקרית לכך, מן הסתם, היא טיב הרעיונות שאורוול מציג, והאומץ שבעצם הצגתם, ויוסי כבר כתב על כך. אבל אני חושב שיש לכך טעם נוסף, והוא קשור פחות לרעיונות ויותר לאופן שבו הם מוצגים. הכתיבה של אורוול כנה, ולא רק רעיונותיו.

אבל אין לי את הספר כאן, כך שאור גדול לא יצא מהרשומה הזו. עם זאת, מקום טוב להתחיל לדבר על סוג הכתיבה הזה הוא המאמר "Politics and the English Language". בקצרה, אורוול דן בדרכים שונות שבהן השפה משמשת לעמעום של רעיונות, ולהסתרת המסר:

It (השפה האנגלית) becomes ugly and inaccurate because our thoughts are foolish, but the slovenliness of our language makes it easier for us to have foolish thoughts.

כל סוגי הכתיבה הגרועה שהוא מונה, משימוש במטאפורות שחוקות ועד לשימוש במילים יומרניות, נותרו על כנם עד היום, ואין טעם להרחיב בכך. אבל העברית, תודה לאל, ובמיוחד חלק מסוגי השיח שנפוצים כיום, מספקת לא מעט סוגים נוספים של כתיבה מרושלת, פרועה או דמגוגית סתם. להלן מבחר דוגמאות מייצגות, ואתם יותר ממוזמנים להוסיף עוד בתגובות או בפוסט נפרד (עדיף בפוסט נפרד, כמובן. אז נוכל לסכם את כל הפוסטים, ולקרוא לזה "פרויקט") .

אמת:

קשה לדבר על המילה הזו מבלי להיכנס לשדה המוקשים הפילוסופי-למחצה שסובב אותה. קשה, אבל כדאי. לפני שמשמעות המילה הורחבה עד אין קץ, היא שימשה באופן פשוט והגיוני למדי כהצבעה על ההתאמה בין טענה לבין העולם. כך, משפט כמו "אני כותב מילים אלה קצת לאחר חצות" יהיה אמיתי משום שאני אכן כותב מילים אלה בסביבות שעה זו. מכאן שהמילים "אמת" ו"שקר" אינן מתייחסות כלל לעולם, אלא ליחס שבינו לבין ייצוגו.

אלא ש"אמת" זכתה לכל מיני הרחבות מטונימיות, שלא עשו עימה חסד (בניגוד, אגב, ל"שקר", שנותר כמעט לא נגוע, למיטב ידיעתי). צד אחד משתמש במילה כתחליף למילה "מציאות", באמצעות משפטים כ"אין אמת" או "יש אמת". צד שני משתמש במילה כדי לציין אמונה סובייקטיבית – "האמת שלי", "האמת שלו", "האמת שלנו". מאחר שכל אחת מן הגישות הללו יכולה למצוא תחליף ראוי בעליל למילה "אמת", המילה משמשת בעיקר לניהול רושם – שכן, ללא ספק, זו מילה "גדולה" – או בגלל בלבול פשוט. כך או כך, מילה זו התרחבה עד כדי כך שהשימוש בה נוטה להפוך כל דיון ליעיל פחות וצעקני יותר.

פעלים פקטיבים:

פעלים פקטיבים הם פעלים, שהדובר מאמין כי המושא שלהם נושא ערך אמת. "הבנתי", "ידעתי" ופעלים מסוג זה משמשים כדי להצהיר על אמונת הדובר באמיתות הטענה שבמושא. כך, המשפט "הבנתי שאשתי בוגדת בי" אינו אומר בהכרח שאשתו של הדובר בוגדת בו, אבל הוא כן מצהיר שהדובר מאמין בכך.

בכמה וכמה סוגי שיח, משמשים הפעלים הללו בתבנית הבאה: פועל פקטיבי [הכנס משפט מופרך כאן]. המטרה היא להכניס לדיון טענה חדשה, לרוב מפוקפקת, ולהשתמש בה כאקסיומה, שאינה ניתנת לוויכוח. חמקמק במיוחד הוא השורש ל.מ.ד., שאינו בהכרח פקטיבי, אבל יש לו השתמעויות כאלו. כך, משפט נוסח "דרידה לימד אותנו שהכתיבה קדמה לדיבור" מופיע במערכה הראשונה, רק כדי לאפשר לכותב לטעון ש"יש להבין שכולנו לסביות" במערכה האחרונה.

פרדוקס:

בכלליות (ובאופן פשטני משהו) ניתן לומר כי "פרדוקס" הוא משפט בעל סתירה פנימית, למרות שהוא מבוסס על הנחות נכונות לכאורה. ה"לכאורה" שם כי במציאות אין פרדוקסים, רק בתפיסתנו את המציאות. כך, לפחות, יש לקוות. כיום, בכל אופן, הלכאורה התרחב עד בלי די, ויחד עמו המושג "פרדוקס". למילה יש אמנם צליל יפה, אולם משמעותה הנוקשה והמצומצמת, לטעמי, יפה יותר.

הנקודה הזו היא חלק מנושא בסיסי וכאוב יותר. בני אדם אוהבים פרדוקסים, ואוהבים מהלכים דיאלקטים. הצורה הבסיסית של תזה ואנטיתזה, שנעשות לסינתזה אחת, משום מה קוסמת לנו. יש בה משהו אסתטי. וכאשר טענה מוצבת בפנינו באורח אסתטי במיוחד, היא נוטה להיראות מעט יותר מעניינת או מדויקת מכפי שהיא באמת.

בעולם טוב מעט יותר היה השימוש במילה "פרדוקס" מסמן לקורא, שהכותב לש את טענתו לתוך תבנית דיאלקטית. בחלק מהמקרים זה אכן המצב, אך לא ברובם. בדרך כלל, כותבים נוטים להכריז "פרדוקס" בחופשיות מספקת כדי לאפשר להם להקנות לטענות מראית עין של טיעון דיאלקטי, מבלי לטרוח ולעצבן בצורה זו.

קפקאי:

האמת שקצת קשה לי להסביר למה אני מתעב את המילה הזו, אז הנה סיפור קצר, שקרה באמת, שאולי יבהיר מעצמו:

המשמרות בחדשות של נענע מתנהלות, למרבה הזוועה, עם רדיו פתוח. מי שעובד מספיק זמן מתחיל לשמוע את הרדיו רק כאשר אומרים "פיגוע". זו גם הסיבה שבשלה התחלתי להקשיב באמת רק כששמעתי במקרה שמרואיינת אמרה "קפקאי". "זה ממש קפקאי", היא אמרה. אני נאנחתי. "אני מרגישה כמו גרגור סמסא". גרגור ולא יוזף! שרץ ולא פקיד בנק! הגברתי את הרדיו, בדיוק בזמן כדי לשמוע את המראיין, מדושן עונג, אומר לה "או כמו יוזף ק, מהמשפט".

ואולי זה מה שמפריע לי, שהמילה הזו סגורה כל כך. מכל מה שניתן להוציא מקפקא, הוצאנו את הבירוקרטיה המשתוללת, ואנחנו מתעקשים להמשיך ולדשדש במקום הזה, במין חדוות "קראתי קפקא!" של בן עשרה.

הזוי:

מילה ריקה למחצה, שמשמעויותיה העיקריות הן: [לא הצלחתי ליצור משמעות בסיפור] או [הסיפור אינו מסתדר בקו עלילה סביר] ואני חושב שזה טוב.

חתרני:

מאיזושהי סיבה, יש לסוג מסוים של אנשים, בעיקר מרצים במדעי הרוח, חיבה יתרה למילה הזו. יותר מכך, המילה הרחיבה את משמעותה באופן מקסים, כך שכעת היא משמשת כשם תואר חיובי בלבד. מאחר שכמעט כל דבר יכול להיות חתרני, המילה מציינת בעיקר מגניבות.

וכאן גם שורש הבעיה. ההנחה שכל דבר חתרני הוא חיובי, מלווה בהנחה שכל היררכיות הכוח הקיימות הן רעה חולה. אני לא יודע איך להתווכח עם מי שחושב שזכות הצבעה לנשים היא אקט הגמוני ודכאני, כך שניתן, לשם הדיון, לקבל הנחה זו כאמת. הבעיה היא לא כאן, אלא במסקנה ששואבים מהנחה זו, לפיה כל פעולה שחותרת תחת היררכיות הכוח הקיימות היא חיובית. גם סדאם היה חתרני, פעם. למעשה, כשחושבים על זה, סדאם חתרני גם היום.

"העלילה כתבה את עצמה"/ "הדמויות עשו מה שהן רצו"

סופרים, תסריטאים ומחזאים שמשתמשים במשפטים האלו בדרך כלל רוצים לציין עד כמה "עגולות" היו הדמויות שלהן, עד כמה ריאליסטית היתה העלילה, ועד כמה "מלא" היה העולם שהם יצרו. כדרכם של סופרים, הם מעדיפים שלא לומר זאת ישירות, שלא להיתפס מהברסים היבריס על חם. נו די.

וחוץ מזה, רק לשם הפרוטוקול, ספר יכול להיות נהדר עם דמויות "שטוחות", עלילה לא ריאליסטית ועולם "ריק" לגמרי. הספרות לא מתה במאה ה-19.

"רציתי לחקור את"/ "רציתי לדון ב":

משפטים אלו שייכים לסוג קלישאות הסופרים (וכו') השני. כאן, המחבר כבר לא מסתפק בתפקיד העניו של האמן. לא הוא. הוא דן. הקלישאות הללו נובעות מן התפיסה הבעייתית, לכל הפחות, שאמנים זכו להביט עמוק יותר משאר האדם, ולכן יש לדעתם סמכות גדולה יותר. יש בכך היגיון מסוים, כמובן, אבל מסוים בלבד. עזרא פאונד, לואי פרדינן סלין, א.ב. יהושע, למען השם.

נרטולוגיה:

you use that word a lot, I don’t think it means what you think it means

תורכם.