תגית: מישל וולבק

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על הספר השני של שירי לנטון

הפוסט פורסם לראשונה ב"עיר האושר"

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

"BOOK II" מאת שירי לנטון, מבט מרחוק ומהצד

*

מה רואים?

אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה של השוכבת, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, מן הערימה אל מדור הריק של הקופסא. מתוך הדפים המתמעטים מבצבצים נחשפים בהדרגה פניה של השוכבת, שירי לנטון.

זו העבודה השנייה של שירי לנטון שעליה אני כותבת (זאת הראשונה, ואם היא תרשה לי אכתוב גם על שלישית). שירי היא דייקנית גדולה. העבודות שלה צלולות ואינטנסיביות באופן שכמעט מייתר את המילים. ובכל זאת, בקיצור נמרץ:

*

מימוש המטפורה

העבודה מממשת את המטפורה וחושפת את המנגנון הפיסי והתודעתי של הקריאה, איך בזמן שהופכים את הדפים (כלומר בזמן הקריאה), מבצבצות מן הדפים השטוחים דמויות חיות, תלת מימדיות. זהו פלא אמיתי שההרגל משכיח ומקהה, ושירי לנטון מזכירה ומחיה את הקשר הזה בין הפעולה המכנית של הפיכת הדפים לגילוי העולמות החבויים בתוכם.

*

חשיפת המנגנון

אני אוהבת מנגנונים. אני אוהבת את היופי הקריר והענייני שלהם שבולט שבעתיים בסביבה הרגשית והבלתי טכנולוגית בעליל של הספרות. אני אוהבת את ייצוג הזמן בעבודה – ערימת הדפים היא סוג של שעון – את הקצב (בחלק מהתמונות למטה אפשר לראות את המהירות), את הניגוד בין הלובן המופשט התעשייתי של הדף לבין הפנים החמים החיים שבוקעים מתוכו.

אני לא רוצה לומר פייסבוק, גם כי העבודה קדמה לו וגם כי זו שנינה על חשבון העומק.

*

"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" (מישל וולבק, המפה והטריטוריה)

אלה לא רק פנים שבוקעים מהנייר, זה בעצם אי, יבשת חדשה. לשקע המתהווה בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית מובהקת. BOOK II הוא המפה והטריטוריה גרסת שירי לנטון (ומתי אמצא זמן לכתוב על וולבק?).

כריכת המפה והטריטוריה של וולבק. על הכריכה: מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, מתוך גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, פרט טופוגרפי מתוך התמונה העליונה

*

עמוד קלון, ארון מתים

"לכל יש מחיר, אדוני הצעיר," אומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר וויילד. כשמביטים בפניה הנחשפים של שירי רואים את פלא הספרות. כשמתרחקים מעט נגלה המחיר: הסד, מיטת הקלון שאליה היא מרותקת. אין לי חשק להציג פה תמונות של סדי קלון ומיטות עינויים מימי הביניים, אבל השולחן של BOOK II היה משתלב באופן טבעי. על הפלא הזה של הספרות משלמים בניתוק הראש מהגוף, מהחיים. (וזה עוד טוב; ב-BOOK I הצטרפו דפי הספר לארון מתים שבו שכבה האמנית).

שירי לנטון לא עושה אמנות כרגע. בפעם האחרונה שכתבה לי היא חיה בברלין, שם למדה לטפל בשיטת גרינברג.

I moved to Berlin to do the professional training program of the Grinberg Method. For a many years, I produced art that expressed the way I partition my body into sections, confronted and connected with people by creating loaded situations. Now, in my current studies I'm exploring new ways of relating to and experiencing my body as a whole, rather than in pieces, while continuing to confront and connect with people by creating interesting situations together. I'm finding it very fulfilling and challenging

ואולי על זה העבודה. זה העצב שבו היא נוגעת. היא לא חושפת רק את תהליך הקריאה אלא גם את אחורי הקלעים, את פיסת האוטוביוגרפיה המוצפנת גם בספר הכי בדיוני.
(נו, התכוונתי להיות יותר קלילה אבל כך יצא.)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף – ככה זה מתחיל (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. אפשר לראות את המהירות. (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף (לחצו להגדלה)

-

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. היופי האר-נובו'אי של המגזרות הטופוגרפיות. (לחצו להגדלה)

* שם הפוסט מושאל מכאן

***

עוד באותו עניין:

רבקה הורן, מסכה

על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

הצמידים של שירי לנטון

עוד (הרבה) רשימות עם התגית מיצג

*

ובלי שום קשר (אולי קצת):

הפרפורמר האנושי – סיבוב III
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר תפתח ב21 ליולי.
"מכיוון שכבר מותר להסתכל לקהל בעיניים, ומכיוון שמותר לרקדן לדבר ולשחקן לזוז, ומכיוון שנהיה הרבה יותר קשה להגדיר מחול:
הטכניקה אליה אנו נדרשים כפרפורמרים עכשווים כוללת ארסנל חדש ומורחב: "נשק האנושיות".
מטרת סדנה זו לאפשר מרחב אישי לתרגול, חיפוש וחשיפה 'פיסיו-מנטליים' בכדי להרחיב את מנעד הנוכחות שלנו כפרפורמרים ולשפר את הידיעה שלנו והבטחון במעברים ובשילוב בין תנועה/פיסיות לנוכחות בימתית/ being. דרך עשיה והתבוננות נחשף לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית."
לשאלות ולהרשמה [email protected]

אפקט אדי מרפי

משהו שקשור לספרות.

צפו בסרטון הזה, של אדי מרפי:

ואם מתחשק לכם, צפו בכל מופע הסטנד-אפ של מרפי, "raw", כדי לראות איך הוא חוזר ומיישם את אותן טכניקות רטוריות ודיאלוגיות על הקהל שלו שוב ושוב. מרפי שואל את הקהל שלו שאלות שהוא, מבחינתו, כבר יודע את התשובה עליהן, ואם הקהל עונה תשובה "לא נכונה", מרפי יסביר למה זה רק מוכיח את הטענה שלו. הנשים בקהל חושבות שהגברים שלהן נאמנים כי הן לא יודעות מה זה גבר; הגברים טוענים שהם נאמנים כי הנשים יושבות לידם; גברים יכולים לשלוט באישה אם הם רק גורמים לה לגמור, ואם גבר בקהל לא מבין את זה, הוא כנראה אף פעם לא גרם לאישה לגמור; ועוד ועוד. במילים אחרות, אם בחרת לשבת ולצפות במופע של מרפי, אין לך ברירה אלא לקבל את המסקנות המוחלטות שלו: כל הנשים נצלניות, כל הגברים בוגדים וגו'. ככה זה אצל מרפי: אם אתה צופה בו, אין לך שתי ברירות – אתה כמוהו.

אחר כך, אם יש לכם זמן, קראו את הטקסט הזה שאריק גלסנר כתב על חנוך לוין.

ומצאו את ההבדלים. לא עם כל מה שגלסנר כתב אני מסכים – יש בביקורת שלו קצת יותר מדי פסיכולוגיה – אבל אני חושב שהוא עלה על משהו, שלצורך העניין אכנה אותו "אפקט אדי מרפי": החיפוש אחר חמלה ביצירות של לוין החמיץ את הנקודה. חמלה, בצורה כזאת או אחרת, היתה ביצירות שלו תמיד. מה שלא היה בהן זו אלטרנטיבה. לא דווקא אלטרנטיבה מנוסחת בהכרח, אפילו לא אלטרנטיבה שנוכחת במובלע בתוכן היצירות עצמן. רק אלטרנטיבה בדמות נכונותו של היוצר לומר I might be wrong, כלשון רדיוהד. אלטרנטיבה שמשמעה שגם אם אתה מיזנתרופ, וגם אם אתה רואה דברים הולכים סביבך בדיוק בדרך אחת, אתה עוצר רגע לפני שאתה מזנק מהמקרה שאתה מאבחן, לפסקנות קיומית.

אצל לוין, וממש כמוהו אצל מרפי, אין חופש בחירה. לא לדמויות שהם מתארים, ולא לקהל שיושב מולם. הם לא מסתפקים בתיאור חד אבחנה של מערכות יחסים – הם מתעקשים שמערכות יחסים בין בני אדם נידונו להיראות כפי שהן מתוארות. במקום סאטירה חברתית, על מה שעכשיו, הם מציעים סאטירה קיומית, על מה שמבחינתם הוא תמיד. אצל שניהם כוחות גדולים בהרבה מהרצון החופשי מעצבים את המציאות, ומהבחינה הזאת, שניהם מציעים סאטירה בלי עוקץ, כזאת שמאפשרת לנו ללגלג על מוראות המציאות אבל לא לחשוב על איך אפשר לשנות אותה.

קראתי לא מזמן את "אפשרות של אי", הוולבק הראשון שלי, ונדהמתי לגלות שם דמיון עצום ללוין (מינוס חלק מהברק הלשוני, אבל זאת לא חוכמה כי לא קראתי בצרפתית), ושוב, בגדול, את אפקט אדי מרפי: הנה עוד יוצר מאז'ורי ומגה פופולרי שמתעקש לגרור את גיבורי הסאטירה החברתית שלו לתוך פרדיגמה ביולוגית, פסקנית, שבה טבע האדם הוא אחד עם החברה, ואין בעצם טעם לנסות לשנות. אם אתה קורא אותי, אומר וולבק, אתה כמוני. גם אתה, הקורא, יצור אומלל שזקוק רק לעוד ועוד מין, וגם אתה קמל ברגע שהיכולת שלך להשיג אותו מתאדה.

נדמה לי שזה לא מקרה שבשלושת הדוגמאות המובהקות שמצאתי לאפקט אדי מרפי, הנושא שהסאטירה מתועלת דרכו הוא יחסים בין גברים ונשים.

אמרתי לפלאי לא מזמן שמה שמעצבן אותי בסדרות טלוויזיה כמו הסופרנוס, עמוק באדמה ומד מן הוא שנדמה לי שהן ביקורת חברתית מזוייפת – במסווה של גרייט אמריקן נובל, של מראה פנורמית על פניה של החברה האמריקאית, הן בעצם מציעות לאמריקה את מה שהיא רוצה לחשוב על עצמה (ואת איך שהיא רוצה לבקר את עצמה). אם תרצו מקבילה ישראלית לתופעה הזאת, אולי זה עמוס עוז, נגיד, או דוד גרוסמן. יצירות כאלה נוטות להצליח ולהפוך לקאנוניות כבר בזמנן (אם כי לעיתים נשכחות אחרי זמנן). יצירות ביקורתיות אמיתיות, יצירות צייטגייסט אמיתיות (נניח, כמו של שבתאי), נוטות להיות מוזנחות ולהתגלות מאוחר. על פניו, יוצרים כמו וולבק ולוין הם אנומליה: אנשים שכותבים סאטירות נוקבות של ממש, קודרות ומרושעות, ועדיין זוכים לקאנוניזציה בזמנם מצד האנשים שהם משפילים ביצירותיהם. למעשה, הם זוכים לקאנוניזציה בדיוק בגלל זה. קראו ביקורות אינטרנט על וולבק, נסו למנות כמה פעמים נזכרים שם ביטויים כמו "מראה אכזרית", "חסר רחמים", "לא מתפתה לפתרונות מזוייפים" וכו'. וולבק, כמו לוין בשעתו, זוכה לתשבוחות ­בזכות העובדה שאין ביצירות שלו נחמה.

אז מה גורם לאנומליה? למה דווקא לוין ו-וולבק הצליחו בזמנם עם סאטירות צייטגייסט כה ישרות, בעוד הסטנדרט הפופולארי הוא עמוס עוז, ושבתאי למשל נכשל? קטונתי מלהציע תשובה הוליסטית לשאלה הזאת, ואין לי גם נתונים מדוייקים ש"מוכיחים" שזה נכון. אבל אני די בטוח שאפקט אדי מרפי הוא חלק מהותי מהמפתח להצלחה של היוצרים הללו. כי ברגע שמישהו עושה את הזינוק מביקורת קונקרטית על דבר-מה בר שינוי במציאות, לעבר סאטירה קיומית ופסקנות קיומית, הוא בעצם לא דורש מהקהל שלו כלום. לחוות יצירה שמכילה את אפקט אדי מרפי עשוי להיות מאוד לא נעים, קשה, אפילו מדכא; אבל במובן אחר זו דווקא כן חוויה מנחמת, אפילו מאוד, כי בסופה אתה חווה את הביחד האולטימטיבי ("כולנו באותה סירה") ואז מרגיע את עצמך לגבי מקומך בעניין ("אין מה לעשות").

איכשהו אפילו לא מפתיע לגלות שלמרות הדמיון ה"פוליטי" הרב בין היצירות שלהם, לוין ו-וולבק מגיעים משני קטבים שונים מאוד של המפה. לוין, שהיצירות שלו ממוסגרות כמחאה, מוגדר שמאלן כי הוא לכאורה כועס על הקיום שהוא מתאר, ו-וולבק שייך לימין כי הוא לכאורה מקבל אותו. אבל שניהם, בסופו של דבר, יוצרים לא-פוליטיים במובן העמוק של המונח, כי שניהם לא חשים שיש משמעות כלשהי לנקיטת העמדה שלהם מול הקיום, ואתה לא יכול להיות גם פוליטי וגם דטרמיניסטי באותו הזמן. העובדה שהם מצמצמים את הקיום לסדרה של וריאציות על יחסי כוח מיניים (כאמור – תמיד חוזרים לגברים ונשים) היא בסך הכל עוד תוצאה בלתי נמנעת של נצחון הפסקני, הביולוגי, המוחלט, על החברתי, הגמיש, הפוליטי.

המופע של אדי מרפי הוא כבר ענתיקה משנות השמונים. גם לוין כבר די רחוק מאיתנו. אבל בזמן האחרון נדמה לי כאילו אפקט אדי מרפי הפך למין ז'אנר מלבלב בפני עצמו, ז'אנר מכונן, מגדיר/משקף-עידן, שמבטיח תשואה מיידית הן בגזרת הביקורת והן בקרב הקהל האנין. גם היצירות האחרונות, הסופר-נחשבות, של קורמאק מקארתי מפלרטטות איכשהו עם הקבוצה הזאת, וכמובן הסרטים המאוחרים של האחים כהן, וודי אלן ודיוויד פינצ'ר. קל מאוד להתפתות ולבלבל פסקנות עם יושרה (אני יודע כי יש לי חיבה רבה לרוב היוצרים שהזכרתי כאן) – ברמה הרגשית, בגלל אותה נחמה שנזכרה; ברמה הרציונלית, כי למה לו לסופר/מחזאי/קומיקאי/במאי להיות נחרץ ומדכא כ"כ אם זאת לא האמת? – אבל אולי המציאות יותר מורכבת. אולי החברה כן משנה. אולי לא רק הביולוגיה (והטכנולוגיה, אצל וולבק) מכתיבה את קיומנו כאן. אולי יש לנו שליטה בגורלנו. אולי הפוליטי כן משפיע. אולי לא רק "ככה זה" – כמו שוונגוט כתב ואיתמר ציטט, בהקשר קצת אחר אני מניח – בעוד שהתוצאה של אפקט אדי מרפי על נפש האדם היא תמיד ייאוש תרבותי נוח, שמיתרגם לשאננות והצדקה עצמית בקרב המרכז השבע (וולבק הוא אחד מהם, למרות שרוב מעריציו שייכים למחנה אחר), ורדיקליזציה רעה אצל הרדיקלים, כזאת שמקדשת את המוסר הפרטי האבסולוטי על פני ניסיון כלשהו להשפיע בעולם (אני מניח שלוין הוא אחד מהם, למרות שרוב מעריציו שייכים למחנה אחר). בגלל זה השגעת סביב ביקורו של וולבק הסתדרה לי לא רע עם הדיונים האחרונים בבלוג הזה ובבלוגים אחרים ברשת (כאלה שאני עצמי תופס בהם מקום של מתבונן, ועל זה אולי אצטרך לתת לעצמי את הדין): במובן מסוים שניהם קשורים בהשפעה העצומה של האפקט הגואה הזה, אפקט אדי מרפי, על האקלים התרבותי שלנו. ואין לי ממש בוטום ליין לפוסט, אבל אולי עדיף ככה, לסיים בלי בוטום ליין, בלי פסקנות, דווקא בתחושה הזאת שכה חסרה בתוך עולם של דיבור כל כך נחרץ: אולי אני טועה.

ואני ממליץ בחום על "השוטר מבוורלי הילס".

chatte, salaud, salope

פרדריק בגבדה. ניקולא פארג. מישל וולבק.
ובהתאמה, 69.99 ש"ח.. הייתי מאחורייך. אפשרות של אי
הגיבורה של פארג קוראת את בגבדה. בגבדה מדבר על וולבק. וולבק, הוא מדבר על בודריאר.
תסתכלו עליהם, יש ביניהם אפילו דמיון פיזי:

הילד הרע בגבדה הילד הרע פארג הילד הרע וולבק

 

אם מרחיקים מעט את המבט, מצמצמים את העפעפיים, שלושתם כתבו את אותו הספר: סיפורו המיואש של גבר בתרבות המערבית, שצריך להסתדר עם החיים, עם הזקנה, עם הביות הכפוי, עם הצרכנות, בעודו חולם על כוס לח. כל אחד מהכיוון שלו ועם הדגש שלו, אבל שלושתם עושים זאת בנחרצות של ילד, בשפה פשוטה, כמעט מפשילים את המכנסיים וחושפים את אחוריהם. שלושתם, כך קראתי ברשת, זוכים בכינוי "הילד הרע של הספרות הצרפתית" (דומה קצת למבוקש מספר אחד של החמאס, זה תואר שקשה להחזיק בו לאורך זמן), ושלושתם, אם אני מבינה משהו בעולם הזה, מזיינים עכשיו, אחרי תהילתם, בארגזים.

 מה יש בה, תמהתני, בתרבות הצרפתית, שמנפיק את הסיפור הזה? האם זהו שבוע העבודה הנוח, המלווה באוכל הטוב ובבתי הקיט בפרובנס, שמותיר לאדם זמן ונוחות כדי להתייאש כל כך וכדי לחשוף כך את ייאושו? או שמא זו המסורת של הגברים הצרפתים המיואשים הקודמים כמו בלזק ופרק אהוביי, שכבר הניחו את חולשתם על הצלחת? אני תוהה וחושבת מייד על העמוסעוז/דודגרוסמן/אביהושע, עם אי הנחת שלהם, שהוא כל כך אחר וגא.

 

הפוסט הזה הוא חלק ממשחקו של סיני גז, הלינק שאינו נגמר. קיבלתי אותו בתודה מעדי שורק, ואני מעבירה אותו בהערכה רבה לאקסאקסטרימיסטית, שאת הבלוג שלה אני מחבבת פלוס פלוס פלוס.

כאן הוא עבר בינתיים: