מי שנוהגים להתעדכן במתרחש בשמי המוזיקה האיזוטרית למחצה, מן הסתם מכירים את השיר הזה. לאו דווקא יצירת מופת טקסטואלית, למרות שמעלותיה חנניות ורבות, אבל הייתי רוצה להקדיש קמצוץ של רגע לאלגנטיות המופלאה של קטע בבית האחרון:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

יש כאן ,באמצעות קונטקסט, הסטה של התוכן של קלישאה שגורה מתוכן טריוואלי לתוכן חלופי, אבל מטונימי בעליל. "we" זה לא הדור, "our parents" זה לא הורי העולם- זה הדובר ואחיו, ואבא ואמא של הדובר ואחיו.

אולי זו ליטראליזציה של מטפורה, ברמה כלשהי? ה"אנחנו" המדומין מומר ב"אנחנו קונקרטי", הטון המתנבא של שופר הדור מקבל הצדקה מחודשת מכיוון שמדובר בסט אחים וסט הורים אחד שהדובר בהחלט מוסמך להעיד אודותיהם, ו- ,וכאן השוס, המקרה הפרטי שהחליף את הקלישאה עובד כסינקדוכה (דהיינו, צמד האחים הם אב-טיפוס של התופעה החברתית השלמה) שמייצרת בהצלחה את כל התכנים הכלליים שה"אנחנו" המדומיין של כלל הדור לא מסוגל לייצר מפאת קלישאתיותו.

שמור בטל

 

המלים לעולם אינן טועות.

כן, אינן טועות, אינן טועות. אבל משתרמטות חופשי, מתעגבבות. מזדיינות. משכירות עצמן לאחרים ללא תשלום. הושט היד וגע בן. רק בא האדום המזוקן עם הזקן הלבן, ממלמל הו, הו, הו, רוצה להחזיר, רוצה לקחת, רוצה להפוך, מייד הן נכנעות, מספקות לו חרוזים שקולים למיטיבי לכת, על עץ קטן שעמד בשלכת.

הן אומרות בעצמן: "טעות סליחה".

כן, להתנצל הן יודעות, להתחרט, להבטיח לעולם לא עוד, למלמל ביטויים נשגבים על מצדה ששנית. אבל רק בא האיש מטעם ואומר להן לא, לא ככה תהיו. כך הייתן עד עכשיו. אבל עכשיו אני באתי, ודגל המהפכה בידי. וכעת, היו רדיקליות. נפנפו לשלום לעורכים הלשוניים, חזרו אל מקורותיכן, אל עמעמי הסביבה. רקדו את הריקוד הקטן שלכן, הוכיחו לכולם כי אתן אלף לילה ולילה, מגדה הקטנה עם אלפיים הצעיפים. הופ הופ, או הו הו, ומייד הן שם, עומדות הכן וכפות תמרים קטנות בידיהן, משיבות רוח על הבא להינפש בצל האפשרויות הבלתי מוגבלות.

רק בהן צועקים: "אני אילמת".

כן, לצעוק הן יודעות. לשפוך על ראשך קיתון של צוננין. כיוון שבאת, מייד נתגבה ליבן והן עושות בך כבשלהן. משפריצות עליך מטאפורות. ומתהלכות כמליצות הלוך וטפוף. רק שקט באת לבקש, מעט שלווה, בית חם ואהוב. אבל הן, מייד מזדרות, מחפשות מקלט אצל אחיותיהן הלועזיות. רצית וידוי קטן על אהבה של אישה, וקיבלת נאום ארוך עליהן ועל גופן, על הקרסת הדיכוטומיה, על הרה סיגניפיקציה של הסנס ועל ההיברידיות של הסלף.

רק בהן מתייפחים: "אני לא בוכה!