1.
במשחקי המחשב של ימים משכבר, האפקטים הקוליים לא היו מימטיים, אלא סמלניים. אבל לא כאן העניין – הם לא היו מסמנים של צליל שהאמצעים קצרו מלחקות, אלא מסמנים של משמעות. הם לא מציגים את הצליל של האירוע, אלא מיידעים אודות האירוע, ואודות תפקידו של האירוע במשחק.
האפקטים הקוליים היו מערכת נוקשה ומתודית של פרשנות לפעולות ואירועים, וכך גם האובייקט הדה-סוסריאני \סטרוקטורליסטי המושלם. לכאורה, ממש מערכת צרופה של הבדלים, שבה כל צליל בפני עצמו הוא צפצוף שרירותי וחסר אופי, הזוכה לתוכן ומהות רק בחברת צלילים אחרים:
קפיצה עשויה להיות צפצוף גבוה קצר, ואיבוד פסילה צפצוף נמוך ארוך, או להפך. מרגע שהדבר נקבע, אפשר כמובן להמשיך ולחלק צליל שונה לגמרי לכל פעולה, אך אפשר גם לנוע מכאן לקראת איזו לכידות שמסמנת יחסים, כפי שאכן קרה במשחקים רבים,ולסמן קפיצה גדולה בצפצוף ארוך יותר, ואיבוד פסילה סופי בצפצוף נמוך חזק יותר (ואז, ראו זה פלא, כבר יש לנו גם "משפחות מילים" ושורשים והטיות).
הנה, אם כן, מגדל הקלפים שאציע על מנת לפרקו: החומר שרירותי , ואפשרויות ליכודו לכדי מערכת עשירות ומרובות לאינסוף ( מרובות לאינסוף שכן כל ביטוי צלילי של דמיון והבדל יכול לקדד את המידע).
אבל, כמובן, לא הצעתי את האפשריות לפיה מכת מוות תהיה צפצוף חלש יותר מזו של המכה הרגילה, או קפיצה גדולה תהיה צפצוף קצר יותר, אף שהקידוד אינו מאבד כלל מידע. חשיבה מטאפורית אוטומאטית מקשרת חוזק צליל לחשיבות אירוע, חשיבה סינסתטית מקשרת אורך צליל למרחק קפיצה (או, מנקודת מבט שונה מעט, משך הזמן של הצליל מותאם למשך הזמן של הקפיצה). אפקטים צפצופיים שכאלו הם מערכת מסמנת של הבדלים, שניתן לקדד בה יחסים בין אירועים באמצעות הבדלים בפרמטרים שונים ומשונים ושווים בתועלתם (כלומר, ישנם צירים רבים ושונים של הבדל צלילי בר-כימות בהם ניתן לעשות שימוש גובה, חוזק, דיסוננטיות, משך זמן, מינור ומאז'ור, סוגי מלודיה, ועוד כהנה וכהנה) , אך אופן ההבדלה בכל פרמטר מציית, באופן שונה, לתכתיבי חשיבה מטפורית הקובעים את הקידוד.
וגם הצליל הבדיד איננו, בעצם, שרירותי. קשה לי תמיד להגיע להתמצאות נוחה כאשר במשחק מן הימים ההם מסמנים איסוף אובייקט בונוסי בצליל דיסוננסי , גם אם אין כל צליל בלתי דיסוננסי במערכת הצלילים, ומשחקי נוטה להיות זהיר פחות כשצליל ההיפגעות, אף שהוא ניתן להבדלה בלא כל קושי מצלילים אחרים, אינו דיסוננסי מספיק. הקידוד של האירועים כמו איננו נדבק כראוי אל האירועים במקרים הללו.
יהיה מעניין בודאי, ליצור מערכת אפקטים קוליים מהסוג הישן, שאיננה סימולציה של צלילים אלא סימון של אירועים, באמצעים מודרניים, שמאפשרים ליצור מערכות מורכבות של יחס, ואפקטים בדידים בעלי אפקטיביות גבוהה . ישנו REZ, הידוע לשבח, שעוסק בזה בדיוק, אבל REZ מופשט כולו. מה באשר למשחק מימטי, אפילו נטורליסטי בצורה גבולית, Half Life 2 למשל, בו יוחלפו האפקטים הקוליים המימטיים באפקטים קוליים מפרשים ומסמנים?
דוגמא אחת למימוש כזה עולה בדעתי: סצנת הדקירה במקלחת בפסיכו, אם רק מוכנים לחשוב על מוזיקת הרקע שם כאפקטים קוליים, ונדמה לי שיש בה קורלאציה מיקרוסקופית מספיק בין צליל ואירוע כדי שיהיה בכך טעם.
2.
נקודת השבירה של השרירותית של מערכת האפקטים הקוליים המסמנים היא התופעה אותה מכנה בנימין הרשב "מצלול אקספרסיבי" . זוהי הזדמנות סבירה לתהות לרגע על קנקנו של המושג המשונה והחיוני הזה , המאגד בתוכו כמה תופעות שונות מאוד:
ברור למדי הוא המקרה של כעין אונומטופיאה סינסתטית, שבה צליל נתפס כאנאלוגי לדבר מה מתחומם של החושים האחרים (למעשה, כמעט תמיד חוש הראיה) או למהותו הפיזית של דבר, בעקבות הנטייה הקוגניטיבית לראות משך זמן ,גובה, כוח, וגודל פיזי כתופעת מקבילות. כך החד הברתיות של Shoot, Stab, Flash ודומיהם, האורך של Gargantuan ו Humongous, וכך הלאה, נעשים אקספרסיביים בהקשר פואטי (מן הראוי היה להביא דוגמאות בעברית, אך נדמה לי שהיא מצטיינת פחות במקרים מובהקים מסוג זה).
ברור יחסית הוא גם המקרה שבו יש קישור מטונימי ביסוד האקספרסיביות, כמו למשל בין צליל גבוה וקטנות, צליל נמוך וגודל. כך גם אקספרסיביות שנובעת מאונומטופיאה ושרשרת קשרים מטונימיים- הצטיינותן של S וס' וש' שורקניות בכל הנוגע לאפלוליות מאגית ניתנת להסבר באמצעות האונומטופיאה הנחשית, ושורת ההקשרים, האינסטינקטיביים והדתיים, בין הנחש ומיני שקצים שטניים. ניתן אולי לכלול כאן גם את המקרים שבהם דומיננטיות של מצלול מסוים בחתך של מילים בעלות מכנה משותף רלוונטי. כל אזור ה"רוע ירקרק", כשמושיבים בקבוצה ר' וע' וק' וי'. נוצרת מקבילה לתופעה שהר-שב מכנה "מצלול ממקד", שבו השיר יוצר ערבוב וקירוב בין משמעויותיהן של מילים באמצעות הדגשת דמיונן המצלולי, אלא שבמקרה הזה התופעה נוצרה כבר ברמת הלאנג (השפה ככלל), וכל מילה בעלת מצלול זה ,תמימה ככל שתהיה, מקבלת פוטנציאל תמידי להיות אקספרסיבית במיוחד בתחום הרלוונטי גם בלי שהשיר יחשוף מחדש את הדמיון המצלולי בינה לבין (למשל) "רוע". אבל, ניתן בהחלט לחשוד שבשורש עצם הדומיננטיות של מצלול בקבוצת מילים בעלות מכנה משותף תמטי, עומדת התופעה הבאה בתור והסופית לצורך העניין.
זהו המקרה המסובך ומייאש, המופשט של קשר בין צליל לבין… נפילתה של ממלכה, משחק שח-מט, אהבת אמת, חשיבה פילוסופית, ארוחת צוהריים. הקשר בין תבנית הצליל ore**** לבין תוגת העולם, מקור הסוגסטיביות הנפלאה של המילה eerie. אם להמשיך בקו האפלולי שאני נוקט זה מספר פסקאות, חידת המושלמות עוכרת השלווה של Something wicked this way comes. בשפה טכנית יותר, יחס בין מצלול לבין עצם מופשט, שניתוח מטאפורי או מטונימי לא מסגיר אודותיו דבר, וניתן אולי לנחש שכאם השאלה מתחילה לחפוף עם כל קופת השרצים אודות תוכנה הקוגנטיבי והרגשי של מוזיקה אינסטרומנטלית, תוכנו המימטי של ציור מופשט, ועוד כהנה וכהנה.
מה שמטרף כל כך במקרה של האפקטים הקוליים הוא המינמליות המושלמת שלו. נדמה כאילו יש כאן את המעט שבמעט הדרוש כדי שנוכל לדבר אודות מערכת של מסמנים, את המקרים הנקיים והברורים ביותר של יחס מטאפורי, ניצנים ראשונים של אקספרסיביות מופשטת. כעין יצור חד תאי מאותו סוג-של-דברים אליו שייכת שפת הספרות, כפי שהאמבה שייכת לאותו סוג-של-דברים כמו בן אנוש.
מתוך דמיון קלוש לאיזו תמונה אודות השיטה המדעית, מתוך איזו הקבלה מעורפלת למשחקי השפה המיניאטוריים של ויטגנשטיין, ומתוך הנטייה הבלתי ניתנת לניעור לחשיבה הרמטית, אני חושד שאם אביט אל תוך הסוגיה בנחישות בלתי מעורערת אגלה בה את סוד הלשון, או את תמציתה של השירה, או את פני האלוהים.
** תכננתי גם רשומה אחרת, על