תגית: מזרחים

הגולם מעמאן

(פורסם במקור באנגלית במגזין 972)

בפוסט היפהפה שלה אני ערבייה יהודיה, ליהי יונה כתבה – בהיסוס מסוים, קצת בפחד להידחף – על איך הנסיעה להופעה של משרוע לילה בעמאן העירה אצלה שאלות ותקוות לגבי האפשרות שלה, כיהודיה ערביה, להרגיש חלק מהמרחב המזרח-תיכוני הערבי, לפתח "זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית עבורי." אני יהודיה אשכנזית לגמרי, עם סבים ילידי פולין בכל ארבעת הצדדים, אבל החווייה שלי מאותה הופעה בעמאן היתה די דומה בהיבט הזה למה שמתארת ליהי.

אני לא בטוחה אם זה דמיון שמצדיק ניסיון לכתוב את "המקבילה האשכנזית" לפוסט של ליהי. אבל אולי אפשר לכתוב על הדמיון בלי לטשטש את השוני, או לכתוב כדי לברר איפה בעצם נגמרים ומתחילים הדמיון והשוני, אולי הם לא בדיוק איפה שאמרו לנו. (במובן מסוים אני כותבת את הפוסט הזה כדי לברר אם זה בלתי אפשרי או דווקא הכרחי לכתוב את הפוסט הזה.).

*

אחת החוויות החזקות שלי מהנסיעה לעמאן היתה תחושה של שייכות ביתית ומובנת מאליה אל המרחב הזר הזה. זו היתה תחושת שייכות חלקית ופרובלמטית, והיו לצידה חוויות חזקות לא פחות של חוסר-שייכות. אבל להן ציפיתי, ואילו השייכות הפתיעה אותי. בדיעבד, מה שמפתיע זה בעיקר זה שהופתעתי, כי כל המרכיבים של תחושת השייכות היו ידועים מראש: הנוף ומזג האויר מן הסתם לא התחלפו באופן דרסטי לאורך נסיעת האוטובוס הלא-נורא-ארוכה מיפו אל עמאן, לא כמו שהם היו מתחלפים בטיסה לאירופה; הארכיטקטורה של עמאן, שמתמודדת עם אותם נוף ומזג אויר, די דומה לארכיטקטורה של הערים שבהן גדלתי וחייתי; האוכל הערבי הוא כמובן בדיוק האוכל ה"ישראלי" שאני מתגעגעת אליו כשאני בחוץ לארץ; השפה הערבית היא לא השפה שלי, וגם לא שפה שאני מכירה מהבית, אבל כל כך קרובה לשפה שלי שהרגשתי כל הזמן (בטעות בלי ספק) שאני רק צעד אחד מלהבין אותה, ושזה מוזר נורא להאלץ להשתמש עם האנשים מסביבי באנגלית הרחוקה והזרה הזאת ששייכת לעולם אחר לגמרי. וגם המוזיקה של משרוע לילה וזייד חמדאן, שמשחקת עם יסודות אירופיים וערביים כדי ליצור מהם משהו חדש, היא הרבה יותר שלי ממוזיקה אירופית "טהורה" (מה זה בכלל). מה שהיא עושה זה בדיוק סוג הדבר שמוזיקה ישראלית שמעניינת אותי עושה.

[בסוגריים: בעיקר במוזיקה, אבל גם באוכל ובארכיטקטורה ובעצם גם בשפה, בכל האלמנטים התרבותיים, הדבר שהרגשתי איתו "בבית" בביקור שלי בעמאן לא היה איזה משהו ערבי "אותנטי" אלא משהו שיש לו יסודות ערביים ומערביים; הניסיון, המודע או ה-מעצמו-אי, לעשות משהו מקומי שיונק גם מיסודות אירופיים אבל גם לא מתבטל מולם, לא מציב את עצמו כשוליים שלהם. (זה משהו שקירב אותי גם מחוץ למזרח התיכון אל אנשים לא-אירופיים אבל שחיים בתוך תרבות שהיא אירופית בחלקה הגדול; היתה איזו קירבה ביני ובין חברים ממומבאי למשל שלא היתה לי אל חברים אירופיים שפגשתי באותם מקומות בהודו.) הרי גם אני לא אירופית, ואני גם לא מקומית אותנטית; אם אני משהו בכלל אז גם אני מקומית עם יסודות אירופיים. (שתיים מהמרואיינות בכתבה המרתקת של חגי מטר במעריב אמרו דברים יפים על הנושא הזה)]

זה מפתיע שהופתעתי להרגיש קצת בבית בעמאן, כי רבאק, נולדתי וגדלתי פה, במזרח התיכון, ופה אני חיה; מן הסתם הנוף של ירדן ירגיש לי יותר ביתי מיערות פולין. אבל זה גם לא מפתיע, כי הרי לא יצא לי הרבה לחשוב על עצמי בתור מישהי שמולדתה במזרח התיכון. גדלתי במחשבה שהמולדת שלי זה ישראל. זה המקום שלי, המקום היחיד שיש לי, והוא צף לבד בים של הלבן-במפות, שאין בו שום דבר שיכול להיות רלוונטי אלי חוץ מאיום מופשט וגדול על קיומנו.

*

החווייה החזקה השניה שהיתה לי בנסיעה לירדן, ובדיעבד נראה לי שהן שני צדדים של אותו דבר, היתה חווייה של להיות במיעוט. מיעוט יהודי בתוך סביבה פלסטינית, תלויה בחברות פלסטיניות כמתווכות, כמתרגמות, כמליצות יושר, כמארחות. זו היתה חוויה מוזרה כי אני כל כך רגילה שיחסי המיעוט-רוב הם הפוכים (עם אותן חברות פלסטיניות בתל אביב היהודית). וזו היתה גם חוויה מלחיצה וקשה ומעייפת כי מה אתם יודעים, זה לא קל להיות במיעוט, אפילו בתנאים האולטרא-נוחים-ומאוד-זמניים האלו. אבל היא גם היתה מרגיעה קצת. הנה שלושה ימים הייתי במיעוט בין פלסטינים ולא קמו עלי לכלותי. מתברר שאפשר לחשוב על להיות מיעוט בתור משהו שהוא לא בהכרח מעורר אימה מוחלטת שהיא סוף המחשבה הרציונלית.

בעמאן קלטתי עד כמה ישראלים, כולל אני, מפחדים שהפלסטינים יעשו לנו את מה שאנחנו עושים לפלסטינים אם יחסי הכוחות יתהפכו. קל לצחוק על הנאום של ביבי באו"ם, להיגעל ממנו ולכעוס עליו – יש הרבה סיבות טובות לכל אחד משלושת הרגשות האלו – אבל בין הקרוקודילים לנפנופים במפת אושוויץ הוא תיאר שם פחד לא מופרך בכלל של הרוב המוחלט של הישראלים מלהיות במיעוט. הפחד הזה לא מצדיק את הדברים הנוראים שנעשים בשמו, אבל הוא עצמו מוצדק לגמרי. שמאל שירצה לדבר אל הציבור היהודי-ישראלי הרחב – כפי שהשמאל הרדיקלי הערבי-יהודי מנסה תמיד לעשות – יצטרך להתמודד עם הפחד הזה.

בהקשר הממוקש הזה אני רוצה לנסות לומר שלצד החלק הרציונלי מאוד, והפסימי מאוד, של הפחד הישראלי להפוך כאן למיעוט – זיהיתי אצל עצמי, לפחות, גם צד לא רציונלי במוחלטותו של אותו פחד, ובין השאר, איך הפחד המוחלט 'להיות במיעוט', הוא הצד השני של הלהיות 'לגמרי לא שייכת', ואיך השניים האלו מזינים זה את זה. הרי בישראל אנחנו הרוב, לפחות בינתיים, לפחות במחשבה שלנו על עצמנו (יותר מכל דבר אחר אנחנו מפחדים להפסיק להיות הרוב), אבל במזרח התיכון אנחנו בהכרח ותמיד נהיה מיעוט. אם להיות מיעוט זה לחלוטין בלתי נסבל עבורנו, הפיתרון האפשרי היחידי,הוא לא לחשוב על עצמנו בשום אופן כעל חלק מהמזרח התיכון, לא לאפשר שנהיה חלק מהמזרח התיכון בשום אופן ובשום היבט. זה אומר לעקור מהיהודים-הערבים את הערביות שלהם, ואת הערביות של התרבות שלהם, אבל גם לעקור מיהודים-אשכנזים את ה, נו, ערביות של התרבות שלהם. סבי האשכנזים ובני דורם רצו כל כך שילדיהם יהיו שייכים לכאן, אבל היהודי החדש (והאנטי-גלותי, כלומר אנטי-אירופי) שאותו הם דמיינו היה אדם חדש מלאכותי ואוטופי מן היסוד, גולם מפראג עם כובע קסקט, כי הם לא יכלו להרשות לעצמם לדמיין שהילדים שלהם יהיו פשוט שייכים למקום שבו הם נולדו.

לא שאני חושבת שאני יכולה, או שאוכל אי פעם, או אפילו שהבת שלי תוכל להיות פשוט שייכת לפה. מצד שני, אף אחד לא "פשוט" שייך לפה; גם משרוע לילה בטח לא "פשוט" שייכים לפה. מצד שלישי, הם יותר שייכים ממני. מצד רביעי, אולי ההבדל הזה הוא לא מוחלט.+

בבית המלון בעמאן שבו התאכסן הטיול השנתי שלנו היו ג'קוזי וסאונה, שהיו פתוחים לסירוגין, יום לנשים, יום לגברים. ביום הנשים אני וכמה חברות ירדנו לשבת בסאונה, אבל לאחת מאיתנו היה חם והיא נשארה בחוץ וישבה בג'קוזי עם אישה ירדנית זקנה, פליטה פלסטינית מ-48', כמו רוב הירדנים. כשחזרנו, חברתנו סיפרה לנו שהזקנה אמרה לה ('לא בכעס או משהו, מאוד באדיבות'), שאנחנו היהודים באנו מאירופה ונחזור לאירופה, אנחנו נטע זר וזמני במרחב הזה, וניפלט מכאן כלעומת שבאנו. ככה היא מאמינה וככה היא מחנכת את הילדים שלה.

נראה לי שרוב הישראלים יחשבו שזו בעיה שהיא מחנכת ככה את הילדים שלה. הקטע המוזר זה, שבמובן מסוים גם אנחנו מחנכים ככה את הילדים שלנו. הנסיעה לעמאן חינכה אותי קצת בדבר ההפוך. אני שמחה שנסעתי.

היברידיות אלק

"זה על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון הזה, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר הזה במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.

אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם זה וגם זה, לפעמים לא זה ולא זה. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – זה שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על זה שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע חייע, זה לא אומר שאני לא פולנייה.

כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.

ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה הכי טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע זה לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: זה דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, זה אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".

האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ה"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.

הכל היה טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע קקי, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה זה, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".

אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. זה עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.

וככה הבנתי שהייתי זחוחה.

מבחינתי "היבריד", גם-זה-וגם-זה, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. היה לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל זה יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, כי בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". זה לא משנה כי בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את זה לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.

באמת ידעתי משהו על אחרות, זה לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר הזה בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת כי ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה זה להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".

גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל זה לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך כזה תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.

לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. זה היה הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני כזה, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.

אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו כי זה שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "יהיה לה יותר קשה להסתדר ככה בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".

***

אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ה"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור הזה בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.

(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).

 

פורסם ב"הכיוון מזרח" 14


1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.

2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).

סמי מיכאל- ממזרחי זועם ליקיר הציונות

בשנת 2000, הגשנו (חברתי ל.פ ואני) סמינריון מסכם בחוג לספרות כללית של אוניברסיטת ת"א. הטענה המרכזית של הסמינריון הייתה שמאז שפרסם סמי מיכאל את ספרו הזועם "שווים ושווים יותר" והתבטא בתוכנית הטלוויזיה טנדו ( של ירון לונדון): "אני אינני ציוני", שינה מיכאל את דרכיו והתאים עצמו לדרישות הביקורות וההגמוניה התרבותית עד שאנו מנבאים שבקרוב הוא יזכה גם בפרס הציוני הגדול מכולם- פרס ישראל. לרגל זכייתו של מיכאל בפרס א.מ.ת שיוענק לו על-ידי ראש-הממשלה, אני מפרסם קטע מהסמינריון ההוא.

חלק ו' –(אי?) זהות מזרחית במציאות ובספרות
סמי מיכאל מזוהה בתרבות הישראלית ככותב מזרחי, העוסק בנושאים הקרובים לעולמם של יוצאי ארצות ערב. בתחילת דרכו, סמי מיכאל בוחר בתפקיד זה ומשתמש בו כדי לחדור לבמה הספרותית תרבותית, אולם לאחר מכן הוא מנסה להתנער מהתווית שנצמדה אליו. ההתנערות באה לידי ביטוי בשינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה המזרחית ביצירותיו, בייצוג המזרחי באופן שלא פוגע בסדר של האידיאולוגיה הציונית, ובהתבטאויותיו הפומביות בעניין זה.

כשנשאל מיכאל "איך התווית המזרחית נדבקה אליך ולא לא.ב. יהושע, למשל?" עונה מיכאל "הוא (יהושע) קיבל את הקודים הפנימיים של הציונות". אם כן, מיכאל דחה את הקודים של הציונות ולכן "נענש" בכך שמזוהה עם התווית המזרחית מבלי שנתכוון לכך – האמנם?
עד 1974, השנה בה פרסם מיכאל את הרומן "שווים ושווים יותר" , הוא לא היה מוכר לקוראי הספרות העברית. ברומן זה, נוגע מיכאל בתפר גס מאוד במארג האידיאולוגיה הציונית, שחוטים נפרמים ממנו, והוא הופך לפיסה העומדת על סף תלישה. אנו מוצאים כאן הצבעה מפורשת על הגמוניה אשכנזית ויחסה ליהודים המזרחיים. דויד, גיבור הרומן, מספר את סיפור חייו כשכל צעדיו מושפעים ממוצאו. מיכאל לא משאיר את הסבל וההקרבה של פרוייקט "כור ההיתוך" מאחור אלא מביא אותם לקדמת הבמה ומאיר עליהם בפרוז'קטור. אין נימה של קבלת הסבל לשם המטרה הנעלה, אלא קיימת התחבטות והטלת ספק אם המחיר כדאי. הגיבור אינו מסכם את האירועים "היה לנו קשה…כמו לכולם…". הוא זוכר כל מקרה ומתאר אירועים ספציפיים, דבר המעצים את תחושת ההקרבה, הקושי והסבל האנושי. האם, האב והאחות שנשרפו בבדון, אובדן כבוד האב, רציחת נערה ע"י סרסור – פרטים אלו יוצרים תמונה שלמה של סבל אנושי מוחשי, המתממשת בדמיונו של הקורא.

"אלוהים נתן …אלוהים לקח—"
"את מי?" צרחתי בקוצר- רוח.
אביך, אימך—ואחותך הקטנה." נקרעו המילים מפיו של ראובן.
הדפתי אותו מעלי במהלומת אגרופים. חבטתי בחזהו.
נשכתי את ידו המחזיקה בי- אבל הוא לא הירפה. ברכיי פקו והכל האפיל סביבי…
"איפה הם?"
"בחוץ כיסינו אותם. עוד מעט יבואו לקחת אותם"
יצאתי מהבדון שלהם כשראובן תומך בי – שמיכה זרה, משובצת, היתה פרושה על האדמה מעל לשלוש גבשושיות קטנות. התנתקתי ממנו—לא יתכן שתלוליות קטנות כל-כך תהיינה כל מה שנותר מאבא- אמא והקטנה…"
"מזווית עיני הצצתי בשלוש הגבשושיות, מסתבר שמישהו פסע על השמיכה…
שאול גחן והציץ מתחתיה – לראות את שרידי הגופות החרוכות. עצבי שלי לא עמדו לי להישיר מבט…"
(מיכאל, 74, עמ' 97-98).

ניתן לראות שינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה ביצירותיו. אם ב"שווים ושווים יותר" האשכנזי עמד מול/נגד המזרחי ומחה קולנית על היחס למזרחיים, הרי שב"ויקטוריה" המחאה הופכת לציוץ חלוש, שכמעט ואינו נשמע. כמו כן, ארגון הדמויות משתנה כך שאין עוד כוחות מנוגדים- כולם עוברים "לשחק" באותה קבוצה.

באירוע משפחתי חגיגי בו טוענים בני המשפחה כנגד ויקטוריה על כך שאף אחד מהם לא למד באוניברסיטה, היא מנסה לבטל את טענותיהם וחושבת:

"למה זה צריך להשבית את השמחה בגלל מדמנת שטפונות ושרפות קיץ בבדוני מעברה לפני ארבעים שנה" (מיכאל, 93, עמ' 189) .

נדמה ששורה זו מייצגת יותר מכל את השינוי שעבר על מיכאל מאז "שווים ושווים יותר". הוא קיבל על עצמו את הגישה הציונית, שזהו המחיר ששולם (אובדן משפחה שלמה בשריפה) בעבור "כור ההיתוך", ואין טעם עכשיו באמצע החגיגה הציונית הדשנה, לחזור אחורה ולבדוק מה בעצם קרה שם.

הטענה על קיפוח נשמעת מפי בניה של ויקטוריה בקול רפה, מיכאל "מנמיך" את הטונים. הוא לא "משתיק" אותם לגמרי – בכל זאת העלייה והקשיים הם חלק מן האידיאולוגיה, חלק מהמציאות הריאלית, חלק מ"הסיפור" של המדינה. הנמכת הטונים מתבטאת גם בכך שהטענה מושמעת על-ידי בניה של ויקטוריה, שאינם גיבורי הספר, ולא על-ידי גיבור הספר עצמו, כמו דויד ב"שווים ושווים יותר". מה שנמצא ראוי להיות בקדמת הבמה ב"שווים ושווים יותר" מוזז לפינה חשוכה. מיכאל שינה כיוון, הוא מעוניין לייצג ערבי ויהודי מזרחי ולא רוצה לעסוק במפורש בשסע העדתי, הוא עובר לעסוק ביצירותיו בנושאים שלא יכולים לפגוע בייצוג הישראלי לפי כללי האידיאולוגיה. דבר זה אפשר לו להיות "מאומץ" ע"י האליטה השלטת כנציג של המזרחים . מיכאל שינה כיוון ודרכו החדשה מתאימה לצרכי האליטה, ועונה על האידיאולוגיה. ההגמוניה הציונית בנתה את ההיסטוריה, הספרות העברית מסייעת לה לבסס זאת ומיכאל משתתף גם הוא בפרוייקט. מיכאל מביא למרכז את המזרחי – הוא מוסיף "חדרים" בבניין הציוני ו"מרחיב" את המבנה תוך ציות לכללי הבנייה.

לטענתנו, עיוורונו של מיכאל לציותו לקודים הציוניים בא לידי ביטוי בסירובו לקחת על עצמו את תפקיד הסופר ה"מזרחי" (למרות שהוא מזוהה ככזה ע"י רבים). מיכאל מתעקש לומר כי ייחודו הוא בייצוג ערבי "אחר" (רוזנטל ומיכאל, עמ' 54') אם מקבלים את הטענה שהאידיאולוגיה היא חלק בלתי נפרד מקיומו של הסובייקט כנתין (אפילו ללא מודעות מצד הסובייקט) הרי שההכחשה של מיכאל מובנת.
אנו יכולים לעמוד על סתירה בדבריו של מיכאל (או אולי מעין "התנערות"). מחד, הוא עצמו טוען כי מאורעות ואדי סליב, הם שהיוו "טריגר" לכתיבת רומן שיש בו מעין "סגירת חשבון" עם הממסד האשכנזי בארץ, ומאידך, הוא תוהה על התווית שקיבל כ"סופר מזרחי". האם אין כאן מעין "היתממות", האם "קיבל" מיכאל את התווית או נכון יותר לומר כי "לקח" את תפקיד דוברו של הקול המזרחי?
אם נצטט מתוך הכתוב בכריכת הספר "שווים ושווים יותר" נראה שמיכאל לקח על עצמו תפקיד זה במפורש.

"זהו סיפור חייה של עליית המונים … ממזרח ולא ממערב…. כולם קוראים אל הקורא מבין דפי הרומן הזה ודבריהם –זעקה. עסקנים וסתם יהודים טובים אשר מדקלמים הצהרות על "כל ישראל חברים", "שוויון זכויות" ו"מניעת אפלייה עדתית" ייטיבו לעשות אם יעיינו בדפים אלה רוויי המצוקה." (מיכאל, 74).

מיכאל דוחה את התווית שלקח על עצמו בתחילת דרכו ועמה הוא מזוהה עד היום. לטענתו (רוזנטל ומיכאל, עמ' 222) הדבר שהעלה אותו לתודעה הציבורית, היא עובדת היותו אחד הקולות הבודדים המדברים על עולם ערבי אחר ועל ערבי אחר. הוא אינו מקבל את ההשערה המרומזת של רוזנטל שקבלתו ועלייתו נובעת דווקא משיוכו המזרחי ומהצורך של האינטלקטואל השמאלני אשכנזי להגיד: "דווקא יש לי חבר מזרחי, שימו לב לסמי מיכאל – אפילו כתבתי עליו עבודה סמינריונית באוניברסיטה".

לקריאה נוספת – נעמה כרמי על ספר הראיונות של רוביק רוזנטל עם סמי מיכאל.