תגית: מורים

קיצור תולדות הזמן (שלי במערכת החינוך)

מאת: שגיא
 
 
"תקשיב, אחי, רק בגללה אני חולה על היסטוריה. היא הייתה באה לכיתה, אני מדבר איתך על י"א, כן? לא היה לי הרבה זין ללימודים. קראו לה שולה. והיא הייתה באה לכיתה עם תחפושת בהתאם לתקופה שלמדנו. נגיד למדנו על נפוליאון, הייתה באה עם הכובע המשולש. למדנו על שלמה המלך, הייתה באה עם גלימה כזאת. והיתה מספרת סיפורים. כל היום סיפורים סיפורים. רק מה? הסיפורים האלו הם ההיסטוריה. מאז אני חולה על זה. באמת. יש לי בבית מלא ספרים של היסטוריה".
צחי שמש, הפסקת עישון, בניין משרדים

את הציטוט לעיל, תחת הכותרת "המורה ששינתה את חיי", הלקוח מתוך רשימת הנושאים הלעוסים, ממש לעוסים, בדיון על החינוך (כפי שהביאו מיטל ואיתמר בהכרזה שלהם על "פרויקט החינוך", שמעתי אינספור פעמים בווריאציה כזו או אחרת. המהדרין גם מוסיפים את המשפט "נו, בטח היתה לך לפחות מורה אחת שהערכת" אחרי הציטוט.

ובכן פעם אחר פעם אני נובר בהסטוריה הפרטית שלי במערכת החינוך ומגלה ריק. מכתה א' ועד י"ב, שתים-עשרה שנות לימוד בבתי-ספר טובים בערים איכותיות, לא מצאתי אפילו מורה אחת (גם לא אחד) שאני יכול לומר שהערכתי, הוקרתי, נצרתי בלבי או אני מתגעגע אליו. זו לא השתלחות נוקבת במורי ישראל, גם לא משהו לנגח בו את המערכת. זו האמת לאמיתה.

ולא שהייתי תלמיד בעייתי, מופרע או מבריזן. למען האמת, שנים רבות (מדי) הייתי (לכאורה) חלומן הרטוב של מורות ישראל – ילד נבון, מתבלט, מחונן. לכאורה, כי זרע הפורענות החל בגיל 4 בערך, כשסבא שלי ז"ל העז ללמד אותי גם לקרוא וגם חשבון. הזרע הזה נבט והצמיח תלמיד כתה א' שמשתעמם רוב הזמן, כי הוא בערך ברמה של תלמיד כתה ג'. 

וזה, מתברר, סיוטן הגדול של מורות ישראל, ולא באשמתן – אם יש לכם 40 ילדים בכתה, אין לכם שום יכולת לטפל בחריגים, לטובה ולרעה. אז מה עושים?  זורקים. זורקים את הרעים לכיתה הטיפולית (או משאירים אותם כתה) ואת הטובים בועטים למעלה, "מקפיצים כתה". רצה הגורל ואמא שלי התנגדה ל"הקפצה", וכך שנה אחר שנה בביה"ס היסודי מיררתי למורות שלי את החיים. עם זאת, הייתי ילד טוב, וכל המורות אהבו אותי מאוד. אז הצלחתי לשרוד שש שנים בבית-הספר, חלק מהן כשאני לומד חשבון ועוד כמה מקצועות שאני לא זוכר עם ילדים שגדולים ממני בשנה או שנתיים.

(אגב, את "הבעיה" שלי באנגלית, אנגלית ברמת שפת-אם, שחזרתי איתה מארה"ב והמשכתי לפתח גם בארץ, פתרה מערכת החינוך ברעננה, עיר מגוריי, על-ידי יצירת מסגרת גאונית, שמתאימה בעיקר לעיר אנגלו-סכסית כמו רעננה, ושמה English Speakers. מכתה ד' ועד כתה ט' למדתי במסגרת הזו, והייתי מאושר עד אין-קץ).

בחטיבת הביניים חולקנו להקבצות במתמטיקה, ואני כמובן נשלחתי להקבצה א'. השעמום שתקף אותי שם הביא להפרעות (בכתה ז' בערך הפסקתי להיות "נחמד") ומאבקי כוח עם המורה. כתוצאה מכך, בכתה ח' שובצתי בתחילת השנה "רק" להקבצה א' ולא להקבצה א'1, שהיתה ל"מתקדמים". שבועיים הספיקו למורה בא' בשביל לזרוק אותי לכל הרוחות להקבצה א'1, ובלבד שאפסיק להציק לה עם תשובות מהירות ושאלות קשות.

את בעיית חטיבת הביניים/התיכון פתרתי כבר בעצמי (או למען הדיוק הוריי פתרו עבורי), כששמתי פעמיי לתיכון בתל-אביב, שהיה (לפחות אמור להיות) בית לתלמידים מצטיינים. עם זאת, גם בתיכון הזה, אולי בעיקר בתיכון הזה, גיליתי שמערכת החינוך, אפילו הקצפת של מערכת החינוך, לא מסוגלת להתמודד עם תלמידים טובים, חזקים, מעוניינים באתגרים. בית-הספר קלט תלמידים ברמה סופר-גבוהה, מצטייני בתי-הספר בכל גוש דן, ופלט החוצה תלמידים ברמה סופר-גבוהה. צינור, לא יותר.

בתיכון כבר פרקתי עול לגמרי. את השעמום שלי תרגמתי להברזות בהיקף משמעותי – חלקן בגיבוי המלא (והמבין) של הוריי ("אמא, אין לי כח היום ללכת לבית-ספר"), חלקן על דעת עצמי. מהרגע שבו היה לאחד החבר'ה רשיון ורכב משלו, אימצנו לעצמנו נוהל קבוע: מגיעים לבית הספר, בודקים את הלו"ז, מחליטים מאיזה שיעורים מבריזים ונוסעים לתל-אביב. ימים שלמים עברו עליי ב"כוכב שבתאי" הזכור לטוב, תחילה בככר מלכי ישראל ואחר-כך בככר דיזינגוף. היתרון הגדול של בית-הספר הזה היה, מבחינתי, חוסר תשומת הלב ששם על ענייני משמעת, כל עוד הציונים שלך היו טובים.

חוסר תשומת לב, אבל לא שום תשומת לב. וכך, אוסף האיחורים+הברזות+היעדרויות שלי גרם למורים שלי להתחרפן ולציוני המגן שלי, הנשק היחיד שעומד למורי ישראל בתקופת התיכון, לרדת דרמטית, ככל שאפשרתי להם (למשל, ציון 100 במגן במתמטיקה הפך להיות 90…). אפילו איומים היו מנת חלקי, כולל אחד חד-משמעי ולא משתמע לשני פנים, מסגן המנהל (העיוור), על כך שתופיע לי בתעודה "הערת משמעת" ש"תפגע משמעותית" בחיי בהמשך הדרך (ההערה אכן הופיעה, חיי בהמשך הדרך לא רעים so far).

אני, מבחינתי, דאגתי למרר את חייהם של מרבית מוריי בחזרה. זכורה לי במיוחד היתקלות אחת במורה לאלקטרוניקה, שזכה לכינוי האלמותי "צב-צב" על שום גופו העגול, צווארו הארוך וראשו האליפטי, ששיוו לו מראה של צב. באחד הימים הגעתי לבית-הספר עם גופייה לבנה שבחזיתה הדפס (זוכרים?) של סמנתה פוקס (זוכרים?) כששני עופריה בחוץ (זוכרים?!). צב-צב הביט בי, הביט בגופייה ושלח אותי תוך שתי שניות לעמוד בפינה (!!!) עם הגב לכתה (!!!) למשך כל השיעור. אלא שרצה הגורל והחברים הטובים שלי, שקנו לי את החולצה ליום-ההולדת, הדפיסו מאחוריה את הכיתוב הבא: "לשגיא, מזל טוב מהמאוננים". מיותר לציין את מהומת האלוהים שפרצה בכתה כשהסתובבתי…

עוד קטע משעשע שזכור לי לטובה היה שיעור הסטוריה, כמה שיעורים לפני הבחינה המסכמת של אותה שנה, עם מורה שהיה ידוע בחיבתו לגלוש בסיפורים ולבזבז את השיעור. הטקטיקה היתה ברורה לכולם: יש לבזבז כמה שיותר שיעורים עד לבחינה, וכך החומר בבחינה יהיה קטן יותר. עבדכם הנאמן כתב על הלוח בגדול: "למה צריך ללמוד הסטוריה?" והרים להנחתה. המורה המתוחכם זיהה את הטריק, הודיע שאין בכוונתו להיכנס לזה, בלע את הרוק ו… גלש מיד להסבר בנוגע ללמה צריך ללמוד היסטוריה, הסבר שלקח לו "רק" שלושה שיעורים.

בקיצור, היו אלה ימים יפים. שנה אחת ארגנתי משוב למורים והצלחתי להרגיז את צוות המורים ואת המנהל. שנה אחרת פרסמנו עיתון סאטירי שהסתלבט על המורים ושוב הרגזתי את כולם. מיותר לציין שכשאחת מיחידות העילית של צה"ל רצתה לקבל את דעת בית-הספר עליי ידעתי שבשלב הזה אודח. ובכל-זאת, סיימתי שתים-עשרה שנות לימוד עם ממוצע משובח, ותעודת בגרות שמעולם אפילו לא טרחתי לאסוף (אמי או אבי, פולנים טובים ושומרי חוק, עשו זאת עבורי כמה חודשים אחר-כך).

אני מביט לאחור, מריץ בראש את המורים שהיו לי, חלקם נחמדים וחלקם לא, חלקם נסבלים וחלקם לא, ואינני יכול להגיד שהערכתי או הערצתי איש מהם. בעיניי, עיני ילד חכם ומתמרד, הם היו שמרטפים מגודלים במקרה הטוב וקורבנות מסכנים של המערכת במקרה הרע. אני, ורבים כמוני, נותנים כבוד, מעריכים, מעריצים במקום שיש כבוד. חלק ממוריי באוניברסיטה כבר הערכתי. חלק מהמנהלים שלי במקומות העבודה השונים שעבדתי בהם כבר הערכתי אי אפשר לצפות מאנשים חושבים, יהיו אפילו אלה ילדים, לתת כבוד, להעריך או להעריץ מתוך ברירת מחדל. המורים צריכים to step up ולזכות בזה.

אז אני מאוד אוהב ספרות, על אף ולמרות המורים שלי לספרות לאורך השנים. ואני מאוד אוהב חשבון, למרות המסגרת שניסתה לדכא אותי. ואני אוהב ללמוד ולחשוב, על אף שתים-עשרה שנים במערכת החינוך. ולכתוב?   טוב, כאן לפחות כבר המורה שלי לחיבור זיהתה את הפוטנציאל, ופתרה אותי משיעורי חיבור ואפילו מהמגן. ואולי היא לא זיהתה את הפוטנציאל, ורק רצתה להוריד אותי, ואת המסות המתנגחות והמנוסחות-היטב שלי, מהגב שלה. כך או כך, מאז לא הפסקתי לכתוב.

בינתיים, בקצה השני של העולם

מהפכה, ואת זה יודעים כולם, אי אפשר לעשות לבד. מהפכה מצריכה, מלבד אידיאולוגיה, גם התאגדות. ואת זה יודעת גם העיתונות. העיתונות בישראל, שאפשר אולי להגיד עליה גם דברים טובים, אבל סולידארית היא לא, עושה את מיטב המאמצים כדי לחבל בשביתת המורים.
כדי לחבל בשביתת המורים לא צריך הרבה, ואפילו לא צריך להוכיח שרן ארז גר בווילה: צריך מנגנון פשוט אך עקבי של "הפרד ומשול". אל תחבר את שביתת הסטודנטים מתחילת השנה לשביתת המורים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתת המרצים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתות מורים אחרות בעולם. אל תחבר את המצב האולטרה קפיטליסטי של העולם כיום להתדלדלות מדיניות הרווחה בישראל. דווח על כל אירוע בנפרד. עשה כמיטב יכולתך למצוא את כל הזוויות הקשורות באותו אירוע, אבל לעולם אל תרחיב את מבטך מעבר לפיקסל הקטן בו אתה מתבונן בזכוכית מגדלת.
לו הייתה עיתונות רווחה/מרקסיסטית בישראל, הייתה ודאי פוצחת בסדרת כתבות שמשווה בין מצב המורים, החינוך והרווחה בישראל, למתרחש במדינות שונות בעולםX. ואני לא מתכוונת לטבלאות הישגי תלמידים. כיוון שאין כזאת עיתונות, הכנתי אני ראשי פרקים לכתבה שכזו (אני לא עבד שלכם. את הקישוטים הקטנים של הקונבנציות העיתונאיות – פתיח, סגיר, מסגרת ובה ראיון עם אנשים רלוונטיים – תצטרכו להשלים לבד).

פנינה
בהתחלה הייתה וואחאקה, בירת מדינת וואחאקה במקסיקו. עיירה קולוניאלית ציורית שהוקמה בשנת 1486 בידי האצטקים ונכבשה מאוחר יותר בידי הספרדים. מזה כמה מאות שנים היא נחשבת אחת מפניני התיירות של מקסיקו. אחת מהערים האלו שבהם יש כיכרות "מרהיבות".

ואז הגיעה 2001
ואז הגיעה 2001 ועימה תכנית בשם פואבלה- פנמה (המקורבים קוראים לה PPP) שמטרתה העיקרית היא "לשפר את איכות החיים של תושבי המדינות הדרומיות במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה". כדי לעשות זאת, אומרת התכנית, יש לשפר את הקשר בין מדינות מקסיקו למדינות מרכז אמריקה. איך? באמצעות שיפור התחבורה, האנרגיה, הטלקומוניקציה, המסחר והתיירות והתמקדות בפיתוח בר-קיימא של תנאי החיים. מילת המפתח כאן היא תשתית. והרעיון הוא ששיפור התשתית (כבישים, נמלי ים, נמלי תעופה, פסי רכבת) יחזק את הקשר בין תושבי דרום מקסיקו העניים מאד לבין שאר העולם. את התכנית הגה נשיא מקסיקו דאז, ויסנטה פוקס, ואף החתים לטובת העניין את כל המדינות המעורבות.
לכאורה נשמע טוב. אולם, אומרים הארגונים השונים המתנגדים לתכנית, למעשה מדובר בתכנית להחדרת "מסחר חופשי" למדינות העניות במקסיקו. הרעיון הוא פשוט: תנו לתאגידים דרך נוחה להגיע לעובדים הזולים. בגלובל אקסצ'יינג' אומרים שהרעיון הוא להקים במקום מפעלים שבהם מרכיבים חלקים מיובאים כדי לייצא אותם מחדש למדינות עשירות. הרעיון הזה יעיל במיוחד באיזור שבו 50 אחוזים מהאוכלוסייה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע לשעה במקסיקו, שעומד על 1.9$. "דרום מקסיקו היא ביתם של 714 מתוך 850 המחוזות העניים במדינה, ולכן ממשל פוקס קיווה להשתמש ביתרון התחרותי הזה כדי להתחרות במפעלי אסיה".

 
לעזרת פוקס מגיע אורטיס
ב-2004 תופס את השלטון במדינת וואחאקה המושל אוליסס רואיס אורטיס, שבא עם תפיסה דומה לזו של פוקס. איך הוא תופס את השלטון? יש אומרים שלא ביושר, ומתכוונים לזיופים המוניים בבחירות. אורטיס עושה כל מיני מעשים שסימני השאלה יפים להם (למשל ארגון שביתת עובדים בעיתון המתנגד ופגיעה בכיכר העתיקה בעיר, שנחשבת אחד מהאתרים האלו של אונסקו). פואבלה-פנמה+פוקס+רואיס+בחירות מושחתות=תסיסה.

ולמורים נמאס
המצב היה בכי רע. וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו ולמורים נמאס. במאי 2006 הם פתחו בשביתה השנתית שלהם. הם דרשו שיפור בתנאי ההוראה ובתנאי השכר. הם סרבו לקיים משא ומתן עם אורטיס והכריזו כי יישבו בכיכר המרכזית של העיר עד שיבוא מישהו מהממשלה הפדרלית וידבר איתם. הנתונים מראים כי הייתה להם סיבה לשבות: וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו, עם 76% מהאוכלוסייה שחיה בתנאי עוני קיצוני.
אורטיס הניח להם לשבת בכיכר. אבל אחרי 22 יום זה הגיע לו עד כאן. ב-14 ביוני הוא שלח את המשטרה של מדינת וואחאקה כדי לדכא את ההתקוממות הזאת. כמו תמיד, עיתונאי האינדימדיה מתארים זאת בצורה הדרמטית והראויה ביותר: "עם שחר פינתה משטרת מדינת וואחאקה, בעזרת מסוקים, גז מדמיע וכלי נשק, כמה אלפי מורים שובתים ממתחם השביתה בכיכר המרכזית בוואחאקה העיר, שבה שהו מזה שבועיים. מנהיגי הגוף המארגן של עובדי חינוך (CNTE) טענו כי שני מורים מתו בהתקפה ושישה נעלמו. מושל וואחאקה יוליסס רואיס אורטיס הכחיש בכלי התקשורת הרשמיים שהמורים נהרגו. המשטרה הרסה גם את תחנת הרדיו פלנטון, ששידרה מהכיכר. הנשיא וינסנט פוקס סירב לגנות את פעולת המשטרה, וטען כי זו זכותה של המדינה."

וכאן נגמר הסיפור הרגיל
וכאן נגמר הסיפור הרגיל. בכל מקום אחר, השביתה הייתה מתפזרת וביי ביי. אבל לא בוואחאקה. המורים לא נכנעו. הם הצליחו לגרש את המשטרה, והכריזו על מרכז העיר כאיזור כבוש. כדי להדגיש זאת, שלוש שעות לאחר התקיפה הם הקימו בריקדות באזור כולו, כדי למנוע מהמשטרה לחזור.
וזה עוד לא הכל. שלושה ימים אחרי "הטיהור" של משטרת המדינה קמה האסיפה העממית של עמֵי וואחאקה (המקורבים דוברי הספרדית: APPO). 70 אלף מורים, 350 ארגונים ו-800 אלף איש התאגדו תחת הוראותיה של האסיפה – 25% מאוכלוסיית מדינה וואחאקה. האסיפה דרשה ראשית את התפטרותו של רואיס, ולאחר מכן את שיפור התנאים של אוכלוסיית המדינה.
האסיפה התנהלה בדרך דמוקרטית: "כל ההחלטות החשובות מתקבלות במליאת האסיפה. לאסיפה יש הנהגה זמנית, אבל כוחה האמיתי טמון בבסיסיה החברתיים, מה שמנע מהשלטונות להחליש את התנועה. באזורים רבים ברחבי המדינה ובפרברי העוני מתכנסות אסיפות אזוריות. בהן מתקבלות החלטות ומהן מועברות הצעות לאסיפה הכללית שמושבה בעיר הבירה, וואחאקה".

וכאן מתחילה המהפכה
במשך חמישה חודשים ארוכים ניהלה למעשה את האסיפה את עיר הבירה וכן מוסדות מטעם המדינה במקומות אחרים בוואחאקה. היא ניתקה את הזרם למוסדות ממשלתיים, לרדיו ולטלוויזיה מטעם השלטון, היא הוציאה לרחובות עשרות אלפי בני אדם, ובעיקר היא הצליחה להחזיק מעמד בתקיפות חוזרות ונשנות של משטרת המדינה ובהעלמתם של כמה עשרות מחבריה. רואיס, ביחד עם כל אלפי השוטרים שלו, עמדו חסרי אונים.
כמו שמתארים זאת אנשים שהיו שם: "הוואחאקנים מתגייסים למאבק בהמוניהם, אך הם עושים גם משהו שונה, משהו בעל עוצמה רבה בהרבה: הם מתארגנים. כאן בואחאקה אין 'תקופה שאחרי ההתגייסות'. העם אינו חוזר לחיי היומיום ומחכה ל'קריאה הבאה לפעולה'. הרוטינה' של הוואחאקנים היא המאבק. באמצעות התארגנותם המתמדת יוצאת-הדופן, בני ובנות וואחאקה יוצרים מרחבים של התנגדות רציפה: הם מוכנים לכך ש'המלחמה לא תיגמר בקרב אחד'". ויש גם גרפיטי.

והאיש שבטנק מגיח
במהלך התקופה הזאת נהרגו 10 אנשים ועוד כמה מאות נעלמו. אבל האסיפה לא נשברה והחזיקה בשליטה בעיר. אין צורך לספר כי וואחאקה כבר לא הייתה פנינה תיירותית, אלא אוסף של בריקדות שצבר תמיכה בינלאומית רחבה יותר ויותר ויצר לחץ גובר על המושל רואיס.
ואז, ב-27 באוקטובר 2006, משטרת המדינה פשוט התחילה לירות על המפגינים. המשטרה טוענת כי זה היה קרב יריות וכי המפגינים השיבו אש. המפגינים טוענים: " חמושים מטעמו של הרוצח ונשיא המדינה יוליסס רואיז תקפו וירו על הבריקדות של האסיפה העממית של אנשי וואחאקה (APPO) בשדרה של פסי רכבת בסמוך למשרדים העירוניים של פרבר הסמוך לבירת מדינת וואחאקה. באחת מאותן ההתקפות הם רצחו את בראדלי וויל, כתב ופעיל באינדימדיה ממוצא אמריקאי, והותירו 6 חברים נוספים פצועים. בהמשך היום מסר הרדיו האוניברסיט אי שבשליטת האסיפה העממית כי נפטר מורה נוסף שהותקף, ועשרים נוספים נפצעו בהתקפות של כוחות פארא-צבאיים. במהלך היום, ה-28, ויסנטה פוקס שגנב את נשיאות מקסיקו החל להזרים לואחאקה כוחות שיטור מיוחדים במטרה להגביר את הדיכוי והאלימות בה."
הרצח של עיתונאי אמריקני הפך את הכל למסובך הרבה יותר, כמובן. גם בגלל שבראד הספיק לצלם כמה דברים לא נחמדים. וגם בגלל שאפילו צה"ל כבר הבין שכל עוד הורגים ישראלים או פלסטינים, זה יחסית בסדר. אבל למען השם, לא הורגים פעילי שלום בינלאומיים. הם בלונדיניים מדי ומקושרים מדי.
ומשם האלימות גברה. 3,500 שוטרי המדינה ביחד עם עוד 5,000 חיילי הצבא הפדרלי כגיבוי התחילו בעקשנות להוציא את השובתים מהכיכר. זה לא ממש עזר. תנועות השמאל במקסיקו הגיעו עד כדי פיצוץ מטענים במקסיקו סיטי. ואז המשטרה הכריזה: אין לנו שום עכבות יותר. מאות אנשים ובהם מנהיגי האסיפה נעצרו, ובא למקסיקו גואל. השליטה הושבה לידי מוסדות המדינה. ככה זה נראה (קובץ קוויקטיים).

 
שנה אחרי
היום, שנה אחרי, האסיפה העממית עדיין זוכה לתמיכה, ועדיין עושה הפגנות; חברים של בראד וויל עדיין דורשים לחקור את הירי שלו; המורים לא זכו להטבה בתנאים והוושינגטון פוסט שולח כתבת שתספר כמה קשה זה לאכול במסעדות המפוארות של וואחאקה כשהן ריקות מתיירים.

ואיך זה קשור אלינו?
ובכן, המורים שובתים. המרצים שובתים. ההורים רצו לשבות אבל ויתרו. אבל גוף מאגד ומארגן סטייל האיגוד המקסיקני, או קריאה לגוף שכזה או מודעות רחבה בציבור לכוח שאוצר בתוכו ארגון כזה, גם בימינו אנו – אין

 
X  אם הייתה סדרת כתבות כזו והחמצתי אותה, אני מתנצלת