תגית: מדעי הרוח

כיצד הספרות הרסה את חיי, או: פרידה מגילמן

דבר אחד לא נפתר: הסיפור עם המאויים. כל השאר הסתדר איכשהו, ועם המאויים נתקענו. כל פעם ששמו עלה בשיעור כזה או אחר, הנוהג המקובל היה שהאיש או האישה על הפודיום מזכירים בטון מתנצל שזה תרגום גרוע, ואם כבר בעברית אז מתאים יותר "המאיים". המהדרין היו מוותרים על הניסיון לחדש את השפה העברית ושבים אל המקור, אוּנְהָיימְליך היו אומרים. כמובן, גם שם, כמו במחשכי החצרות החרדיות, תמיד היו המהדרין מן המהדרין. אלה היו מעווים את פניהם נוכח ההגייה החיכּית הפרובינציאלית, ומרפרפים את המילה הארוכה בשריקה גרמנית, אונהיימליש, אונהיימלישששש…

ידוע שהמילים מחזיקות את הבניין. ניחוחות ההדר של המילים הארוכות משכו אותי אליו, ספרים בכריכות עבות ותרגומים סבוכים מצרפתית היו ההבטחה שנישאה בפי כל. לא בגדי משי לבנים עטורי זהב של ארץ קודש, חלילה. יותר כמו כניסה בסודו של דבר. כמו ספר חתום בגוגל בוקס, הכותרות היו נגישות גם קודם, אבל התוכן נעלם מעיני ההדיוטות. למרות הכל, משנכנסתי לעניינים תמיד היה משהו מוכר בכל דבר. מסדרונות החוכמה של סוראסקי, הייתי ממלמל לעצמי תוך שאני משוטט בספריה בין 933.1 ל-872.23 (בקירוב).

בסך הכל, אי אפשר להתלונן, כן? אהבתי את הבניין המזדקן, הרגשתי בו בבית. המילים הארוכות המושאלות משפות אחרות היו לי ככורסאות עור נוחות בטרקלין הקפיטריה. בניין כבד ועגמומי למראה, לבירינת בטון שאת יסודותיו נטעו אי שם בשנות השישים בהבדל בין מסמנים ומסומנים. שריד ברוטליסטי, אפשר להנהן בהנאה מעושה נוכח ריבועי הבטון, תוך המתנה דרוכה לחתול שיציץ מאחד מהם. שריקת השין קוראת אל המרחב, מבעד לחלונות ולשוברי השמש האפורים: אונהיימליש! ביתי וזר, חי ומת. אונהיימליששש.

זה השבוע האחרון של התואר הזה. ההוד וההדר של תכנית מצטיינים התעמעמו, וגם לשבת עם מרקר מעל ספר של רסלינג זה כבר לא מה שהיה פעם. יותר חשובים מכל זה היו הגילויים שהתיאוריה של אחד היא מדרך הרגליים של אחר, שהקאנון ייקרא שוב ושוב ולעולם לא יהיה ממש אצלי בידיים, ושתמיד יהיה את ההוגה ההוא שלא אצליח לקרוא, לא משנה כמה אנסה. חשבתי שככל שאצלול עמוק יותר לתוך האריג-הטקסט, כך אנסוק גבוה יותר. אבל מה לעשות שלנסוק אפשר רק עד קומה ארבע, וגם היא כבר לא מאיימת כפי שהייתה. אי שם התחבאה הבטחה, אמרתי לעצמי. המהפכה הרי הייתה אמורה להתחיל עם הזליגה של התרבות לטבע, בבניין שבליבו התרבותי שוכן הטבע הפראי, גינות כלואות שחתולים מושלים בהן.

רק שעתיים לתוך כתיבת הפוסט הזה (שנכתב באופן פרגמנטרי כמובן, כדי לשמור נאמנות ליחסים המסוכסכים בין פאבולה לסוז'ט) טרחתי לשוב לצמד הפוסטים שמהם הוא נולד. זכרתי את קיומם במעומעם, בעיקר את הטון הכללי ואת המסר שבסופם. המילים שם נתערבבו בראשי ונטמעו אי שם על המדף המנטלי, בין בורדייה לבינימין, שומרות על הילה קודרת. פרט מסויים בדף מטלטל אותי פתאום. התאריך, מפתיע כמו שהוא מזעזע, 28 באוקטובר 2008. שלוש שנים פחות תקופת מבחנים אחת, בחישוב מהיר: השבוע הראשון של הסמסטר הראשון שלי בבניין הזה.

מוכר וזר, קפוא ונע. ספרים ישנים שקראנו בגיל צעיר משנים את משמעותם לחלוטין בקריאה חוזרת. הנה, חזרתו של המודחק. את תלמי החוכמה של ספריית סוראסקי מישהו חרש לפני: אולי אני? כל זה קרה כבר פעם, ושכחתי אחרי כמה צעידות מעגליות במסדרונות האחוריים? לנשום עמוק. זה לא אמור היה להיות טקסט נוגה. רוב הזמן היה טוב, וכשלא היה טוב היה דשא (וכך יצא שהדשא בשבילי הוא גבעה מלנכולית שמשאירה כתמים ירקרקים על המכנסיים). על כל פנים היה ברור שכל סיכום שייכתב, אם בכלל נחוץ סיכום כזה, יופיע מעל הבמה הזו.

אני נפרד ממדעי הרוח לעת עתה. נותרו עוד כמה עשרות אלפי מילים לכתוב בחודשים הקרובים, ואז זהו. הולך לתעות במסדרונות אחרים, לחפש הבטחות אחרות בבנייני בטון אחרים. אל דאגה, גם הן כבר נגועות בזרע ספק – הוא תמיד שם, אין לי טענות לאיש. כמו פרויד הנבהל נוכח בבואתו הזקנה, גם לי ממתינה כבר בבואתי הזקנה בכמה שנים, זורעת בעדינות כל הבטחה באלפי כוכביות קטנות, בוראת עוד טקסט מכוכב. רק דבר אחד נשאר פתוח כמו פצע מדמם: המאויים.

אי אפשר לעשות משהו בנידון? הרי בטוח אפשר להגיע בתפוצת מיילים אחת או שתיים לכל דוברי העברית שמכירים את המילה הזו. "גברות ואדונים!" יהיה כתוב במייל, "הגיע הזמן להיפרד לשלום מהמאויים. השאירו את התרגומים הישנים בבית, מיחקו את הסריקות משרתי האוניברסיטאות, המשיכו הלאה למען השם! כמו שהשארתם מאחור את הפורמליזמוס והציוניזמוס, תנו דרור למאוים." ואז יבוא מי שיבוא ויציע מילה חדשה, כל כך הולמת שאיש מאיתנו לא מסוגל אפילו להגות אותה בדימיונו. זר ומוכר יביטו זה בזה לפתע, נינוחים בשפה העברית כאילו שכנו באותה מילה מאז ומתמיד.

לא, זה לא יקרה. הרי אני הולך מכאן, ודי בעובדה זו כדי להבטיח שלנצח תישמע השריקה מבין שוברי השמש: אונהיימליש! אונהיימליששש…

להתראות, גילמן. אני כבר מתגעגע.

מרעיון ישן לרעיון חדש: מהלכים מותרים במדעי החברה והרוח

ובפרוזה: מה למדתי באוניברסיטה, או, מדריך למשתמשת שהוא גם שיר הלל ומחאה לדיסציפלינה

 

מהלכים לוגיים: למצוא סתירות פנימיות בטיעון, למצוא מהלכי טיעון שבורים (nonsequiturs) וכו'

 

מהלכים סטטיסטיים (ראי גם המשמעות הקולקטיבית של המקרה הפרטי, סיבתיות, מקרי מבחן)
* למצוא את העובדות החברתיות עצמן (ממוצעים, פיזור, טווח).
* למצוא קורלציה ישרה או הפוכה במקום לא צפוי.
* למצוא שאין קורלציה במקום שבו היא צפויה.
* לגלות התפתחות/דעיכה של תופעה לאורך זמן או על פני טווח.
* לגלות יציבות של תופעה לאורך זמן או על פני טווח.

 

סיבתיות (ראי גם מהלכים סטטיסטיים)
* לטעון לקשר סיבתי בין תופעות שיש ביניהן קורלציה.
* לטעון שהקשר הסיבתי עובד הפוך (זה לא X שגורם לY אלא Y שגורם לX).
* לטעון שיש גם קשר סיבתי הפוך וזו סיבתיות דיאלקטית.
* לטעון שאין שום קשר סיבתי אלא שתי התופעות הן תוצאות של תופעה שלישית.

 

המשמעות הקולקטיבית של המקרה הפרטי (ראי גם מהלכים סטטיסטיים)
* מה שנראה כאוסף מקרים פרטיים שלכל אחד מהם יש סיבה/הצדקה מקומית אחרת כשמסתכלים על כל אירוע בנפרד, הוא תופעה קוהרנטית ברמה החברתית.
* מה שחשוב הוא לא למה אתה מתכוון (המשמעות שאתה נותן לפעולות שלך), אלא התוצאות האובייקטיביות של מה שאתה עושה (המשמעות האובייקטיבית של הפעולות שלך).
* הגילום הטיפוסי ביותר (הפרדיגמטי/אידיאלי) של הטיפוס הוא לא באמת המקרה האופייני, רוב המקרים הממשיים הם מובהקים פחות.

 

מהלכים אסתטיים (ראי גם קריאה פרשנית)
* “התער של אוקהאם”: הסבר A עדיף על הסבר B כיוון שהוא מסביר את אותן עובדות בעזרת פחות הנחות.
* "האולר השווייצרי של אוקהאם": הסבר A עדיף על הסבר B כיוון שהוא מסביר את אותן עובדות בצורה יפה יותר / מעניינת יותר / אלגנטית יותר / פשוטה יותר / קוהרנטית יותר / חתרנית יותר / ממצה יותר.

 

קריאה סימפטומטית (ראי גם קריאה פרשנית)
* להתעלם ממטרותיו המוצהרות של המחבר ולחפש בטקסט את מטרותיו הסמויות; להתעלם מהכוונות, האישיות הסינגולרית והרטוריקה של המחבר, כדי למצוא בטקסט עדויות למבנה החברתי שבתוכו הוא חי ואותו הוא מייצג.
* ללמוד דווקא מהרטוריקה ומהאישיות הסינגולרית של המחבר על המבנה החברתי שבתוכו הוא חי ואותו הוא מייצג.
* לנסות לקרוע את מסיכת הנורמות כדי לגלות את הפרקטיקות; להבין לא מה אנשים אומרים/מאמינים/רוצים להאמין שהם עושים, אלא את מה שהם עושים בפועל; לחקור לא את האופן שבו אנשים חושבים על העולם אלא את העולם, לא את הדיבור אלא את הפעולה.
* להתייחס לנורמות כאל סוג של פרקטיקה ולחקור אותן ככאלה; לחקור את האופן שבו אנשים חושבים על העולם בתור אחד מהדברים שבעולם, את הדיבור כסוג של פעולה.

 

קריאה פרשנית (ראי גם קריאה סימפטומטית, מהלכים אסתטיים)
* המחברת של טקסט X התכוונה לומר Y.
* חוקרת קודמת הציעה לקרוא את טקסט X כ-Y, אך הקריאה הזאת סותרת/לא מסבירה אלמנטים מסויימים בטקסט X שמוסברים בהצעת קריאה Z, ולכן סביר יותר שהמחברת של טקסט X התכוונה לומר Z.
* חוקרת קודמת הציעה לקרוא את טקסט X כ-Y, אך הצעת הקריאה Z מתיישבת יותר עם עדויות הסטוריות אחרות על כוונותיה של המחברת של טקסט X, ולכן סביר יותר שהמחברת של טקסט X התכוונה לומר Z.
* חוקרת קודמת הציעה לקרוא את טקסט X כ-Y, אך קריאה Z מסבירה את הטקסט X בצורה יפה/ מעניינת/ אלגנטית/ פשוטה/ קוהרנטית/ חתרנית/ ממצה יותר, ולכן סביר יותר שאליה התכוונה המחברת.
* אל תשאלי מה המחברת של טקסט X יכולה לעשות בשבילך, שאלי מה את יכולה לעשות בשביל המחברת המובלעת של טקסט X! והתשובה היא – להציע את קריאה Z, שמסבירה את הטקסט X בצורה יפה/ מעניינת/ אלגנטית/ פשוטה/ קוהרנטית/ חתרנית/ ממצה יותר, בלי קשר לכוונותיה של המחברת הממשית של טקסט X. (מושגים חילופיים ל“המחברת המובלעת": “הלא-מודע של הטקסט", “הלא-מודע החברתי של הטקסט", “הטקסט".)
* צריך ללכת הלאה מכוונותיה הספציפיות של מחברת טקסט X, אך לא לצאת מהטקסט לקריאה סימפטומטית חיצונית, אלא להישאר בפנים ולחפש את הנחות היסוד, אופן החשיבה, כללי השימוש בשפה, ובקיצור תנאי השיח, שמתוכם הוא וטקסטים אחרים מאותה קטגוריה נוצרו, ולהציע את קריאה Z, שמסבירה את היווצרותה של קבוצת הטקסטים הזו בצורה יפה/ מעניינת/ אלגנטית/ פשוטה/ קוהרנטית.

 

למשוך את עצמך בצמה (ראי גם ביקורת)
* רלטיביזציה: להדגים איך מה שנראה לנו מובן מאליו יכול גם להיות אחרת (בתרבויות אחרות, בניסוי מחשבתי).
* היסטוריזציה: למשל של מושג שמשתמשים בו (לבדוק משמעויות קודמות של המושג), של טיעון (מה היה האינטרס של בני התקופה להציג את זה ככה), של מחבר (ההקשר החברתי/הסטורי שבו הוא כתב).
* אנליזה עצמית: להפוך את העמדה שבה החוקרת נמצאת/נוקטת למושא המחקר.

 

אז מה היה לנו פה (ראי גם ביקורת)
* להראות שהחוקרת הקודמת היא חלק מהתופעה שהיא מתארת אף שהיא מנסה להתרחק ממנה, ואז להתרחק ממנה באמת.
* להראות שהחוקרת הקודמת משליכה מעצמה (שפתה, צורת החשיבה שלה, עמדותיה הפוליטיות, שאיפותיה) על הנחקרים, וכך יוצא שהם דומים לה יותר מכדי שהם באמת, ואז לחקור אותם מחדש מעמדה אובייקטיבית יותר.
* להראות שהחוקרת הקודמת מנסה לבדל את עצמה (שפתה, צורת החשיבה שלה, עמדותיה הפוליטיות, שאיפותיה) מן הנחקרים, וכך יוצא שהם שונים ממנה יותר מכפי שהם באמת, ואז לחקור אותם מחדש מעמדה אובייקטיבית יותר.
* להראות שהחוקרת הקודמת מתעלמת מההשפעה של נוכחות החוקרת (או הבטים אחרים קיום המחקר) על התופעה החברתית שאותה היא חוקרת, ולנתח את ההשפעה הזאת, עם או בלי אזכור של תורת הקוואנטים.
* להראות שהחוקרת הקודמת מנסה להותיר מאחוריה את X כדי להגיע ל-Y, אבל דווקא משום כך X עדיין נמצא בשורש המהלך שהיא מבצעת, ואז להותיר את X מאחור באמת.
* להראות שהחוקרת הקודמת מבצעת את מהלך F על X כדי להגיע ממנו ל-Y, ולבצע את מהלך F עלY כדי להגיע ממנו ל-Z.

 

ביקורת (ראי גם למשוך את עצמך בצמה, אז מה היה לנו פה, אמת וסוף ההסטוריה)
* ביקורת: להסתכל מבחוץ על האופן שבו המשתתפים במשחק מתארים את המשחק, ולהראות איך זה תיאור שמשרת את האינטרסים הנקודתיים של המשתתפים במשחק, ומה שבאמת קורה שם הוא אחר לגמרי.
* ביקורת הביקורת: להסתכל מבחוץ על ההסתכלות-מבחוץ של A ולראות איך היא עמדה ש-A תופסת במשחק בגלל האינטרסים הנקודתיים שלה.
* ביקורת עצמית של הביקורת: להסתכל מבחוץ על ההסתכלות מבחוץ של עצמך ולהראות איך היא עמדה שאת תופסת במשחק בגלל האינטרסים הנקודתיים שלך.
* ביקורת בורדזיאנית: להראות איך ההסתכלות-מבחוץ על המשחק היא אחד המהלכים היסודיים של המשחק ולהסתכל עליה מבחוץ.

 

מקרי מבחן (ראי גם מהלכים סטטיסטיים)
* להציג מקרה מבחן כהפרכה של/ חריגה מתוך/ מקרה מנוגד לטענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כדוגמא/הוכחת היתכנות לטענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כמקרה אופייני/מדגם מייצג של טענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כמקרה פרדיגמטי/טיפוס אידיאלי של טענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כמקרה קיצוני/ מקרה גבול של טענה כללית.

 

שימוש בניגודים (ראי גם שימוש באנלוגיות, אנטינומיות)
* ליצור ניגוד לצרכים מתודולוגיים בין X ל-Y.
* להראות שהניגוד בין X ל-Y הוא אידיאליזציה והאמת היא מורכבת יותר (כי כל A ממשי מכיל גם X וגם Y, כי X נמצא בליבו של כל Y ולהפך, כי בפועל מתקיימת לא חלוקה בינארית אלא רצף בין X ל-Y).
* להראות שהניגוד בין X ל-Y הוא מדומה ובעצם Y הוא יותר X מ-X עצמו, או Y הוא מימוש של הפוטנציאל הגלום ב-X, או Y הוא גזירת המסקנות המתחייבות לוגית מ-X.
* להראות שהניגוד בין X ו-Y הוא מדומה ואלו שני צדדים של אותה מערכת.
* להראות שהניתוק בין X ו-Y הוא מדומה ואלו שני צדדים של אותה מערכת.
לומר שצריך לחקור לא את X או את Y אלא את X ו-Y ביחד, את היחסים בין X ו-Y, את הרווח בין X ו-Y.

 

שימוש באנלוגיות (ראי גם שימוש בניגודים)
* ליצור אנלוגיה בין אובייקט חדש מתחום אחד לאובייקט מוכר מתחום אחר לצרכים מתודולוגיים.
* להראות שהאנלוגיה לא שלמה ואלו שני אובייקטים שונים שמתנהגים לגמרי אחרת.

 

יצירה ושלילה של אחדויות (ראי גם פירוק של אחדויות לחלקים)
* להראות ששתי תופעות בלתי-תלויות לכאורה הן בעצם שתי פניה של תופעה אחת / שתי אבחנות מתחומים שונים לגמרי הן בעצם אחת / שני מקרים לא קשורים הם בעצם מימושים שונים של אותו כלל וכו'.
* להראות ששתי תופעות שנתפסות כשתי פניה של תופעה אחת הן בעצם שונות מהיסוד ובלתי-תלויות, וכו'. 

 

פירוק של אחדויות לחלקים (ראי גם יצירה ושלילה של אחדויות)
* "אין עסקות חבילה": פירוק מערכת של תכונות שנחשבות בטעות כשייכות זו לזו בהכרח. כאן אפשרי מגוון עצום של תתי-מהלכים, למשל: X ו-Y נחשבו לתכונות מזהות של A ו-B אבל גם ל-B יש את X; חשבו שאם X אז A ואם Y אז B אבל הנה מקרה של X, B; דיברו על תכונה אחת X אבל היא בעצם שתיים והן יכולות להופיע בנפרד; וכו'.
* להראות שבתוך מה שנחשב כאחדות או כקטגוריה אחת (שמצויה בניגוד או במאבק עם אחדות או קטגוריה אחרת) יש כמה חלקים או שכבות או תת-קבוצות שונות.
* להראות שתופעה שנותחה במישור אחד, ולפיכך חולקה לקטגוריות בצורה מסויימת, צריכה להיות מנותחת דווקא/גם במישור אחר, ולפיכך להיות מחולקת לקטגוריות באופן אחר/נוסף.
* להראות שמה שמציג את עצמו בתור הכללי הוא אחד המקרים הפרטיים. בפרט: להראות שמי שמציגים את עצמם בתור “האדם” או “האנושות” או "העם" או "המעמד המהפכני" וכו' הם קבוצה חברתית ספציפית.

 

אנטינומיות (ראי גם שימוש בניגודים)
(באנלוגיה (ע"ע) אל האנטינומיות הקאנטיאניות, כנגד כל טיעון שלובש את צורת האיבר הראשון מאחד מהזוגות הבאים, אפשר להעלות ביקורת מוצדקת, ולעתים קרובות מעניינת, שתלבש את צורת האיבר השני בזוג; וכמובן, וכל טיעון מצורת האיבר השני, יזמין מיד ביקורת מוצדקת ומעניינת מצורת האיבר הראשון.)

סובייקטיביזם בתגובה לאובייקטיביזם: צריך להבין את נקודת המבט של הסוכנים בתוך המערכת (את היחיד בתוך החברה).
אובייקטיביזם בתגובה לסובייקטיביזם: צריך להבין את המערכת שמייצרת את נקודת המבט של הסוכנים (את החברה שבתוכה היחידים).

תהליך מול מבנה: את מצב העניינים הקיים צריך להבין בהקשר ההסטורי שהצמיח אותו.
מבנה מול תהליך: את האירוע ההסטורי צריך להבין בהקשר של מצב העניינים שבתוכו הוא התרחש.

שונה בתגובה לדומה: לתופעות X ו-Y יש הרבה במשותף, אבל מה שמעניין הוא להבין את ההבדלים ביניהן.
דומה בתגובה לשונה: בין תופעות X ו-Y יש הבדלים, אבל מעניין להבחין דווקא במה שמשותף להן.

התיאוריה מול העובדות: לא מספיק לקבץ אוסף מבולגן של עובדות, צריך לבנות תיאוריה קוהרנטית שתסביר אותן.
העובדות מול התיאוריה: לא מספיק לבנות תיאוריות קוהרנטיות, צריך לחזור ולהסביר את האוסף המבולגן של העובדות.

 

 

מהלכים טלאולוגיים ואנטי-טלאולוגיים (ראי גם אמת וסוף ההסטוריה)
* צריך לבדוק למה מוסד X או תכונה X או יצור X הוא מה שקיים, ולא מוסד או תכונה או יצור Y – מה הפונקציה ש-X משרת, מה התכלית של X, למה ל-X יש יותר פיטנס, מה רצף ההתפתחות ש-X הוא ההגשמה שלו.
* זה ש-X קיים לא אומר שיש לו תכלית. צריך לחפש את רצף האירועים/צירוף הנסיבות המקרי שגרם ל-X להתקיים ול-Y לחדול להתקיים או לא להתקיים כלל, את האפקטים שהיו לאפשרות התקיימותו של Y.
* צריך לבדוק למה אירוע X קרה ולא ארוע Y שנראה פעם סביר באותה מידה – למה X היה בעצם התוצאה ההכרחית של רצף האירועים שהוביל אליו, מה המבנה הדטרמיניסטי הנסתר שייצר את הרצף שכולל את X.
* זה ש-X קרה לא אומר שהוא היה חייב לקרות. צריך לחקור גם את האפשרויות האחרות שהיו ולא התגשמו, כי גם אפשרויות ולא רק עובדות הן חלק ממה שיש בעולם וקובע את אופן הפעולה של אנשים ולכן גם האפשרויות שלא התגשמו הן חלק מההסטוריה; צריך לחקור את התהליך מנקודת המבט של המשתתפים בהווה שהעתיד מבחינתם פתוח ולא מנקודת מבט חיצונית ובדיעבדית.

 

אמת וסוף ההסטוריה (ראי גם מהלכים טלאולוגיים ואנטי-טלאולוגיים, ביקורת)
* עד עכשיו היה פער בין מה שקרה לבין מה שאנשים חשבו על מה שקרה. אני גיליתי את האמת על מה שקרה קודם ולפיכך גם את האמת על עצמי. לכן המחקר שלי הוא סוף תהליך ההתקדמות של הידע ולכן סוף ההסטוריה.
* המחברת הקודמת טענה שהמחקר שלה הוא סוף ההסטוריה אבל ההסטוריה המשיכה גם אחריה. יתר על כן, אני יכולה להראות איך המחברת הקודמת היא חלק מן ההסטוריה שמובילה עד אלי, ולכן אני סוף ההסטוריה ולא היא.

מה יש לך לומר, מעשיית ילדים תמימה למראה

היו פה כל מני ויכוחים קודם על הטעם שבקיום הפקולטה למדעי הרוח. במקרה מביש יוצא לי לקרוא עכשיו בשנית את "פרשנות ופרשנות יתר", שתורגם ע"י יניב פרקש להוצאת רסלינג (ונמכר במחיר המזעזע של 84 שקלים). זה ספר מגניב, ומה שיותר מגניב בו הוא שבינתיים, למרות שכולם מתווכחים זה עם זה, כולם גם קצת צודקים. את הציטוט הזה מביא ג'ונתן קאלר, באופן מעט דמגוגי, כדי להגן על מה שאקו מכנה "פרשנות יתר". קאלר, כמו אקדמאי טוב, מחליף מונח (ובכך גם קצת משנה נושא), ומשתמש ב"הבנת יתר". הידד. המונח שייך לוויין בות', גם כן כלי לא קטן, והציטוט שייך לו גם:

מה יש לך לומר, מעשיית ילדים תמימה למראה על שלושה חזירונים וזאב אחד רשע, על התרבות המשמרת אותך ומגיבה אלייך? על חלומותיהם הלא-מודעים של המחבר או העם שיצרו אותך? על תולדות המתח הנרטיבי? על היחסים בין גזעים בהירים וכהים יותר? על אנשים גדולים ואנשים קטנים, שעירים וקירחים, רזים ושמנים? על דפוסי שילוש בתולדות האנושות? על השילוש הקדוש? על עצלות וחריצות, על מבנה המשפחה, על אדריכלות ביתית, על הרגלי תזונה, על סטנדרטים של צדק ונקם? על תולדות טִפלולהּ של נקודת המבט הנרטיבית לצורך עירורה של אהדה? האם טוב לו לילד לקרוא אותך או לשמוע אותך מוקראת, לילה אחר לילה? האם מעשיות כמוך תורשינה – האם מן הראוי שתורשינה – לאחר שנכונן את מדינתנו הסוציאליסטית האידיאלית? מהן ההשלכות המיניות של הארובה הזו – או של העולם הגברי בלבדי הזה, שבו מין אינו מוזכר לעולם? ומה על כל ההתנשמויות וההתנשפויות?

[שיר הייקו\משל זן]