אחד הדברים שמאפיינים בצורה הטובה ביותר את בנות משפחת שרון הוא כפות הרגליים. מהאימא ועד אחרונת הבנות, לכולם יש בדיוק את אותו זוג. יש במחזה הזה משהו מבעית; ארבע נשים פושטות את רגליהן על שולחן הסלון, והכל נראה בדיוק אותו דבר, עם הבדלים קטנים של פגעי הזמן. ולכן, השער של הגיליון האחרון של "מסמרים" הוא הברקה. שניים מסדרת הצילומים "אמא ואבא, אחי, אחותי, אחותי הקטנה, אני והבן שלי…” של שפי בלייר, מעטרים את השער הקדמי והאחורי, וממסגרים היטב, בלי מילים ועם פגיעה ישירה במציאות, את הדיון בגיליון: משפחתי.

שער הגיליון הנוכחי, מתוך האתר

לא במסמרים אחת הבעיות הקשות ביותר מבחינתי בכתבי-עת היא הברורות מאליה. פתחו כל גיליון של "מטעם”, עברו על כל דף ועל כל כותרת, על כל איור ועל כל הערת שוליים, וברור לכם כי היא מתיישבת ישוב היטב עם האידיאולוגיה שמנחה את שולחן העורכים. כשאני מדמיינת את המערכת של "מטעם”, אני מדמיינת שולחן גדול עמוס במאפרות, שלטי חד"ש מההפגנה האחרונה זרוקים בפינה, ואת יצחק לאור – בזכרוני, תמיד לבוש במכנסי ג'ינס בגוון ורוד. אין לי מושג למה – מוסיף את המילים כיבוש/צה"ל/אפרטהייד במקומות אסטרטגיים בטקסט. לעומת זאת, במסמרים, העולם רחב יותר. זה כמובן לא אומר שאין העדפות אידיאולוגיות, ושאי אפשר לעשות רשימת מכולת של מותר ואסור, אבל זה אומר שהבחירה הברורה ביותר שעולה מן הגיליון היא ניקיון. אין טעויות הגהה. מעט מאד משפטים מסורבלים יתר על המידה. הטקסט מסודר על הדף בצורה נעימה, והצילומים עושים חסד עם הטקסטים. כמה פשוט לכאורה, ככה נדיר המציאות. כן במסמרים הטקסט הזה של צבי טריגר (עמ' 159) שבה מייד את לבי: "אבות הם דבר מדכא. הם קונים מכשירי חשמל, הם מחברים מכשירי חשמל, הם מפעילים מכשירי חשמל ובסוף הם חוזרים לעבודה. מכל הטיפוסים האנושיים, אבות הם הדבר הכי מדכא". והיתר? יש טובים יותר, יש טובים פחות. המוסד התרבותי ושמו המשפחה מפורק, לפי אופנת השנים האחרונות, פרוק וחזור. גבולות המוסד מתרחבים ומתכווצים; ציונות לצד רוחניות וכלבים לצד אימהות חסרות שיער. אבל ריח האקונומיקה של הניקיון חריף יותר מריח הקפה ההפוך של הברנז'ה. ועל כך – תודותיי.