תגית: כל הכבוד

על הבוס פעם ראשונה

א.

ספר הקאלט "יומולדת שמח, נוח" מאת נועם זיו, שיצא אם אינני טועה לפני יותר מעשור, השאיר לי משהו אחד לחיים. בכל פעם, יותר נכון כמעט בכל פעם, שאני פוסע לתומי בעיר ועובר ליד שלט המכריז "רכב זר ייגרר", אני שר לי את הכיתוב על השלט במנגינה של "זמר זמר לך", כפי שלימד נוח בספר הפילוסופיה השימושית ההוא ("רכב רכב זר, רכב רכב זר / רכב זר הוא ייגרר, הו ייגרר!"). אני ממליץ לכולכם לעשות כמוני; זה ישר יעשה אתכם קצת יותר שמחים וטובי לב ממה שהייתם זה שנייה לפני, ויוכיח לכם שגם בדברים האפורים וחסרי המשמעות ביותר ניתן למצוא איזושהי נחמה, ולמרות שהלחות עולה והממשלה על הפנים הרי שלא הכול אבוד: כל עוד יש סיבה לחייך יש סיבה לחיות.

ב.

ומה פתאום נזכרתי השבוע בנועם זיו, אתם שואלים? כי על שולחני נחת (תמיד נורא אהבתי את הביטוי הזה) ספרו החדש: "כל הכבוד, נוח", מין המשך רופף במיוחד לספר המעולה ההוא, וגם – אם יורשה לי – קצת פחות קורע מצחוק ממנו. הקריאה בספר ההוא, שיוצא אוטוטו בהוצאה מחודשת, הייתה נקטעת כל הזמן בשל פרצי צחוק רמים. זה לא קורה הרבה בספר הזה, ובכל זאת. קראתי בהנאה.

בספר הזה עובד נוח בחברת היי-טק מהסוג הדילברטי: לאף אחד לא ממש ברור מה היא עושה, ולעוד פחות אנשים באמת אכפת. החברה הזו, אדיוקום שמה, מאוכלסת בכל הטיפוסים שלמדנו להכיר בהיי-טק – יועצים חיצוניים שלא עושים שום דבר, מנכ"לים שהונחתו מהצבא ואין להם ממש מושג מה קורה, יזמים תלושים מהמציאות שנדחפו הצידה על ידי דירקטורים תאבי בצע עם רגשי גדלות, סמנכ"לים שמוכיחים את העיקרון הפיטרי, מנהלי מחלקות מלקקי פנכה, מנהלים שמטרידים מינית, מתכנתים נטולי יכולות חברתיות, תומכים טכניים נטולי חוש הומור, מבקרים מסתוריים מחברות ענק ומצגות פאוור-פוינט שאף אחד לא יראה לעולם. כל מה שעולם ההיי-טק מורכב ממנו, פחות או יותר.

ג.

ובתוך כל המהומה הזו מחליט נוח לפטר את הבוס שלו. למה? ככה. בגלל איזו ישיבת הנהלה, זה באמת לא ממש משנה. לא אספר לכם את הסוף, מן הסתם, אבל הסוף לא באמת משנה. מה שמשנה, יאמר לכם כל מיני-גורו, זו הדרך.

ספר הנונסנס הזה נוגע במערכת היחסים אולי הכי חשובה בעידן הפוסט-תעשייתי: מערכת היחסים בין האדם העובד והבוס שלו. ואיזו מערכת יחסים היא זו! מי מכם לא מכיר אותה? חלקכם, אני בטוח, מכירים אותה טוב ממני. כמו שאומרת אחת הדמויות בספר: לכל אחד מאיתנו יש בוס, גם לבוס שלנו, וכולנו בני אדם וכל אחד מאיתנו צריך לתת חשבון למישהו.

לפעמים נדמה לי שמערכת היחסים הזו, בין האדם לבוס שלו, היא מערכת היחסים היחידה ששווה לדון בה ברצינות בעידן הנוכחי, ובוודאי מעל הבמה המכובדת הזאת של G. בלי להכיר אתכם אני מוכן להתערב שרובכם המכריע מבלה יותר שעות ביממה עם הבוס מאשר עם ההורים, וחלקכם הגדול מבלה יותר שעות ביממה עם העובדים מאשר עם הילדים. אם לא, אתם אולי ברי מזל, אבל חריגים.

זהו חלק ראשון בטרילוגיית הבוס, שפורסמה לראשונה בבלוג "החיים בהיר". את החלק הבא ניתק למצוא כאן, ואת השלישי כאן.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו האינטרטקסטואליות של האוכל